(א): וידבר ה' אל משה בהר סיני -

מה עניין שמיטה לעניין הר סיני, והלא נאמרו כל המצוות מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כוהנים (ריש הפרשה).
ונראה לי שכך פירושו, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב, לשון רש"י.

ואינו נכון בעיני כלל, שהרבה מצוות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד.
ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב, וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה.

אבל הברייתא השנויה בתורת כוהנים פירושה ברור, שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא): והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו', ואלו דיני השמיטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת, ובסוף העניין (להלן כז לד): כתיב אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצוות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני.

וכן שנו שם בתורת כוהנים (סוף סיפרא):

אלה המצות, אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה. אשר ציווה ה' את משה, כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה. בהר סיני, שכולם נאמרו מסיני.

עד כאן בת"כ.
אבל עניין ערבות מואב, שנצטווה שם משה לבאר התורה לבנים, כך נראה לי וזה כפתור ופרח.

ועניין הפרשה הזאת שנכתב בכאן,
אמר ר"א:

כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כד ז), וכשקבלו על נפשם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להן כל הפרשה הזאת. והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ, כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (לעיל יח כח):

כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (להלן כו לד), והוצרך תחילה להזכיר השבתות.

ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון, כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות.

וביאור העניין, כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כד ח), וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה, וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות ציוהו בברית חדשה שנאמר (שם לד י): הנה אנכי כורת ברית, והחזיר שם המצוות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כז): כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל.

ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות, ושתהיה כראשונה על כל המצוות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כד ג): את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (להלן כו מו): אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה, הוא רומז אל כל המצוות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת.

והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו', ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה. ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטווה משה על המשכן, וכשנתרצה לו הקב"ה וציוהו לכרות להם ברית שניה ירד משה ויצום את כל אשר ציווה ה' אותו בהר סיני והיה מעשה המשכן מכללם, ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות לה א): אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן. והנה קבלו הדבר בשמחה, ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ועשו המשכן והשלימו מלאכתו. וכאשר הוקם, מיד "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" (ויקרא א א): וצוהו בקורבנות ובכל תורת כוהנים, ומשה ציווה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד.

וכאשר השלים אמר להם עוד ציווה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצווה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה.

ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה, אבל קבלו עליהם הברית הראשונה באלות ובקללות אלה. וזה טעם "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני" (להלן כו מו), כי הוא הנותן להם בברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו כמו שפירשתי בסוף כי תשא (שמות לד כז).

וכן ברית ערבות מואב כן היה, שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם, והיא הברית, כמו שנאמר (דברים כח סט): אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו לד לה), ועל זה נתפרשו בברית הזאת השנית.

(ב): שבת לה' -

לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית, לשון רש"י.

ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן ולא יאמר באחד מהם "לה'", אבל אמר (לעיל כג כד): "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכיפורים (שם לב): "שבת שבתון הוא לכם".

ולשון הברייתא בתורת כוהנים (פרק א ב):

שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה'.

אבל פירוש "שבת לה' אלוהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י), כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה, ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים.

והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר"א שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן.
כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג): כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד): בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים.

והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח), שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (להלן כו לד). והחזיר העניין פעמים רבות, כל ימי השמה תשבות (שם שם לה), ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג), וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט): גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר (ירמיה לד יג יד): אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו', כי גם בעבד שביעית כיובל כו'. והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש, וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת, וקראתם דרור בארץ (פסוק י), כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א), שבה נאמר והארץ אזכור (להלן כו מב), וכבר זכרתי זה פעמים.

ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא ב): באמרם, חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, כי כל שמיטה שער בית אחד, והנה הודיעוהו כל ההוויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש.

(ג): שש שנים תזרע שדך -
דרך הכתוב לומר כן, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שם כג יב).

ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א):

שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית, והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה.

ומדרש אגדה (מכילתא משפטים כ):

ר' ישמעאל אומר: כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמיטה אחת בשבוע אחד שנאמר שש שנים תזרע, וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד, כיצד נרה שנה וזורעה שנה נרה שנה וזורעה שנה, נמצאו ארבע שמיטין בשבוע אחד.

(ה): את ספיח קצירך -

אפילו לא זרעת והיא צמחה מן הזרע שנפל בשעת הקציר, והוא קרוי ספיח, "לא תקצור", להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל. "נזירך", שהנזרת והפרשת אותם מבני אדם ולא הפקרתם, "לא תבצור", אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר, לשון רש"י.

והכוונה לרב בזה, שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית אין הפירות נאסרין, וכן כתב בפירושיו במסכת יבמות (קכב. ד"ה של עזיקה): ובמסכת סוכה (לט. ד"ה אבל), וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות. וזו ששנויה בתורת כוהנים (פרק א ג): ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר, יפרש הרב לומר ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים.

והנכון בפירוש הכתוב, "שענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך", "ולא תבצור" כמו "לא תקצור". כי העניין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם יזהיר בשדה ויזהיר בכרם, תזרע שדך ותזמור כרמך, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, וכן ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה כן תעשה לכרמך (שמות כג יא).

ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קציר, שהוא נספח אל קציר השנה שעברה, מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו, מגזרת אשר נזורו מעלי בגלוליהם (יחזקאל יד ה), פירשו ממני, וכן וינזרו מקדשי בני ישראל (לעיל כב ב), ואמר אונקלוס "שבקך", שהנחת אותם לשמיר ולשית היו. ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועולה שמיר ושית יקראו לו "נזיר", כלומר שהוא כרם הנזיר, מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים ואינו עובד כרמו, כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר, גזי נזרך והשליכי (ירמיה ז כט), וזה טעם ענבי נזירך. והכלל שהם הצומחים מבלי עבודת הכרם.

והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן, ופירוש הלאווים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה.

ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כוהנים בעניין הזה, לפי שהן מטעות. שנו שם (פרק ד ה): בפסוק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו (להלן פסוק כ), אם אין זורעין מה אוספין, אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית, וישנה לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא ב).

וקתני בתורת כוהנים:

וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף?
אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין אין מכניסין לקיום.
אמרת לנו בערוהו, מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך, עד כאן.

הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם, כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם.

ולכך אמרו בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א):

אמר רבי ינאי: כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור, בשדה ניר, בשדה כרם, בשדה זרע.
שדה בור דלא משגח עליה,
שדה ניר דהוא בעי מתקני חקליה,
שדה כרם שלא לאסור כרמו,
שדה זרע שאינו רוצה בקיומו.

ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כוהנים (פרק א ג): את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית, שנו משנתם כדברי רבי עקיבא דלא תקצור כלל, אבל כדברי חכמים, שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר. וכן לא נאסוף את תבואתנו, שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים, כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן.

והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור, בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית, וכן הירקות כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה. אבל הירקות שצמחו בשישית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקורבנות ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בשישית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בשישית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים.

ובהם שנינו (שביעית פ"ח מ"ד):

האומר לפועל הילך איסר זה וליקוט לי ירק היום וכו',

וכן שנינו (שם פ"ז מ"ג):

לא יהא לוקט ירקות (שבה): [שדה] ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו.

ותנן נמי (שם פ"ט מ"א):

הפיגם והירבוזין וכולה מתניתין עד ונקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר.

ויש אומרים: שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות, אין בהן איסור ספיחים כלל אע"פ שצמחו בשביעית, שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם, וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי, וזהו עניין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום.

וכן מן התורה, שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים.

כך שנו במכילתא (משפטים כ יא),

ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא), וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים?
תלמוד לומר והשביעית תשמטנה, ונטשתה, מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון עולם.

והגדר שגדרו חכמים, שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם, אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה. ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך.
זהו ששנינו (שביעית פ"ט מ"א):

ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר.

ואמרו במסכת סוכה (לט א):

שאין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלוש סעודות, במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור.

והטעם מפני שהלוקח מן המופקר כלומר דברים שדרך בני אדם להביאם מן ההפקר או שידוע שהביאם מן המקום המופקר, בהיתר הוא לוקח ממנו, אלא שאם ירבה לו בדמים יותר מסעודתו לבו ביום חוששין בעם הארץ שמא יעשה בהן סחורה, אבל לוקח דברים שדרכן להישמר, אפילו בכחצי איסר, חוששין שמא שמרן, ואסור ליקח ממנו. הא בלוקח בפרוטה ופחות מכחצי איסר לא גזרו, מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפילו בשאר שני שבוע.

וזה שאמרו (יבמות קכב א):

גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם לא אמר כלום, לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו.

ופירש רש"י בשם הראשונים:

מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית, ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר, או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו, או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל.

ומכל מקום לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם, אלא שלא יקחו אותם מן המשמר.

ולכך שנו בתורת כוהנים (פרק א ג):

ואת ענבי נזירך לא תבצור, מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, לא תבצור, כדרך הבוצרים, מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכין ענבים בגת אבל דורך בעריבה.

ופירושו, מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזירך, לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים, לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה.

וקתני התם (שם ה):

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, מן השבות בארץ אתה אוכל אבל אי אתה אוכל מן השמור, מכאן אמרו שדה שנטייבה בית שמאי אומרין אין אוכלין פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרין אוכלין, כלומר כיון שאמרה תורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור אמרו ב"ש שהפירות עצמן נאסרין, וב"ה סוברין שאין הפירות נאסרין, שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור ויהיו לנו הפירות מן השבות.

וכן העניין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת, גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים, וזה העניין השנוי כאן בברייתות הללו. והוא דרך טוב ומחוור בסוגיות שבגמרא בבלית וירושלמית, והחכם הבקי ישכיל וימצא.

(ו): והיתה שבת הארץ לכם לאכלה -
בעבור שאמר (בפסוק ד): שבת שבתון יהיה לארץ, אמר שתהיה השביתה הנזכרת לכם לאכלה ותחיו בה כולכם אתה ועבדך והבהמה והחיה, שתחיו כולכם מאשר תוציא הארץ מעצמה בשביתתה. או שהשנה תקרא "שבת הארץ", כאשר יקרא היום שבת ה' ושבת סתם, והטעם על תבואת השבת, כי השבת לא תאכל.

(ז): ולבהמתך ולחיה -

אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך, ומה תלמוד לומר ולבהמתך?
הקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית,
כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, לשון רש"י מתורת כוהנים (פרק א ח).

והכילוי הזה לא פירש הרב מהו. וענינו, שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום.

ואין העניין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה): פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים, ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם, כעניין בערתי הקדש מן הבית (דברים כו יג).

וכן שנינו (שביעית פ"ט מ"ח):

העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה,
רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור.

ופירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר, ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם, ורבי יהודה אסרן להם מדבריהם מפני חשד, ורבי יוסי מתיר והלכה כדבריו.

ושנו בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א - ה"ד):

בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות, כל מי שמביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלוש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר, הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים אותם דבילה וכו', הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר.
הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת וכונסים אותם בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר, ומחלק להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
הגיע שעת הביעור, עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור.
ר' שמעון אומר: עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור.
מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים.
מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול, וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.

כל זה שנוי בתוספתא.
ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם.

ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר, וכשיבוא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר): [קיץ] ועת הבציר הגיע, ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן, ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית, ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה.

וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין, והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר, הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור, ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם. וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים (נח א), מפני שיש לה היתר בביעור מביתו.

ומצאתי לשון רש"י שכתב במסכת פסחים (נב. ד"ה משום),

וזהו ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה.

אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירם גם לחיה ולבהמה, לקיים בהם ואכלו אביוני עמך [ויתרם תאכל חית השדה] (שמות כג יא), ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, והפליג, ומכל מקום אינן נאסרין באכילה כלל.

וכבר שנו בתוספתא (שביעית פ"ז ה"ג):

שביעור שביעית כביעור מעשר שני, לא שיהא בהם חילוק באיסור אכילה.

והרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג):

והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי וטעונין שריפה או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים.

ואינו כן, כמו שנתבאר.

אבל אם עיכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן, אסורין הם באכילה לגמרי, וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא. ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים, והברייתות השנויות בתורת כוהנים בעניין הביעור אסמכתא מדרבנן.

ועל דרך זו תתפרש יפה משנת הכובש שלושה כבשים בחבית אחת וכו' (שביעית פ"ט מ"ה). וכן משנת שלוש ארצות לשביעית (שם פ"ו מ"א):

דקתני כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד, כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, הקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה.

והוזכר בירושלמי (שביעית סוף פ"ט):

חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא, אמר לאתתיה אפקין חלתא, אמרה ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא, אמר לה חלה דבר תורה שביעית מדרבן גמליאל וחביריו.

אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור, ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה והביעור ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן ר"ג וחבריו. או שהביעור מן התורה ואיסור האכילה מדבריהם, ולא היה חושש אלא שלא יאכל איסורי תורה. וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהם אמת. או שמא אותו רשע סבר כדברי רבי (שמעון): דאמר (מו"ק ב ב): בשתי שמיטות הכתוב מדבר, ושביעית בזמן הזה דרבנן אע"פ שחלה דאורייתא.

(ט): ביום הכיפורים -

ממשמע שנאמר ביום הכיפורים, איני יודע שהוא בעשור לחודש, אם כן למה נאמר בעשור לחודש?
אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד, לשון רש"י.

והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך, אינו חושש וסותם הברייתות, והן מטעות לשאר בני אדם. שידוע הוא וברור בגמרא (ר"ה כט ב), כי התקיעות כולן, של ראש השנה ויום הכיפורים ואפילו של רשות, מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה, ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכיפורים בכל מקום.

ועניין התקיעה בבית דין, תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא משחרב בית המקדש, לפי שגזרו בה מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והתיר לנו רבן יוחנן בן זכאי בבית דין בלבד, ואין לזה עיקר בעניין הכתוב כלל. ומה שהזכירו (בת"כ פרשה ב ה): תקיעה בעשור דוחה שבת, לומר שהיא נעשית בכל יום הכיפורים, כי הדחיה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא, שיום הכיפורים כשבת לכל מלאכה בין להוצאה בין לכל המלאכות.

ומכל מקום רצה הרב ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכיפורים נעשית בכל מקום, שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע, ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה.

(י - יא): יובל היא -

שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה, ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר, לשון רש"י.

וכן דעת המפרשים, מלשון בקרן היובל (יהושע ו ה), שופרות היובלים (שם שם ד).
ואינו מחוור לי, בעבור "תהיה לכם", כי מה טעם שיאמר בשנה "תקיעה היא תהיה לכם ושבתם". ואולי יאמר הכתוב "יובל היא" נקובה בשם הזה שקראתי לה, "ותהיה לכם" לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר ענינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, וכן "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם", שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו, כלומר ידועה בשם להיות בה ככה.

וכל זה איננו נכון בעיני. כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האלים.
וגם תרגום יונתן:

שופרא דקרן דכרא, וכן בגמרא (ר"ה כו א): מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא.

והשופר ביום הכיפורים אין מיוחד להיותו מהאיל אבל כל השופרות כשרין בו.
ועל דעת משנתנו (שם כו ב): וכל התנאין מצותו בשל יעלים, אם כן למה תקרא השנה שנת האיל.
ור"א אמר:

כי יובל כטעם שלוח.

ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר והעברת שופר תרועה, אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור. ונשתמשו בלשון הזה בעניינים רבים, יובל שי לה' צבאות (ישעיה יח ז), ואמר ועל יובל ישלח שורשיו (ירמיה יז ח), פלגים יבלי מים (ישעיה ל כה), הם המעמקים ששם יובלו המים. ונתנה הארץ יבולה (להלן כו ד), ואין יבול בגפנים (חבקוק ג יז), עניין הבאה גם כן, כמו שיקרא תבואה. וכן בארמית, והולך מהרה (במדבר יז יא): תרגומו ואוביל בפריע. ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" הבאה היא ותהיה כן לכולכם כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו.

וחזר ואמר "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם", שתהיה לכם שנת החמישים שנה ליובל לא לדבר אחר, ולא תזרעו ולא תקצרו אבל תהיה קדש, ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה.

ועל דרך האמת, "דרור" מלשון דור הולך ודור בא (קהלת א ד), וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שורשיו, והיא תהיה לכם.

(יב): מן השדה תאכלו -

על ידי השדה תאכלו מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית, לשון רש"י.

ואם כן לא יהיה הפסוק מחובר, אבל יאמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יובל היא קדש תהיה לכם, ומן השדה תאכלו את תבואתה לא מן הבית.

ור"א אמר:

מן השדה תאכלו, ממה שתוציא השדה מעצמה תאכלו כולכם, ככתוב בשנת השמיטה.

ולדעתי יאמר, לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם, מן השדה תביאו התבואה ותאכלו, שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה, לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים.

ומה ששנו בתורת כוהנים (פרק ג ה):

מכאן אמרו הכובש שלושה כבשים בחבית אחת, רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון, ורבי יהושע אומר אף על האחרון.
רבן גמליאל אומר: כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית, והלכה כדבריו.
רבי שמעון אומר: כל ירק אחד לביעור.

וכל זה מדרש, מפני שלא אמר "מן השדה תביאו ותאכלו", וסמך האכילה בשדה, שלא יאכלו אלא בו.

ויתכן שהוא סמך מדבריהם, ולכך היה רבי יהושע מיקל בו, ורבן גמליאל מיקל בטעמו, וכבר כתבתי זה למעלה (פסוק ז). ואפשר לדברי רבן גמליאל, שמצוות הביעור מן התורה, אבל הטעם כיון שנבלע מתחילה מבוער הוא.

(יד - טו): אל תונו -
זו אונאת ממון, "במספר שנים אחר היובל". פשוטו של מקרא על אופניו, על האונאה בא להזהיר. כשתמכור או תקנה קרקע, דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזיר לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ויאכל ממנה תבואות הרבה צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר "במספר שני תבואות ימכר לך", לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו.

ורבותינו דרשו (ערכין כט ב):

מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, אפילו יש שלוש תבואות באותן שתי שנים. ואינו יוצא מפשוטו, מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומעוט שנים שתים, לשון רש"י.

ובאמת שהוא הנכון בישוב המקרא.

אבל רבותינו אמרו (ב"מ נו א):

שאין אונאה לקרקעות, שנאמר או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד.

והמקרא הזה כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא.
אבל על כורחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן, ונאמר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו. יאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו, ויחזור ויאמר, במספר שנים אחר היובל תקנה מאתו התבואות וכמספר שני התבואות ימכרם לך, כפי השנים תרבה ותמעיט כי על כל פנים תשיבנו לו ביובל. וכל זה אזהרה ביובל שיזהרו בו לעולם, וחזר ואמר ולא תונו איש את עמיתו, בדברים.

ואני חושב עוד סברא, שודאי המאנה את חברו לדעת עובר בלאו, בין במטלטלים בין בקרקעות, שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל, שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו. אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המיקח, וביטול מיקח ביותר משתות, ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות, מחילה, כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות, אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת, אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו.

ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו, למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות, והוא חזרת הממון, אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן. ולכך אמר "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים, למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין, "או קנה מיד עמיתך", היחיד מהם המוכר המטלטלין מיד ליד, ואמר לכולן "אל תונו", וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה, והיא בחזרת התשלומין. וזה דבר נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה.

ואולי יהיה כל זה אסמכתא, כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין, וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות כמו שאמרו (ב"ק יד ב): דבר השוה לכל כסף. כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם, ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה, והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית.

ואמרו (ב"מ נא א):

לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה, מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן.

וגם יתכן לומר כי הכתוב יזהיר שידעו מספר השנים עד היובל, ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו להטעותו במספר, או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהיא לחלוטין ויטעהו בכך, אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר, כי המכירה היא במספר שנים עד היובל. שגם בקרקעות יש אונאה בטועים במידה ובמנין, ואפילו בפחות משתות, וכל שכן במטלטלין.

(יח - יט): ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו -
יזהיר בחוקים, מפני השמיטה והיובל הנזכרים לפי שהם מכלל החוקים, והמשפטים מפני דין חזרת הממכרים והעבדים ביובל והאונאה. ואמר "וישבתם על הארץ לבטח", שבעון שמיטה ויובל ישראל גולים. וחזר ואמר "ונתנה הארץ פריה וגו' וישבתם לבטח עליה", שלא תצטרכו לצאת ממנה בשביעית לגור בארץ אחרת מפני חוסר לחם.

(כ - כב): וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית -
כמו מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית, מה נאכל, כי הדאגה להם בעבור השמינית, כי כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי, מפירות השישית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות, וגם אחרי כן, עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר.
ועל כן, הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלש השנים", בעבור שנת היובל, שתעשה השישית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל, כי כולם ישן יאכלו.

והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר מה נאכל, אני אצווה את ברכתי בשנה השישית שתעשה התבואה לשלש השנים הבאים אחריהם, והיא תוספת ברכה כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל. ואמר "וזרעתם את השנה השמינית", לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא לקצור, כי עד בא תבואתה לבית בעת אוסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן.

ובתורת כוהנים (פרק ד ו):

לשלש השנים, לשישית ולשביעית ולמוצאי שביעית.
דבר אחר, לשלש השנים, לשביעית וליובל ולמוצאי יובל.

(כג): והארץ לא תמכר לצמיתות -

ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא לוקח כובשה, לשון רש"י.

ואם כן למה יזהיר במכירה, והראוי "לא תקנה לצמיתות". ואולי יאמר, לא תמכר לכם לצמיתות, וכן לא ימכרו ממכרת עבד (להלן פסוק מב): אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל כפי פשוטו.
ויתכן שיהיה "לא תימכר לצמיתות" לאו במוכר, שלא ימכרנה לחלוטין לומר הריני מוכרה לך לעולמים גם אחרי היובל, ואע"פ שהיובל מפקיעה, הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם, שלא יעשו ממכרם לצמיתות. ואם אמרו כן יעברו בלאו הזה, ולא יועיל להם כי תחזור ביובל. וכך פירשו הרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א).

והטעם בזה, כי בידוע בדעות בני אדם שאם יעשו ממכרם מתחילה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם העניין, ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד. ויהיה כעניין שאמרו (תמורה ד ב):

מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא.

והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו, אבל הוא טעם, יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם, "כי לי הארץ" ואיני רוצה שתימכר לצמיתות כשאר הממכרים.

וזו היא כוונתם בתורת כוהנים (פרק ד ח):

לצמיתות, לחלוטין, כי לי הארץ, אל תרע עינך בה, כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, אתם עמדי, דיו לעבד שיהא כרבו כשהיא שלי הרי היא שלכם.

וטעם "כי לי הארץ" על דרך האמת, כמו ויקחו לי תרומה (שמות כה ב), וזהו שרמזו כאן דיו לעבד שיהא כרבו, כי יהיה היובל נוהג בעולם, והמשכיל יבין.

(כד): ובכל ארץ אחזתכם -

לרבות בתים ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקדושין בפרק ראשון (כא א). ולפי פשוטו סמוך על פרשה של אחריו, שהמוכר רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב, לשון רש"י.

ואינו נכון בעיני שיכלול בפרשת היובל ובכל ארץ אחוזתכם תתנו גאולה ויאמר בפרשה השניה כיצד כי ימוך אחיך וגו'.

והנכון בעיני שיאמר ובכל ארץ אחוזתכם, הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה, תתנו הגאולה הזאת של היובל. ואמר "גאולה" כמו גאל ה' עבדו יעקב (ישעיה מח כ), שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו, וכן וגאלתי אתכם בזרוע נטויה (שמות ו ו), אף זה תתנו גאולה לארץ, שאני רוצה לגאול ארצי מיד המחזיקים בה שלא נתתיה אני להם בחלק אחוזתם.

והוצרך לומר כן, בעבור שאמר כי לי הארץ (פסוק כג), והנה כל הארץ לו היא, לפיכך חזר ואמר שינהוג היובל בארץ אחוזתנו בלבד לא בחוצה לארץ. ואמר "ובכל", שהיא תנהג בכל אחוזתנו גם בעבר הירדן ובכל מקום האחוזה, לא בארץ ה' אשר שם המקדש בלבד.

(כט): ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה -
בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש ממנו בעת שימכרנו, רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה. ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחייתו, רצה שיצא השדה ביובל. אבל הבית לאחר הייאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו, כי לא תמעט מחייתו אם יחלט. ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה, ועל כן דינם כשדה הארץ.

(לג): ואשר יגאל מן הלוים -
הנראה בפשוטו של פסוק זה, כי אמר (פסוק לב): גאלת עולם תהיה ללווים, לגאול מיד ולגאול לעולם, ולא פירש בהם אם יגאלו הקרובים ולא אם ינהג בהם יובל, לפיכך חזר ואמר ואשר יגאל מן הלווים, יהיה הגואל שיגאל הוא מעצמו או הלווי הקרוב אליו, ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל מיד הקונה, על דעת כן יגאל שיחשוב שני ממכרו והשיב את העודף, לומר שהיובל נוהג בהם, ותהיה גאולת הלוים כאשר אמר בישראל (לעיל פסוק כז): וחשב את שני ממכרו וגו'.

ורבותינו אמרו (ערכין לג א):

שהכתוב מדבר בלוי שקנה מלוי.

ולפי דבריהם נראה לי בפירוש הפסוק, כי היה לפנים בישראל כשצריך אדם למכור שדהו שיבוא הקודם בירושתו ויקנה אותה, והוא הנקרא גאולה, שנאמר (ירמיה לב ז): קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות, וכן מפורש שם בעניין בועז (רות ד). ונראה בעיני שהיו דנים לו דין קדימה, כאשר הנהיגו לנו רבותינו בדינא דבר מצרא, והיו קונים מן הגואל הראשון בקניין סודר כמו שעשה בועז (שם שם ח). והנה יאמר הכתוב בכאן, כי כאשר יגאל הלווי נחלת לוי, כלומר שיקנה אותה ממנו כדין הגאולה, יצא הממכר ההוא ביובל, לימד שיהא יובל נוהג בהם בגאולה כמכירה אחרת, ולא היה צריך להזכיר הדין במכירה לבדה, כי הם בכלל ישראל אלא שיפה כחם בגאולת עולם.

והדין הזה של גאולה גם בישראל הוא נוהג, אבל הזכירו הכתוב בלווים, שלא תאמר לא נתנו הערים אלא לשבט הלווי כולו ולכן יצאו מישראל, אבל לא מלוי וכל שכן מגואל קרוב שאנחנו חייבנוהו לקנות, ולכך אמר שאף הגאולה תצא ביובל, ומן הלווי נלמד בישראל. ואפשר גם כן, שאין הלווים רשאין למכור בעריהם לישראל בשום מכר, ולכן תקרא כל קנייתם גאולה.

(לה - לז): וטעם וחי אחיך עמך -
שיחיה עמך, והיא מצוות עשה להחיותו, שממנה נצטווינו על פקוח נפש במצוות עשה.

ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג):

וחי אחיך עמך, זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים.
דרש בן פוטירי, מוטב ישתו שניהם וימותו, ולא יראה אחד במיתתו של חברו,
עד שבא רבי עקיבא ולמד, וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך.
וחזר ואמר וחי אחיך עמך, לחזק ולהזהיר.

ומדרשו (ב"מ סב א):

אהדר ליה רבית דליחיי עמך, ציווה בהחזרת רבית קצוצה, כעניין שאמר בגזל (לעיל ה כג): והשיב את הגזילה אשר גזל.

ואונקלוס עשה:

"גר ותושב וחי עמך" הכל מן המצווה, ידור ויתותב ויחי עמך.

אבל על דעת רבותינו בגמרא (ב"מ עא א):

והחזקת בו ובגר ותושב, וחי כל אחד מהם עמך.

נשך ותרבית -

חד שויוה רבנן (ב"מ ס ב), ולעבור עליו בשני לאוין, לשון רש"י.

ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו בריביתו חמשת שקלים בכל שנה, ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך, שמבצבץ ועולה. התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמישה שקלים, ואין בו רבית אחר הזמן ההוא, כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית. ולכך אמר "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך, והאוכל ילונו עד הקציר ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב.

(מ): וטעם כשכיר כתושב -
לא יהיה עמך בביתך כעבד, אלא כשכיר שנה, שהוא הנשכר לעבודת בני חורין ולא יכבידו עליו, או כתושב, שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם, כעניין יעקב עם לבן שאמר (בראשית כט טו): הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך.
ובתורת כוהנים (פרק ז ג):

כשכיר, מה שכיר ביומו תתן שכרו (דברים כד טו), אף זה ביומו תתן שכרו. כתושב, מה תושב בטוב לו לא תוננו (שם כג יז), אף זה בטוב לו לא תוננו. יהיה עמך, עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות נקיה וכו'.

(מז - מח): משפחת גר -

זה גוי, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה, להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב לה עצים ולשאוב לה מים, לשון רש"י, מתורת כוהנים (פרק ח א).

ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר". וקרא עבודת כוכבים "עקר", בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה.

ואונקלוס תרגם:

לארמאי,

והוא הנכון.

והזכיר הכתוב, נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת הגר, שהוא הגוי עצמו, והוא מלשון עיקר שרשוהי (דניאל ד יב). ואמר "משפחת גר", שהגר והתושב שהשיגה ידו עמנו הוא סבב באח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו.

וציוה הכתוב שתהיה לו גאולה, והיא מצוות עשה לכל ישראל שנגאל אותו, ואחר כך ציווה בקרובים, שהם קודמים.
וטעם המצווה ברור, כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם, כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות. ולכך אמר כאן (פסוק נה): "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם", לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצוות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים.