(ב): והובא אל הכהן -
יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן, כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו. ואח"כ פירש כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה והוא לא יבא אליו אע"פ שנתרפא.

ומדרשו בתורת כוהנים (פרשה א ג):

והובא אל הכהן, שלא ישהה.

ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כורחו אל הכהן, וכן וכי יטהר הזב מזובו (להלן טו יג), ואם טהרה מזובה (שם), כשיפסקו ויהיו מנוקים ממנו כאשר פירשתי (לעיל יב ד), והוא הנכון.

(ד): חיות -

פרט לטרפות. טהורות - פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול, לשון רש"י.

ומפני שאמר "טהורות, פרט לעוף טמא", נלמד שאין הצפרים מין טהור ידוע אבל הוא שם כולל כל העופות, אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם, כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף. ועוד כי מדרש "חיות, פרט לטרפות", יבא במחלוקת, ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן.
ובתורת כוהנים (פרשה א יב):

חיות, לא שחוטות, טהורות, לא טמאות, טהורות, לא טרפות.

ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור, ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהילים ח ט), כל צפור כל כנף (בראשית ז יד), בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז), וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית טו י): על תורים ובני יונה.

והנכון בעיני, ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית צפרא, וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג), ישכים בבקר. אמר "צפור שמים" עליהם, כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים "וכל צפור כל כנף", שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים. כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו), הם הקטנים שהן רבים, שאפילו בקטניהם יחוס. וכן אשר שם צפרים יקננו (תהילים קד יז), כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון. אמור לצפור כל כנף, שיתאספו אפילו הקטנים עליהם, כי הטורפים יבאו מעצמם. וכן התשחק בו כציפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ כט), כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן. ולשון חכמים כך הוא, כל שיש בידו מקל או צפור (עבודה זרה מ ב), האורג משער הנזיר כמלא הסיט בבגד בצפרתא (תמורה לד א), ואמרו צפורת כרמים (שבת צ ב), ואמרו בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (ברכות נז ב).

ואמר בכתוב (דברים יד יא): כל צפור טהורה תאכלו, על המינין הרבים ההם, ונתרבה של מצורע "מכל", ואמר (שם פסוק יב): וזה אשר לא תאכלו מהם, כאומר ואלה אשר לא תאכלו מבשרם. ולכך דרשו "טהורות, לא טמאות". ומכל מקום כולם בעלי פטפוט הם. וכן גם כן גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהילים פד ד), כך נראה, שאינו שם כולל העופות כולם. וכן אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה.

והנראה מדברי רבותינו, שכל עופות טהורים נקראים צפור, אבל מצוותו של מצורע בצפרי דרור.
דתניא בת"כ (פרק ח יד):

ושלח את הציפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (להלן פסוק נג), רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר, ואי זו זה דרור.

ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט.

ויתכן שאינו אלא למצווה, ודיעבד כולם כשרין בו, ולפיכך הוצרכו בת"כ למעט טמאות.

וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א):

ומביא שתי צפרים דרור.

ושנו עוד שם (משנה ה):

שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, אע"פ שאינן שוות כשרות, שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה.

והטעם בזה, שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות, כשהן שני מינים פסולות.

ובפרק אלו טרפות (חולין סב א) אמרו: עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע, וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים. ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד, ושאין מטהרין בכל עוף טהור, אבל מצותו בכל עוף דרור, כלומר שדרה בבית כבשדה, ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור. ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד, שכלן בכלל שתי צפרים טהורות.

ושנו בספרי (ראה קג):

אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר.
ואמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, וטמא לא נקרא אלא עוף.
וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קלט ב).

ושם העלו, כי "חיות" שחיין ראשי אברים שלהם, למעוטי מחוסרות אבר, וכן הטרפות פסולות בהן, ודרשו "טהורות" למעט אסורות, כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש, והחליפן בע"ז. ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו שאין צפור אלא עוף טהור, ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור.

וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (פ"א ה"א) שאמרו:

וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא, תורים ובני יונה הוא מביא, אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים, אית תניי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים.

והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת.

ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד, ובגמרא כך הוא נראה, ממה שאמרו במסכת סוטה (טז ב): הבא מים שדם צפור נכר בהם וכמה הם רביעית, ושאלו, גדולה שדוחה את המים קטנה ונדחת מפני המים מהו, ופירשו, כל שיעורי חכמים כך הם, בצפור דרור שערו חכמים אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים. ואלו היה כל עוף טהור כשר בו, היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין. ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצווה לכתחלה ממדרשו של ר' יוסי הגלילי. וכבר הזכירו בגמרא (שבועות כט א), ודילמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמל.

והנכון שיעלה מכל זה הוא, שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה, שלא שנו במשנתנו מצותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות, כמו ששנינו בשוות. וכל הדרורים בעלי פטפוט הם. ומה שאמרו בת"כ "לא טמאות", מפני שיש אף בטמאין מינין שהם דרור כגון הסנונית לרבי אליעזר.
או יהיה פירושו, למעט טמאות לך, שהן האסורות והטרפות כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קמ א), וזהו ההגון בעיני.

ובהגדה דרבה (ויקרא רבה טז ז):

אמר רבי יהודה ברבי סימון: אילין צפריא קולנין, זה האומר לשון הרע.
אמר הקב"ה: יבא קול ויכפר על קול.
ור' יהושע בן לוי אמר: צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו.
והלא דברים קל וחומר וכו'.

ועץ ארז ושני תולעת ואזוב -
אמר ר"א:

הוא הגדול והקטן במיני הצמחים, והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה יג). והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים.

וטעם על פני השדה (פסוק ז) -
מקום אשר אין שם ישוב שלא תדבק הצרעת.

ובת"כ (פרשה ב ה) אמרו:

על פני השדה, שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגיבת וישלחנה למדבר.

ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה. ועוד אפרש זה (להלן טז ח): בע"ה.

(ט): את כל שערו -

כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כנוס שער הנראה, לשון רש"י.

אבל בת"כ (פרק ב ב ג):

וגלח את שערו, יכול אף בית הסתרים?
תלמוד לומר: גבות עיניו. מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה, פרט לבית הסתרים.
אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה, אף כל מקום כנוס שער בנראה.
מנין כנוס שער בשאינו נראה פזר שער בשאינו נראה?
ת"ל: את כל שערו יגלח.

אבל הרב תפס מדרשו של רבי ישמעאל, מאי הביא שער הרגלים, ומאי הוציא דבית השחי ודכולי גופיה. אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת, או מפני שהלכה עוקבת את המדרש, או מפני שהלכה כדברי רבי עקיבא ורבי דכולי גופיה, ומיעט שבתוך החוטם בלבד. וכן שנינו במשנתנו (נגעים פי"ד מ"ב): והעביר תער על כל בשרו. ומפורש בפרק שני דסוטה (טז א).

(י): יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת -
לא פירש הכתוב מה יעשה בשני הכבשים וכבשה, אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם, והזכיר שיעשה החטאת ואחר ישחט העולה. וזה בעבור שכבר הזכיר בפרשת ויקרא בחטאת שתהיה נקבה, והזכיר בכל עולה שהוא זכר, לכך לא הוצרך להאריך, כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה והכבשה היא החטאת.

(יח): יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה' -
במעשה דם האשם והשמן תהיה הכפרה הזאת, וכן לכפר עליו לפני ה' (להלן פסוק כט).

ובתורת כוהנים (פרק ג יב):

והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר, דברי רבי עקיבא.
רבי יוחנן בן נורי אמר: שירי מצווה הם, בין שנתן בין שלא נתן כפר.

וא"כ על דעת ר' יוחנן בן נורי יהיה "וכפר עליו", על האשם.

והנה אמר הכתוב באשם "וכפר", וחזר ואמר בחטאת "וכפר על המטהר מטומאתו", ואמר עוד בעולה ובמנחה "וכפר עליו הכהן וטהר", ולא ידענו מה עניין הכפרות הללו כולן.
אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו, והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע,
אולי בצערו נתן תפילה לאלוהים, וזה טעם "מטומאתו". והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו, ולכך אמר "וכפר עליו הכהן וטהר".

ובת"כ (שם ג יג):

ועשה הכהן את החטאת וכפר, מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה, יכול יהו כולן מעכבים אותו? ת"ל: ועשה הכהן את החטאת וכפר, מלמד שכפרה תלוויה בחטאת.

ויתכן כי "וכפר עליו הכהן וטהר", רמז לכל הנעשה בו, כי גם הצפרים יבואו לכפרה ולטהרה, כי כן אמר בנגע הבית (להלן פסוק נג): וכפר על הבית וטהר.

(לד): אמר הכתוב בנגעי הבתים ונתתי נגע צרעת -
לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע כלל, כמו שפירשתי (לעיל יג מז).

ואמר כי תבואו אל ארץ כנען וגו' בבית ארץ אחוזתכם -
כי עם כל ישראל ידבר. והיה ראוי, אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן, שיאמר דברו אל בני ישראל, אבל יקצר הכתוב במובן, או שידבר עימהם במקום כל ישראל, וירמוז כי אין הכוונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכוהנים, ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל, רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כד ח): הישמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו', כי להם ציווה מתחלה במשפטים האלה.

(מג): ואם ישוב הנגע ופרח בבית -
הנה הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר איננו הנגע הראשון, ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו, כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו. אבל העניין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (לעיל יג מז), שהוא נגע ומכת אלוהים שתהיה רוח ה' רעה במקום ההוא.

ובתורת כוהנים (פרשה ז א) אמרו:

ואם ישוב הנגע ופרח בבית, משל חזר איש פלוני למקומו.

והכוונה לומר שאין "ופרח" האמור כאן פשיון, כמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (לעיל יג יב), אלא שהוא צומח במקום ההוא כעניין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג), והמשל שהזכירו לרמוז העניין שאמרנו, שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם. וטעם הפריחה כבר פירשתיה. וכן (צרעת): פורחת היא (לעיל יג נז), בבגדים.

ולא אמר הכתוב "ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם", אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה, וזהו טעם "בבית", כי בכל הבית יהיה דינו כן.
והטעם, כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו.

וכן אמרו בת"כ (פרשה ז א ג):

אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית?
תלמוד לומר: בבית.
אין לי אלא במראיו שלא במראיו מנין?
ת"ל ופרח.

וענייני הכתובים האלה כפי המדרש. ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות והטוח, או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון, צרעת ממארת היא ונתץ את הבית, לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם.

ולא הוצרך לומר, ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וציוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה, כי הכתוב נמשך למעלה, לאמר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון, צרעת ממארת היא. ואמר עוד (פסוק מח): ואם בא יבוא הכהן, בביאה השנית הנזכרת, וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו, כלומר שלא חזר בו. ונלמד עתה, שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ. וזה תיקון המקראות כמדרשם, שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמעם.

ויתכן עוד שנאמר בתיקון העניין הזה, כי פשה במקום הזה כטעם פרח, ושניהם עניין צמיחה, כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו, וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו, כי הכל עניין גידול, וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף. ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר, כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י), ונוספה נחלתן (במדבר לו ד), ויאמר בדבר החוזר, כגון יוסיף ה' שנית ידו (ישעיה יא יא), ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה): לא חזרו עוד להינבא. והנה ענינו שחזר הנגע.

והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה ענינו כטעם צמיחה, כאשר הזכרתי במלת פריחה, ואם כן יאמר הכתוב, ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו, כי כל נגע החוזר טמא מוחלט, ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח יטהרנו, כי נרפא בחליצה וטיחה.

והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר טמא, ואם לא חזר טהור. אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו גזרה שווה, זו היא ביאה זו היא שיבה (תורת כוהנים ז ז), לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה, אבל נלמד (בתורת כוהנים שם ה - י): מגזירה שווה אחרת שאמר (פסוק מח): ואם בא יבא הכהן, שנדון ביאה שלישית כביאה שניה. והנה הכתובים כמשמעם, והמדרשות למדו אותן מגזירה שווה למשה בסיני.

ומה שאמרו בת"כ (פרשה ז ז): במה הכתוב מדבר וכו', סמך מדבריהם, שירצו להזכיר בכתוב העניין המקובל להם בגזירה שווה. וכן מה שאמרו שם (בתורת כוהנים פרשה ז ו): אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה, מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה, הנח לו, לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש, לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר.
זהו הנראה אלי בעניין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים, והוא דבר נאה ומתקבל.

(נג): וכפר על הבית וטהר -
הנה הכפרה הזאת בציפור המשתלחת שתישא הציפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה, כעניין הכפרה בשעיר המשתלח. ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו, לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת, כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו, שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב.

(נד - נו): זאת התורה לכל נגע הצרעת -
הוא צרעת השחין והמכוה. והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותן, ואחרי כן הזכיר הנתק שהוא גם כן מצוי, ואחרי כן הזכיר צרעת הבגד והבית, ואחרי כן אמר ולשאת ולספחת ולבהרת - הם הנגעים הראשונים שפתח בהם (לעיל יג ב), אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. ובכל מקום יאחר הבהרת, בעבור שהיא העזה והקשה שבכולן.