(ב): אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל -
בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקורבנות באהל מועד, יזהיר הכוהנים שהם המקריבים הקורבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם.
והנכון בפרשה, מה שהזכירו רבותינו (חולין טז ב): שאסר בשר תאווה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה', ולכך אמר שכל מי שישחוט משלשת מיני הבהמות אשר מהן יביאו כל הקורבנות, שהם שור וכשב ועז, שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים ולהקריב החלב והדם על מזבח ה', ואז יאכל הוא הבשר כמשפט. ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת.

והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאווה, ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' ויזרוק הכהן הדם על מזבח ה' ויקטיר עליו החלב. ואחרי כן הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה, כעניין הנעשה במוקדשין בשעת היתר הבמות, רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם.

והנה ריקן כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כולן בפנים. ולכך אמר במשנה תורה (דברים יב י יא): ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם, ואמר (שם פסוקים יג יד): השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו', להיות איסור שחוטי חוץ במוקדשין עומד במקומו בשעת בית הבחירה. אבל התיר אותו בחולין, זהו שאמר (שם פסוק טו): רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו', לומר שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה'. ופירש שם (פסוק כ): הטעם, כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך וגו', לומר כי היה האיסור מתחילה בהיותם במדבר שיקל עליהם להביא כל זבחיהם אל פתח אהל מועד, אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאווה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין.

וזה טעם מה שהזכיר בכאן אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה - יזכיר גם השוחטים מחוץ למחנה שיהיו חייבים להביא אותם אל פתח אהל מועד, כי אע"פ שיתיר בשר תאווה כשירחיב השם גבולם מפני שאינם במקום המקדש לא יתיר כן במדבר אפילו חוץ למחנה, לפי שאינם רחוקים מן המזבח כאשר יהיו בארץ שירחיב השם גבולם כי אז יתיר להם בשר תאווה, והוא הנאות בכתוב. וזהו דעתו של רבי ישמעאל בפרשיות הללו, ומכאן אמר דמעיקרא איתסר להו בשר תאוה, והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט.

וזהו מאמרם בהגדה (דב"ר ד ו):

רבנין אמרין: הרבה דברים אסר אותם הקב"ה וחזר והתירם במקום אחר.
תדע לך, אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד,
מנין? שנאמר ואל פתח אהל מועד וגו'.
מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וגו', וכאן חזר והתירו להם שנאמר (דברים יב כ): בכל אות נפשך תאכל בשר, מנין?
ממה שקראו בעניין כי ירחיב ה' אלוהיך.

ומה שכתב רש"י (בפסוק ג): במוקדשין הכתוב מדבר וכו', הוא מדרשו של האומר בשר תאווה לא איתסר כלל, ועל דעתו נשנית הברייתא שבתורת כוהנים, אבל דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים בהגדות וברוב המקומות כמו שפירשנו.

(ד): וטעם דם יחשב -
ממעשה בראשית (בראשית א כט ל), יאמר, הנה בכל בעלי חיים זולתי אדם עשיתי דמם כמים ולחומם כגללים, כמו שאמר (שם ט ג): כירק עשב נתתי לכם את כל, אבל אם ישחט מחוץ למחנה יחשב כשופך דמים.

(ז): לשעירם -

לשדים. וכן הוא אומר (ישעיה יג כא): ושעירים ירקדו שם, לשון רש"י מתורת כוהנים (פרק ט ח).

ואמר ר"א:

שנקראו השדים כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם.

והקרוב, בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים. ומלת "עוד" תורה שכן היו ישראל עושים במצרים.

אשר הם זונים -
כי כל מבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלוהיו, שיחשוב כי יש מי שמטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא. וכבר רמז רבי אברהם במלת "עוד" האמת כאשר כתבתי למעלה (לעיל טז ח), וכן שם השעירים יתברר לך משם. ויקראו "שדים" בעבור שמשכנם במקום שדוד כגון המדבר, ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור.

ודע כי כאשר הבריאה מתחילה במעשה בראשית בגוף האדם ובכל בעלי הנפש והצמחים והמתכות מארבע יסודות, ונתחברו ארבעתם בכוח אלוהי, להיות מהן גוף גס מורגש לכל חמשת ההרגשות לעביו ולגסותו, כך הייתה יצירה משני יסודות מן האש והאוויר והיה מהם גוף אינו נרגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות, כאשר נפש הבהמה איננה מושגת להרגשות לדקותה, והגוף הזה הוא רוחני יטוס לדקותו וקלותו באש ובאוויר. וכאשר ההרכבה בכל דבר סיבת ההוויה וההפסד במורכב מארבע יסודות, כך היא במורכבים האלו משני היסודות, כי בהתחברותם יהיה בעל הגוף חי ובהתפרדם יהיה כמת.

ולכך אמרו רבותינו (חגיגה טז א):

שישה דברים נאמרו בשדים, שלושה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם.
שלושה כמלאכי השרת:
יש להם כנפים כמלאכי השרת,
וטסים כמלאכי השרת,
ויודעין מה שעתיד לבא כמלאכי השרת.
יודעין סלקא דעתך, אלא אימא שומעין מה שעתיד להיות.

שלושה כבני אדם:
אוכלין ושותין כבני אדם,
פרין ורבין כבני אדם,
ומתים כבני אדם.

וסיבת המיתה פירוד החבור, היא הסיבה בכל המורכבים. וסיבת הטיסה, בקלות יסודותם, כאשר נראה גם בעוף כי מפני שגברו עליו האש והאוויר והיסודות האחרים בו מעטים הוא טס ופורח, וכל שכן אלו שאין בהם מן היסודות הכבדים כלום שטיסתן גדולה, יעופו ולא ייגעו. ועניין האכילה ללחוך מן המים והאש הריחות והליחות, כעניין האש שתלחוך המים אשר בתעלה. והוא עניין ההקטרות שיעשו בעלי נגרומנסיא"ה לשדים, וסיבתה היובש אשר תיבש האש אשר באוויר בגופן, וצריך להחזירה, כאשר היא האכילה באדם לצורך מה שהוא ניתך ממנו.

ועניין מה שאמרו, שומעין מה שעתיד להיות, כי בטיסתן באוויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באוויר, והם נגידי התלי. ומשם יגידו גם בעלי הכנפים העתידות, כאשר הוא מנוסה בנחשים וכאשר אפרש במקומו (דברים יח ט): בע"ה.

ואלו ואלו אינם יודעים במה שעתיד להיות לימים רבים ולעתים רחוקות, רק יודיעו בעתיד להיות בקרוב, כי ידעו בנסיונותם שיקבלו מן השדים בנגזר לבא.
ולכך תרגם אונקלוס:

יזבחו לשדים לא אלוה (דברים לב יז), דבחו לשדין דלית בהון צרוך,

יאמר שאין בהם שום צורך כי לא ימנעו הנזק העתיד ולא יעשו שום תועלת וגם לא יודיעו ברחוק שישתמר ממנו האדם בדעתו. והוא לשון הכתוב גם כן "לא אלוה", כאילו אמר "לא כח וממשלה", כי אלוהים לשון אילות וכוח, אל הם, יאמר שאין בשדים אילות ושום כוח, ולכך אין צורך בהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם.

(יא - יב): כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח -
משמעות הכתוב הזה שיאמר, שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב. ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא.

והרב כתב במורה הנבוכים (ג מו):

כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהינבא מהם העתידות, והתורה תכוון לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להיטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר (פסוק י): ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ ו), שהוא מביא למין ממיני ע"ז, כי לא נאמר כן במצווה אחרת.

ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור, כי נפש כל בשר דמו בנפשו (פסוק יד), כי נפש הבשר בדם הוא (פסוק יא), והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג): רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר.

והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו, ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א כט): הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'. וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח והקריב מהם קורבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה, כמו שאמר (שם ט ג): כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל, כי חיותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל (קהלת ג יט).

ועל הדרך היוני שיראוהו חוקריו, מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה, והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים, ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים, ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן, והיכר מופלא באנשי בית בעליהם, וכן ליונים דעת והכרה.

מן הידוע עוד, כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה. והכתוב אומר (שם שם כא): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ולכך אמר (פסוק יד): כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה'.

וזה טעם על כן אמרתי לבני ישראל -
בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו.

ושנו בספרי (ראה עו):

רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים יב כג).
רבי יהודה אומר: מגיד שהיו שטופים בדם וכו'.
כי הדם הוא הנפש, להגיד מה גרם.
ולא תאכל הנפש עם הבשר, זה אבר מן החי.

זה רמז וראיה למה שפירשנו.

ולכך ציווה עוד לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד וגם הם אינם נשחטים, אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו, ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר, וגם אחרי כן על הרוב יצווה.

(יד): דמו בנפשו הוא -

דמו לו במקום נפש, כי הנפש תלוויה בו, לשון רש"י.

ואיננו נכון.
אבל אפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן בגופו. יאמר כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא, וכן ברזל באה נפשו (תהילים קה יח), שבעים נפש (שמות א ה), על נפש מת לא יבא (במדבר ו ו), הגוף, כי גוף בעל נפש יקרא נפש.

ועל דעתי, הזכיר הכתוב בדם שלושה דברים והם טעם אחד. אמר תחילה (פסוק יא): כי נפש הבשר בדם היא. אחר כך הפך ואמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, לומר כי הדם הוא הנפש והנפש היא בדם ששניהם מעורבין יחד, יהיה זה כעניין יין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחברו. ואח"כ פירש כי הדם הוא הנפש עצמו, לומר שהיו לבשר אחד לא יתפרדו לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם. כידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן, וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו, כעניין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר.

ורבותינו דרשו (כריתות ד ב):

שלושה כריתות בדם, אחת לדם הנפש, ואחת לדם שחיטה, ואחת לדם כסוי.

וזה טעמם לכריתות, אבל הטעם בשינוי הלשון בנפש ובדם כאשר פירשתי.