(ב) ותצא אש -

רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש.
תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש.
משל למלך, שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה:

(ג) הוא אשר דבר וגו' -
היכן דבר?
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג).
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:
וידם אהרן -
קבל שכר על שתיקתו.
ומה שכר קבל?
שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:
בקרבי -
בבחירי:
ועל פני כל העם אכבד -
כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים.
וכן הוא אומר (תהילים סח לו) נורא אלוהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך:

(ד) דד אהרן -
עזיאל אחי עמרם היה, שנאמר (שמות ו יח) ובני קהת וגו':
שאו את אחיכם וגו' -
כאדם האומר לחברו העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה:

(ה) בכתנתם -
של מתים מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם:

(ו) אל תפרעו -
אל תגדלו שער. מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום:
ולא תמתו -
הא אם תעשו כן תמותו:
ואחיכם כל בית ישראל -
מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה:

(ט) יין ושכר -
יין דרך שכרותו:
בבאכם אל אהל מועד -
אין לי אלא בבואם להיכל.
בגשתם למזבח מנין?
נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד.
מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד:

(י) ולהבדיל -
כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת.
הא למדת שאם עבד, עבודתו פסולה:

(יא) ולהורת -
למד שאסור שיכור בהוראה.
יכול יהא חייב מיתה?
תלמוד לומר: אתה ובניך אתך ולא תמותו (פסוק ט), כוהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה:

(יב) הנותרים -
מן המיתה.
מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עוון העגל, הוא שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר (עמוס ב ט) ואשמיד פריו ממעל, ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר (דברים ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא:

קחו את המנחה -
אף על פי שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן:
את המנחה -
זו מנחת שמיני ומנחת נחשון:
ואכלוה מצוות -
מה תלמוד לומר?
לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות, הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות:

(יג) וחק בניך -
אין לבנות חוק בקדשים:
כי כן צויתי -
באנינות יאכלוה:

(יד) ואת חזה התנופה -
של שלמי צבור:
תאכלו במקום טהור -
וכי את הראשונים אכלו במקום טמא?!
אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הוזקקה אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל, שהוא טהור מליכנס שם מצורעים.
מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר:

אתה ובניך ובנתיך -
אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להן מתנות, רשאות הן לאכול בחזה ושוק.
או אינו אלא אף הבנות בחלק?
תלמוד לומר: כי חקך וחק בניך נתנו, חוק לבנים ואין חוק לבנות:

[(טו) שוק התרומה וחזה התנופה -
לשון אשר הונף ואשר הורם.
תנופה מוליך ומביא.
תרומה מעלה ומוריד.
ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו. ששניהם בהרמה והנפה:

על אשי החלבים -
מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וישוב המקראות שלא יכחישו זה את זה, כבר פירשתי שלשתן בצו את אהרן (ז ל):

(טז) שעיר החטאת -
שעיר מוספי ראש חודש.
ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה.

ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים:

מפני הטומאה שנגעה בו נשרף.

ויש אומרים:

מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה (פסוק יב) ואכלוה מצות:

דרש דרש -

שתי דרישות הללו מפני מה נשרף זה, ומפני מה לא נאכלו אלו, כך הוא בתורת כוהנים:

על אלעזר ועל איתמר -
בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס:
לאמר -
אמר להם, השיבוני על דברי:

(יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש -
וכי חוץ לקדש אכלוה, והלא שרפוה, ומה הוא אומר במקום הקדש?
אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה:

כי קדש קדשים הוא -
ונפסלת ביוצא, והם אמרו לו לאו.
אמר להם: הואיל ובמקום הקדש הייתה, מדוע לא אכלתם אותה:

ואתה נתן לכם לשאת וגו' -
שהכוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:
לשאת את עון העדה -
מכאן למדנו ששעיר ראש חודש היה, שהוא מכפר על עוון טומאת מקדש וקודשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו:

(יח) הן לא הובא וגו' -
שאילו הובא היה לכם לשרפה, כמו שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו':
אכל תאכלו אתה -
היה לכם לאכלה אף על פי שאתם אוננים:
כאשר צויתי -
לכם במנחה:

(יט) וידבר אהרן -
אין לשון דיבור אלא לשון עז, שנאמר (במדבר כא ה) וידבר העם וגו'.

אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר?
הא ידעת שלא הייתה אלא מדרך כבוד.
אמר: אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו.
יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב?
תלמוד לומר (במדבר לא כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו', הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני:

הן היום הקריבו -
מהו אומר?
אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חילל.
אמר לו: אהרן וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כוהן גדול ומקריב אונן:

ותקראנה אותי כאלה -
אפילו לא היו המתים בני אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כוהנים שהכהן מטמא להם:
ואכלתי חטאת -
ואם אכלתי הייטב וגו':
היום -
אבל אנינות לילה מותר, שאין אונן אלא יום קבורה:
הייטב בעיני ה' -
אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות:

(כ) וייטב בעיניו -
הודה ולא בוש לומר לא שמעתי.