{ב} דבר וגו' לאמר. טעם אומרו לאמר פעם ב'?

ואולי כי להיות שמצוה זו עיקר אזהרתה היא על הנשים, לזה אמר לאמר לנשים שיזהרו בדבר. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספרי (תו''כ כאן) בני ישראל בענין זה ואין הגוים בענין זה עד כאן, לזה אמר לאמר לשון אמרות ורוממות. כי ענין זה שהתנה להיות בישראל ולא בעכו''ם הוא לצד המעלה והכבוד אשר ה' האמיר עמו, מה שאין כן בעכו''ם כי נפשם וגופם טמא.

אשה כי תזריע וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כי תזריע וילדה ולא הספיק לומר אשה כי תלד זכר. ורז''ל נחלקו (בתו''כ הכא):

חכמים אומרים: למעט יוצא דופן, כי צריך להיות הלידה במקום הזריעה,

ור' שמעון אומר: לרבות ילדתו מחוי.

ועוד יש לאלוה מילין בהעיר עוד, למה שינה הכתוב את לשונו שהתחיל לדבר לשון עתיד, תזריע וגמר אומר וילדה ולא אמר ותלד, וכמו שאמר גם כן בסמוך ואם נקבה תלד?

והגם שהרבה כתובים מדברים בסדר זה עבר במקום עתיד, אף על פי כן דבר יגידו בְּשַׁנּוֹת לשון.

עוד למה אמר וילדה שמשמע ודאי ולא אמר אם תלד זכר שהרי אין ודאית לזכר יותר מהנקבה. ולזה יש לומר שאומרו כי תזריע הרי כי משמשת אם, ונמשכת למטה עם וילדה, וזה דוחק. ורז''ל אמרו בהמפלת (נדה לא.) ובהרואה (ברכות ס.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ולזה אמר וילדה ודאי. והגם שדרש רבי צדוק דרשה זו מפסוק (ויגש מו טו) ואת דינה בתו תלה הכתוב זכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, נראה כי משם אין ידוע טעם התליה, וכאן גילה הכתוב טעם התליה כי תזריע תחלה. ולא הוצרך לומר תחלה, שאם לא כן על כל פנים צריך שתזריע בין ללידת זכר בין ללידת נקבה. ולא הספיק פסוק זה והוצרך לפסוק ואת דינה בתו, ללמד על איש תחלה יולדת נקבה.

ויש עוד לאלוה מילין. ויתבאר על דרך אומרו (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני ודרשו ז''ל (ב''ר פ''א):

אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית, דכתיב ורוח אלהים מרחפת וגו', הרי כי ב' יצירות באדם, יצירת הרוח ויצירת הגוף.

והנה בעת ההזרעה אמרו ז''ל (זוהר קדושים פ.) כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע, ימשיך לזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה.

וצא ולמד (ברכות י. ד.) מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא ולצד שחשבה האשה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לב' בניה (סנהדרין קד.). אם כן עיקר הלידה, שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפניה. כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהוה הזרע, והוא מאמר הכתוב כי תזריע וילדה, מודיע הכתוב כי עיקר הלידה היא בשעת ההזרעה שכאשר תזריע כבר ילדה, והיה מה שהיה. אם נפש טהורה אם לא ואין תקוה לְהַפֵּךְ מה שכבר הוא. ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלידה הוא בשעת ההזרעה, כי אז היא עיקר הלידה לבחינת הנפש, שהוא העיקרית באדם, והויות הדבר והמצאתו, הגם שהוא נעלם תקרא לידה. ומתוכיות דברינו אלה תשכיל אומרו (לד יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן שהם הנפשות שעשו בזיווגם, הגם שלא היתה שרה יולדת, כל זיקה וזיקה היו מולידים נפשות, והגם שלא נבנה הגוף להם, לא מפני זה יכחד האמת, ואומרו זכר, רמז כי גם יש כח במוציאים בשעת ההזרעה להוליד זכר כפי הכוונה אשר יכוין להמשיך נפש מעלמא דדכורא.

עוד ירמוז הכתוב לצד שעיקר הבנים היא האשה. וחש הכתוב לה, לצד שאינה חייבת לא תתרצה בהולדה לצד הצער שסובלת, גם לה שמתגנת בלידה, אשר על כן לא תחפוץ להנשא, ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול (גיטין מט:), לזה בא הכתוב והבטיחה כי הגם שאינה מצווה אם תעשה כסדר האמור יהיה לה יתרון ומעלה כזכר, והוא אומרו אשה כי תזריע וגו' פירוש אשה שתעשה פעולה זו שתזריע כאן שלל מניעת הזיווג, וילדה פירוש תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאוה בהמית, ואם לא אמר אלא אשה כי תלד היתה הכוונה כל שתלד הוא אומר, ולא כן הוא. אלא מי שמכוונת בזווגה אל הלידה זאת האשה היא במדרגת זכר, והוא אומרו זכר, ואמר וילדה ולא תלד, לומר שלא תשיג הגדר ההוא אלא אחר שיצא הדבר לפועל.

ואולי כי לזה נתכוון באומרו לאמר וסמך לה תיבת אשה פירוש לאמר לשון מעלה ורוממות למי?

אשה כי תזריע וילדה ומה מעלתה? זכר.

בכל פרטי הבחינות אשר יגדל בהם הזכר על האשה. ואולי כי לזה נתכוין אומרו (משלי י) ובן כסיל תוגת אמו, כי לה נוגע החסרון מטעם הנזכר. עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל, אשר מצינו שנקראת אשה בדברי הנביאים, דכתיב (ישעי' נד) כי בועליך עושיך, וכתיב (שם) ואשת נעורים, וכתיב (הושע ג) וארשתיך לי וגו', (ישעי נ) אי זה ספר כריתות וגו', ועליה אומר הכתוב אשה כי תזריע פירוש הזרעת מצות ומעשים טובים, על דרך אומרו (הושע י) זרעו לכם לצדקה, וילדה זכר פירוש תהיה הולדתה זכר, פירוש דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה, והתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר, והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע, ודאי שתוליד הדרגות עליונות, והוא מאמרם רז''ל (סנהדרין צח שמו''ר פט''ו כאן) עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל, אם ישראל יזכו על ידי מעשיהם הכשרים, ויכוין להבדיל בין הגאולה המחוכת לגאולה שעברה של מצרים, שהיו ישראל ערום ועריה, גם אמר הכתוב (דברים ד לד) גוי מקרב גוי ואותה גאולה תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית וגלו, והיה מה שהיה, ואין טובה זו בבחינת זכר. אבל הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לוּ יהיה שלא יהיו ראויים, אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב (דברים לא): לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח.

ואומרו וטמאה וגו', כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר, כי ז' שנים יכונן חבלי משיח, כאומרם (סנהדרין צז.) ז''ל שבוע שבן דוד בא וכו' ליסרם ולזקקם. והוא אומרו וטמאה, יחס הייסורים לבחינת הטומאה כי הוא הטמא הוא המיסר. ואמר ז' ימים פירוש שבע שנים, על דרך אומרו (כתובות נז:) תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואמרו ז''ל ימים שנה.

וביום השמיני וגו' פירוש שאחר עבור ז' שנים בהתחלת יום השמיני, ימול בשר ערלתו, כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וזה יהיה בשנה ח', וידוע הוא בחינת הערלה שהיא הקליפה.

{ג} וביום השמיני וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה, והלא כבר אמרה התורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה. ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפילו בשבת, כמו שדרשו ז''ל (תו''כ שבת קלב.) וביום אפילו בשבת, קשה למה לא רשם ה' פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה שנכתבה בפרשת לך לך?

ואולי כי לא קבע ה' פרט זה במצות אברהם, שלא יחשוב אדם כי לא הקל ה' בשבת לגבי מילה אלא להאבות, שלא קבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה' (תשא לא יד) מחלליה מות יומת, לא ידחה שבת. והגם שאמרו ז''ל (חולין ק) שהמצוה בסיני נאמרה אלא שנכתבה במקומה, אף על פי כן יש מקום לבעל דין לחלוק, כי אין ללמוד להקל בשבת, ולא הקל ה' בזה אלא להאבות שלא קבלו התורה, אשר על כן ציוה פרט זה לבנים שקבלו התורה.

עוד נראה כי מן הסתם פשוט הוא, כי מצות מילה שנאמרה בפרשת לך לך לאברהם אבינו עליו השלום, הדברים הם כנתינתן מפי הגבורה לאברהם, בלא תוספת דברים בהם אחר מתן תורה, ומעתה אין מקום שיצוה ה' לאברהם למול אפילו בשבת, כי הוא מעצמו כן יעשה, הגם שמקיים כל התורה כולה, אף על פי כן ידחה שבת מלפני מילה, כי מילה הוא מצוה שנצטוה בה ושבת היא מצוה שלא נצטוה בה כל עיקר ואם לא עשה כן הרי זה ח''ו לא טוב עשה, ואם כן אין מקום שיצווהו ה' למול אפילו בשבת, ואם היה מצוה היו משתברים הקולמסים עליו, למה הוצרך לצוות וכו', אשר על כן הוצרך הכתוב לצוות על הדבר את בני ישראל, שישנם בשמירת שבת. כמו כן מה שדרשו שם בתורת כהנים ברבוי תיבת ימול בשר למול אפילו בהרת, מצוה זו לא נאמרה לאברהם מטעם הנזכר.

ונראה לתת טעם לסמיכת וביום השמיני עם מה שלפניו, שבא לתת טעם לעכבת המילה עד יום השמיני, ולא צוה למול ביומו, כמו שמצינו במקנת כסף (שבת קלה). לזה כתב אחר אומרו וטמאה שבעה ימים וביום השמיני וגו', לומר כי לטעם זה הוא שעכב המילה. והוא על דרך אומרם ז''ל (נדה לא:) כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים. ורז''ל אמרו (מד''ד תצא פ''ו) וזה לשונם:

למה התינוק נימול לח'?

שקנה ה' רחמים עליו עד שיהיה בו כח, וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה, שנאמר (אמור כב' כז') ומיום השמיני והלאה ירצה עד כאן לשונם.

וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בח' ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר. ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מד. אמור צא:) שהוא כדי שיעבור עליו שבת, ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו ז''ל כח החיוני.

ותמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פ''ו)

שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד כיון שבא שבת נתחזק ונח ע''כ.

והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח.

עוד ירצה באומרו וביום בתוספת וא''ו, להסמיך מילה למצות נדה שמלפניה, לומר, כי זה תלוי בזה, שאם ישמור מצות נדה יוסיף לזכות עשות מצות מילה.

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל (תנחומא תזריע ה) וזה לשונם:

שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים של הקב''ה או של בשר ודם כו'? למה אתם מלים כו'?

הביא לו שיבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקב''ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?!

אמר לו: הואיל והוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול?

אמר לו: שלא נתן הקב''ה מצות לישראל אלא לצרף בהם, דכתיב (תהלים יח) אמרת ה' צרופה וגו' ע''כ.

הנה לא הספיק בתשובת תכונת השבולים כי צריכין תיקון אחר מעשה הקב''ה, לצד כי השבולים מה שחסר בהם מהתיקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם הם ילכו ויתקנו הנאות להם. מה שאין כן המילה היא חפצי שמים, אם כן יעשה ה' רצונו כרצונו, ולזה השיבו ר' עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכוין ה'.

והנה תשובה זו סתומה וחתומה בערך מושכל, מושג לטורנוסרופוס, לפי שאין בבחינת נפשו גדר השגת שכליות פנימיות הידיעה האלהית, קבל פשטן של דברים. אבל לנו בני אל חי יש לנו להשכיל בבוריין של דברים. גם בהשכיל בטבע הרגיל בעולם אשר יסד בורא הכל, כי כל מוליד או מהוה דבר יהיה כתבנית המוליד למינהו, ואפילו בפרטי תכונת תואר פנים איקונין של זה דומה לאקונין של זה, ואיך אדם מהול יוליד בן ערל, הלא חלק הערלה שבנולד אינו במוליד, ואין לומר שהטעם הוא לצד שתכונת המוליד מתחלתה היא בערלה, כי מה בכך, כיון שנכרתה הערלה ואין רישומה ניכר.

ועוד אם כן משה רבינו עליו השלום שנולד מהול (אבדר''נ פ''ב) למה ילד בן ערל, דכתיב (שמות ד כה) ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה?

אכן אשכילך בדבר האלהים, לפי מה שקדם לנו מדבריהם, כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתיק לנפש והנרתיק יודיע את מה שבתוכו, ואמר ה' כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם מושללים מבחינת הרעה שהערלה סימן לה, מה שאין כן אומות העולם, שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה, והוא מה שרמז באומרו (ירמיה ט) כי כל הגוים ערלים, ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסיבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:), ונולדה בו בחינת הערלה. גם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה, והוא דם נידותה כי הוא זה סיבת היותו, כמאמרם ז''ל (ערובין ק: כתובות י:) גם באמצעות חטא האדם נזרע זרע רע בכל ממשלתו ותוציא הארץ פריה בקליפות רבות, וזה לך האות כי אין אדם יכול ליהנות מהחטה עד עשות בה מלאכות רבות מלפניה ומלאחריה, במספר עשרה, הלא המה סדורים בפרק כלל גדול אמרו בשבת (דף עג:) עד האופה, כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם ז''ל בספר הזוהר הקדוש (פנחס רמג) ולזה כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ דכתיב (זכריה יג) ואת רוח וגו' מן הארץ לרמוז גם בחינת הארץ עצמה ואז תוציא הארץ גלוסקאות, פירוש אין צורך לאחד מעשרה מלאכות אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות, לחם שאין צריך מכשירים, ולזה נתכוון ר' עקיבא בהוראת שיבולים וגלוסקאות כי היא הסיבה. והוא הטעם ללידת הערל שבחינת הרע אשר דבקה בנפש אדם הראשון טומאתה מלאה ארץ. ולזה הגם שהאדם בזמן שהוא מוליד הוא מהול, אף על פי כן בחינת כוחות המהוות זרע אשר בו נוצר הולד מציאותם הוא מתולדת הארץ, כי יגדל האדם מגדוליה ומגדולי גדוליה, ומהם יתכונן בו תכונת החושב והמעשה, ולצד שכל גידולין אלו מהארץ אשר צמחה יעידו למו שמלאים בחינת הרע בכמה הדרגות, שבין הגלוסקאות לשבולים. ואשר על כן הזרע שממנו יצירת הולד לא יצא מבחינת זו, ולזה יצא הולד ערל בשר. ושאלת טורנוסרופוס שניה אם ה' חפץ במילה למה אינו יוצא מהול?

שאלתו הוא לצד שהוא חסר ידיעת רוחניות, וחשב כי תכלית מעשה המילה הוא מה שנראה לעינים בגוף, לא שיש דבר בפנימיות.

או אפשר שהוגד לו, וידע כי החיצוניות שבמוחש יגיד על אשר ישנו במושכל, וחשב כי ה' יסיר הכתמים והפגמים, ויטהר הנפש עם הבשר. ולזה השיבו ר' עקיבא תשובה כללית, למה שהוא חושב בדעתו אם לא השיג לדעת אלא בחינת הגוף, הודיע כי תכלית הדבר לצרף נפשם, לא למה שנגלה לבד שאין הפרש בין היות האדם מהול או ערל. ואם כונתו לומר שגם בענין הרוחניות אם הקב''ה חפץ יסיר התיעוב אשר הערלה תגיד עליו, השיבו גם כן כי כל המצות שנתן ה' לישראל אינם אלא לצרף ולנקות את הסיגים אשר סבבו החטא קדמון, כי כל מצות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצות עשה להאיר לבחינת הנפש, לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש ועל ידי שמירת מצות לא תעשה יוסר הפגם, ועדיין תחסר מאורי אורה.

ובעשות מצות עשה יאיר אורה כאומרו (משלי ו) נר מצוה, וענין זה אין ה' עושהו, לצד כי האדם הוא הגורם הרע, הוא חטא והוא ישא את עונו, אשר הלביש את נפשו. אז כשחטא אדם הראשון והיו כל הנפשות תלויות בו, כולם טעמו טעם חטא, ועליהם להריק תחלואיהם, ומה מקום לומר לה' הסר מעלי הבגדים הצואים שהלבשתי עצמי. ועיין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק (ד' ז') ואם לא תטיב וגו'.

ועוד אם באנו לומר כי ה' יסיר תיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו, אם כן אין שכר ואין עונש. ומעתה טעם הערלה הוא, לצד חטא קדמון שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר, וצוה ה' לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע, שבזה מתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה. ובזה יתבאר אומרו וביום, פירוש לצד כי מצוה הקודמת וזאת הם ב' דברים שסיבתם אחת היא, שהיא עון קדמון, הוא סבב טומאת לידה וסבב ערלת הזכרים, לזה צוה על שניהם כאחת על טומאת לידה, ועל כריתת ערלה, אשר על כן אמר וביום השמיני וגו'. ולצד שחטא האשה גדול מחטא האיש, לזה האיש נפרדת הטומאה ממנו בהחלט, מה שאין כן האשה טומאה קשורה עמה שחוזרת ונטמאת. ואולי כי טעם שצוה ה' ביום השמיני ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה' דין אמו שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים. כמו כן עובר ירך אמו הוא ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גילוי שמו יתברך באדם, וכמו שרמזתי בפרשת וירא אליו ה' לזה צוה ה' להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים, וביום השמיני ימול וגו'.

ימול בשר ערלתו. יתבאר על פי מה שהקדמנו כי הערלה היא בחינת הקליפה, רמז הכתוב כאן כי צריך לעשות שלשה דברים במצות המילה, והם:

מילה,

פריעה,

מציצה,

מילה - הוא כריתת הערלה, והוא אומרו ימול פירוש יכרות.

הפריעה - הוא מה שפורע עור הדק לב' ואין צריך לכרות, והוא מה שרמז באומרו בשר, פירוש יעשנה כבשר שאין בו חיות, ועור הפריעה אינו חוזר וחופה עוד העטרה.

והמציצה - הוא דם המזוהם של ב' בחינות אלו ערלה ופריעה, לצד היותם חלק אחד מגוף, יש להם חלק בדם האדם והוא מעורב בכללות האדם, וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה, והוא מה שרמז באומרו ערלתו.

ואמרו בספר הזוהר הקדוש (השמטות ח''א רס''ב) כי ד' קליפות הם הסובבים לבחינת הקדושה בסוד גינת אגוז, ותמצא שבאגוז ד' קליפות:

א' היא קליפה המרה המתיבשת ונופלת.

ב' קליפה הקשה.

ג' אותה המפרדת בין חלקי האוכל.

ד' הדבוקה באוכל ונאכלת עם האוכל, לצד שדבוקה בו. ובחינת קליפה זו אינה כל כך מאוסה אלא בהפרדה מהאוכל, ובמצות המילה מפרידים מהאדם ג' בחינות הקליפה:

הערלה היא כנגד בחינה הרמוזה בקליפה החצונה של אגוז,

פריעה כנגד קליפת אגוז המשתברת.

מציצה היא כנגד קליפה שמפרדת בין חלקי האוכל וצריך לשולפה מבין האוכל, ועדיין נשארת בו בחינה הרמוזה בקליפה הדבוקה, והוא מה שאמרו ז''ל (זהר לב עח:) כי האדם עד תשלום י''ג שנה הוא בבחינת שני ערלה כי ה' הגביל לאילנות שלש שנים ערלים, והאדם עץ השדה שלש עשרה ואור לי''ד יהיה כל פריו קודש הלולים.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספר התקונים (תיקון כד) כי שלשה מדריגות יש בבחינת מצוה זו של מילה:

מדרגה המעולה שבכולן הוא מילת בניהם של צדיקים בני אל חי. מילה זו הוא להם גילוי שמו יתברך חתום בבשר קודש והוא עטרת היסוד.

שניה לה הם בני אנשים הבינונים מילה זו להם כקרבן לפני ה'.

שלישית הוא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה' מילה זו הוא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ועיין תקונים דף י', והשלשה רמז הכתוב באומרו ימול וגו'.

כנגד מילת הצדיקים אהובי ה' אמר ימול פירוש יו''ד מול כי הוא מגלה בו רשימו קדישא אות י' הרשומה בשמו יתברך.

וכנגד מילת הבינונים אמר בשר כאן רמז בחינת הקרבן אשר יקריב בשר קודש לה'.

וכנגד מילת השנואים שבישראל אמר ערלתו כי הוא נותן לס"מ חלק הנוגע לו בילד שהוא בחינת הערלה.

נמצאת אומר כי יצו ה' על המילה בין לבני הצדיקים בין לבני הבינונים בין לבני הרשעים, שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכלו מלא ערלה?

תלמוד לומר: שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקליפה שבו, שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגבר צד הטוב ויתבטל חלק הרע, ועל זה אמרו ז''ל (הוריות יג.):

ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

{ה} ואם נקבה תלד. טעם שהוצרך לומר תלד ולא סמך למה שזכר וילדה. אמרו בתורת כהנים וזה לשונם:

אין לי אלא נקבה, מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס?

תלמוד לומר: ואם נקבה תלד אין הדבר תלוי אלא בלידה ע''כ,

ואין אני חולק על דבריהם ח''ו אלא כמוסיף, כי מאומרו ואם נקבה ולא אמר וכי תלד נקבה או ולנקבה וגו' נתכוון לומר אפילו אינה ודאי נקבה, אלא ואם נקבה פירוש ספק. ואם כן נתרבו טומטום ואנדרוגינוס כי ספק הוא, ולא היה צריך לומר תלד.

ואולי כי אמר תלד לרבות אנדרוגינוס למאן דאמר (ביכורים פ''ד מ''ב) בריה בפני עצמו, שלא היה נשמע מתיבת ואם נקבה, שהרי יש בו ודאי צד זכרות.

ואולי כי תנא דתורת כהנים כן סובר שמרבה טומטום מתיבת ואם, ואנדרוגינוס מריבוי תלד, וסובר כמאן דאמר בריה בפני עצמה, ולזה אמר תלמוד לומר: ואם נקבה תלד ולא הספיק לומר תלמוד לומר תלד?

אלא שצריך ליישב הכתוב למאן דאמר אנדרוגינוס ספק, למה הוצרך לומר תלד?

ואולי שגם למאן דאמר ספק לא יספיק לימוד אחד לשניהם, מטעם כי ספיקו של טומטום הוא ספק, שאפשר שיתברר וימצא נקבה, ולזה יש לחוש לו, מה שאין כן ספיקו של אנדרוגינוס שהוא עומד כמו כן לעולם, ולזה הוצרכו ב' רבויים. ולמה שאמרו בריש פרק בתרא דיומא (עד.) כי לא אתי קרא לספק משום דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. אם כן אנדרוגינוס תתחייב לומר שאין טומאתו כנקבה אלא מדבריהם, ומעתה גם טומטום אינו אלא מדבריהם ממה שהשוה אותם התנא יחד, כשם שאנדרוגינוס אינו אלא אסמכתא גם טומטום אינו אלא מדבריהם ואסמכוה, ולחומרא נלכו בו ולא לקולא, כמו שאמרו בפרק יש נוחלין (ב''ב קכז.):

תניא: המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה ע''כ.

פירוש ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה לחומרא שבשניהם, יעויין שם דבריהם.

וכפי זה אומרו ואם נקבה תלד, שאנו מרבים הספיקות אינו אלא להסמוך לה שהוא וטמאה שבועיים, אבל ימי טוהר אין לה, אלא כימי זכר, שאם ראתה מיום ארבעים ללידתה אין לה משפט דם טוהר.

{ז} והקריבו וגו' וכפר וגו'. פירוש כנגד הקרבת כבש לעולה אמר והקריבו וכנגד בן יונה לחטאת אמר וכפר עליה, זהו פשוטו.

ובתורת כהנים דרשו:

שאין שנים מעכבין אלא אחד לזה אמר והקריבו. ואין אני יודע מי הוא מהשנים כשהוא אומר וכפר וגו' כפרה בחטאת ע''כ.

ואולי שדקדקו ממה שלא אמר והקריבם ולא היה צריך לומר וכפר על החטאת. והגם שצריך לומר וכפר כסדר האמור בכל הקרבנות, הרי על כל פנים אינו מוסיף לא תיבה ולא אות אחת אם יאמר והקריבם וירשום הקרבת שניהם.