(ב): ותצא אש מלפני ה' -
טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה'. והמשכיל יתבונן, שכבר פירשתי זה (שמות ל א): זה החטא בנדב ואביהוא, תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא ציווה אותם, והנה הם שמו קטרת על האש, כעניין שאמר הכתוב (דברים לג י): ישימו קטורה באפך, ולא שמו לבם רק לזאת, והנה לא היה אשה ריח ניחוח.

וזה טעם "וישימו עליה קטרת", שלא אמר "וישימו עליהן" כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר טז ז): ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת, ושם עוד ונתתם עליהם קטרת (שם פסוק יז). אבל אמר בכאן "עליה" לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל ט): לא תעלו עליו קטרת זרה, שלא יעשוה זרה, והוא מה שנאמר (להלן טז א): בקרבתם לפני ה' וימותו, כי בהקריבם לפניו מתו.

(ג): הוא אשר דבר ה' לאמר -
היכן דיבר?

ונקדש בכבודי (שמות כט מג), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך. לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב).

ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי, שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו.

ורבי אברהם גם כן אמר:

הוא אשר דבר ה' לאמר, כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב). וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני.

ואם כן, הוא דבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו שכך המידה הזאת לפניו.

ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה, כי דבר השם, גזרותיו ומחשבותיו ועניין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה, דברתי אני עם לבי (קהלת א טז), חשבתי מחשבה זו. וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד), זה העניין, על דבר הכסף (בראשית מג יח). וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא), גזר, וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מ"א טז לד).

והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

וטעם וידום אהרן -
שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב יח).

(ד): קרבו שאו את אחיכם -
מצאתי בתורת כוהנים בפרשת מילואים (ריש שמיני לה):

רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרין שם ליכנס, שנאמר: ויקרבו וישאום בכתנותם.
אם כן למה נאמר וימותו לפני ה'?
נגפם המלאך והוציאם לחוץ.
רבי עקיבא אומר: לא מתו אלא בפנים, שנאמר וימותו לפני ה'.
אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם?
שהטילו בהם חכות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.

ע"כ בברייתא.

והטעם שאע"פ שגם הכוהנים אסורין לבא בהיכל אלא בשעת עבודה, אינו אלא בביאה ריקנית, אבל להוציא משם טומאה או לבדק הבית יכנס.

שכך שנינו בתורת כוהנים (אמור פרק ג יא):

יכול לא יכנס לעשות רקועות?
תלמוד לומר: אך (להלן כא כג), כך היא מצותן, הכוהנים נכנסין שם, אם אין שם כוהנים נכנסין שם לוים, אם אין טהורים נכנסים שם טמאים, אם אין תמימים נכנסין שם בעלי מומין.

ועכשיו היום הזה אין שם כוהנים, שהרי נצטוו שלא יטמאו להם, אבל כיון שהיה אפשר בחכות ובגרירה לא היו רשאין ליכנס שם. ועל דעת רבי אליעזר, מפני שאמר הכתוב ויקרבו סבר שהיו בחוץ, ולכן לא אמר ויגררום בכתנותם.

וטעם בכתנותם -
כי היו לובשים בגדי כהונה, והנה ציווה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה, ושם יפשיטום בגדי הכהונה וילבישום תכריכי המתים, ויקברו אותם כמנהגם כשאר המתים במדבר. והנה אחר כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכוהנים.

(ו - ז): אל תפרעו -

אל תגדלו שער, מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום. "ולא תמותו" הא אם תעשו תמותו, לשון רש"י.

וזה שאמר "מכאן שאבל אסור בתספורת", אסמכתא בעלמא היא. ועוד, כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו. אבל יהיה רשות בבני אהרן, שיאמר, אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים, "ולא תמותו" שלא תהיו חייבין מיתה בכך, כי שאר האבלים חייבים אם לא עשו כן.

וכך אמרו בגמרא במשקין (מו"ק כד א):

אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה.

וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד. ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים.
או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים.

אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן, ושמע פירושו.
כבר אמרו רבותינו (הוריות יב ב):

שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו, שנאמר (להלן כא י יא): את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא. ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן, אמר בו הכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוהיו, והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא.

והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכוהנים, אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן, וכיון שכן הוא, אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כוהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו.

והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום, כי היא מצווה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול. אבל בניו שהיו משאר הכוהנים, לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין, ואונן שעבד חלל, והיו חייבים להיטמא לאחיהם, וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום, ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה, ולכן ציווה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכוהנים, וציוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל. וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא אתם, והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום, והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל.

ויתכן שנצטווה משה בכך מפי הגבורה, ואע"פ שלא נכתב. או שלמד זה ממה שנצטווה (לעיל ח לה): ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, כי "משמרת ה'" יוסיף גם היום השמיני, והנה גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין, ואע"פ כן ציווה שלא יניחו המקדש, א"כ לא יטמאו ולא יתאבלו כלל.

והנה בני אהרן הכוהנים המשוחים, אע"פ שהם כוהנים הדיוטים עשה דינם בימי המילואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול, אבל אינו מקריב אונן, וגם הם לא הקריבו באותו היום, כמו שדרשו (זבחים קא א): הן היום הקריבו את חטאתם, וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כוהן גדול. והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במילואים, שכבר קרבו הקורבנות, ולערב אכלום כולם הראוי לאכילה. ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה, בעבור שנמשחו בשמן המשחה, ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם.

וכבר הזכרתי (לעיל ח לה): הברייתא של תורת כוהנים (ריש פרשת שמיני מב): שאמרה:

"ומפתח אהל מועד לא תצאו", יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה?
תלמוד לומר: ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (להלן כא יב),
אימתי לא יצא ואינו מחלל?
הוי אומר בשעת העבודה.
"פן תמותו", ממשמע לאו אתה שומע הן.
"כי שמן משחת ה' עליכם", מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה, שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכוהנים שבכל הדורות?
תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם.

וכן ראיתי עוד בתוספתא של סנהדרין (פ"ד ה"א),

אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד.

והנה לפי זה, האזהרה הזו והעונש היו באהרן ובניו שאם יצאו מפתח אוהל מועד בשעת עבודה יהו חייבין, ואהרן היה מקריב ביום הזה, והזהירו שלא יניח העבודה ויצא, אבל בניו ביום הזה אוננין היו ואינם עובדין, ואיך יהיו בכלל זה.

ואולי נאמר, שמשה אמר לכולם ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת עבודה פן תמותו, והם היודעים כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מעתה, ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך. ומפני זה אמר בכאן סתם ומפתח אהל מועד לא תצאו, ולא פירש עד מתי, אם עד הערב או למחרתו, כי הכוונה שלא יניחו העבודה, והיא מצווה נוהגת לדורות.

ויתכן שהיה לבנים הוראת שעה שלא יצאו משם ביום הזה כאביהם לכבוד השמחה, אבל הכוהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, כי כל כוהן שיצא ויניח עבודתו מחלל. ולא הוצרכו ללמוד מכאן אלא העונש, שנתרבה כל מניח עבודה ויוצא למיתה מכי שמן משחת ה' עליכם, שהמשיחה לדורות היא עליהם, כמו שנאמר (שמות מ טו): והייתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם.

וכך שנו שם בברייתא של תורת כוהנים (ריש הפרשה כח):

מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר, שמא תאמרו הרי אנו הולכים לבתינו ומתאבלין אוננין ובוכין, והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש.

נראה מכאן שהייתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העבירות שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנהדרין מו א), אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה סיני, וביום שמחת לבו זה שמחת אהל מועד.

(ט): יין ושכר אל תשת -

יין דרך שכרותו, לשון רש"י.

ופירושו, שאם הפסיק בו, או שנתן לתוכו מעט מים פטור.

ודעתו של הרב שלא הוזהרו אלא על היין, לא על שאר המשכרים, ונלמוד שכר מן הנזיר.
וכן הדבר לפי דעתי.

אבל על דעת הרב ר' משה (הל' ביאת המקדש פ"א ה"ב):

על שאר המשכרים באזהרה, ושכר כפשוטו.

והטעם בצואה הזאת עתה, שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה, כאשר עשו בניו. ויתכן כי מה שדרשו (ויק"ר יב א): שהיו נדב ואביהוא שתויי יין, לומר כי מפני יינם טעו באש זרה, לא שיהיה העונש מפני היין, כי עדיין לא הוזהרו ממנו, אבל עונשם שטעו באש ה', כאשר רמזתי (לעיל פסוק ב).

בבאכם אל אהל מועד -

אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין?
נאמר כאן ביאת אהל, ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל,
מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל. לשון רש"י ותורת כוהנים (פרשה א ד).

והנראה לפי ההקש הזה, שאין הכהן חייב מיתה בגישת המזבח ולא בביאת האהל אלא אם כן עבד שם עבודה, כדרך קידוש ידים שאין האזהרה שם אלא שלא יעבוד, כדרך שנאמר (שמות ל כ): או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'.

ובלשון הזה שנוי שם בספרא:

רבי אומר: נאמר כאן בבאכם אל אהל מועד, ונאמר להלן (שם): בבואם אל אהל מועד, מה להלן עשה את היציאה כביאה, ואת המזבח כאהל מועד, ואינו חייב אלא בשעת העבודה, אף כאן עשה את היציאה כביאה, ואת המזבח כאהל מועד, ואינו חייב אלא בשעת העבודה, כלומר שאין החיוב אלא שלא יעבוד בין שנכנס שכור או ששתה שם ועבד.

ושם (א ח): אמרו:

"חקת עולם", לרבות היציקות והבלילות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות המליקות וההזיות, כי מפני שאמר הכתוב להקטיר אשה לה', הוצרכו אלו לרבותם.

ונראה עוד, שאין החיוב הזה במקריב בבמה, ולכך אמרו שם,

אין לי אלא אהל מועד, מנין לרבות שילה ובית עולמים?
תלמוד לומר: חוקת עולם, כי האזהרה לכוהנים בעבודתם, ואין כוהן בבמה.

והנה פירוש "בבאכם", כאשר תעבדו עבודה. ואמר בלשון הזה, כי כל העבודות שם היו, או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד. והכלל, כי האזהרה והעונש באלו אינם אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים, וכן מחוסר בגדים, אבל על הכניסה אין בה בתורה שום מניעה מאלו.

ומה ששנינו (כלים פ"א מ"ט):

רבי יוסי אומר: בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שווה להיכל, שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם, וכולה מתניתין, מעלות דרבנן הם.

ועל דעת הרב ר' משה (הל' ביאת המקדש פ"א הט"ו הט"ז):

יש בכניסה בלא עבודה לאו שאין בו מיתה.

(טו): שוק התרומה וחזה התנופה -

לשון אשר הונף ואשר הורם (שמות כט כז). תנופה מוליך ומביא, תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב, תרומה בשוק ותנופה בחזה, לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה. לשון רש"י.

והנראה אלי בטעם זה, כי במילואים היה השוק תרומה לה' והוקטר עם הלחם ועם החלבים, והמורם מן השלמים יקרא תרומה, כמו שנאמר (לעיל ז יד): והקריב ממנו אחד מכל קורבן תרומה לה', וכל שכן אלו שהעלו אותם לגבוה שהם כולם תרומה לה'. ולא יקרא בשם תנופה, כי תנופתו הייתה עם החלבים והלחם כדי להקטירם לה', אבל החזה הונף בפני עצמו, ולא היה חלוק משאר הבשר אלא בתנופה, ובתנופה זו בלבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה.

ומפני שזכות אהרן ובניו בחזה ושוק לדורות היה מיום המילואים, וזכו בשוק בתרומתו לה' ובחזה בתנופתו, ושאר הבשר לבעלים, יקרא לעולם השוק תרומה והחזה תנופה כאשר היה בהם ביום הזכות.

על אשי החלבים -

כמו על חלבי האשים, מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, לשון רש"י.

ואין צורך, כי אשי תואר לחלבים, כמו שאמר (דברים יח א): אשי ה' ונחלתו יאכלון.

ופירוש הכתוב הזה, שהוא טעם למה שאמר (פסוק יד): כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל, ואמר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו אותם בני ישראל הנזכרים, להניף תנופה לפני ה', שיהיו קדושים לפניו, ויהיו לך ולבניך לחק עולם, כי הצואה בתנופה אין זה מקומה, אבל לפי דרכנו למדנו בה שהחלבים למטה בשעת תנופה.

(טז): שעיר החטאת -

שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירים קרבו בו ביום, קחו שעיר עזים לחטאת, ושעיר נחשון, ושעיר ראש חודש, ומכולם לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל, יש אומרים מפני טומאה שנגעה בו נשרף, ויש אומרים מפני אנינות נשרף, לשון רש"י.

ועל דעת האומר מפני טומאה נשרף כתב הרב בפסוק ואכלתי חטאת היום (להלן פסוק יט): היום אסור אבל אנינות לילה מותר, שאין אונן אלא יום קבורה, כי לפי זה אם מפני אנינות, היה להם לאכלו בערב, אלא קסבר אנינות לילה דאורייתא.

(יט): הן היום הקריבו -

מהו אומר, אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננין, שהאונן שעבד חלל, אמר לו אהרן, וכי הם הקריבו שהם הדיוטות, אני הקרבתי שאני כוהן גדול ומקריב אונן. לשון רש"י.

וכך הוא בגמרא בפרק טבול יום (זבחים קא א):

ודלמא אקריבתוה ופסלתוה.

ואני תמה, שהרי קודם האנינות נעשו כל הקורבנות, דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ואחר כן נכנסו לאהל מועד והתפללו, ואח"כ ירדה האש לקורבנות, ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זו.

ושמא לא היה משה רואה את מעשיהם, וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו. ואהרן אמר לו, הלא הזריקה שלי היא וכשנזרקה מידי נזרקה ולא נפסלה באנינות. ומשא ומתן של הלכה היה, אבל לא נעשה בהן דבר באנינות כלל