(א) אל משה ואל אהרן -
למשה אמר שיאמר לאהרן:
לאמר אליהם -
אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר.
או אינו אלא לאמר לישראל?
כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דבור אמור לישראל.
הא מה אני מקיים לאמר אליהם?
לבניו לאלעזר ולאיתמר:

(ב) דברו אל בני ישראל -
את כולם השוה להיות שלוחים בדבור זה, לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה:
זאת החיה -
לשון חיים,

לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא:

זאת החיה -
מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו:
את זה תאכלו וגו' -
אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם.
וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף.
וכן בשרצים וזה לכם הטמא:

זאת החיה מכל הבהמה -
מלמד שהבהמה בכלל חיה:

(ג) מפרסת -
כתרגומו:

סדיקא:

פרסה -
פלאנט"ה בלע"ז [כף רגל]:

ושסעת שסע -
שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין.

כתרגומו:

ומטלפא טלפין.

שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שמלמטה מחוברות:
מעלת גרה -
מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:
גרה -
כך שמו.
ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים (ש"ב יד יד), שהוא נגרר אחר הפה.

ותרגומו:

פשרא.

שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונימוח:
בבהמה -
תיבה זו יתירה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו:
אתה תאכלו -
ולא בהמה טמאה. והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה:

(ח) מבשרם לא תאכלו -
אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין?
אמרת קל וחומר.
ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו':

מבשרם -
על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים:
ובנבלתם לא תגעו -
יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה?
תלמוד לומר: אמור אל הכוהנים וגו' (ויקרא כא א), כוהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין.
קל וחומר.
מעתה ומה טומאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כוהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן.
ומה תלמוד לומר לא תגעו?
ברגל.
זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל:

(ט) סנפיר -
אלו ששט בהם:
קשקשת -
אלו קליפים הקבועים בו.
כמו שנאמר (ש"א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש:

(י) שרץ -
בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:

(יא) ושקץ יהיו -
לאסור את עירוביהן, אם יש בו בנותן טעם:
מבשרם -
אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות:
ואת נבלתם תשקצו -
לרבות יבחושין שסיננן.
יבחושין מושקירונ"ש בלע"ז [יבחושין]:

(יב) כל אשר אין לו וגו' -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה.
השירן במים מנין?
תלמוד לומר: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעלייתו מותר:

(יג) לא יאכלו -
לחייב את המאכילן לקטנים. שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך.
או אינו אלא לאסרן בהנאה?
תלמוד לומר (דברים יד יב) לא תאכלו, באכילה אסורין בהנאה מותרין.

כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד:

(טז) הנץ -
אישפרויי"ר [נץ]:

(יז) השלך -
פירשו רבותינו:

זה השולה דגים מן הים.

וזהו שתרגם אונקלוס:

ושלינונא:

כוס וינשוף -
הם צואיטי"ש [כוס] הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם.
ועוד אחר דומה לו שקורין יב"ן [לילית]:

(יח) התנשמת -
היא קלב"א שורי"ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה.
ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עיניים וקורין לה טלפ"א [חפרפרת]:

(יט) החסידה -
זו דיה לבנה ציגוני"ה [חסידה].
ולמה נקרא שמה חסידה?
שעושה חסידות עם חברותיה במזונות:

האנפה -
היא דיה רגזנית.
ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן [אנפה]:
הדוכיפת -
תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע"ז הירופ"א [דוכיפת],
ולמה נקרא שמו דוכיפת?
שהודו כפות, וזו היא כרבלתו.

ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במסכת גיטין בפרק מי שאחזו (דף סח ב):

(כ) שרץ העוף -
הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:

(כא) על ארבע -
על ארבע רגלים:
ממעל לרגליו -
סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומינו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט"א [ארבה], אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו.
וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:

(כג) וכל שרץ העוף וגו' -
בא ללמד שאם יש לו חמש טהור:

(כד) ולאלה -
העתידין להיאמר למטה בעניין:
תטמאו -
כלומר בנגיעתם יש טומאה:

(כה) וכל הנשא מנבלתם -
כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:

(כו) מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת -
כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובעניין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה:

(כז) על כפיו -
כגון כלב ודוב וחתול:
טמאים הם לכם -
למגע:

(כט) וזה לכם הטמא -
כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש, להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים וליכנס במקדש:
החלד -
מושטיל"ה [נמיה]:
והצב -
פרוי"ט [קרפדה] שדומה לצפרדע:

(ל) אנקה -
היריצו"ן [קיפוד]:
הלטאה -
לישרד"ה [לטאה]:
החמט -
לימצ"ה [חילזון]:
והתנשמת -
טלפ"א [חפרפרת]:

(לב) במים יובא -
ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב, ואחר כך וטהר בהערב השמש:

(לג) אל תוכו -
אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו:
כל אשר בתוכו יטמא -
הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו:
ואתו תשבורו -
למד שאין לו טהרה במקווה:

(לד) מכל האכל אשר יאכל -
מוסב על מקרא העליון, כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא.
וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא.

למדנו מכאן דברים הרבה:
למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טומאה לעולם ואפילו נגוב.

והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים.

שכך יש לדרוש המקרא אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל.

ועוד למדו רבותינו מכאן:

שאין ולד הטומאה מטמא כלים.

שכך שנינו:
יכול יהיו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס?
תלמוד לומר: כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל, אוכל מיטמא מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי, שנטמא ממנו, ולד הטומאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו.

ולמדנו עוד:
שהשרץ שנפל לאוויר תנור והפת בתוכו, ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שנייה. ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טומאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן לא נתמעטו כל הכלים מלהיטמא מאויר כלי חרס, שהרי טומאה עצמה נגעה בהן מגבן.

ולמדנו עוד:
על ביאת מים, שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחובר, אין לך שלא באו עליו מים.
ומהו אומר אשר יבוא עליו מים?
משנתלשו.

ולמדנו עוד:
שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:

(לה) תנור וכירים -
כלים המטלטלין הם, והם של חרס ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה:
יתץ -
שאין לכלי חרס טהרה בטבילה:
וטמאים יהיו לכם -
שלא תאמר מצווה אני לנותצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקיימן בטומאתן רשאי:

(לו) אך מעין ובור מקווה מים -
המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה.
ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהם מטומאתו:

ונוגע בנבלתם יטמא -
אפילו הוא בתוך מעין ובור ונוגע בנבלתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר אם מטהר את הטמאים מטומאתם, קל וחומר שיציל את הטהור מלטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:

(לז) זרע זרוע -
זריעה של מיני זרעונין.
זרוע שם דבר הוא, כמו (דניאל א יב) ויתנו לנו מן הזרועים:
טהור הוא -
למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טומאה, עד שיבואו עליו מים:

(לח) וכי יתן מים על זרע -

לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר, אין לך זרע שלא הוכשר:

מים על זרע -

בין מים בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כוהנים:

ונפל מנבלתם עליו -
אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טומאה פעם אחת, שוב אינו נעקר הימנו:

(לט) בנבלתה -
ולא בעצמות וגידים ולא בקרניים וטלפיים ולא בעור:

(מ) והנשא את נבלתה -
חמורה טומאת משא מטומאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:
והאכל מנבלתה -
יכול תטמאנו אכילתו?
כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון: אם תחבה לו חברו בבית הבליעה.
אם כן מה תלמוד לומר האוכל?
ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית:

וטמא עד הערב -
אף על פי שטבל צריך הערב שמש:

(מא) השרץ על הארץ -
להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאוויר ושרצו הרי נאסרו:
לא יאכל -
לחייב על המאכיל כאוכל. ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד:

(מב) הולך על גחון -
זה נחש.
ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו:

כל הולך -
להביא השלשולין ואת הדומה לדומה:
הולך על ארבע -
זה עקרב:
כל -
להביא את החפושית אישקרבו"ט בלע"ז [חיפושית] ואת הדומה לדומה:
מרבה רגלים -
זה נדל שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין ציינפיי"ש [נדל]:

(מג) אל תשקצו -
באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שיקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתן:
ונטמתם בם -
אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה:

(מד) כי אני ה' אלוהיכם -
כשם שאני קדוש שאני ה' אלוהיכם, כך והתקדשתם קדשו עצמכם למטה:
והייתם קדשים -
לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא:
ולא תטמאו וגו' -
לעבור עליהם בלאוין הרבה. וכל לאו מלקות.

וזהו שאמרו בתלמוד [מכות טז]:

אכל פוטיתא לוקה ארבע,
נמלה לוקה חמש,
צרעה לוקה שש:

(מה) כי אני ה' המעלה אתכם -
על מנת שתקבלו מצוותי העליתי אתכם.

דבר אחר:
כי אני ה' המעלה אתכם -

בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה?
תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה:

(מז) להבדיל -
לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן:
בין הטמא ובין הטהר -
צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם?!
אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו:

ובין החיה הנאכלת -
צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם?!
אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה, לנולדו בה סימני טרפה פסולה.