(א): ואם זבח שלמים קרבנו וגו'. אם זכר אם נקבה -
הטעם בעולה שיהיה זכר, ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה, דבר ברור הוא כי העולה כשמה, והשלמים מלשון וכל חפצי ישלים (ישעיה מד כח), אבנים שלימות (דברים כז ו). והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו. וכבר כתבתי זה (בראשית מו א).

והאשם זכר, בעבור כי החטאת בחייבי כריתות, שתשוב הנפש אל האלוהים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה. ושעיר הנשיא, בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה, כדרך שעירי עבודה זרה.

(ה): והקטירו אותו בני אהרן -
עד והקריב מזבח השלמים אשה לה', והוא שווה עם מה שאמר למטה (פסוק טז): והקטירם, כי שם ירמוז לכל האמורין.

ומדרשו (תו"כ פרשה יד י):

והקטירו אותו, והקטירו, והקטירם, מה ת"ל: והקטירו אותו?
הכשר ולא הפסול.
והקטירו, שלא יערב חלבים בחלבים.
והקטירם, כולם כאחת.

(ט): חלבו האליה תמימה -
שם חלב בלשון הקדש השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר, שאינו נפרד ממנו, יקרא שומן, כעניין שאמר הכתוב, וישמן ישורון (דברים לב טו), ויאכלו וישבעו וישמינו (נחמיה ט כה), השמן לב העם הזה (ישעיה ו י), ובשרי כחש משמן (תהילים קט כג), והיה דשן ושמן (ישעיה ל כג), כמו חלב ודשן תשבע נפשי (תהילים סג ו), וכן בכל מקום. והחלב הוא הנפרד אשר עליו קרום ונקלף. לא יתערב הלשון בהן בשום מקום, כאמרנו בשר שמן, לא בשר חלב, וכן בשאר לשונות הגויים שמותיהן חלוקין.

ויאמר דרך השאלה בכתוב (במדבר יח ל): בהרימכם את חלבו ממנו, כי הטוב אשר יורם מן התבואה יכנה אותו בחלב, כאשר החלב מורם בקורבנות. חלב כליות חיטה (דברים לב יד), ידמה החטה לכליות ואת החלב אשר בם, כאשר יאמר (שם): ודם ענב תשתה חמר, ואין היין דם. ואכלו את חלב הארץ (בראשית מה יח), שיאכלו כל חלב שור וכשב ועז וכל החיה דרך משל זה.

והנה אין באליה חלב כלל, אבל יש בה שומן שאינו נפרד כמו שיש בכל נתח טוב ירך וכתף. וכן ידעו הרופאים בטבעיהם שאין החלב נעשה לעולם סמוך לעור ולא באבר שינוע תמיד, ואמרו כי טבע השומן שאינו נפרד מן הבשר, בצלעות ובצדדין ובאליה, הוא חם ולח, והנפרד מן הבשר, כמו אשר על הכליות, קר ולח, וגס ועבה, וקשה להתבשל באצטומכה, וממהר לכלות, ויוליד לחה לבנה וסותם.

ואם כן הכתוב שאמר (להלן פסוק יז): כל חלב וכל דם לא תאכלו, אין שומן שעל גבי האליה בכלל, כי איננו חלב בשמו ובטבעו. ואם היה כל שומן חלב, אם כן ייאסר כל שומן שבבהמה בכתפות ובצדדין, כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה' לא תאכלו, אבל אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח יאסר כל חלב שבה?

ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה, שאם כן יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורים?

אבל כל הנקרא חלב נאסר אע"פ שאינו קרב למזבח, כגון החלב אשר על הטחול, ושאינו נקרא חלב מותר אעפ"י שהוא קרב, כגון הכליות והיותרת מן הכבד וכן האליה. וכן אמר הכתוב במילואים בצווי ולקחת מן האיל החלב והאליה (שמות כט כב), ובמעשה ויקח את החלב ואת האליה (להלן ח כה), כי אין האליה חלב.

והכתוב הזה שאמר חלבו האליה תמימה, פירושו שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה, כי כאשר יסיר האליה תמימה עד העצה יוסר עמה חלב רב אשר הוא מחובר בה בצד הפנימי.

וכך אמרו בת"כ (ויקרא יט ב):

להביא את החלב הסמוך לאליה, זה החלב שבין הפקוקלות.

ועל דעתי עוד, שיעור הכתוב הזה כמו הכתוב האחר (להלן ז ג): ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה, אף כאן יאמר והקריב מזבח השלמים אשה לה' כל חלבו. בשני הפסוקים יכלול תחלה שיקריב כל חלבו, ואחרי כן פרט והזכיר כל מה שיקריב ממנו, ואין כל הנפרטים חלב, כי שתי הכליות והיותרת על הכבד אינן בכלל חלב כלל.
וכך אמר בפרשת ביום השמיני (להלן ט י): ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד, הזכיר החלב לבדו ושאר הקרבים לבדו, כאשר אמר (שמות כט כב): מן האיל החלב והאליה, אם כן אף האליה אינה קריבה בכלל חלבו, אבל אמר שיקריב מזבח השלמים כל חלבו, ואחר כך פירש כל הקרבים, אשר הם חלב ואשר אינם חלב.

והכתוב שאמר בחטאת (להלן ד לא): ואת כל חלבה יסיר כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים, אין ענינו בחלב לבדו, שאם כן לא יהיו הכליות והיותרת על הכבד קרבים בחטאת, אבל ענינו שיסיר החלב עם כל המוסרים עמו בזבח השלמים. וכן ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים (שם לה), שיסירנו כהסרתו בזבח השלמים עם כל המוסרים שם, לרבות האליה בחלבה. וכן וישימו את החלבים על החזות ויקטר את החלבים המזבחה (להלן ט כ), עם כל המוסרים עימהם.

והוצרכתי להאריך בזה, לסתום פיהם של צדוקים ימחה שמם, כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאיוולתו (משלי כו ה), ואמרו (אבות ב יד): הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס.

והגאון רב סעדיה:

בדה להם שאמר: כי חלבו האליה יחסר וי"ו והאליה.

ור"א השיב (להלן ז כ):

שהיה ראוי להיות חלבו אליתו, או החלב האליה.

ואינה תשובה, כי מצינו וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (יהושע ח לג). ועוד אזכיר (להלן ז כה): טעות גדול שטעה ר"א בטענותיו עימהם, הרע לומר מהם.

אבל פירוש הגאון איננו נכון, וכל שכן שאיננו מוכרח להתיר בו.

והמדרש שעשו רבותינו (חולין קיז א):

כל חלב שור וכשב ועז שלא אסר אלא חלב השוה בכולם.

מדרש הגון הוא, אבל שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק הוצרכנו לראיות וטענות שכתבנו.

(יב): ואם עז קרבנו -
הזכיר המין, אם ממין העזים קרבנו, כדעת אונקלוס שאמר:

מן בני עזיא.

וכן מה שאמר בעולה (לעיל א י): מן הכשבים או מן העזים, ממינם.

ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות, כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה, כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר, ובעופות יונה ותור. וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה, כגון שור ופרה, כשב כשבה, תיש ועז, לא יקפיד ואמר שה ושור לנקבה, כעניין שכתוב (להלן כב כח): ושור או שה אותו ואת בנו, והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עח ב), וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו (לעיל א י), מן התיישים, ואם עז קרבנו, זכר או נקבה, וכן ואם לא תגיע ידו די שה (להלן ה ז), כשבה או שעירת עזים