(ח): והכהן המקריב את עולת איש -
הדין הזה נוהג בכל הקדשים, ואמר הכתוב עולה, והוא הדין לחטאת ואשם הנזכרים למעלה. ואין זבחי השלמים כן, ולכך הזכיר הכתוב משפט הכוהנים באמצע הקורבנות קודם שידבר בשלמים.

ומדרשו בתורת כוהנים (פרק ט ב):

אין לי אלא עולה, עורות קדשי קדשים מנין?
תלמוד לומר: אשר הקריב.
או יכול שאני מרבה עורות קדשים קלים?
תלמוד לומר: עולה.
מה עולה מיוחדת קדשי קדשים, יצאו קדשים קלים.

ועל דרך הפשט, לא הוצרך לומר כן בחטאת ואשם שהם מתנות הכהונה והכוהנים זוכים בבשר וזוכים בעור, אבל בעולה הוצרך לומר שיזכו בעור.

וזהו מדרשו של רבי שאמר: כל עצמנו לא הוצרכנו אלא לעור העולה שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר, בתורת כוהנים (פרק ט ד): ובזבחים (קג ב).

(ט): וכל מנחה אשר תאפה בתנור -
דרך הפשט ידוע בזה, שיצווה בנודר אחת משלש מנחות, מאפה תנור והמרחשת והמחבת, שיהיה לכהן המקריב אותם לבדו. ויאמר בכל שאר המנחות, כגון הנודר מנחה סתם שהוא מביא סולת, ובמנחת הבכורים, שהן בלולות, ובמנחת חוטא וסוטה שהן חריבות, שיהו מתחלקות לכל בני אהרן, כלומר לכל בית אב שלהם. ופירוש וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, מנחה שאין בה אלא סולת, בלולה או חרבה, לא מאלה הנזכרות. ויהיה טעם ההפרש ביניהן, מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו.

אבל רבותינו (מנחות עג א):

לא רצו בכך, מפני שאמר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, שכל המנחות שבעולם יכלול זה, שהם כולם בלולות או חרבות. ולכך ראו שפירוש לכהן המקריב אותה, לכוהנים הטהורים הנמצאים שם.

וכן מה שאמר, והכהן המקריב את עולת איש, והכהן אשר יכפר בו לו יהיה, כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים, אבל יהיו בשכר ההקרבה לכוהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי, כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם הם עושים ובשליחותם, וכולם עומדים על הקורבן, כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו.

ואחר שאמר שיהיו לכוהנים בשכר עבודתם, חזר וביאר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, שהוא כלל המנחות, לכל בני אהרן המקריבים הנזכרים תהיה איש כאחיו, כלומר לבית אב הטהורים מהם, שכולם הם המקריבים הנזכרים. והזכיר הכתוב למנחות בשמותם, מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואחר כך חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו.

ואמר הכתוב כי הדין הזה במנחות, וכל שכן בשאר הקורבנות שדמיהן מרובין.
והקבלה תכריע, ותקנת הכוהנים היא ושלום הבית.

ויתכן שיהיה שיעור הכתוב כפי הדעת הזו וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כן, ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו.

(יב - יג): והקריב על זבח התודה -
פירשו בו עם זבח התודה, וכן על חלות לחם חמץ, עימהן.

והנכון שהוא "על" כמשמעו, שיוסיף על הזבח לחם. וכן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, שיביא חלות לחם חמץ ועליהם יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם המצה הנזכר, והכל יביא על הזבח. ועשה עיקר לחם החמץ, ושאר הלחם עליו, בעבור שהוא מרובה כנגד כל שאר המינין. ושנה הכתוב לומר על זבח תודת שלמיו, למה שדרשו בו (מנחות עח ב): שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח, ושישחט עליו, כלומר על מנת שיקדש הלחם עמה.

וכתב רש"י:

והקריב על זבח התודה, ארבעת מיני לחם, חלות ורקיקים ורבוכה שלשת מיני מצה, וכתיב על חלות לחם חמץ. וכל מין ומין עשר חלות. כך מפורש במנחות (עז א). ושיעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון.

ולא הזכיר הרב בעשרים עשרונות הללו שמהן עשרה לחמץ עשרון לחלה, ועשרה למצה שלוש חלות לעשרון, דרשו כן (שם עז ב): מן הכתוב הזה, על חלות לחם חמץ, כנגד חמץ הבא מצה. נמצאו עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה, עשרה לחמץ עשרון לחלה, עשרה למצה שלוש חלות לעשרון. נמצאו ארבעים חלות.

(יד): והקריב ממנו אחד מכל קורבן -
חלה אחת שלמה, נמצא נוטל תרומה ארבע חלות.
ואני תמה, כשהוציא הכתוב מלאו השאור קורבן ראשית תקריבו (לעיל ב יב), למה לא אמר גם כן וקורבן תודה?
וזו אינה שאלה, כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום שאינו אלא טעון תנופה. ואע"פ שאמרו (מנחות נז א): בלחם הפנים שעובר עליו בחמוצו, מפני שהלבונה שעליו שהיא ללחם לאזכרה אשה לה'. אבל לחם התודה אין ממנו למזבח כלום.

ואולי לא הוצרך הכתוב לשיור ההוא אלא בעבור הדבש, שלא נתפרש בבכורים שיבואו מן הדבש, וכלל השאור עמו ואמר בשניהם קורבן ראשית תקריבו אותם, אבל בשאור המפורש במקומו אין צורך לפרוט אותו, כי לא יתנה הכתוב במחלליה מות יומת (שמות לא יד): חוץ מעבודת הקורבנות, ובערות אשת אחיך (להלן יח טז): חוץ מן היבמה.

(טו): ובשר זבח תודת שלמיו -

יש כאן ריבוין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר שיהיו נאכלין ליום ולילה. לשון רש"י.

ואין זה נכון, שחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים, וכן שנינו במסכת פסחים (עא ב): אשר תזבח בערב ביום הראשון (דברים טז ד), בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד, שכשהוא אומר ביום הראשון לבקר, הרי בקר שני אמור. ורש"י עצמו כתב זה בסדר ראה אנכי (שם).

אבל בכאן סבר הרב כדברי בן תימא (פסחים ע א): דאמר:

חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח הרי היא כפסח ונאכלת ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי עד חצות, ואינה נאכלת אלא בלילה.

אבל לדברי בן תימא אינה באה בריבוין הללו, אלא שהיא כפסח לכל דבר, ואינה באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה, מדכתיב (שמות לד כה): ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וכו' כדאיתא התם.

אבל כתב הרב זה מברייתא השנויה בתורת כוהנים (פרק יב א):

דקתני: ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל.
הרי זה בא ללמד על הנאכלין ליום אחד שיהיו נאכלין ליום אחד,
אין לי אלא תודה, ומניין לרבות הלחם?
תלמוד לומר: קרבנו.
ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות?
תלמוד לומר: ובשר.
ומניין לרבות חטאות ואשמות?
תלמוד לומר: זבח.
ומניין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח?
תלמוד לומר: שלמיו.

זו היא הברייתא הזו.

ופירש הרב:

בשלמים הבאים מחמת הפסח שהיא חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח.

וכן מצאתי במסכת פסחים בפרק מי שהיה (צו ב): שפירש בשני לשונות:

בשלמים הבאים מחמת הפסח, וכתב לשון אחר חגיגת ארבעה עשר, וזו שמעתי.

וסמך הרב בכאן על שמועתו. ואין הדבר כן, אלא שלמים הבאים מחמת הפסח היינו מותר הפסח, כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר, דכיוון שמתחילתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אף סופו כן, אבל חגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים כדברי חכמים.

וכן שנינו בתורת כוהנים באותה ברייתא גופה, דקתני סופה (הל' ו):

וממחרת, הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים, שיהיו נאכלים לשני ימים,
אין לי אלא שלמים, מניין לרבות את החגיגה שבאה בזמנה? וכו.
ארבה את החגיגה שבאה בזמנה.
מניין לחגיגה הבאה עם הפסח? וכו'.

(טז): וממחרת והנותר ממנו יאכל -

וא"ו יתרה היא זו, ויש כמוהו הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד), וכן תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח יג). לשון רש"י. וכן פירש ר"א.

ולפי דעתי עניין הכתוב הזה, בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והיה במשמע שתהא מצווה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר, ולפיכך חזר לבאר והנותר ממנו בראשון יאכל (וממחרת): [ממחרת], לא שישאיר ממנו בכוונה, ולא שיהא רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצווה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר.

והעניין הזה מדברי רבותינו למדנוהו, אמרו בתורת כוהנים (פרק יב יא יב):

ביום הקריבו יאכל, מצווה להאכל ממנו יום ראשון,
יכול כולו?
תלמוד לומר: וממחרת.
יכול מצווה לאכלו בשני ימים?
תלמוד לומר: והנותר, אם הותיר הותיר.
אי והנותר יכול אם הותיר כולו לשני ימים יהא פסול?
תלמוד לומר: יאכל אפילו כולו.

ואם תעשה הוא"ו יתרה, גם כן יתפרש וממחרת הנותר ממנו יאכל, לא שיותיר לדעת. ולא ידעתי למה הייתה הוא"ו בתת וקדש וצבא מרמס יתרה אצל רש"י, כי עניין הכתוב, שישאל עד מתי תת הפשע שומם, ועד מתי קדש וצבא מרמס.

(יז): והנותר מבשר הזבח ביום השלישי -
אין עניין הכתוב שיהיה הנותר ליום השלישי נשרף, ויאכל בלילה, שכבר למדו רבותינו (זבחים נו ב): מן הכתוב בפרשת קדושים תהיו (להלן יט ו):

והנותר עד יום השלישי באש ישרף, שכל מה שישאר משני ימים כלל טעון שרפה.

אבל "ביום השלישי" אינו דבק עם "והנותר", אבל הוא דבוק עם "באש תשרף", יאמר כי הנותר מבשר הזבח, שלא נאכל ביום הקריבו וממחרת, ישרף באש ביום השלישי בבקר. זהו שאמרו (זבחים נה א): נאכלים לשני ימים ולילה אחד, כי בלילה השני אינו נאכל ולא נשרף, כי הצריך הכתוב לשרפת פסולי המוקדשים הללו שתהיה ביום, כמו שהקרבת הכשרים ביום.

(כא): או בבהמה טמאה -
אחז הכתוב דרך קצרה, והזכיר קצת הטמאים והוא הדין לכולן, כי אף בנבלת בהמה טהורה אם נגע בה ואכל קדשים חייב הכרת הזה. ועניין הכריתות אבאר אותו בפרשת עריות (להלן יח כט): בע"ה.

(כה): כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה -
לא יתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קורבן, ולהוציא את החולין, כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא (לעיל ג יז): סתם כל חלב ואין שם תנאי ושיור, וגם כאן אסר תחלה כל חלב שור וכשב ועז, ואסר חלב הנבלה והטרפה באסור החלב, ואינן קורבנות לשם.

ועוד שאמר שם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ולא ימצא בכל ענייני הקורבנות "בכל מושבותיכם". ובמתנות כהונה אמר (במדבר יח ח): "לחק עולם" פעמים רבות, ולא הזכיר "בכל מושבותיכם", מפני שאין הקורבנות חקת עולם בכל מושבותינו, רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה'.

ואל יעור עיניך המשתבש בפסוק ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קורבן אלוהיכם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם (להלן כג יד), כי החדש אסור מן התורה בכל מקום (ערלה פ"ג מ"ט), כי אמר הכתוב שלא נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו עד עצם היום שנביא הקורבן בבית הבחירה, ואם אין קורבן לא יאסר מכאן ואילך, כי לא אמר "לא תאכלו עד הביאכם את קורבן אלוהיכם", אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד. אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקורבן כשתוכלו להביא אותו, והוא טעם, כדי שיהיה הקורבן מנחה חדשה. ויתכן שיהיה "היום" נמשך, עד עצם היום הזה עד יום הביאכם את קורבן אלוהיכם.

והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה", מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (להלן כז ט): ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קורבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ופירושו בהמה שמקריבין ממינה קורבן לה'. וכך ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה' (שם פסוק יא), יאמר בפירוש מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" "ואשר לא יקריבו", ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר (להלן יא לט): וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל.

ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה אשר יביא הקורבן ממינה, לא מן המין שלא יתקרב, ושמא יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו, הוצרך להזכיר שיהא אסור, וזהו שנאמר ואכול לא תאכלוהו, שיהיו בכרת כשאר כל חלב, כי כל המין הקרב יאסור ואפילו הנבלות והטרפות ממנו.

ואמר יעשה לכל מלאכה, לומר שאין בו טומאת נבלות, כי יאמר בנבלות ובנבלתם לא תגעו (שם פסוק ח), ובחלב שלהן יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה. ואם היה אסור החלב בקורבנות בלבד, למה הוצרך לומר בו "כל חלב לא תאכלו" שם בפרשת ויקרא, וכבר ציווה שיעלה על המזבח לריח ניחוח, ואיך נאכל אשה ה', ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי הכליות מן הקורבנות. ועוד, למה הוצרך להזכיר שור וכשב ועז, כי בידוע שלא יביא קורבן אלא מהן. וממה שאמר הכתוב בפסולי המוקדשין (דברים טו כג): רק את דמו לא תאכל, ולא הזכיר החלב, יגיעני המקום למקומו ואפרשנו.

(ל): את החלב על החזה -
הנראה מן הכתוב הזה על דרך פשט, שהחזה הוא מונף עם החלבים ולא השוק, והכתוב שאמר (להלן ט כא): ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה, כי אחרי כן יחזור ויניפם בפני עצמם.

ורבותינו אמרו (מנחות סב א):

שהיה נותן החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן.

ולדעתם, הזכיר תנופה בחזה לבדו, לדרוש מה שאמרו (תורת כוהנים פרק טז ב): נטמאו ונשתייר אחד מהם מנין שהוא טעון תנופה, תלמוד לומר חזה להניף אותו.

(לו): לתת להם ביום משחו אותם -
שיעורו, אשר ציווה ה' ביום משחו אותם לתת להם מאת בני ישראל חוקת עולם. ופירוש "ביום משחו", בעת המשיחה, וכן ביום הקריב אותם לכהן (פסוק לה), בעת ההיא כאשר הבדילם.

ורבי אברהם אמר:
כי ביום משחו, מיום משחו, וכן הנותר בבשר ובלחם (להלן ח לב).

(לח): אשר ציווה ה' את משה בהר סיני -
על דרך רבותינו (תורת כוהנים בהר פרשה א א):
כי כל המצוות נאמרו למשה בהר סיני, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, ונשנו מהן באהל מועד, והנה מצוות ויקרא שנויות.

ועל דרך הפשט, שיעורו אשר ציווה ה' את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל במדבר סיני להקריב את קורבניהם לה', כי ציווה במילואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת, וציוה במנחה ואשם ובזבחי השלמים במדבר סיני באהל מועד.

ויתכן כי טעם בהר סיני, במקום הזה לפני הר סיני, והוא באהל מועד, וכן עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כח ו), כי איננו בהר ממש, כי עולת תמיד לא התחילו בה רק באהל מועד, דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' (שמות כט לח), וכן ויסעו מהר ה' (במדבר י לג), וכן רב לכם שבת בהר הזה (דברים א ו).

והטעם בכל אלה, כי ישראל חנו לפני הר סיני בקרוב לו, דכתיב (שמות יט ב): ויחן שם ישראל נגד ההר, ושם עמדו עד נסעם משם למדבר פארן. והנה עשו אהל מועד והקימו אותו לפני ההר במזרחו, ושם התחילו בעולת התמיד, ובשנה השנית נצטוו על הדגלים והעמידו האהל בתוך המחנות בנסעם. ולפיכך אמר הכתוב בכאן כי זאת התורה לעולה ולכל הקורבנות שציוה השם בהר סיני ביום צוותו במדבר סיני, יגיד כי היה בהר סיני ובמדבר סיני, להודיע שלא הייתה בהר ממש במקום הכבוד ששם דיבר עמו עשרת הדברות, ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר, אבל היה במדבר סיני (מלפני): [לפני] ההר, בתחומו וקרוב לו, ושם אהל מועד. כמו שאמר בתחילת העניין (לעיל א א): ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד, הודיע אותנו עתה מקום אהל מועד