(א - ב): וידבר ה' אל משה לאמר וגו' איש כי יפלא -
גם זו הפרשה דבוקה, שהייתה בהר סיני מחוברת אל התוכחות, כי היא במשפטי היובל כמו שהזכיר במקדיש שדה מקנה ושדה אחוזה, אלא שכלל משפטי כל הנודרים בפרשה אחת. ולכך אמר בסוף (פסוק לד): אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, על כל הנאמרות למעלה, כי מכאן ואילך ידבר במצוות אהל מועד.

(כו): לא יקדיש איש אותו -

לשם קורבן אחר, לפי שאינו שלו, לשון רש"י.

והנכון, שיאמר אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה לה' הוא מעצמו, והנה הוא כמו שלילות. ובמשנה תורה אמר (דברים טו יט): כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלוהיך, שיהא קדש ותנהוג בו קדושה שלא תעבוד בו ולא תגוז אותו ותאכלנו לפני השם כאשר יפרש.

(כז): ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך -

אין מקרא זה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה "ופדה בערכך", וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן ואינו הקדש.
אלא הכתוב מוסב על ההקדש, שלמעלה דיבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה,
וכאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, לשון רש"י.

ויתכן שנתרץ, כי לפי שאמר אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו, חזר ואמר ואם בבהמה הטמאה הוא הבכור שהקדיש ופדה בערכך, לפרש שאין בכור נוהג בבהמה טמאה, אלא בפטר חמור שכבר נתפרש דינו (שמות יג יג), ולימד שאפילו הקדישו אינו קדוש כדין בכור אלא כשאר הקדש הוא ונפדה, ולכך אמר שיפדה אותו המקדיש בתוספת חומש ואחר יקנה אותו בערכך. והכתוב של מעלה (פסוק יא): ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה, על פי פשוטו בבהמה טמאה.

ועל מדרש רבותינו (תמורה לב ב):

הכתוב מיותר בעבור שכפל "טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה'", לפיכך ידרשו ואם כל בהמה טמאה ואשר לא יקריבו ממנה קורבן לה', לרבות בעלי מומין קבועין שאין מקריבים מהן קורבן לה'.

(כט): כל חרם אשר יחרם מן האדם -

היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום. "מות יומת", הרי הוא הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו דמים ולא ערך, לשון רש"י.

ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו ב),

ויש מהם אומרים: שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן.

ויתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר.

ועל דרך הפשט, יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם, שהן חרמים לכוהנים ואין להם פדיון, אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), ימותו כל האדם הנמצא בהם.
והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכוהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י): וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל העניין ההוא.

ועוד מצאתי באגדה בילמדנו:

תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה.

ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (ש"א יד מד): כה יעשה אלוהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה.

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה.

ולכך אמר בב"ר (ס ג):

שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה.

ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא), או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפילה והודות לאלוהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והייתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (ש"א א יא): והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, הייתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חוק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והייתה עובדת את ה' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.

ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו לא תאכלו על הדם (לעיל יט כו), וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז), שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז ב): והכתוב אומר בו עוד (מ"ב יד ו): ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר ציווה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. וכן זה יכלול, דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כעניין מעשה שאול.

וזהו שנאמר שם (ש"א יד מה): ויפדו העם את יהונתן ולא מת, כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת, אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת, כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם).

וכן תרגם יונתן בן עוזיאל:

ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן.