(ב): דבר אל בני ישראל -
אין לכוהנים עסק בעניין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קורבנות המוספים בפרשה הזאת. אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כוהנים בעבור שהם ימי הקורבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז): אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר, ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וציוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג): ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכיפורים (לעיל טז לד): ויעש כאשר ציווה ה' את משה, שעשה כן במדבר.
והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י): כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו', אבל הימים עצמם נוהגים מיד. והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו. ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה), "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעיבורים, שתקראו אתם להם מועדים.

והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי, על הנזכרים למטה בפרשיות, בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה', בעבור שהפסיק בעניין השבת. והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות.

וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם (שמות לה א ב), על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה, והפסיק בשבת ששת ימים תעשה מלאכה וגו', וחזר ואמר (שם פסוק ד): זה הדבר אשר ציווה ה' קחו מאתכם תרומה, והיא המצווה הראשונה, בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה.
וראיה לפירוש הזה, שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף הפרשה (פסוקים לז לח): אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה', שאין השבתות בכלל מועדי ה'. וראיה עוד כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדבור הראשון הוא היה מצוות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים לא לבאר מצוותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט ז), מה עניין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם.

וטעם מקראי קדש -
שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצווה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י): לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה.

ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש.

ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז):

ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס.

(ז): כל מלאכת עבודה -

אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד, כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח): קתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו', לשון רש"י.

ואיננו נכון כלל, כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד, ויבאו שאר המלאכות מק"ו, וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן?

ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד, והם אמרו (חגיגה יח א): לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה. ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשימושים, עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא), ועבדך שש שנים (דברים טו יח), ועבדת את אויביך (שם כח מח), ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר?

אבל פירוש "מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כעניין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצוות שאמר תחילה (שמות יב טז): כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה. אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח): בחג המצוות אמר, וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך לא תעשה מלאכה.

והטעם, מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לאמר בו "כל מלאכת עבודה", והזכיר "מלאכה" סתם ולא אמר "כל מלאכה" כמו שנאמר בשבת (לעיל פסוק ג): ויום הכיפורים (להלן פסוק כח), הכוונה לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה.

וכתב רבי חננאל:

כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בעניין הזה במקום אחר, וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, ומפני שמזכיר שם "כל מלאכה" הוצרך לפרש אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.
פירוש "מלאכת עבודה" מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו.

והברייתא שבת"כ (פרשה יב ה - ח): כך היא שנויה בנוסחאות המדוקדקות:

כל מלאכה לא תעשו, הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהן אסורין במלאכה.
יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה?
תלמוד לומר: הוא, הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, אם לעניין ימים טובים, הרי כבר ימים טובים אמורים, א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש?
אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה.
יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה?
תלמוד לומר: הוא וכו'.

ופירושה, שר' יוסי הגלילי דורש לא תעשו אלה מועדי ה' (להלן פסוקים לו לז), לומר שהכתוב אוסר עשייה במועדי ה' כולם.
יכול שיהו כולן שוין באיסור ויאסרו בכל מלאכת עבודה כראשון ושמיני, ונדרוש כל מלאכת עבודה לא תעשו אלה מועדי ה', שהמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, מיעט הכתוב עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו, שמיני עצור בכל מלאכת עבודה ואין חולו של מועד אסור כמוהו בכל מלאכת עבודה אלא במלאכה בלבד, שאמר "לא תעשו", ולא הזכירה הכתוב ולא רמז לה כלל ומסרה לחכמים. ולפי גרסת רש"י ג"כ כך היא מתפרשת.

והברייתא הזו היא שנויה בגמרא חגיגה (יח א):

דקתני כל מלאכת עבודה לא תעשו, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר וכו'.

ושם שנו עוד:

מה שביעי אסור אף שישי אסור, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף שישי עצור בכל מלאכה, תלמוד לומר השביעי, שביעי עצור בכל מלאכה ואין השישי עצור בכל מלאכה, שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו'.

שנו בגמרא "בכל מלאכה", ושנו בת"כ "בכל מלאכת עבודה", שתפסו להם במדרש לשון הכתוב, שאין לומר ביום טוב "בכל מלאכה" אלא "בכל מלאכת עבודה", ושניהם לדבר אחד נתכוונו שיו"ט אסור בכל מלאכת עבודה וחולו של מועד אינו אסור בכל מלאכת עבודה אבל אסור הוא בכל מלאכה שלא נתפרשה בתורה, ומסרה הכתוב לחכמים.

ובספרי (ראה קלה):

רבי ישמעאל אומר, לפי שלא למדנו שימי מועד אסורין במלאכה, תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצוות וביום השביעי עצרת (דברים טז ח), מה שביעי עצור אף שישי עצור.
אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף שישי עצור בכל מלאכה?
תלמוד לומר השביעי, שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה.

וגם זו כפי השיטה שאמרנו. הרי הארכנו בענייני הברייתות השנויות בעניין הזה להעלות דברי רז"ל עם הפירוש הברור והנכון מה שאמרנו בכתובים האלו.

ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו, מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז).

כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כח יח).
מגיד שאסור בעשיית מלאכה.
מנין להתיר בו אוכל נפש?
נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן (שמות יב טז): מקרא קדש,
מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש.

ונראה לי כי "עבודה" אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר, מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט), עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), עבדו את כדרלעומר (שם יד ד), וכן עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז), עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף. ואם כן, היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואע"פ שאינה אוכל נפש, ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור. ועל כן שאל, מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח, ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו, תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שווה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר.

וראיתי במכילתא (בא ט):

דתני אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז), כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבודה דוחה י"ט. ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת, והדין נותן, ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה י"ט כל אוכל נפש דוחה י"ט, מקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת, תלמוד לומר אשר יאכל לכל נפש, מקצת עבודה דוחה את השבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת.

ופירוש מקצת עבודה, כגון חובת היום תמידין ומוספין, ואין כל עבודה דוחה י"ט נדרים ונדבות או עולת נדבה. אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו, אלא שירמוז למה שאמרנו, שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר.
או מקצתו כדי חייו, וכולו תבשילין מרובין לתענוג. והכלל במלאכת עבודה שהוא להתיר אוכל נפש.

(ח): והקרבתם אשה לה' שבעת ימים -
יאמר שיהיו כל שבעת הימים חג להקריב אשה לה', לא להיאסר במלאכה כראשון ושביעי. ולא פירש האשה כי הוא עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים (סוף פרשת פנחס), כאשר רצה שינהגו בהן, וכפי מה שפירשתי (לעיל פסוק ב).
ומדרש רבותינו (תו"כ פרק יא ה):

לומר שנקריב בהן אשה מכל מקום אע"פ שאין לנו כל המוספין שלימים.

ונכון הוא.

(י): דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ -
בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצווה חדשה, מלבד השבתון והמקרא קודש, תתייחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל". ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר, אמר הכל בפרשה אחת. ובעבור שיום הזיכרון ויום הכיפורים בחדש אחד ושניהם מעניין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים, לא אמר ביום הכיפורים "דבר אל בני ישראל", כי יספיק לו בדבור הראשון, ועשה מהן שתי פרשיות, שהם עניינים שונים.

וטעם וקצרתם את קצירה -
שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן, וכן מהחל חרמש בקמה תחל לספור (דברים טז ט), מהחל לך חרמש בשום קמה, כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור.

(יא): ממחרת השבת יניפנו הכהן -

ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו, לשון רש"י.

ובאמת שזו גדולה שבראיות בגמרא, כי מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ, והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנו?
ועוד על דרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור, רק מיום החל חרמש בקמה כפי רצוננו?
ואלה דברי תוהו.
אבל אם יהיה "ממחרת השבת" יום טוב כפי קבלת רבותינו, יבוא העניין כהוגן, כי ציווה הכתוב תחילה שנעשה בחדש הראשון חג המצוות שבעת ימים, וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון וכל מלאכת עבודה לא נעשה, ואחר כן אמר כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת הנזכרת עומר התנופה והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן, ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ. אבל "ממחרת השבת השביעית" (פסוק טז): "ושבע שבתות" (פסוק טו): לא יתכן לפרש אותם יום טוב, אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע. וא"כ יהיו שתי לשונות בפסוק אחד, והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות, כמו רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד). ובמקום אחר (דברים טז ט): פירש "שבעה שבועות", וכן באי השבת עם יוצאי השבת (מ"ב יא ט), שבוע, וכן מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר (עמוס ח ה), כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו, יקרא שבוע אחד שבת אחד. והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו, שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעירות (כתובות ב א).

ויתכן שיהיה כל "השבת" הנזכר בפרשה שבוע, ויהיה טעם "ממחרת השבת", לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במניינו, אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר, כאילו אמר, יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים וראשון לשבועות שיספור עד שישלים שבע שבתות. ובעבור שהזכיר (בפסוק ו): "ובחמשה עשר יום", אמר שיניף את העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות. ואין לטעות ביום ארבעה עשר, כי לא הזכיר ממנו רק "בין הערבים" (פסוק ה). וטעם תמימות תהיינה (פסוק טו), כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלימה. ופירוש "ממחרת השבת", כמו במחרת השבת, וכן עד ממחרת השבת השביעית תספרו, וכן ביום (ההוא): [זבחכם] יאכל וממחרת (לעיל יט ו). ואמרו כי לא יבא בי"ת במלת מחר ומחרת, ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם (שמות יח יג), ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת (שם ט ו), וכן כולם.

(טו - טז): וטעם וספרתם לכם -
כמו ולקחתם לכם (להלן פסוק מ), שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו, ואין כן "וספר לו" (לעיל טו יג): "וספרה לה" (שם פסוק כח): דזבין, שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן "וספרת לך" (להלן כה ח): דיובל, שתזהר במספר שלא תשכח.

ובת"כ (בהר פרשה ב א):

וספרת לך, בב"ד.

ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר, או לומר שיזהרו ב"ד במניין ויקדשו שנת החמישים.

והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן "תספרו חמישים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמישים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל. וזה טעם "תמימות", שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים.

והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קורבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם ויביא קורבן עליו. ולכך הזכיר הקורבנות האלה בפרשה, כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה, ולא הזכיר המוספין בהן, כאשר לא הזכירם בשאר המועדים.

וטעם מנחה חדשה -
שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת, כמו שפירשו רבותינו (מנחות פג ב).

והוצרך לומר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" באיסור החדש (פסוק יד): ובשביתת חג השבועות (פסוק כא), מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה, לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה, יצווה בהם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום. ולא הוצרך להזכיר כן ביום הזיכרון, וכן בחג הסוכות לא הזכיר "בכל מושבותיכם". והזכיר כן ביום הכיפורים (פסוק לא), כי בעבור שתלה כפרתנו בקורבנות כאשר הזכיר בפרשת אחרי מות, אמר בכאן כי איסורו נוהג בכל מקום, כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם בעינוי ובשביתת המלאכה ואין הקורבנות מעכבין כפרה ממנו. וכן לא הוזכר בכאן בחג המצוות "חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם", אבל בפרשת החדש הזה לכם (שמות יב): הזכיר כן, מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצוות ומרורים יאכלוהו, הוצרך לומר שיהיה חוקת עולם בכל מושבותיכם.

והזכיר בשבת "בכל מושבותיכם" (לעיל פסוק ג), והטעם מפני שהותרה מלאכה במקדש בתמידין ומוספין אומר שינהג האיסור בכל מושבותינו, כי איננו אלא לומר בכל מושבותיכם לא בבית השם.

וכך אמרו במכילתא (ויקהל א):

במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש.

וכן נאמר (לעיל ג יז): חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, באיסור חלב ודם, כי הוא נאסר מפני הקורבנות.
וכן אמרו במסכת קדושין (לז ב):

מושבותיכם דכתב רחמנא בחלב ודם למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקורבנות כתיב בזמן דאיכא קורבן אין בזמן דליכא קורבן לא, קא משמע לן.

ושם אמרו:

מושבותיכם דכתב רחמנא בשבת למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קדוש בית דין כמועדות, קא משמע לן.

והכלל, כי לא יזכיר בתורה כן בכל המצוות שהן חובת הגוף רק מפני צורך עניין. ואין "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (פסוק יז): כמו "מכל מושבותיכם", אבל טעמו "מארץ מושבותיכם" להוציא חוצה לארץ, כמו שנאמר (במדבר טו ב): כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם.

וכך שנינו (מנחות פג ב):

כל קורבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ חוץ מן העומר ושתי הלחם.

ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד א), מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ.

(יז): חמץ תאפינה -
ציווה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו, וקורבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מידת דין, כי נקרא "חמץ" כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו ג), והלשון נגזר מלשון מעול וחומץ (תהילים עא ד), כי נגזל מהם טעמם ולא יאכלו, וכן כי יתחמץ לבבי (שם עג כא), יכעוס ויאבד טעמו ממנו. ובעבור שהקורבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר יב טו): שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו. והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקורבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין.
וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויק"ר ט ג),

כל הקורבנות בטלין וקורבן תודה אינו בטל לעולם וכו'.

כי בו מצה וחמץ, כעניין בעולם הבא.

(כב): ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה -
לשון רש"י:

חזר ושנה בהם, לעבור עליהם בשני לאוין.

ור"א אמר:

כי הטעם בעבור כי חג השבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם.

והנכון בעיני כי "ובקצרכם את קציר ארצכם" רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה, יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט, לומר שלא תדחה המצווה ההיא את הלאווין האלה.

(כד): יהיה לכם שבתון -
שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד ב): שבתון עשה הוא. והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצוות ולא בעצרת.

ובמכילתא (בא ט): ראיתי בפרשת החדש:

ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז): למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין?
תלמוד לומר: ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות.
יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן?
תלמוד לומר: ביום הראשון שבתון (להלן כט לט).

והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן.

אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה, כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב, ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה, אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון.

ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטווינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם הייתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מיקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנווני מקיף והשולחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה.

ואחרי כן ראיתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון בן יוחאי (יב טז): ששנו בה לשון אחר:

אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת, מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין, שאין עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחין?
תלמוד לומר: כל מלאכה.
אין לי אלא ברשות, במצוה מנין, שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות?
תלמוד לומר: שבתון, שבות.

וכעניין זה היא שנויה בת"כ (אחרי פרק ז ט): ביום הכיפורים. ואע"פ שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן, שמא לדבר אחד נתכוונו, להביא אסמכתא לשבות דרבנן. ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו, או שהן כולן אסמכתות, אבל פירוש "שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו, והוא עניין הגון וטוב מאד.

והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזה, וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה. וממנו אמר הנביא (ישעיה נח יג): מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל. וזהו מה שדרשו שאין בחולו של מועד משום שבות. וזה מן התורה, שאלו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה (מו"ק יב א), שאפילו בשבות דאמירה החמירו בה.

זכרון תרועה -

פסוקי זיכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל, לשון רש"י.

והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכויות מן המדרש, שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזיכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכויות, וכבר דרשו אותם מפסוק:

והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוהיכם (במדבר י י):
שאין תלמוד לומר אני ה' אלוהיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלוהיכם?
אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זיכרונות אתה סומך להם את המלכויות, כדאיתא בת"כ (פרשה יא ב): ובמסכת ראש השנה (לב א).

אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו (שם לד ב):

הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, לא צריכה דאע"ג דהא וודאי והא ספק.

אבל "זכרון תרועה", כמו יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א), יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזיכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן (שם י י): ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם. ובעבור שאמר שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, וכאן ציווה בתרועה סתם במועד הזה בלבד, ואחרי כן אמר והקרבתם אשה, הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא, שהיא בחצוצרות על הקורבן וזאת אינה על הקורבן, אבל היא חובה בכל ישראל, והיא בשופר כי לא ציוהו עדיין לעשות חצוצרות, וסתם כל תרועה בשופר היא כמו שנאמר (להלן כה ט): והעברת שופר תרועה.

ולא פירש הכתוב טעם המצווה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זיכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצווה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכיפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. נרמז בכתוב העניין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים.

ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר (תהילים פט טז): אשרי העם יודעי תרועה, וכעניין שכתוב (ירמיה ד יט): תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה. אם כן, "יום תרועה יהיה לכם", שיהיה היום לתרועה לנו, וכן "זיכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה הזיכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש. ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז "ביום" והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבנו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.
ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים?
אבל התקיעה היא הזיכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה. ולפיכך אמר "ביודעי תרועה", כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה. והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במידת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכיפורים במידת הרחמים, והוא מאמרם (ר"ה לב ב): מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכיפורים יום רחמים בדין.

ומן העניין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות (במדבר י ו ז): תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, כי במסעיהם כתוב ויסע מלאך האלוהים (שמות יד יט), וכתוב ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י לה), כטעם פני ה' בעושי רע (תהילים לד יז), ובהקהיל את הקהל נאמר (במדבר י לו): שובה ה' רבבות, כטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד (דברים לג ה). ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ירמוז לעשר ספירות, כי ביום הכיפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה, וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'.

(כז): אך בעשור לחדש -

כל אכין ורקין שבתורה מעוטין, מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים, לשון רש"י מדברי רבותינו (שבועות יג א).

ואם כן יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם לכולכם יום זיכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפניו, אך יהיה למקצתכם בעשור לחדש הזה יום הכיפורים. והנה הוא כטעם "בלבד", וכן שא נא חטאתי אך הפעם (שמות י יז), וכן הרק אך במשה (במדבר יב ב), הבלבד במשה, וכן אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי (פסוק לט), יאמר בלבד בחמשה עשר תחוגו את חג ה' שבעת ימים, לא רצופים, שאין חגיגה דוחה שבת. ובדרך הזה תפרשנו בכל המצוות כפי קבלת רבותינו. וכמוהו אך טרף טרף (בראשית מד כח), שלא נעשה בו עניין אחר לבד הטרף. וכן כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני מנעורותיהם כי בני ישראל אך מכעיסים אותי (ירמיה לב ל), שלא יעשו דבר אחר.

ועל דרך הפשט, "אך" טעמו "אכן" לאמת העניין, אכן נודע הדבר (שמות יב יד), אכן כאדם תמותון (תהילים פב ז). אכן בעשור לחודש יום הכיפורים הוא הבטחה באמיתת העניין, יאמר, באחד לחודש יום הדין אמנם בעשור לחודש יום כיפורים על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו. וכן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט יד), אך מלך ישראל הוא (מ"א כב לב), אך טוב לישראל אלוהים לברי לבב (תהילים עג א). וכן פירוש "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא יב), הנה ציוויתי אתכם במלאכת המשכן אכן את שבתותי תשמרו לעולם, וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה אם תשכיל בהם.

(כח): בעצם היום הזה -
אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה, וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (פסוק יד), עד גוף היום, וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י), גוף השמים. ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכוחו, כמו שאמרו רבותינו (ספרי האזינו שלז): בפסוק בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג): בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל (שמות יב נא), כי כתוב (פסוק לב): בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב, וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש (פסוק כא): גם הלילה בכלל. והנה לא הזכיר "בעצם היום הזה" בשבת ולא במועדים, רק בחג השבועות וביום הכיפורים, וכן באיסור החדש אמר (פסוק יד): עד עצם היום הזה.

והנראה בטעם הדבר, כי בעבור שאמר בשבועות מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמישים יום, יאמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר העניין, והאריך לצוות בקורבנות, הוצרך לומר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש, כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקורבנות. וכן ביום הכיפורים, מפני שאמר (פסוק כז): ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה', ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקורבנות ובשעיר המשתלח, מפני כן הוצרך לומר וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כיפורים הוא בגופו לכפר עליכם מלבד כפרת הקורבנות. וכן "עד עצם היום הזה" בחדש, עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קורבן אלוהיכם, שאפילו לא יבא הקורבן המצווה נוהגת בגוף היום הזה להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו. וזה טעם אמרו (פסוק יד): חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כמו שפירשתי (פסוק טז).

ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בעניינים נגזרים לעתים מזומנים, אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו', ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא), וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט).

והטעם באלו, מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף.
וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר העניין, וכן קודם ליום ההוא הייתה צואה למשה רבנו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה, לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם עניינם ביום ההוא רק הכל היה בגוף היום הזה. וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז כו), שנימולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות.

וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כוחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), עוז ותעצומות (תהילים סח לו), וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג), בתוקף שלמותו, ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן. והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י), שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים. ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום", כי העניין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם, שהוא הקורבנות אשר יקריבו בהם. וכן אמר אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום בגופו וכוחו, מלשון וכל קרני רשעים אגדע (תהילים עה יא), מגני וקרן ישעי (ש"ב כב ג), כי בעבור שהכוח בקרניים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א): משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.

ויש גורסין בתרגום בכרן בכ"ף, והכל אחד, כי בכתוב כובע וקובע שווים, וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד): ויאמרו מתקשט מן תכשיטין, ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ז): מן יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ יד). והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכוח היום ההוא, שהם עניינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם, לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא ציווה ורוחו הוא קבצן, וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכוח היום הנגזר עליו כן מפי עליון, וכן בעניין משה רבנו להגיד כי ביום שנצטווה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט): ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה): נגזר עליו שיעלה בכוח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים ואמר וזאת הברכה ועלה שם, והוא עניין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום. וכן מילת שלוש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה' הוא. ואמר יחזקאל (ב ג): המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה, להכניס היום בכלל ההוא. וכן "עד עצם היום הזה" דחדש, שהוא עד ועד בכלל, כי גוף הדבר כוחו ותקפו.

ורבותינו דרשו (תו"כ פרק יד ז ח): מלשון "בעצם היום הזה" דמועדים, עצומו של יום, כלומר מעת צאת הכוכבים עד צאתם בליל המחרת, למעט התוספת שלמדו להוסיף מחול על הקודש. וידרשו בנח וביציאת מצרים ומשה בעצומו של יום בחצי היום כדאיתא בספרי, וכתבו רש"י בפרשת האזינו (דברים לב מח).

(לו): עצרת היא -

עצרתי אתכם לפני, כשר שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם, לשון רש"י, ודברי אגדה הם בויקרא רבה.

ועל דרך האמת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא), ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג, וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ, והנה היא שמינית. "עצרת היא", כי שם נעצר הכל. וציוה בחג המצוות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אישו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. וזהו מאמרם (חגיגה יז א): שמיני רגל בפני עצמו הוא לעניין פז"ר קש"ב. ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם. ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טו): בשלוש רגלים, חג המצוות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים, ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר יראה כל זכורך וגו', והנה זה מבואר.

(לט): באספכם את תבואת הארץ -

שיהא חודש שביעי זה בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העיבור פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף, לשון רש"י.

ולשון ת"כ (פרק טו ו ז):

עבר את השנים שתעשה החג באסיפת הפירות.
יכול באסיפת כל הפירות?
תלמוד לומר: מגרנך ומיקבך, מגרנך לא כל גרנך, ומיקבך לא כל יקבך.
אי באספך מגרנך יכול מקצת?
תלמוד לומר: באספכם את תבואת הארץ.
הא כיצד?
השתדל לעבר את השנה שתעשה החג ברוב אסיפת כל הפירות.

וכבר למדו העיבור מחדש האביב (ר"ה כא א). אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן, שכך שנו חכמים (סנהדרין יא ב): על שלושה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. והנה העיבור נלמד מאליו, שהחג הזה בזמן אסיפה. אבל עניין שיטת הכתוב, שיאמר, אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כולם מקראי קדש להקריב בכולם אשה לה', אכן ביום חמישה עשר לחדש השביעי הזה בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' בשבעת ימים.

והוסיף לומר בכאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון -
שתשבתו ותנוחו בהם כאשר פירשתי (פסוק כד). ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים, כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו.

וטעם תחוגו את חג ה' -
שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא, וחזר ואמר עוד (פסוק מא): "וחגותם אותו חג לה'", לסמוך אליו "בסוכות תשבו" (פסוק מב), וטעמו, וחגותם אותו חג שבעת ימים בשנה שתשבו בסוכות וכל האזרח בישראל ישבו בהם, לומר שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה ובסוכה.

ומדרשו:

וחגותם אותו חג לה' מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר (דברים טז טו): שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך.
יכול יטעון חגיגה כל שבעה?
תלמוד לומר: אותו וכו', בתורת כוהנים (פרק יז א).

(מ): פרי עץ הדר -

שטעם עצו ופריו שווה. הדר, הדר באילנו משנה לשנה, וזה אתרוג, לשון רש"י.

והן אסמכתות שעשו רבותינו (סוכה לה א): לקבלתם.

ור"א כתב:

והאמת אמרו, כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו, ודרשו בו "הדר באילנו", אסמכתא.

והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה, כדמתרגמינן נחמד למראה (בראשית ב ט), דמרגג למיחזי, לא תחמוד (דברים ה יח), לא תרוג, ואמרינן מכל שפר ארג נכסין, ולשון חמדה והדר שווים בטעם. ונקרא העץ והפרי בשם אחד, כי כן המנהג ברוב הפירות תאנה אגוז רימון זית וזולתם, וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג ובלשון הקודש הדר.

ופשוטו של מקרא יאמר שניקח לנו פרי עץ הדר וניקח כפות תמרים וענף אחד מעץ עבות וענף אחד מערבי נחל, והנה הם אחד מכל מין, כי כפות תמרים מחובר אל ולקחתם לכם שהם הרבים, כי הלכה היא כרבי עקיבא שאומר (סוכה לד ב): כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. ולכך תרגם אונקלוס בכולן בלשון רבים, מחובר אל "ולקחתם לכם" שהם הרבים.

ובטעם המצווה הזאת אמרו (תענית ב ב): על דרך האגדות, שהמינין הללו באין לרצות על המים.
ועל דרך האמת, "פרי עץ הדר" הוא הפרי שבו רוב התאווה, ובו חטא אדם הראשון, שנאמר (בראשית ג ו): ותירא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל, והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים. "וכפות תמרים" הוא הראש הקו אמצעי כפול וגבוה על כולם, "וענף עץ עבות" רמז לשלש ספירות בבד אחד, כעניין שנאמר מידי אביר יעקב (שם מט כד), "וערבי נחל" כעניין שנאמר (תהילים סח ה): סולו לרוכב בערבות, כי יתערבו במידת הדין ובמידת הרחמים. מכאן תבין ותדע שאין האתרוג עימהם באגודה, והוא מעכב בהם, כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון, והנה הם אחד בכוח ולא בפועל, וכבר פירשתי (פסוק לו): טעם זה.

והנה טעם כל הפרשה, תחוגו את חג השם הגדול שבעת ימים שבמעשה בראשית, ותסמכו להם השמיני עצרת, כעניין שנאמר למנצח על השמינית (תהילים ו א). וגם באותן השבעה תיקחו בהם פרי עץ הדר, והלולב באגודה, ולכך הקדים האתרוג, אבל בשמיני אינו צריך, כי הוא עצמו הדר. וזה טעם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה, שתחוגו שבעת הימים עם השנה עניין סבוב והקפה, מלשון וחוג שמים (איוב כב יד), ובמחוגה יתארהו (ישעיה מד יג), וכן המון חוגג (תהילים מב ה).
וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה, אמרו בויקרא רבה (ל ט),

פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר (תהילים צו ו): הוד והדר לפניו.
כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר (שם צב יג): צדיק כתמר יפרח.
וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר (זכריה א ח): והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה. וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר (תהילים סח ה): סולו לרוכב בערבות.

ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה:

מאי פרי עץ הדר?
כדמתרגמינן פירי אילנא אתרוגין ולולבין.
ומאי הדר?
היינו הדר הכל, והיינו הדר שיר השירים דכתיב בהו (ו י): מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו'.
ולמה נקרא שמו הדר?
אל תקרי הדר אלא הדר, זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב ואין מצוות לולב קיימת אלא בו, והוא אגוד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולם יחד הוא.
ומאי לולב?
כנגד חוט השדרה.
וענף עץ עבות, שענפיו חופין את רובו.
משל לאדם שבזרועותיו יגן על ראשו, ענף לשמאל עבות לימין נמצא עץ באמצע.
ולמה נאמר בו "עץ"?
שהוא שורש האילן.
ומאי ערבי נחל?
על שם המקום שהם קבועים בו ששמו נחל, דכתיב (קהלת א ז): כל הנחלים הולכים אל הים וגו',
ומאי ניהו ים?
הוי אומר זה אתרוג.
ומנא לן דכל מידה ומידה מכל אלו השבעה איקרי נחל, שנאמר (במדבר כא יט): וממתנה נחליאל, אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל וכו'.

והמדרש הזה על דעת שלושה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, והיא הלכה לדברי הגאונים והראשונים כולם.

(מב): אזרח -

זה אזרח.
האזרח, להוציא את הנשים שלא תלמוד מחמשה עשר של חג המצות לחייבן בסוכה כמצה.
בישראל, לרבות הגרים, לשון רש"י.

ובת"כ (פרק יז ט):

אזרח, זה אזרח.
האזרח, להוציא את הנשים.
כל האזרח, לרבות את הגרים ועבדים משוחררים.

ופשוטו של מקרא על דרך הקבלה, מפני שאמר הכתוב (במדבר ט יד): (תורה): [חוקה] אחת יהיה לכם (לגר): [ולגר] ולאזרח הארץ, ואמר (שם טו טו): ככם כגר יהיה לפני ה', לא יצטרך להשיב ולהזכיר בכל מקום כל האזרח והגר.

ואמר כל האזרח בישראל -
כלומר כל אשר הוא מישראל מגדולם ועד קטנם, שלא יהי ה די באחד מבני הבית לדור בסוכה והשאר ישבו בבתים, אבל כולם ישבו בסכות.
ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו, להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך.

(מג): כי בסכות הושבתי את בני ישראל -

ענני כבוד, לשון רש"י.

והוא הנכון בעיני על דרך הפשט, כי ציווה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עימהם להפליא ששכן אותם בענני כבודו כסוכה, כעניין שנאמר (ישעיה ד ה ו): וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה וסוכה תהיה לצל יומם מחרב וגו', ומפני שכבר פירש שענן ה' עליהם יומם ועמוד האש בלילה, אמר סתם כי בסכות הושבתי, שעשיתי להם ענני כבודי סכות להגן עליהם. והנה ציווה בתחילת ימות החמה בזיכרון יציאת מצרים בחדשו ובמועדו, וציוה בזיכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר בתחילת ימות הגשמים. ועל דעת האומר סכות ממש עשו להם (סוכה יא ב), החלו לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג המחנות, ולכן ציווה בהן בזמן הזה. והזיכרון, שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה, והשם היה עימהם לא חסרו דבר.

(מד): וטעם וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל -
כי הפרשיות של מעלה אזהרות באהרן ובניו, ומשה ידבר בהן אל אהרן ואל בניו, ופעמים יזכיר אחריהם גם בני ישראל, כמו שאמר בסוף פרשת מומין (לעיל כא כד): וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, כי אע"פ שלא נצטווה אלא דבר אל אהרן איש מזרעך (שם פסוק יז), רצה להזהיר ב"ד של ישראל על כך.
ואולי הטעם, מפני שאדם מכסה על מומיו, ואין הכהן חפץ בו להיפסל מן העבודה כי בושת היא וכלימה, ועל כן יזהיר ב"ד בעניין זה. אבל בכאן אמר שדבר את מועדי ה' אל בני ישראל לכולם כאחד, לא ייחד בהם בני אהרן, והטעם מפני שהאזהרה בכולם שווה, כי עיקר הפרשיות לשבות בשבתות ובמועדים ולקרותם מקרא קדש, ולא נזכר בהן מן הקורבנות לבד קורבן העומר ושתי הלחם שהם הגורמים, ובפרשה עיקר הקורבנות של יום הכיפורים אמר (לעיל טז ב): דבר אל אהרן אחיך.

ורבותינו דרשו בו (ת"כ פרק יז יב):

וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג, בלשון שהוא שומע בו בלשון ההוא אומר להם כל הפרשיות.

ואונקלוס גם הוא נתכוין לזה, שאמר:

ומליל משה ית סדר מועדיא דה' ואלפינון.

והנראה כי דעתו לרמוז שלמדם סדר המועדות בתקוני העיבור הנמסר לו על פה בסיני, ונרמז "באשר תקראו אותם מקראי קודש", והוא למדם על פה כל הסדר המקובל בסוד העיבור.