הספר הזה הוא תורת כהנים והלוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן, כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסלק השכינה. וצוה בכהנים הנגשים אל ה' שיתקדשו, שהזהיר על טומאת מקדש וקדשיו, וגם שלא יהרסו לעלות אל ה', כמו שאמר: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. כאזהרת: פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ואחר כך יגביל המשכן כהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד אלהי ישראל.

והנה רוב הספר הזה בקרבנות בתורת הקרבן והמקריבים, ובמקום שיתקרב בו. ויבואו בו קצת מצות נגררות עם אלה. כי מתחלה צוה בקרבנות הנדבה, ואסר החלב והדם בעבורם, ואחרי כן בקרבנות החטא, ונגרר אחר זה להזכיר המאכלים האסורים, בעבור שהם מטמאים, והאוכל הנוגע בהם בכל קדש לא יגע ואל המקדש לא יבא, ואם נכנס שם בטומאה יהיה חייב קרבן עולה ויורד שהזכירו כבר.
והוצרך להזכיר תורת המצורע ומשפטי היולדת והזב והזבה, לחייב אותם בקרבן, ולזהיר עוד מטמאתם, כאשר אמר בסופם: והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. ונגרר אחר זה שיזהיר על העריות, כי משכבם מטמא ועונם יקרא טומאה גורמת לסלוק השכינה ולעלותם. ועוד: כי השוגג בהן מחויב החטאת שהזכיר כבר בו אם נפש אחת תחטא בשגגה.

ואחרי כן הזכיר מצות השבת ומועדי ה' בעבור הקרבן, כמו שאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. ורוב פרשיות הספר הזה ידבר בהן עם הכהנים: דבר אל אהרן ואל בניו, צו את אהרן ואת בניו. ובפרשת קדושים תהיו קצת מצות לבני ישראל, רובן נגררות עם עניני הקרבנות בדומים להם, ובמקומם אפרש בעזרתו של הקב"ה.


(א): אמר הכתוב בכאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו -
ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו ניגש אל המקום אשר שם האלוהים רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר למשה (שמות כה כב): [ונועדתי לך שם] ודברתי אתך מעל הכפורת (אשר איועד לך שמה), וכיון שידע שהשם יושב הכרובים שם נתיירא לבא באהל כלל עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני שאמר (שם כד טז): ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן.

או שלא היה משה יודע שהכבוד באהל ושיהיה לו הדבור משם, כי לא כסהו הענן עד יום השמיני כדעת רבותינו. ואחרי הקריאה בא משה באהל לפני ולפנים כמו שדרשו (תורת כוהנים אחרי פרשה א ו):

אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא.

ואין זה דרך פשט בכתוב הזה, וכבר פירשתיו למעלה (שמות מ לד).

ורבותינו אמרו (תורת כוהנים פרשה א ז):

כי לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הציוויים קדמה קריאה, כלומר שיאמר אליו משה משה ויאמר הנני, וזה דרך חבה וזירוז למשה.

והנה על דעתם, הזכיר זה בכאן בעבור שהוא תחילת הדבור אשר היה אליו מאהל מועד ללמד על כלם, כי כן יהיה משפטו כל הימים בכל התורה.
"ומאהל מועד", לדעתם הוא מוקדם, ויקרא אליו מאהל מועד וידבר ה' אליו באהל, כי משה שם היה. ושיעור הכתוב כפי פשוטו ומשמעו ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד.

ועל דרך האמת הוא כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א), וסודו ידוע ממעמד הר סיני ובעשרת הדברות, וכבר רמזתי לו (שם).

(ב): אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה -
שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קורבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו. והעניין, בעבור שיצווה אחרי כן בקורבן העוף ובקורבן המנחה, אמר כאן כשיקריב אדם קורבן בהמה יקריב מאלה השנים, ולא חיה ולא שאר בהמות. והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה, כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (לד א):

המעלה איברי חיה, ר' יוחנן אומר: עובר בעשה.

תקריבו -
מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות.

קרבנכם -

מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות. לשון רש"י.

פירש הרב כן, לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא, מה בין שנים המשתתפין בקורבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו. אבל קיץ המזבח הבאה מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן, ולפיכך היא עולת צבור.

והנה לדעתו כל עולה שיביאו רבים, חוץ מן המותרות, דינה כדין עולת השותפין, וטעונה סמיכה בכולם, ונסכים קרבים משלהם. ואולי לדעתו עולת העוף שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור, וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביאים אותם נדבה (תורת כוהנים פרק טז ה), בכולן יכולין הרבים להתנדב להם בתחילה, דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראין, ולא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות.

ואפשר שנאמר, שאם רצו צבור להפריש בתחילה לנדבה, ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין, שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה, ואין בה סמיכה, שנתרבה מן הכתוב הזה. וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור, ואינה בעולת העוף ולא בשלמים, ומעוטן נידונין כיחידים. והוא העיקר.

(ד): וסמך ידו -
בשתי ידיו, כי מצאנו וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר (שמות כט י), וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל (שם טו), ודרשו בו ידי כל יחיד ויחיד, והנה היא בשתי ידיו. ובשעיר המשתלח מפורש וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר (להלן טז כא).

ולא ידעתי אם כן למה כתב בכל שאר הסמיכות "את ידו"?
ואולי להוציא ממנו מה שדרשו (מנחות צג ב): ידו ולא יד שלוחו, כי שמא היה במשמע "ידיו" להביא את שתיהן ולא נמעט בו השליח, אבל עכשיו שהסמיכה בשתי ידיו, לא כתב לשון יחיד אלא למעט השליח, שאף על פי ששלוחו כמותו בשאר המקומות, לא נדון כן בסמיכה.

ובתורת כוהנים (אחרי פרשה ד ד):

וסמך אהרן את שתי ידיו (ויקרא טז כא), מלמד שהסמיכה בשתי ידים, בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים.

ונרצה לו לכפר עליו -

על מה הוא מרצה לו?
אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד, או מיתה בידי שמים, או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה, אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י.

וברייתא היא בתורת כוהנים (פרק ד ח).

ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור?
כי הקורבנות בשוגגין הן מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין.

ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה, ובחייבי לאווין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב.
כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג, ויפרש עונש האחרים במזיד, ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחויב להביא בהן עולה?

ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל.

וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור", שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו.

ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקורבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקורבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצוותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה.

וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג):

תני רבי שמעון בן יוחאי: אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב.
אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב).
העולה מכפרת על העולה על רוחכם.
וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלוהים בלבבם (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב.

והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה'.

ולשון "ונרצה לו" -
יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקורבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (ש"א כט ד), ואור פניך כי רציתם (תהילים מד ד), וכן רבים.

ויתכן כי ונרצה כינוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה (ישעיה מ ב), עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי"ב לו כא), והם ירצו את עוונם (ויקרא כו מג), לשון השלמה.

ויתכן שהוא כעניין הראשון, כאלו העוון רצוי לפני השם, לא ייחר אפו בו עוד.

(ה): ושחט, והקריבו הכוהנים -

מקבלה ואילך מצוות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר. והקריבו, זו קבלה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן, לשון רש"י.

ואיננו נכון, אלא מדרש רבותינו (תורת כוהנים פרשה ד ד):

והקריבו זו קבלת הדם, שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה, אבל הוא לשון קורבן, שיעשו מן הדם קורבן, והוא לקבלו ולזרקו על המזבח, כי הזכיר בבעל הקורבן הבאה וסמיכה ושחיטה, ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד, אם כן אף הקבלה עצמה מצוות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת, וכל שכן הולכה וזריקה.

ועוד, שהולכת האברים לכבש פסולה בזר, שכך דרשו (זבחים ד א): והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (פסוק יג), זו הולכת אברים לכבש, אם כן אף הולכת הדם צריכה כוהן בכיהונו.

(ו): והפשיט את העולה -
מצווה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה.

ואמר והפשיט, ונתח -
כי בבעל הקורבן ידבר, כאשר אמר וסמך ושחט, כי ההפשט והניתוח אינן עבודות וכשרות בזר. ולכך חזר אחר כך ואמר ונתנו בני אהרן (פסוק ז). וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר, ולכך אמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים (פסוק ט), בעל הקורבן, ואחרי כן והקטיר הכהן.

ואמר לשון רבים ונתנו, וערכו -
כי בכל מצוות הכהונה יאמר כן, בעבור שהכוהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה, וברב עם הדרת מלך. אבל איננו עיכוב, שהרי לימד למטה (פסוק יב): וערך הכהן אותם.

והפשיט, ונתח, ונתנו בני אהרן אש -
אין זה הסדר, שהראוי שיערכו הכוהנים המערכה ואחרי כן ינתחו העולה, וכך היה סדר המערכה בתמיד. וכן מה שאמר (פסוק ח): וערכו בני אהרן הכוהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש, ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ במים, אין הצואה שיעשה כסדר הזה, כי העריכה היא הקטרת הנתחים שציוה למטה (פסוק ט): והקטיר הכהן את הכל, ואם כן אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן ירחץ הקרב והכרעים ויקטירם, אבל תחילה ינתח וירחץ ואחרי כן יעלה הכל על האש ויקטיר.

אבל עניין הכתוב שהקדים זריקת הדם, ללמד שהיא קודמת לכל דבר, ואחרי כן ציווה בהקטרת האברים ואמר שיפשיט וינתח להעריך אותם על האש אחרי רחיצת הקרב והכרעים, ואז יקטיר הכל כאחת, וזהו שאמר "את הכל". והכוונה ששנה הכתוב באברים לומר וערכו על האש, והקטיר, ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם, עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת.

וכן מה שהקדים הפשט וניתוח למערכת האש, ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת התמיד שנצטווינו (להלן ו ה): ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, והיא קודמת לכל דבר המזבח, כמו שמפורש במסכת יומא (לג א).

(ח): את הפדר -
תרגם אונקלוס:

תרבא.

וכן דברי כל המפרשים פה אחד. ואין למלה חבר.

ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כולם, רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים. והמלה מן ההפוכים, פדר פרד, שמפריד בין הקרבים העליונים לתחתונים.

ולכך אמרו רבותינו (יומא כו א):

שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שזהו דרך כבוד של מעלה, שהחלב ההוא ראוי לפרסו ולכסות בו.

וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי. ואם יהיה שם לחלבים כולם, יקרא החלב כן בעבור שהוא השומן הנפרד מן הבשר, וכן הוא כינויו בפי חכמי הטבע כאשר אזכיר (להלן ג ט).

(ט): עולה -
לשם עולה.

אשה -
כשישחטנו יהא שוחט לשם האש, וכל אשה לשון אש.

ניחוח -

נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. לשון רש"י.

ולא פירש הרב מהו לשם האש.

ובגמרא (זבחים מו ב) אמרו:

לאפוקי כבבא דלא, ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה, לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות.

ולי נראה שצריך לכוון שתאכלנו האש לגמרי, לא שיצלה שם מעט, והוא מלשונם בבן סורר ומורה (סנהדרין ע א): כבשר כיבא דאכלי גנבי, ובמסכת ערובין (כט ב): ונכביב וניכול.

ויש גורסים שם: לאפוקי גבבא דלא, שיתכוון להעלותו על גבי אש של עצים, כדכתיב על העצים אשר על האש, ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא, כעניין ששנינו (שבת לו ב): כירה שהסיקוה בקש ובגבבא.

והנה בכתוב הזה טעם הקורבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'.

ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו):

כי טעם הקורבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן ציווה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדווי הנפש, כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו.

אלה דבריו ובהם האריך.

והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.

וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כוח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז): ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חודשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באוכלנו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.

והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קורבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא): וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל. ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטווה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלוהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקורבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים.

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקורבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג): ובסוף מנחות (קי א),

אמר שמעון בן עזאי: בא וראה מה כתיב בפ' הקורבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלוהיך, ולא אלוהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק.
ושמא תאמר לאכילה הוא צריך?
תלמוד לומר: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהילים נ יב).
לא אמרתי לכם זבחו, אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני.

ובתחילת ת"כ (פרשה ב ה):

רבי יוסי אומר: כל מקום שנאמר קורבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות.

אלו דבריהם ז"ל.
ואמת כי בפרשת הקורבנות לא נאמר לא אל ולא אלוהים, אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה' אלוהיך (דברים כז ו), וכתיב לחם אלוהיהם הם מקריבים (להלן כא ו), וקידשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב. וכתוב במזמור הנזכר, זבח לאלוהים תודה (תהילים נ יד). ועוד כתוב (דהי"ב כט ו - ז): כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלוהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלוהי ישראל.

אבל העניין כלו מבואר בתורה, שנאמר (במדבר כח ב): את קרבני לחמי לאשי, ואמר (להלן ג יא): לחם אשה, שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה לשון אש.

ואמר ר"א:

אשה שם התואר וטעמו קורבן אש והוא תואר למלת הכל.

ובמנחה שאמר (להלן ב ב): והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה', יהיה תואר לקומץ.
ואינו כן, אבל אשה שם, כמו אש, "ועולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה', וכן כלם, כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז). אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והוא הקורבן במידת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוון לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם עולה הוא, אשה הוא. ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו): כי את אשי ה' לחם אלוהיהם הם מקריבים והיו קדש, כי לאישי ה' קורבן אלוהיהם.
ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קורבנות לא אל ולא אלוהים אלא אשה ריח ניחוח לה', כי הכוונה לה' לבדו תהיה, לא יכוון המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס ב): ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד.

ובתורת כוהנים (סוף פרק ו):

לה', לשם מי שעשה את העולם.

והוא מה שאמר המזמור זבח לאלוהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהילים נ יד), כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג). ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר אלוהים אלוהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהילים נ ז ח), כאשר אמר אנכי ה' אלוהיך (שמות כ ב).
וזה טעם המזמור כולו, שאמר אל אלוהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהילים נ א), שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקורבנות, והוא שנאמר (ישעיה ס ז): יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר, לאמר שיהיו הקורבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח.

והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב טו), ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו), וכל קורבן לשון קריבה ואחדות. ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלוהי ישראל, כי העולה בקדש תהיה לאלוהי ישראל. והמלאך למד למנוח עניין הקורבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז), שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה, ותהיה לרצון על אשה ה', ואז עלה בלהב המזבח. והנה העניין מפורש ומבואר, וה' הטוב יכפר בעד.

(י - יב): ואם מן הצאן קרבנו -
הפרשה זו בעולת הצאן, ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשיה, ולכך קצר בכאן ולא הזכיר וסמך ונרצה.

והוסיף לומר על ירך המזבח צפונה לפני ה' -
לבאר כי לפני ה' שכתוב בבן הבקר הוא ירך המזבח בצפון. ופירוש ירך המזבח, צדו. והוא בצפון, לימד כי כבש המזבח בדרום, ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה' אל פני המזבח (להלן ו ז). וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי.

ואמר סתם על המזבח סביב -
כי הוא המזבח הנזכר אשר פתח מועד, ולא הזכיר והפשיט, שכבר הוזכר.

ואמר וערך הכהן אותם -
ללמד כי די בכהן אחד כמו שפירשתי (לעיל פסוק ו), כי הפרשיות למדות זו מזו, מה שיחסר באחת יבאר באחרת.

(יד): מן התורים או מן בני היונה -
בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצוין וקרובים להיתפש יותר, כאשר הזכירו רבותינו (ויקרא רבה כז ו): שה כשבים ושה עזים, שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא. אבל רצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם, שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלוהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו, כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות.

והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום עניין. וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם, אלא או יהודי או צלוב (שמות רבה מב ט). ולא בחר בתרנגולים לזימת זנותם.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מו):

כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים כי הוא הטוב שבהם, מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו.

ואין זה אמת, כי קטני היונים כמעט שאין ראוין לאכילה מפני רוטבא עודפנית שבהם. אבל אם נחוש לטבעם באכילה, יתכן שנבחרו לסגולתם, כי התורים סגולתם חידוד השכל, ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו.

(טו): והקריבו הכהן אל המזבח -
ההקרבה הזו היא העלאה, שיעלה העוף אל המזבח ושם ימלוק אותו, שהמליקה אינה אלא בראשו של מזבח. ומפני זה דרשו (זבחים סה א): "הכהן", וכי עולה על הלב שהזר קרב לגבי מזבח, אם כן למה נאמר "הכהן ומלק", מלמד שלא תהא המליקה אלא בעצמו של כהן.

ומלק והקטיר ונמצה -
אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו.

ופשוטו של מקרא מסורס הוא, ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר. לשון רש"י.

ולא יתכן לומר שימלוק את הראש ויקטירנו ואחרי כן ונמצה דם הגוף על קיר המזבח והקטיר אותו, לפי שאין אברים קרבין לעולם בשום קורבן אלא לאחר הרצאת דמים, כי הדם הוא בנפש יכפר בכל הקורבנות. ולפיכך דרשו כן שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה, שיהא בשניהם הראש בעצמו והגוף בעצמו.

אבל פשוטו של מקרא, ומלק את ראשו להקטיר המזבח, ילמד על המליקה שתהיה להקטיר הראש כאשר יקטיר הגוף, כמו שאמר (פסוק יז): והקטיר אותו הכהן, כי דרך הכתוב בכל הקורבנות לומר כן, כמו שפירשתי (לעיל פסוק ו): בנתחי העולה. אבל אמר בכאן והקטיר אותו הכהן, ולא אמר והקטיר את הכל, כי שתי הקטרות הן, יקטיר הראש, ויסיר המוראה ושסע אותו, ויקטיר הגוף, כמו ששנינו בזבחים (שם).

(טז): והסיר את מוראתו בנוצתה -
מקום הרעי זה הזפק. בנוצתה, עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר מאוס, וכן כי נצו גם נעו (איכה ד טו).

וזהו שתרגם אונקלוס:

באוכליה.

וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן (תורת כוהנים פרשה ז ט) שאמר:

נוטל את הקורקבן עמה.

ורבותינו אמרו (זבחים סה ב):

קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה. לשון רש"י.

ואיננו נכון, שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש, וכן כי נצו גם נעו, יאמר שהעלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם ינועו שם שלא מצאו מנוח. וכמוהו כי נצא תצא (ירמיה מח ט).

והמתרגם הירושלמי אמר בו:

ארי יתקוטטו אף יטלטלו.

עשאו מן כי ינצו אנשים (דברים כה יא), יאמר כי הם נצים בכל העמים ונודדים מהם ולא יוסיפו לגור בתוכם, ויפה פירש.
אבל לשון נוצה לא ימצא כדברי הרב.

ומדרשו של אבא יוסי שהצריך ליטול אף הקורקבן עמה, מפני שהזפק והושט עם הקורקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו, כי בקורקבן יעשה הרעי. ולא חלק אבא יוסי כלל על מה שאמר תנא קמא יטלנו עם הנוצה, שהרי שנינו במשנה במסכת זבחים פרק שישי (זבחים סד ב):

בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה והשליכם לבית הדשן.

ומשנה זו משנת אבא יוסי היא, וקתני נוצה.

ודעת אונקלוס כדעת חכמים שאינו מסיר רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו שהוא המוראה. ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר:

ית זפקיה באוכליה,

כאלו הוא אוכליה בזפקיה, כי אוכליה תרגום מוראתו, וזפקיה תרגום נוצתה, שהכתוב אמר שיסיר המוראה שהוא האוכל בנוצתה שעליה, שנוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו.

וכך אמר אונקלוס (שמות כג כא): ארי בשמי מימריה, וכפי העברי יאמר ארי שמי במימריה, אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו. ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות (שם כח כה): כן בהפוך, וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי, וכן רבים.

(יז): בכנפיו -

עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו. כנפיו, נוצה ממש, לשון רש"י.

ואיננו נכון, שאם כן לא יזכיר הכתוב מאי זה מקום ישסע אותו, אם מלפניו או מגבו. אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו, כי הבי"ת בי"ת הכלי, כאמרך בארון, בבית, או בשדה. ואין כנפיו נוצה, אבל הוא ככל הכנפים שבכתוב, כל צפור כל כנף (בראשית ז יד), יפרוש כנפיו לתימן (איוב לט כו), וכן בכנף מעילו (ש"א טו כז).

ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות, כעניין שכתוב (יחזקאל יז ג): הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה. וכן שנינו (טהרות א ג): הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות, ואמרו (תורת כוהנים אחרי פרק יב ב): פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה.