(ב): אמר הכתוב בפרשת ויקרא (לעיל א ב): דבר אל בני ישראל, כי שם יצווה בהבאת הקורבנות, וישראל מביאים אותם, וכאן אמר:
"צו את אהרן" -
כי ידבר במעשה הקורבנות, והכוהנים יעשו אותם.

וכתב רש"י:

אין צו אלא זירוז מיד ולדורות.

אמר רבי שמעון ביותר היה צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומדרשו של רבי שמעון (תורת כוהנים ריש הפרשה):

אינו על זו הצואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה, אבל יש להם רווח ושכר בכל הקורבנות, גם בעולה. אבל אמר תנא קמא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשה מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן צו, ובשאר הפרשיות יאמר דבר אל בני ישראל או אמור להם, ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור (להלן כד ב), וכגון שאמר הכתוב (במדבר לה ב): צו את בני ישראל ונתנו ללווים ערים לשבת.

ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכוהנים בעבור "זה קורבן אהרן ובניו" (פסוק יג): הנמשך בצואה זו. אבל בתחילת ספרי (נשא א): בעניין מחלוקת היא שנויה שם.

זאת תורת העולה -

הרי העניין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שהוא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולים איזה מהם אם עלה ירד ואיזה מהם אם עלה לא ירד. שכל "תורת" לרבות הוא, תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולים, שאם עלו לא ירדו, לשון רש"י.

ואין התורה הזו לכל העולים, אלא לכל העולות, שהנסכים אם עלו ירדו. ואפילו נסכים כשרים והזבח פסול, או הזבח כשר ונסכים פסולים, וכל שכן שניהם פסולים, בכולן הזבח לא ירד ונסכים ירדו, שזהו ריבויו של מקרא, תורת העולה, תורה אחת לכל העולות, ולא לנסכים ולא לדם, כדברי ר' יהושע (זבחים פג א).

והנה הכתוב הזה מלמד שלא נקריב העולה בלילה, אבל אם נשחטה וזרק דמה ביום נקטיר אבריה כל הלילה, וכן חלבי השלמים. ופירוש "היא העולה", כמו תהיה העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואמר "היא", למיעוט שדרשו בו.

וכפי המדרש, אין הכתוב מלמד שנעלה האברים מן הארץ למזבח בלילה, שכבר למדו זה מפסוק אחר (שמות כג יח): לא ילין חלב חגי עד בקר, כי משם ילמדו (מכילתא משפטים כ יח): שיהיו פסולין בלינה על גבי הרצפה, ומעלן כל הלילה, וכאן ידבר באברים שהן כבר על גבי המזבח ביום, שמהפכין בהן כל הלילה עד הבקר, ולכך אמר "העולה", שכבר עולה על גבי המזבח. ולמד עוד שאפילו פסולין לא ירדו, ובלבד שיהו פסולן בקדש, ושהנסכים ירדו וכן הדם, כמו שכתבתי.

ואש המזבח תוקד בו -
יאמר שתוקד במזבח כל הלילה, כי מצווה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו.

ולפי דעתי, מה שאמר (פסוק ו): אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, מצווה לכוהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה): ובער עליה הכהן עצים, וציוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכוהנים וכבתה האש עברו בלאו, ומפני זה אמרו רבותינו (יומא מה ב): שהייתה מערכה שניה לקיום האש.

ומה שאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, מקרא יתר.

ונדרש לרבותינו (תורת כוהנים פרק ב ז):

בכל אדם, מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה, ואפילו כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה, בין שכבה אותה בראשו של מזבח בין שהורידה וכבה אותה למטה.

וכמדומה לי שאינו עובר אלא בלאו אחד.

(ג): ולבש הכהן מדו בד -

היא הכתונת, ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמידתו. "על בשרו", שלא יהא דבר חוצץ בינתיים. לשון רש"י.

והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם. אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן. לומר שתהא הכתונת כמידתו, והעניין לומר שאם היו מסולקין [או] קצרים ואינן מגיעין עד רגליו, ועבד בהן עבודתו פסולה. ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום. והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה, כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמנה לכהן גדול.

וכן מפורש במסכת יומא בפרק שני (כג ב): ובתורת כוהנים (צו ב א):

מה תלמוד לומר ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט.

ואונקלוס תרגם:

מדו לבושין.

ונראה כי אצלו מדו שם יכלול כל בגדיו, כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד, וכן מדיו קרועים (שמואל א ד יב), שיורד על פי מידותיו (תהילים קלג ב), על פי מלבושיו, חגור מדו לבושו (שמואל ב כ ח). ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כוהן הדיוט לא זהו אבנטו של כוהן גדול (יומא יב ב).

(ד): ופשט את בגדיו -

אין זה חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בגדים שהוא משמש בהם בהוצאת הדשן, בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך אמר ולבש בגדים אחרים, פחותים מהם. לשון רש"י.

והכוונה לרבותינו בזה, לומר שהוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין "בגדים אחרים" בגדי חול.

אבל לא ידעתי מנין אמר הרב שאינה חובה, כי נראה שמצווה היא על הכהן שהבגדים שיעשה בהם הקורבנות גם הרמת הדשן יהיו בגדים נקיים, לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן, והמצווה מדרך מוסר העבד לרבו, ולכך יהיו לכוהנים הבגדים החמודות לעבודות והפחותים להוצאת הדשן. וכל זה לפי הסברא הזו שכתבה הרב.

אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא (כג ב) אומר:

שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ויאמר ולבש בגדים אחרים, בגדי חול.

ופשוטו של מקרא בכך הוא, שיצווה עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקדש בהוצאת הדשן אבל ילבש בגדי חול.

(ז - יא): וזאת תורת המנחה -
הוסיפה הפרשה הזו כפי פשוטה ארבע מצוות במנחה, שתהא נאכלת מצות, ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד, ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן, ושיקדש כל אשר יגע בהן. וכפי מדרשו דברים הרבה מחודשים בה. שאפילו מנחת כוהנים [שאינה] נקמצת ]טעונה שמן ולבונה[. ושיגיש אותה לפני ה' שהוא קרן מערבית, ואל פני המזבח שהוא קרן דרומית, ונמצא שטעונה הגשה לקרן מערבית דרומית (זבחים סג ב).

והרים ממנו -
מן המחובר, שלא יביא עשרון אחד בשני כלים (מנחות כד א). ושלא יעשה מידה לקומץ (שם יט ב).

ואמר לא תאפה חמץ -
להקיש כל המלאכות לאפיה, שאף לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שבה עובר בלאו, ולוקה עליו בפני עצמו (מנחות נה ב).

חלקם נתתי אותה מאשי -
שאף לחלק אינם רשאין אלא לאחר מתנות האישים. ומכאן למדנו לכל הקדשים, דכתיב קדש קדשים היא (תורת כוהנים פרק ג ב).

לא תאפה חמץ חלקם -
שאף השירים אסורים בחימוץ (מנחות נה א).

כחטאת וכאשם -
לימד מה חטאת מן חולין ביום וביד ימנית אף זו מן החולין ביום וביד הימנית (תורת כוהנים פ"ג ג).

וכל זכר בבני אהרן -
שאפילו בעלי מומין במחלוקת (זבחים צח ב).

והוסיף בכוהנים וכל מנחת כוהן כליל תהיה לא תאכל - (פסוק טז).
אמר הרב במורה הנבוכים (ג מו):

כי טעם, בעבור שכל כוהן מקריב קרבנו הוא בעצמו, ואם יקריב מנחה ויאכלנה הוא בעצמו כאילו לא הקריב דבר, כי מנחת יחיד לא יקריב ממנה כי אם הלבונה והקומץ, ולא די מיעוט זה הקורבן אלא שיאכלנה, וידמה שלא הקריב קורבן כלל, ולכן ישרפו את כלה.

(יח): זאת תורת החטאת -
היה הציווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקורבנות הנדבה, ואחרי כן בקורבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואח"כ בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י): קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים.

והנה יחדש בפרשה זו דברים רבים.
"זאת תורת החטאת" -
תורה אחת לכל החטאות, שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס, יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר זאת.

ואמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' -
שכל החטאות לא תהא שחיטתן אלא בצפון. לפי שלא נאמר כן בפרשת ויקרא אלא בחטאת נשיא ויחיד, וכאן נתרבו כולן חטאות הצבור וחטאות הפנימיות.

עוד דרשו (תורת כוהנים פרשה ג ב):

"קדש קדשים", לרבות שלמי הצבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון, לפי שבכל קדשי הקדשים הטעין צפון. "הוא", פרט לתודה ואיל נזיר.

ועוד נתן עתה בשר החטאות לבני אהרן, וציוה שיאכלוה בחצר אהל מועד, הזכרים מהן, ולא בנות אהרן. וחידש דינין הרבה בנבלעים מן החטאת.

(כ - כא): תכבס במקום קדוש -
החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כאשר היה קודם הזיה שלא יצא חוץ לקלעים.

ואמר וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר -
ואף הוא במקום קדוש הוא נשבר, והחרסים נבלעין במקומם, ואין עושין בו מריקה ושטיפה כלל. וכן המריקה והשטיפה בכלי נחושת במקום קדוש הוא, כי כל הכתובים נמשכים אל מקום קדוש שהזכיר.

(כג): וכל חטאת אשר יובא מדמה -

שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה, לשון רש"י.

וכפי הדעת הזו, מה שאמר "לכפר בקדש" אינו כמשמעו, שזו אינה מכפרת, שהרי נפסלה בהבאה זו, ומפני זה הפסול שלה היא נשרפת.

אבל אמר "לכפר", שאם הכניסה לפנים על דעת לכפר שיזה ממנה שם כמעשה חטאת פנימית, אע"פ שלא כפר בה, כלומר שלא הזה מדמה כלום, נפסלה משעת כניסה ותישרף. ואפשר שאם הכניסה על דעת שלא להזות ממנה כלל שתהא כשרה.

וכדברי ר' שמעון (זבחים פב א):

אינה פסולה אלא אם כן כפר בדמה, שעשה בה הזאות כמעשה חטאת פנימית, ולכך אמר הכתוב "לכפר", לא שכפרה אלא שהוא הביא מדמה לכפר בה, וכפר כפי מחשבתו.

ופירוש "לפנים", שהכניס הדם להיכל. וכן אם הכניס מדם פר כוהן משיח והעלם דבר ושעירי ע"ז לפני ולפנים, שכולן לפנים ממקומן הכניסן, ופסולין. ואמר "מדמה", שאפילו מקצת דמה פוסל, שאם קבל דמה בשני כוסות והכניס אחד מהן לפנים פסולה (שם).

ועל דרך הפשט,

אין הכתוב מדבר אלא בחטאות הפנימיות שציוה כבר בשריפתן, ובא כאן ליתן לא תעשה על אכילתן, כי הפרשה להשלים דיני החטאות, וזהו מדרשו של ר' יוסי הגלילי בתורת כוהנים (פרק ח ח): ובזבחים (שם)