(א): והוא עד או ראה או ידע -
אינם שלושה עניינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל יאמר, אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עוון.
והנה לא יתחייב בקורבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו.

ולכך פירשו רבותינו (שבועות לג ב):

כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה, ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה.

כיצד?
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו, זו היא ראיה בלא ידיעה. מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה.

ועל דרך הפשט אין צריך לראיה בלא ידיעה, אבל "או ראה" שהוא ראה ההלוואה או המיקח לגמרי, "או ידע" ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה.

ולא אמר כאן "ונעלם ממנו", כי הוא חייב במזיד, או בשגגת השבועה עם זדון העדות. אבל אם היה שכח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום.

(ב): ונעלם ממנו והוא טמא -
שנעלמה ממנו הטומאה.

ואשם -

באכילת קדשים או ביאת מקדש. לשון רש"י.

ואין הכוונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם, כי בכל הקורבנות למעלה נאמר כן.
אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן, כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכוהנים, אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קורבן. אבל אמר, כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה, או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה, ויחטא בהעלמה של אחת מאלה, יתחייב להביא קורבן.
ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש, ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה.
וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו, ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק העניין הזה.

(ה - ו): והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו -
אין הסדר כן, אבל הוא מביא החטאת וסומך עליה ומתודה, כעניין שנאמר להלן (טז כא): וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל. אבל לא אמר כאן "וסמך ידו", בעבור שפירש בכל החטאות למעלה שהם טעונים סמיכה, וכן בקורבנות הנדבה. ולא פירש הוידוי למעלה בשאר החטאות.

ועל דרך הפשט יראה, שאמר בכאן "והתודה" בעבור כי שבועת העדות יביאו קורבן על זדונה, וכן בשבועת הפיקדון הזכיר (במדבר ה ז): והתוודו את חטאתם אשר עשו, אבל בחטאת השגגה לא יזכיר וידוי.

אבל על דעת רבותינו (ספרי זוטא נשא ה ה):

והתודה אשר חטא עליה, על כל הנזכרים בפרשה, אף טומאת מקדש וקודשיו ושבועת ביטוי שהן בשוגג, ושאר כל חטאות למדנו מכאן.

אבל הזכיר הוידוי בכאן, מפני ששבועת העדות ושבועת ביטוי אין בזדונן כרת והצריכן וידוי, וכל שכן למעלה בחטאות קבועות שיתוודה על חייבי כריתות.

ורבותינו אמרו, כי "והתודה אשר חטא עליה" כלל לכל חטאות שטעונין וידוי, והכתוב בפרשת נשא ואשמה הנפש ההיא והתוודו את חטאתם אשר עשו, להביא כל האשמות.

כך מפורש בספרי (נשא ב) ושם דרשו:

ואשמה הנפש ההיא והתוודו, בנין אב לכל המתים שיטענו וידוי.

(ז): ואם לא תגיע ידו די שה -
הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קורבן עולה ויורד.

ויתכן שהטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות, ובטומאת מקדש וקודשיו מפני שהוא טועה בדבר מצווה, כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קורבן עוסק הוא במצווה ודעתו לשמים, ולפיכך אע"פ שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות.

ואמר ר"א:

כי טעם אחד לעולה - שיקרב על המזבח כנגד האמורין בחטאת הבהמה.

ויפה פירש.

(טו): והביא את אשמו לה' -
נקרא הקורבן הזה אשם, כמו שאמר, בשקל הקדש לאשם. אבל והביא את אשמו לה', האמור למעלה (פסוק ו): בקורבן עולה ויורד, טעמו והביא את קרבנו לה', כי הקורבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר (שם): כשבה או שעירת עזים לחטאת.
ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקורבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר, שעירים ופרים. ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קורבנות, שם האחד חטאת והשני אשם.

והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון האשימם אלוהים (תהילים ה יא), ויאשמו נאות מדבר. וכן תאשם שומרון כי מרתה באלוהיה (הושע יד א), וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא), נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז).

והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה, בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קורבנם אשם, וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג, בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקורבן אשם, כי החטא (הגדול): [גדול] יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה.

ועניין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו.

וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאי, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא. וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעוונו.
וזה טעם אשם הוא אשום אשם לה' (פסוק יט). יאמר כי הקורבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה, והביא את אשמו, בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם, והוא חטאת.

ועל דרך האמת עוד, הקורבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם. השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.