(ב): כתב רש"י:
כי תזריע וילדה -

לרבות ילדתו מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע אמו טמאה לידה.

ופירוש העניין, שנוצר הולד בצורת אדם ואחר כך נימוח, שכל מי שאין בו מצורת אדם אינו ולד, וכל מי שאינו ראוי לברית נשמה אינו ולד, אבל בשעת הלידה אפילו מחוי מטמא. אם אנו מכירין צורתו, כגון שפיר מרוקם, טמאה ודאי, ואם לאו בספק. וזהו ריבוי של מקרא זה כדברי רבותינו (נדה כז ב).

ובמשמעותו אמרו (שם לא א):

אשה כי תזריע, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר.

ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה, כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי זכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר, אבל אמרם "מזרעת", על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר, כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע.

וכך אמרו (שם):

שלושה שותפין יש בו באדם, איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין, אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין.

וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא.

ועל דעת פילוסופי היונים:

כל גוף העובר מדם האשה, אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר, כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש, וזו תגדל אפרוח וזו לא תזרע ולא תצמיח, בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי.

ואם כן יהיה מלת תזריע כמו זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא).

וכן אמר אונקלוס:

ארי תעדי.

דותה.

לשון דבר הזב מגופה, [ד"א] לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה, וראשה ואיבריה כבדין עליה. לשון רש"י.

ולא ידעתי מאיזה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקודש.

אבל יתכן שיהיה לשון מדוה, ממה שאמרו וראשה ואבריה כבדין עליה.

וכן דעת רבי אברהם שאומר:

כי דותה שם, וטעמו חולי, כי הדם היוצא חולי באשה.

ובאמת שהוא ניקוי המותרות, ומפני שראשה ואבריה כבדין עליה אולי יקרא חולי.

והנכון, לשון מדוה שהוא כמו נגע וצער, כמו עלי לבי דוי (ירמיה ח יח), היה דוה לבנו (איכה ה יז), כמו נגע לבבו (מ"א ח לח). והנה הזיבה נגע באשה אע"פ שהיא בתולדתה, וכן על ערש דוי (תהילים מא ד).

(ד): תשב -

אין לשון ישיבה אלא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א מו), וישב באלוני ממרא (בראשית יג יח). לשון רש"י.

ואם כן יאמר, ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עוד עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש אע"פ שהם ימי טוהר אצל הבעל. וזה טעם "בדמי טהרה". ואמר בלשון הזה, להודיע כי אפילו לא תראה בימים האלה תמתין בהן מפני הלידה.

ויתכן כי לשון תשב בכאן, כמו ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש (הושע ג ג), כי האשה השוכבת עם בעלה תקרא יושבת לו. ולפי שאמר בשבעה, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא, שתטמא לבעל ולקדשים כל שבעה, אמר כי אחרי השבעה תשב לבעלה שלשים ושלשה ימים בדמי טוהר, אבל לא תגע בקודש ולא תבא אל המקדש אע"פ שלא תראה, ותשב עם בעלה אע"פ שתראה.

והנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו, ואף מבט שלה מוליד הזק, וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב (בראשית לא לה). והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד. והוא מאמר רחל לאביה (שם): כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ. ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע.

וכן אמר הכתוב במצורע (להלן יג מו): בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים (דברים כג יא): ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה, כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים. ולכך אמר הכתוב בכאן כי גם שלשים ושלשת ימים תשב בדמי טהרה על מושבה אשר ישבה בימי נדות הלידה, והזהיר בלאו שלא תגע בקודש ולא תבוא אל המקדש.

ומדרשו,
תשב,

להביא המקשה בימי אחד עשר שתהא טהורה מן הזיבה.
יכול תהא טהורה מן הנדה?
תלמוד לומר דותה תטמא.

וטעם בדמי טהרה -
על דעת רש"י לומר:

שאע"פ שראתה טהורה מן התורה.

וכך אמר ר"א:

כי הטעם שהוא דם טוהר כנגד דם הנדה ואינו מטמא, והשם גזר על הזכר כמספר הימים שתשלם צורתו בבטן, והנקבה כפלים, וזה דבר ברור ומנוסה.

ולפי דעתי, כי טעם טהרה ניקיון, כלשון זהב טהור (שמות כה לט), צרוף ומזוקק, וכן וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם (מלאכי ג ג). והעניין, כי ציווה ביולדת זכר שתטמא שבעה כנידתה, כי המנהג שתהיה שופעת דם מן המקור, וציוה שתוחיל עוד שלשים ושלשה ימים תשב בביתה לנקות גופה, כי בכל אלה תוציא תמצית הדמים והלחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם, ואז תנקה מלידה ומבטן ומהריון ותבוא בית ה'.

ורבותינו קבלו שהיא טהורה לבעלה בימים האלו, מפני שאמר בשבעה שהם כימי נדת דותה, ובאלה אמר שתטמא לקודש ולמקדש, לא לחולין ולא לבעל, וכמו שאמרו (חולין לא א): בעלה חולין הוא.

וטעם הכפל בנקבה, או כדברי רבי אברהם על דעת ר' ישמעאל שאמר:

שהזכר נגמר לארבעים ואחד יום והנקבה לשמונים ואחד (נדה ל א).

אבל לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד, הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ועל כן צריכה ניקיון גדול מפני ריבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות, כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים.

(ז): והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה -
יאמר שתקריב כופר נפשה לפני ה' שתטהר ממקור דמיה, כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת, ואחרי עמדה בימי הניקיון, או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה, תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר, כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות.

ורבותינו אמרו (נדה לא ב):

בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי.

ועיקר הכוונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה. ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו.