רשי, ויקרא פרק יד
(ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו -
מלמד שאין מטהרין אותו בלילה:
(ג) אל מחוץ למחנה -
חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו:
(ד) חיות -
פרט לטרפות:
טהרות -
פרט לעוף טמא.
לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול:
ועץ ארז -
לפי שהנגעים באין על גסות הרוח:
ושני תולעת ואזב -
מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו, כתולעת וכאזוב:
עץ ארז -
מקל של ארז:
ושני תולעת -
לשון של צמר צבוע זהורית:
(ה) על מים חיים -
נותן אותם תחילה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם.
וכמה הם?
רביעית:
(ו) את הצפר החיה יקח אתה -
מלמד שאינו אוגדה עימהם, אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כעניין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן.
יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה?
תלמוד לומר: וטבל אותם ואת הציפור החיה, החזיר את הציפור לכלל טבילה:
(ח) וישב מחוץ לאהלו -
מלמד שאסור בתשמיש המיטה:
(ט) את כל שערו וגו' -
כלל ופרט וכלל. להביא כל מקום כנוס שער ונראה:
(י) וכבשה אחת -
לחטאת:
ושלשה עשרנים -
לנסכי שלושה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים:
ולג אחד שמן -
להזות עליו שבע וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות:
(יא) לפני ה' -
בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כיפורים:
(יב) והקריב אתו לאשם -
יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם:
והניף -
שהוא טעון תנופה חי:
והניף אתם -
את האשם ואת הלוג:
(יג) במקום אשר ישחט וגו' -
על ירך המזבח בצפון.
ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון?!
לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה.
יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו?
לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו':
כי כחטאת -
כי ככל החטאות:
האשם -
הזה:
הוא לכהן -
בכל עבודות התלויות בכהן הושווה אשם זה לחטאת.
שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לינתן על תנוך ובהונות,
לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.
לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן.
יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת?
תלמוד לומר וכו', בתורת כוהנים:
(יד) תנוך -
גדר אמצעי שבאוזן.
ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרים קורים לו טנדרו"ס
[חסחוס]:
בהן -
גודל:
(טז) לפני ה' -
כנגד בית קדשי הקדשים:
(כ) ואת המנחה -
מנחת נסכים של בהמה:
(כא) ועשרון סלת אחד -
לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו:
ולוג שמן -
לתת ממנו על הבהונות ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכתוב לפרש:
(כג) ביום השמיני לטהרתו -
שמיני לצפרים ולהזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת:
(כח) על מקום דם האשם -
אפילו נתקנח הדם,
למד שאין הדם גורם אלא המקום גורם:
(לד) ונתתי נגע צרעת -
בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:
(לה) כנגע נראה לי בבית -
אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי:
(לו) בטרם יבא הכהן וגו' -
שכל זמן שאין כוהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה:
ולא יטמא כל אשר בבית -
שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע, נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא.
ועל מה חסה תורה?
אם על כלי שטף, יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס, שאין להם טהרה במקווה:
(לז) שקערורת -
שוקעות במראיהן:
(מ) וחלצו את האבנים -
כתרגומו:
וישלפון.
יטלום משם, כמו (דברים כה ט) וחלצה נעלו,
לשון הסרה:
אל מקום טמא -
מקום שאין טהרות משתמשות שם.
למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו:
(מא) יקצע -
רודוניי"ר בלע"ז
[להקציע].
ובלשון משנה יש הרבה:
מבית -
מבפנים:
סביב -
סביבות הנגע, בתורת כוהנים נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע:
הקצו -
לשון קצה, אשר קצעו בקצות הנגע סביב:
(מג) הקצות -
לשון היעשות וכן הטוח, אבל חלץ את האבנים מוסב הלשון אל האדם שחלצן והוא משקל
לשון כבד, כמו כפר, דבר:
ואם ישוב הנגע וגו' -
יכול חזר בו ביום יהא טמא?
תלמוד לומר: ושב הכהן ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן לסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:
(מד) ובא הכהן וראה והנה פשה -
יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה?
נאמר צרעת ממארת בבתים ונאמר צרעת ממארת בבגדים.
מה להלן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה.
אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה?
אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאןבפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני ומה יעשה לו.
יכול יתצנו, כמו שסמך לו ונתץ את הבית?
תלמוד לומר: ושב הכהן ובא הכהן, נלמדביאה משיבה.
מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
ואם חוזר, נותץ. לא חזר, טהור.
ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע?
תלמוד לומר: ובא ואם בא יבא.
במה הכתוב מדבר?
אם בפושה בראשון הרי כבר אמור, אם בפושה בשני הרי כבר אמור, הא אינו אומר [ובא], ואם בא יבא, אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה. זה העומד מה יעשה לו.
יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית?
תלמוד לומר: כי נרפא הנגע, לא טיהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כן וכו', כדאיתא בתורת כוהנים.
גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקצוע וטיחה ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא:
ואם ישוב,
ונתץ,
והבא אל הבית,
והאוכל בבית,
ובא הכהן וראה והנה פשה.
ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה.
ומה יעשה לו?
חולץ,
וקוצה,
וטח,
ונותן לו שבוע.
חזר, נותץ.
לא חזר, טעון צפרים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות:
(מו) כל ימי הסגיר אותו -
ולא ימים שקלף את נגעו.
יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו?
תלמוד לומר כל ימי:
יטמא עד הערב -
מלמד שאין מטמא בגדים.
יכול אפילו שהה בכדי אכילת פרס?
תלמוד לומר: והאוכל בבית יכבס את בגדיו.
אין לי אלא אוכל, שוכב מנין?
תלמוד לומר: והשוכב.
אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין?
תלמוד לומר: יכבס יכבס, ריבה.
אם כן למה נאמר אוכל ושוכב?
ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס:
(מח) ואם בא יבא -
לסוף שבוע שני:
וראה והנה לא פשה -
מקרא זה בא ל
למד בעומד בעיניו בראשון ובשני מה יעשה לו.
יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא וטהר הכהן את הבית?
תלמוד לומר: כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקצוי וטיחה ושבוע שלישי.
וכן המקרא נדרש ואם בא יבא בשני, וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי. ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע, ואם חזר כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה:
(נז) להורת ביום הטמא -
איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו.