(א) ויקרא אל משה -
לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלוהים אל בלעם:

ויקרא אל משה -
הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין.
יכול אף להפסקות הייתה קריאה?
תלמוד לומר: וידבר, לדבור הייתה קריאה, ולא להפסקות.
ומה היו הפסקות משמשות?
ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:

אליו -
למעט את אהרן.

ר' יהודה בן בתירא אומר: שלושה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו שלושה עשר מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ואלו הן שלושה עשר מיעוטין לדבר אתו:
מדבר אליו,
וידבר אליו,
ונועדתי לך, כולן בתורת כוהנים.
יכול שמעו את קול הקריאה?
תלמוד לומר קול לו, קול אליו (במדבר ז פט), משה שמע, וכל ישראל לא שמעו:

מאהל מועד -
מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.
יכול מפני שהקול נמוך?
תלמוד לומר: את הקול (שם).
מהו הקול?
הוא הקול המפורש בתהילים (כט ד - ה) קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים.
אם כן למה נאמר מאהל מועד?
מלמד שהיה הקול נפסק.
כיוצא בו (יחזקאל י ה) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה.
יכול (מפני) שהקול נמוך?
תלמוד לומר (שם) כקול אל שדי בדברו.
אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה?
שכיון שמגיע שם היה נפסק:

מאהל מועד לאמר -
יכול מכל הבית?
תלמוד לומר: מעל הכפורת.
יכול מעל הכפורת כולה?
תלמוד לומר: מבין שני הכרובים:

לאמר -
צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר (דברים ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר, אלי היה הדיבור.

דבר אחר:
צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמר (שמות יט ח) וישב משה את דברי העם וגו':

(ב) אדם כי יקריב מכם -
כשיקריב, בקורבנות נדבה דבר העניין:
אדם -
למה נאמר?
מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:
הבהמה -
יכול אף חיה בכלל?
תלמוד לומר: בקר וצאן:
מן הבהמה -
ולא כולה, להוציא את הרובע ואת הנרבע:
מן הבקר -
להוציא את הנעבד:
מן הצאן -
להוציא את המוקצה:
ומן הצאן -
להוציא את הנוגח שהמית.
כשהוא אומר למטה מן העניין (פסוק ג) מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטריפה:
תקריבו -
מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות:
קורבנכם -
מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות:

(ג) זכר -
ולא נקבה.
כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס:
תמים -
בלא מום:
אל פתח מועד -
מטפל בהבאתו עד העזרה.
מהו אומר יקריב יקריב?
אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחת לשם מי שהוא.
וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא.
יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו?
תלמוד לומר: יקריבנו:
יקריב אתו -
מלמד שכופין אותו.
יכול בעל כרחו?
תלמוד לומר: לרצונו.
הא כיצד?
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
לפני ה' וסמך -
אין סמיכה בבמה:

(ד) על ראש העולה -
להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן:
העולה -
פרט לעולת העוף:
ונרצה לו -
על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה:

(ה) ושחט, והקריבו, הכוהנים -
מקבלה ואילך מצוות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזר:
לפני ה' -
בעזרה:
והקריבו -
זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן:
בני אהרן -
יכול חללים?
תלמוד לומר: הכוהנים:

את הדם וזרקו את הדם -
מה תלמוד לומר דם דם שתי פעמים?
להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו.
יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה והיא למטה?
תלמוד לומר: במקום אחר את דמו:

וזרקו -
עומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם ניתן בארבע רוחות המזבח.
או יכול יקיפנו כחוט?
תלמוד לומר: וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה.
אי וזרקו יכול בזריקה אחת?
תלמוד לומר: סביב.
הא כיצד?
נותן שתי מתנות שהן ארבע:

אשר פתח אהל מועד -
ולא בזמן שהוא מפורק:

(ו) והפשיט את העלה -
מה תלמוד לומר העולה?
לרבות את כל העולות להפשט וניתוח:

אתה לנתחיה -
ולא נתחיה לנתחים:

(ז) ונתנו אש -
אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט:
בני אהרן הכהן -
כשהוא בכיהונו, הא אם עבד בבגדי כוהן הדיוט, עבודתו פסולה:

(ח) בני אהרן הכוהנים -
כשהם בכיהונם, הא כוהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:
את הנתחים את הראש -
לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה, לפיכך הוצרך למנותו לעצמו:
ואת הפדר -
למה נאמר?
ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה:

אשר על המזבח -
שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה:

(ט) עלה -
לשם עולה יקטירנו:
אשה -
כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש.
וכל אשה לשון אש פויאד"א בלע"ז [אש]:

ניחוח -
נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

(י) ואם מן הצאן -
וי"ו מוסיף על עניין ראשון.
ולמה הפסיק?
ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:
מן הצאן מן הכבשים או מן העזים -
הרי אלו שלושה מיעוטין פרט לזקן, לחולה ולמזוהם:

(יא) על ירך המזבח -
על צד המזבח:
צפנה לפני ה' -
ואין צפון בבמה:

(יד) מן העוף -
ולא כל העוף, לפי שנאמר (ויק' כב יט) תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות.
יכול אף מחוסר אבר?
תלמוד לומר: מן העוף:

התרים -
גדולים ולא קטנים:
בני היונה -
קטנים ולא גדולים:
מן התרים או מן בני היונה -
פרט לתחילת הציהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:

(טו) והקריבו -
אפילו פרידה אחת יביא:
הכהן ומלק -
אין מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן. קוצץ בציפורנו ממול העורף וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן:
ונמצה דמו -
לשון מיץ אפים (משלי ל לג), כי אפס המץ (ישעיה טז ד), כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד:
ומלק, והקטיר, ונמצה -
אפשר לומר כן?!
מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן.
ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה, ונמצה דמו כבר:

(טז) מראתו -
מקום הראי וזה הזפק:
בנצתה -
עם בני מעיה.
ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד טו).

וזה שתרגם אנקלוס:

באוכליה.

וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר נוטל את הקורקבן עמה.

ורז"ל אמרו:

קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור.
בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך, את המעיים, שאכל מן הגזל:

אצל המזבח קדמה -
במזרחו של כבש:
אל מקום הדשן -
מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר ודישון מזבח הפנימי והמנורה. וכולם נבלעים שם במקומן:

(יז) ושסע -
אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ו) וישסעהו כשסע הגדי:
בכנפיו -
עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:
בכנפיו -
נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים ואין נפשו קצה עליו.
ולמה אמר הכתוב והקטיר?
כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני:

לא יבדיל -
אינו מפרקו לגמרי לשתי חתיכות, אלא קורעו מגבו.
נאמר בעוף ריח ניחוח.
ונאמר בבהמה ריח ניחוח.
לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים.