(א): אל משה ואל אהרן -
בעבור כי על פי הכהן יהיה כל ריב וכל נגע, היה הדבור גם אל אהרן. או למשה שיאמר לאהרן, על דעת רבותינו (ריש מכילתא). ולא אמר בכאן "דבר אל בני ישראל", כי הכוהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהיטהר.
ואמר בפרשת הטהרה (להלן יד א ב): אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע, כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה, וגם לא לכהן להקריב הקורבנות, כי ברצון יעשו כן.
ובפרשת הזב אמר (שם טו ב): דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם, בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו, יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן.

(ב): שאת או ספחת או בהרת -

שמות נגעים הם ולבנים זה מזה. לשון רש"י.

ואמר ר"א:

כי שאת לשון שריפה, מן והמשאת החלה (שופטים כ מ), וישאם דוד (ש"ב ה כא).

ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להינשא למעלה.
וספחת מגזרת ספחני נא (ש"א ב לו), ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), חולי שיתחבר אל מקום אחד.
בהרת, מגזרת בהיר הוא בשחקים (איוב לז כא), שיעשה כדמות אות וסימן.
ואם כן, תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת, והבהרת מן הליחה הלבנה, והספחת הנאספת משתיהן.

ורבותינו אמרו (שבועות ו ב):

אין שאת אלא לשון גבוהה, וכן הוא אומר ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות (ישעיה ב יד), ואין ספחת אלא טפלה, וכן הוא אומר ספחני נא (ש"א ב לו).

(ג): עמוק מעור בשרו -

כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל. לשון רש"י.

ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור, כתב הרב לא ידעתי פירושו. פירוש, הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל.

והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשייהפך בו שער לבן, אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור", שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק. והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע, וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר, ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק.

עם כל זה, מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני. שהרי אמרו (שבועות ו ב): אין שאת אלא לשון גבוהה, והשאת לבנה היא, כדכתיב (פסוק י): שאת לבנה, ואמרו (נגעים פ"א מ"א): שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה, והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה, ולמה יקראוה גבוהה, והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור".

ובתורת כוהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו:

מה לשון "שאת" מוגבהת, כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה.

ואם כל מראה לובן עמוק, הנה הדבר בהפך.

ואולי נאמר, שלשון "שאת" מוגבהת, היא כנגד הבהרת, שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות. אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור".

אבל כך נראה לי העניין הזה. שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעיניים כמראה החמה, והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כוח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו כאשר ייחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפוס כוח הראות בשחרות, וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו. והשאת היא לבנה, אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו, ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת, כעניין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע.

והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט): שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות, ואמר בה (פסוק כ): מראה שפל, לא עמוק, כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה, האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט.

ועל דרך הפשט, לא יחזור "והנה מראה שפל מן העור" רק לבהרת, אבל בשאת לבנה לא יאמר כן. ואמר בשתיהן (פסוק כא): ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה, כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה. והזכיר במכוה (פסוק כד): לבנה אדמדמת או לבנה, ואמר מראה עמוק (פסוק כה): על הלבנה, וחזר ואמר (פסוק כו): והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור, כי הזכיר עניין השפלות ללבנה אדמדמת, ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה, ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה.

והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא", יתכן שהיא צרעת גמורה. ופעם יאמר בטומאה (פסוק כ): וטמאו הכהן נגע צרעת היא, והכוונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבוא וודאי לידי צרעת, וראוי להבדל מעתה מן העם. וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא (פסוק כב), יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא, אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה.

ומה שאמר רש"י (בפסוק ג):

בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא,

דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא, כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור, לא ליחה שתחליא כלל.

(ה): והנה הנגע עמד בעיניו -

במראהו ובשיעורו הראשון, לשון רש"י.

וכמוהו ועינו כעין הבדולח (במדבר יא ז), וכן כעין הקרח הנורא (יחזקאל א כב).

אבל בתורת כוהנים (נגעים פרק ט יד):שנינו:

אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני תלמידו מנין?
תלמוד לומר: ואם בעיניו עמד (הנגע): [הנתק] (פסוק לז).

אם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע, כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן. ולשון מורגל בדברי חכמים כך, "נראה בעיני". וכן ועתה תיקר נפשי בעיניך (מ"ב א יד), בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב, כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון, אינו צריך למדוד את הנגע.

(ו): והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע -
כתב רש"י:

כהה, שהוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא הוא.

והוא באמת משמעות הכתוב, אבל לפי מדרש רבותינו אינו כן.

שהרי שנינו (נגעים פ"א מ"ג):

להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור את העומד בסוף שבוע שני.

ובביאור אמרו בתורת כוהנים (נגעים פרק ג ח),

שבבגדים עומדים בראשון מסגיר ובשני שורף, ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטרו.

ועוד אמרו במגילה (ח ב):

יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלוויה בגופו אלא בימים, ואילו היה צריך שתהיה כהה הייתה טהרתו תלוויה בגופו.

ורש"י עצמו פירש שם כלשון הזה:

שאין תלויה בגופו, שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה שער לבן או פשיון יטהרנו אע"פ שנגעו עומד בעיניו, כגון בסוף שבוע שני.

אבל כך אמרו חכמים, שבסוף שבוע שני בין שכהה הנגע ממראה השלג לסיד ההיכל או שידמה לקרום ביצה, ואפילו העזה שהיתה כסיד וחזרה לשלג, וכל שכן עמדה במראיתה, כל שלא פשה מטהרה.

ואם כן, פירוש הכתוב "והנה כהה הנגע", שחזר למראה נגע אחר, כגון משלג לסיד, הואיל ולא פשה מספחת היא, שלא תאמר כיון שנשתנית הנגע למראה נגע אחר תראה בתחילה, בא הכתוב ולמד שהוא טהור, והוא הדין אם העזה, שכבר למדך הכתוב שאין השנוי ממראה למראה סימן טומאה, אלא כעומד בעיניו הוא, וכל שלא פשה טהור הוא.

ואם תשאל, ולמה לא הזכיר הכתוב העזה וכל שכן כהה?
בא ללמדך שאף על פי שכהה אם פשה טמא. ופירוש כהה, שהוכהה לאחד ממראות נגעים, כגון משלג ועד קרום ביצה, שעדיין נגע הוא, אבל למטה ממראות נגעים כבר נתרפא, ואין כאן נגע ואין פשיון בזה מטמאו כלל. וכעניין הזה הוא מתבאר בתורת כוהנים.

(י): והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן [ומחית בשר חי בשאת] -
פירוש הכתוב הזה אינו שיהיה צריך לשניהם, לשער לבן ומחיה, שהרי טמא הכתוב בשער לבן לבדו בפרשה הראשונה, וכן המחיה לבדה סימן טומאה היא. אם כן פירושו, והיא הפכה שער לבן או מחית בשר חי בשאת. והזכיר שער לבן בשאת אע"פ שכבר הזכירו בבהרת, ללמד שבשתיהן הוא סימן טומאה.

ורבותינו דרשו (תורת כוהנים נגעים פרשה ג ז):

ליתן שיעור למחיה, שתהא כדי לקבל שער לבן שהוא שתי שערות.

(יב): ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע -
הנה הפריחה אינה סימן טהרה עד שתפרח בכל הגוף, חוץ מן המקומות שמנו חכמים במשנה (נגעים פ"ח מ"ה): שאין מעכבין את ההופך כולו לבן, אם כן מהו "את כל עור הנגע". אבל פירושו, וכסתה הצרעת את כל עור הנגע ומראשו ועד רגליו, יאמר שהפך לבן מקום הנגע וכל הגוף, הא אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא.

(כט - ל): בראש או בזקן -

בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב, שנהפך שער שחור שבו לצהוב. נתק הוא - כך שמו של נגע שבמקום שער, לשון רש"י.

והנראה מן הלשון הזה, שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר (כגון): [בגון] השער הלבן והצהוב, כי הנגע בארבע מראותיו כשהוא בתוך שער הראש והזקן אם נצהב בו שער, טמא, כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן.

וכי היאך אפשר לומר כן, והלא הוא עצמו כתב (בפסוק מג): כמראה צרעת עור בשר, שמטמא בארבע מראות, ולא כמראה נתקים של מקום שער שאין מטמאים בארבע מראות, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. ואם בארבע מראות אין מטמא, באיזה מראה ובאיזה עניין הוא מטמא, ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף, שער צהוב ופשיון.

אבל חשב הרב, שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו, שאמר "נתק הוא" והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר. והנה הזכיר בנגעים שמותם ומראיהן, בהרת לבנה, שאת לבנה, ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע, אבל השם ההוא טמא הכתוב, וחזר ופירש סימני החליטה בסוף, זו היא סברת הרב בנתק.

וכן נראה עוד מדבריו, כי טעם הפרשה השניה (פסוק מ): ואיש כי ימרט ראשו, לומר כי כאשר ימרט הראש, שינשר השער ויקרח, יהיה טהור מטומאת נתקים מראש, ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק, ויהיה נדון כדיני עור בשר שאת ותולדתה, דכיון שאין כאן שער יצא מכלל דין ראש וזקן.

וכל זה אינו כן, שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל, אבל כאשר יימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו, שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער, ונולד במקום הניתוק ההוא שער צהוב ודק, הוא הנגע הטמא. ולכך נקרא נתק, בעבור שנתק משם השער, לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל, אבל כשמו כן הוא, שצריך ניתוק השער ההוא כגריס. ואחר ניתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא, אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי, הוא בו סימן טומאה, לא כשנולד תחילה קודם הניתוק.

וכן שנינו (נגעים פ"ז מ"א):

נולד בראש או בזקן, חזר הראש והזקן ונקרחו טהורים.
הראש והזקן עד שלא העלו שער, והעלו שער ונקרחו.
רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחילתן וסופן טמא.
וחכמים מטהרין.

ולעניין שער צהוב הקודם, נמי שנינו (שם פ"י מ"ד):

שער צהוב שקדם לנתק טהור, ורבי יהודה מטמא. רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל.

וכן העניין הזה כולו עוד שנוי בספרא (פרק ח ו).

וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחילה, מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב, ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדתי עליו, ולפיכך תפס סתם בנהוג בבני אדם, כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחילה, ויולד בנתק נגע, ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר. ואחר כך פירש "נתק הוא", לבאר בפירוש שלא יטמא עד שיהיה נתוק.

ודעת רוב המפרשים, שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שינוי בעור הראש, אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע, ואם נולד בו שער צהוב דק טמא, וזהו צרעת הראש או הזקן. שהרי טמא הכתוב בתחילה מראהו עמוק בשער צהוב, וחזר והזכיר בשאיננו עמוק הסגר, וטמא אותו בפשיון, ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל. ובודאי שני הסימנים האלו שהן הפשיון והשער הצהוב שווים הם בדינם, ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאיננו עמוק ולא משונה כלל, כיון שניתק מטמא בשער צהוב או בפשיון. וברייתות הרבה שנויות בספרא בעניין הזה.

אבל היה נראה, שאחר שימרט המקום בראש אינו נגע עד שתולד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה, ואז תטמא הבהרת והשאת בשער צהוב, כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן. כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן ואמר "והנה מראהו עמוק מן העור", ירמוז למראות הנגעים הנזכרים למעלה, והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה. ואין הפרשה הזאת אלא לטעון (טעם): [טוען] אחר שלא כעניינו, והוא, שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הניתוק. ויש בו להקל ולהחמיר, להקל, שלא יטמאו בשער לבן, ולהחמיר, שיטמאו בשער צהוב.

והכתוב שאמר, וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק, פירושו כמו ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור (פסוק ד), כי "נגע הנתק" ירמוז שהיו מראות נגעים בנתוק. וזה צריך עיון.

בתוספתא במסכת נגעים, לפי ששנינו שם (פ"א ה"ד):

והנתקים מטמאים בכל מראה, ואפילו לבנים בשחור והשחורים בלבן, ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב, עד כאן.

נראה מזה שצריך שיהיה בניתוק מראה נגע, או לבן בעור הראש השחור כעין מראות הנגעים, או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים, כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק שצריך שיהיה נגע בנתק אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר.

והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו, לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד, אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא אינו נידון בסימני הראש וזקן אלא בסימני עור בשר.

והטעם, כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הניתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף, אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע, והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפ"ה, ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח.

וטעם הכתוב שאמר (פסוק מב): וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק. ואמר כמראה צרעת עור בשר (פסוק מג), שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר. והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן, כמו ששנינו (נגעים פ"ד מ"ג): שהמחיה מטמא בקרחת או בגבחת מה שאין כן בשער לבן, וידרוש כן בת"כ (נגעים פרק יא ב).

ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הניתוק ובין המריטה. והעניין הוא, כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בעניין שאינו עתיד לחזור, כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער או שנעקר בטבעו בייבוש הליחה. ועניין הפרשה כפי הדעת הזו, כי מתחילה דיבר הכתוב בנתק והוא שנשר השער ונכרת, מלשון וניתוק וכרות (להלן כב כד), נתקו כפות רגלי הכוהנים (יהושע ד יח), ואחר כך אמר כי כאשר יימרט ראשו שיעקר השער במריטה שיישאר הראש חלק ומלובן כעין נחושת ממורט, וכעניין שכתוב למען יהיה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טז), שבידוע שלא יחזור שם לעולם, אין זה נתק, אבל האיש הזה קרח הוא או גיבח כדרך בני אדם הקרחים וטהור הוא.

אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון מחיה ופשיון, אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן. וטעם הדבר, לפי שכבר נמרט הראש ואין ראוי לגדל שער כלל, ואם יולד מעט שער במקרה לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שער אלא לקוי ולבן. וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים, ועניין המשניות והברייתות השנויות שם נוטה לדבריהם. ואם כן יהיה הנתק חולי הסעפ"ה או החליים הידועים הנקראים מחלת שועל ושביל הנחש, וכולם חליים ויש להם עזר, והמריטה היא הקרחת ואין לה עזר ורפואה כלל.

(לג): והתגלח ואת הנתק לא יגלח -
כפי פשוטו, יזהיר שלא יעביר תער על מקום הנתק, שאע"פ שאין בו שער, אם יעביר התער על המקום ההוא יתגרר העור והנה סיבה (להצמיח): [מלהצמיח] בו שער, שכן דרך בעלי חטטין שבראש וכל המשירין שערותיהן לגרור המקום וגם לעשות בהן באזמל חבורות חתוכות.

אבל בתורת כוהנים (ט ז) דרשו:

ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, כלומר והלא ניתק השער ממנו, אלא סמוך לנתק לא יגלח, הא כיצד?
מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר אם פשה.

וזהו שתרגם אונקלוס:

ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח,

שיניח בכל סביביו שתי שערות להכיר בהם הפשיון.

ויהיה טעם "ואת", כמו ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום (ש"א ל כא), שבא סמוך להם ולא בא בתוכו. או טעמו כטעם "עם" ויחסר מלת "אשר", יאמר ואשר עם הנתק לא יגלח, וכמוהו רבים.

(מז): והבגד כי יהיה בו נגע צרעת -
זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד): ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם): כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כוהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד:

שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלוהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג).

ועל דרך הפשט, מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב", כי הדבר נס. ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כוהנים.

(נב): כי צרעת ממארת היא -

לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד). ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא): תן לו מארה שלא תהנה ממנו, לשון רש"י.

ואונקלוס תרגם:

סגירות מחזרא,

שעשאו כן מן סלון ממאיר, שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי, כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח א), שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג ב).

והאמת שהוא לשון מארה, כלומר שהיא קללת אלוהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי, והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון. וכן הדין בבית המנוגע, ונלמד מונתץ את הבית (להלן יד מה).

וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג):

אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מידי טומאתן, ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן, מאן דאמר עלו מותרות, ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת היא תן בו מארה ואל תהנה בו.
רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן: כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה. איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן, הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור, אמר ליה: שניה היא דכתיב ביה נתיצה.