(ב): ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי -

סרס המקרא ודרשהו, וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי. אשר הם מקדישים לי, לרבות קדשי כוהנים עצמן, לשון רש"י.

ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכוהנים עצמן, אין צורך לסרוס הזה, אבל יאמר הכתוב, וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי, "ואשר הם מקדישים לי", שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי.

ובתורת כוהנים (פרשה ד א):
כך הוא נדרש,

וינזרו מקדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי גויים משום פיגול נותר וטמא.
קדשי ישראל, אין לי אלא קדשי ישראל קדשי עצמן מנין, תלמוד לומר: אשר הם מקדישים לי אני ה' לרבות את כולם, ולא הוזכר שם סירוס המקרא כלל.

ועל דרך האמת, אשר הם מקדישים לי אני ה', שלא יחללו השם המקודש לו, כי שמו במקדש ה', וכבר רמזתי זה בפרשת וייקחו לי תרומה.

(ח): נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה -
יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה, שלא יטמא בה ויצטרך להינזר מן הקדשים ולא יאכל בהם עד שירחץ בשרו במים ובא השמש וטהר.
והטעם, בעבור שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו, כי הזכיר הצרעת והזוב שיכלול הזכר והנקבה וטומאת המת ושכבת הזרע והשרץ, חזר להזהיר מן הקדשים בטומאת הנבלות.

והזהיר בהם דרך התראה באכילתן, והטעם כי בעבור שנפש האדם קצה באכילת השרצים ולא תקוץ בנבלה וטריפה הזהיר על הטומאה בהווה. והטריפה הנזכרת כאן, טריפת הארי והדוב שהמית אותה בשדה, כי מחיים לא תטמא, כי מעת שתיטרף הבהמה מן הארי תקרא טריפה בין מחיים בין לאחר מיתה.

והנה הזכיר כאן כל הטומאות כולם, כי הבהמה הטמאה אחר שאמר שאין לה שחיטה כאשר פרשתי בסדר ויהי ביום השמיני (לעיל יא כד), הנה היא בכלל נבלה, וזה דרך פשוטו.
ומדרשו (ת"כ פרק ד יב יג), גם כן לעניין הקדשים בטומאה הזהיר כאן, ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה, ואסרו לאכול בקדשים. וצריך לומר, "וטריפה" מי שיש במינו טריפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טריפה, בלשון רש"י. ובטומאת שאר נבלות, ריבו אותם בת"כ (פרק ד ד), אשר יגע בשרץ (פסוק ה), אין לי אלא השרץ, מנין לרבות את הנבלה, תלמוד לומר בכל.

(יד): ונתן לכהן את הקדש -

דבר הראוי להיות קדש, שאין פורע לו מעות אלא פירות של חולין והם נעשים תרומה, לשון רש"י.

והנה טעם הכתוב, כי יאכל קדש ויסף חמישיתו על הקדש ההוא ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש, ומפני שקראו קדש למדנו שהוא נעשה כתרומה בדבר הראוי לכך, וזהו הנכון בפשוטו ומדרשו.

וכך כתב ר"א:

ונתן לכהן את הקדש, טעמו "עם הקדש". או שתהיה מלת "ונתן" מושכת עצמה ואחרת עמה, וכן הוא אומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן ונתן את הקדש.

ולפי דעתי אין צורך, בעבור מלת "עליו".

(טו - טז): ולא יחללו את קדשי בני ישראל -
להאכילם לזרים.

והשיאו אותם עוון אשמה -

את עצמם, שיטענו עוון באוכלם את הקדשים שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם: במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן, לשון רש"י ז"ל.

ולא הבינותי דעתו, כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכוהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים, ואם כן ראוי שנפרש שיהיה "והשיאו אותם" כינוי לישראל שיטעינו הכוהנים לישראל עוון אשמה כאשר יאכלו הקדשים, ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם (ספרי נשא לב)?

ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד, אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורין?

אבל טעם הכתוב כי "בני ישראל" נמשך למעלה, ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', והוא אזהרה שנית בזר שלא יאכל קדש, בעבור שירצה להזכיר בו העונש ואמר והשיאו את עצמם וגו' כאשר יאכלו את קודשיהם.

ורבותינו דרשו מפני יתורו באוכל טבל.
אמרו (סנהדרין פג א):

מנין לאוכל טבל שהוא במיתה?
שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה',
בעתידין לתרום הכתוב מדבר, ויליף חלול חלול מתרומה.

אבל בת"כ (פרק ו ח - י): מצאתי:

ולא יחללו, להביא את הסך ואת השותה.
את קדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבין קרן וחומש, ואין חייבין על קדשי גויים קרן וחומש.
יכול יהו חייבין על התרומה שבטבל?
תלמוד לומר: את אשר ירימו לה', על המורם הם חייבים ואין חייבין על התרומה שבטבל.
והשיאו אותם עון אשמה, מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה.

וזה אינו כדרך הגמרא. אלא שאני אומר, ריבוי הסך והשותה אסמכתא, כי שתייה בכלל אכילה וסיכה מדרבנן, כך מפורש בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א).

ומפני שאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל, בעבור שהם עתידין להרים ממנו לה'.

דרשו מזה שהמורם הוא הנקרא קדש לא הטבל, וא"כ איננו בכלל "כי יאכל קדש בשגגה" שיתחייב בחומש. ולכך חזר ושנה "והשיאו אותם עון אשמה", מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה, כי התרומה שבטבל היא שהוזכרה כאן. והכלל, כי הכתוב הזה בטבל, והזהיר וענש תחילה על הקדש המורם, וחזר והזהיר על שירימו בעתיד, כפי מדרש רבותינו.

(יח): לכל נדריהם ולכל נדבותם -

נדריהם, האומר הרי עלי. נדבותם, האומר הרי זו. לשון רש"י.

והנראה בעיני, בעבור שאמר הכתוב (פסוק כא): לפלא נדר או לנדבה.
וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו ג ח), וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (להלן כז ב), וכן בפרשת נזיר (במדבר ו ב), כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו, שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים, כעניין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוהים עמדי (בראשית כח כ), וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כא ב), וידרו נדרים (יונה א טז), וכן כולם.

ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א):

אי זהו נדר, האומר הרי עלי עולה. נדבה, האומר הרי זו עולה. ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו', להגיד החלוק שביניהם.

כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלוהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח, וזה לא יקרא נדבה סתם, ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה, כי בעת המתן נדבה רוחו אותו.

והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו, יהיה תמים, אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה.

וזה טעם הכתוב (כג): נדבה תעשה אותו -

לבדק הבית. ולנדר לא ירצה - למזבח, אי זהו הקדש שבא לרצות הוי אומר זה הקדש מזבח, לשון רש"י.

ולפי זה צריך שנדרוש, נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה, יאמר שנעשה אותו נדבה או נדר לבדק הבית אבל לא לרצון על המזבח, כי אין בין נדר ונדבה בעניין הזה כלום, שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח, וכבר הזכיר זה הכתוב בעולה "לכל נדריהם ולכל נדבותם" ובשלמים "לפלא נדר או לנדבה". וכך מדרש רבותינו בת"כ (פרק ז ו).

ויתכן שנתקן בישוב לשון המקרא, כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית כמו שאמר במשכן (שמות לה ה): כל נדיב (לב): [לבו] (הביאו): [יביאה] את תרומת ה', וכן במקדש (דה"י א כט יז): אני ביושר לבבי התנדבתי, וכן בבית שני (עזרא א ד): עם הנדבה לבית האלוהים, וכן כתוב בבדק הבית (מ"ב יב ה): כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה', והוא הנדבה.

והטעם, כי אין בעניין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש, ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו "הרי זו לבנין", לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית, עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים כמו שהזכיר למעלה.
והנדר יאמר סתם לקודשי המזבח, לך אזבח זבח תודה (תהילים קטז יז), נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' (שם שם יח יט), אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי (שם סו יג), עלי אלוהים נדריך אשלם תודות לך (שם נו יג). והנותנים למזבח בנדרים יביאו, אם יצליחני אלוהים אבא לפניו בעולה. ולפיכך יאמר הכתוב בכאן, ושור או שה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, לכל אשר ידבנו לבו, ולנדר לה' לא ירצה, כמו שאמר (בפסוק כ): לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם, כי לא אמר הכתוב "נדבה תקריב אותו" כלשון הבא בכל הפרשה, אבל אמר "תעשה אותו" כלומר תעשה אתה ממנו כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, אבל לנדר לרצון לא יהיה. והוצרכו חכמים לאמר כך, כי לא יתכן בשום פנים שיהיו המומים כולם הגרב והילפת ואפילו המעוך והכתות אסורין בכל קורבן בין בנדר ובין בנדבה, ויהיה השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן, ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקורבנות, ולכך אמרו כי "תעשה אותו" איננו כמו "תקריב אותו".

ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה לאמר "הרי זה", אבל אם נדר "הרי עלי שור או שה" אם יביאנו משחת לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו.
ונאמר על דרך רבותינו ששניהם לבדק הבית, כי אין "תעשה אותו" כמו "תקריב אותו", וזה אמת הוא בלי ספק. והזכיר הכתוב היתר הנדבה לבדק הבית בשרוע וקלוט שהן מומין ביצירה מן הבטן, וכל שכן מומי המקרה הקטנים, עורת אשר בו עורון בשכהתה עינו, והשבור, ואין צריך לומר בעל הגרב והילפת.

ויתכן כי הכתוב דבק, עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה לכל אחד מאלה, ולנדר לא ירצה אחד מהן, שאפילו עלו ירדו.

ובת"כ (פרק ז ה):

מנין לרבות כל הפסולין שבשור ושה?
תלמוד לומר: ושור ושה שרוע וקלוט, לרבות כל הפסולין שבשור ושה.

וכללו רבותינו (תמורה ז ב): עוד בכלל נדבה תעשה אותו, שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים, שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה.

(כח): אתו ואת בנו -

נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או האם והבת, ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן, לשון רש"י.

פוסק הרב הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עט א), וכן דעת אונקלוס, והוא הנכון בגמרא בדין אותו ואת בנו.
אבל דרך הכתוב כשמזכיר הנקבה בייחוד לקרות אותה פרה, ואם כן היה ראוי שיאמר הכתוב, ופרה או כשבה אותה ואת בנה, אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז כי יולד, והזכיר האם והבן והיה שבעת ימים תחת אמו, אמר כי במינין הנזכרים האלו שהם שור ושה עוד מצווה אחרת בהן, כי אותו ואת בנו הנזכרים לא ישחטו ביום אחד.

(לא - לב): וטעם ושמרתם מצותי -
בכאן יזהיר את ישראל לשמור המצות, שיזהרו בקורבנות במומים ובמחוסרי הזמן קודם שבעה ויום שנשחטה האם, ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון, ויכלול כל המצוות ביחד. וכבר הזכיר למעלה בחוקים ובמשפטים (לעיל יט לז), ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי.

ואמר לא תחללו את שם קדשי -
להיות בכם נוכל וזובח משחת לה', כמו שאמר בבני אהרן (לעיל פסוק ב): ולא יחללו את שם קדשי, שיזהיר בקורבנות מן הטומאה או המומין.

וטעם ונקדשתי בתוך בני ישראל -
על דעת רבותינו (תו"כ פרק ט ד):

מצוות עשה, שנקדש את שמו במצוות ליהרג עליהן ולא נעבור.

וזה טעם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים -
שהוא טעם יכלול כל המצות, שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים