(ב): ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר -
נצטווה משה רבנו בקורבנות הללו, כמו שאמר בסוף, זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו, ואם לא נזכר זה. וכן ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' מלא העומר ממנו למשמרת (שמות טז לב). וכן אנכי האל בית אל (בראשית לא יג). ספר יעקב זה ואם לא נזכרה האמירה לו. וכבר הראיתיך בפרשיות של מצוות הפסח כאלה רבות.

(ג): וטעם ואל בני ישראל תדבר לאמר -
שיאמר להם אהרן כן, כי רצה שיהיה אהרן המצווה בשם ה' והוא המקריב הקורבנות, לגדלו בעיני העם.

והנכון, שטעמו ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל, כדרך ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו (שמות יב כא). או אמר לכל אחד מן הזקנים, ואל בני ישראל תדבר, ושיעור הפרשה, ויאמר אל אהרן קח לך, ואל הזקנים אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר. כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצותו, כדרך ואצו אתכם בעת ההיא לאמר וגו' חלוצים תעברו (דברים ג יח), וכן רבים במשנה תורה.

ור"א אמר (בפסוק ו):

כי טעם ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו, שכבר אמר להם משה זה הדבר.

ואם כן, יתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך, קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה' אותי תעשו וירא אליכם כבוד ה', ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו', ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו לכם שעיר עזים. והנה קצר בתחילה ופירש בסוף.

ואיננו נכון, אבל אחר שהזכיר להם הקורבנות, וייקחו את אשר ציווה משה, חזר ואמר להם זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו, שיקריבו הקורבנות על הסדר שיצום, ואחר כך יראה להם הכבוד. ובעבור שאמר כי היום ה' נראה אליכם, חזר ואמר שיראה להם בכבודו.

והנה הקורבנות האלו לא הוזכרו בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כט א), כי שם לא ציווה רק על המילואים, ובשבעת הימים וקורבנותיהם מלאו ימי מילואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקורבנות. והנה הקורבנות הללו כחנוכה להם, כעניין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (לעיל ו יג יד).

ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקורבנות הללו, כי כאשר ציווה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, עדיין לא נעשה העגל, כאשר פירשתי (שם ח ב), לכך לא הזכירם שם. ולא כדברי רש"י שאמר שם (שמות כט א): כי הפר לכפר על מעשה העגל, אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ועל בניו ולקדש אותם, והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל.

והנה קורבן אהרן כקרבנו ביום הכיפורים בשווה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכיפורים, שעיר עזים אחד לחטאת.
וכך אמר בתוספתא של פרשת מילואים בת"כ (שמיני מילואים ד):

שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל.

ודרשו:

וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן?!
אלא אמר להם: יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף.
יש בידכם בתחילה, שנאמר (בראשית לז לא): וישחטו שעיר עזים.
ויש בידכם בסוף, שנאמר (שמות לב ח): עשו להם עגל מסכה,
יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכיפורים, שרף אותו כאשר יישרף של יום הכיפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן.

ואולי נצטווה בכך, והכתוב לא חשש להאריך, כי לא יעשה רק מה שיאמר משה, ולא יאמר משה רק מה שציוה ה'.

(ז - ח): וטעם קרב אל המזבח, ויקרב אהרן אל המזבח וישחט -
על דעתי בדרך הפשט, יאמר קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה, כי הם שחיטתן בצפון, ואמר משה כן בדרך קצרה שכבר ידע אהרן זה.

אבל בת"כ (שמיני מילואים ח) נתעוררו רבותינו בזה, ומשלו משל:

למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו,
נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר זה,
לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך.

כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי למה נבחרת להיות כוהן גדול לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך.

ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתיירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח. ויקרב אל המזבח, בזריזות.

וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כעניין שנאמר (תהילים נא ה): וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלוהים את מעשיו.

ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן, כמו שאמרו שם, אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' בתורת כוהנים (שמיני מילואים ג).

וטעם וכפר בעדך ובעד העם -
יאמר קרב אל המזבח לעשות כל הקורבנות, ועשה תחילה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך תחילה בקורבנותיך, ובעד העם אחרי כן, שתעשה קורבן העם וכפר בעדם בקרבנם, לימד אותו שיבא זכאי ויכפר על החייב.

(יז): מלבד עולת הבקר -
הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן, ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה. ולא הוצרך להזכיר כן בימי המילואים, לפי שהם קורבנות יחיד למלא יד הכוהנים, ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו אליו.

ובתורת כוהנים (שמיני מילואים יב) שנו:

ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר, מה בא זה ללמדנו, אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, והלא כבר נאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, אם כן למה נאמר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר, מלמד ששתי מנחות היו שם אחת על העולה ואחת בפני עצמה.

ופירושו שאילו אמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מלבד עולת הבוקר, היה ללמד שהתמיד קודם, כמו שאומר בפרשת המוספין, על עולת התמיד יעשה ונסכו (במדבר כח טו), מלבד עולת התמיד (שם פסוק לא), אבל כשהזכיר המנחה, ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר, נראה שעל המנחה הוא אומר. ולפיכך דקדקו, שאם בא לומר שהקריב זו המנחה לבדה ולא הקריב מנחת נסכים לתמיד ולא לעולת העם, שלא מצא אלא לנדבה זו, והלא כבר נאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, שקרבה כמשפטה במנחת נסכים, אם כן למה נאמר ויקרב ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר, לומר שהקריב המנחה הזו מלבד עולת הבוקר ומנחתה, שאין המנחה הזו מנחת נסכים אלא מנחת נדבה של ישראל.

(יט): והמכסה -

חלב המכסה את הקרב. לשון רש"י.

ואיננו נכון בעיני, כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים.

אבל על דעתי, "המכסה" שם לכולם, כי כל חלב שיקרב לגבי המזבח הוא מכסה, כי האחד חלב המכסה את הקרב, והשני כל החלב אשר על הקרב, וגם הוא מכסה, והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן, וכן אשר על הכסילים, וכמו שאמרו (חולין צג א): חלב שהבשר חופה אותו מותר, שעל הכסילים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסילים.

והנה הכתוב הזה נמשך למעלה, וימציאו בני אהרן אליו את הדם של שור ואיל הנזכרים, ואת החלבים מן השור, אבל מן האיל המציאו אליו האליה והחלב, ומשניהם הכליות ויותרת הכבד.

(כ): ואמר וישימו את החלבים על החזות -
כי האליה והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה והחלבים עליהן והכל על החזות, והנה החלבים לבדם יראו למעלה, והוא דרך כבוד בהקטרה.

ויקטר החלבים המזבחה -
עם שאר הנזכרים, אבל בעבור היות ההקטרה גדולה בחלבים יזכירם, וכן ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים (פסוק כד).

(כב): וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם -

ברכת כוהנים, יברכך, יאר, ישא. לשון רש"י.

ואם כן תהיה פרשת דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל שבחומש הפקודים (במדבר ו כג): מוקדמת לזה.
ואולי כן הוא, כי סמוכה למה שנאמר שם (ז א): ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן.

ויתכן לומר, כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה, שנאמר (מ"א ח כב): ויעמד שלמה לפני מזבח ה' ויפרוש כפיו השמים, ושם (פסוק נה): נאמר ויעמד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר, ולפיכך לא הזכיר הכתוב שציוה אותו משה לעשות כן.

ובברייתא של פרשת מילואים בת"כ (ריש פרשת שמיני ל) ראיתי:

ויברכם, זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה, חזר הכתוב ופירש להלן, יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וגו'.

ועדיין יש לי לומר שכך אמרו, ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה היא, אבל ברכה שנצטוו הכוהנים לדורות נתפרשה, והיא שוה בכל הכוהנים לעולם. או שהם סבורים, שכאן ציווה אותו בנשיאות כפים ליום זה, ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות