(ב): צו את בני ישראל -

זו פרשת מצוות הנרות, ופרשת ואתה תצווה (שמות כז כ): לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה, וכך משמעה, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך, לשון רש"י.

ואיננו נכון בעיני, שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה, וכבר נאמר (שם מ כה): ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה, והנה המצווה והמעשה נזכרים ונעשים כבר. אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם ציווה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל, כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן, וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח): והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור. ואע"פ שאמר שם "חוקת עולם לדורותם", הוא על ההדלקה, ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה, וציוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון, כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב), שיבקשו אותה ויביאוה הצבור. ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו', והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה, ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד): על המנורה הטהורה, שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה.

ומדרש רבותינו (ת"כ פרשה יג יב):

על המנורה הטהורה, על טהרה של מנורה, שלא יסמכם בקסמים ובצרורות. יערוך את הנרות לפני ה', שלא יתקן מבחוץ ויכניס. תמיד, אף בשבת. תמיד, אף בטומאה.

(ט): והיתה לאהרן ולבניו -

המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא. ואכלוהו, מוסב על הלחם, לשון רש"י.

ויתכן כי "והיתה" על כל אחת מן המערכות.

ועל דרך האמת, והיתה לאהרן ולבניו, ברית עולם, כדרך בריתי הייתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה).

(י): ויצא בן אשה ישראלית -
טעמו "ויצא בתוך בני ישראל", וכן ויצא בתוך העיר (אסתר ד א), כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר, וכן זה יצא מאהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם.

וטעם במחנה -
כי הייתה המריבה במחנה ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה. וטעם הזכיר זה בכאן, כדברי האומר מפרשה של מעלה יצא (ויק"ר לב ג), כי חטא בשפתיו על אשי ה' והוכיחו האיש הישראלי, וינצו שניהם ויחר אפו וקלל בנפשו.

וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי -
להורות כי העו"ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי. ואע"פ שפסקנו בגמרא (יבמות מה א): דעו"ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לעניין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי "לשמות מטות אבותם" כתוב בהן (במדבר כו נה). ומה שאמר בת"כ (פרשה יד א): בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר, אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט א), אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם "בתוך בני ישראל", שהיה עימהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. וכן מה שאמרו בת"כ (שם): אע"פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר, כדברי יחיד היא שנויה, והלכה הולד כשר.

והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח ב): באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול.
ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגויים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשו (קידושין יח א): ודילמא ישראל מומר שאני. וק"ו הדבר, אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאווין ואין לו בה קידושין היא מקווה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה, לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל.

(יח): אין נפש תחת נפש -
בבהמה, ממש, שיצטרך לקנות לו בהמה כבהמתו, אבל שישלם לו דמים בשווי הנזק אשר עשה לו. וכן שבר תחת שבר עין תחת עין - (בפסוק כ), על דעת רבותינו (ב"ק פג ב).

(כג): ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה -

אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ, תורת כוהנים (פרק כ י).

ור"א אמר:

בפשוטו, כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל.

ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד.

ופשוטו, וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצווה אשר ציווה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות השם, כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח), וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד): ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו, וכן במטות הנשיאים (שם יז כו): ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה. והנכון בעיני בכאן, מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו, כי טעם הכתוב, לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו, ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציווה השם את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם.