(ב) כי יהיה זב -
יכול זב מכל מקום יהא טמא?
תלמוד לומר: מבשרו ולא כל בשרו.
אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין, טמא בזב וטמא בזבה.
מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה, נדה, מטמאה טומאה חמורה.
זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמא טומאה חמורה, זיבה:

זובו טמא -
למד על הטפה שהיא מטמאה.
זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, ודומה ללובן ביצה המוזרת.
שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת:

(ג) רר -
לשון ריר שזב את בשרו:
את זובו -
כמו ריר שיוצא צלול:
או החתים -
שיוצא עב וסותם את פי האמה ונסתם בשרו מטיפת זובו, זהו פשוטו.

ומדרשו:

מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר: זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלוש וקראו טמא, שנאמר: טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא.
הא כיצד?
שתים לטומאה והשלישית מזקיקתו לקרבן:

(ד) כל המשכב -
הראוי למשכב.
יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת?
תלמוד לומר: אשר ישכב.
אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך.
יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

אשר ישב -
ישב לא נאמר אלא אשר ישב עליו הזב, במיוחד תמיד לכך:

(ה) ואיש אשר יגע במשכבו -
לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב אינו אלא ולד הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין:

(ו) והישב על הכלי -
אפילו לא נגע, אפילו עשרה כלים זה על זה, כולן מטמאין משום מושב וכן במשכב:

(ח) וכי ירק הזב בטהור -
ונגע בו או נשאו, שהרוק מטמא במשא:

(ט) וכל המרכב -
אף על פי שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן [שלד האוכף] טמא משום מרכב.
והאוכף, שקורין אלוו"ש [אוכף] טמא טומאת מושב:

(י) וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו -
של זב.
בא ולימד על המרכב, שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב:
והנושא אותם -
את כל האמור בעניין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב והמושב, שיהא משאן מטמא אדם לטמא בגדים:

(יא) וידיו לא שטף במים -
בעוד שלא טבל מטומאתו, ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים.
ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידיים:

(יב) וכלי חרש אשר יגע בו הזב -
יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בתורת כוהנים, עד איזהו מגעו שהוא בכולו?
הוי אומר: זה הסיטו:

(יג) וכי יטהר -
כשיפסוק:
שבעת ימים לטהרתו -
שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה, שלא יראה זוב, וכולן רצופין:

(יח) ורחצו במים -
גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה.
ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:

(יט) כי תהיה זבה -
יכול מאחד מכל איבריה?
תלמוד לומר (ויקרא כ יח): והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור:
דם יהיה זבה בבשרה -
אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום:
בנדתה -
כמו (איוב יח יח) ומתבל ינידוהו, שהיא מנודה ממגע כל אדם:
תהיה בנדתה -
אפילו לא ראתה אלא ראיה ראשונה:

(כג) ואם על המשכב הוא -
השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפילו לא נגע בה, אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים:
על הכלי -
לרבות את המרכב:
בנגעו בו יטמא -
אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי:
בנגעו בו יטמא -
ואינו טעון כבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים:

(כד) ותהי נדתה עליו -
יכול יעלה לרגלה שאם בא עליה בחמישי לנידתה לא יטמא אלא שלושה ימים כמותה?
תלמוד לומר: וטמא שבעת ימים.
ומה תלמוד לומר ותהי נידתה עליו?
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס:

(כה) ימים רבים -
שלושה ימים:
בלא עת נידתה -
אחר שיצאו שבעת ימי נידתה:
או כי תזוב -
את שלשת הימים הללו:
על נדתה -
מופלג מנידתה יום אחד, זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת שבעה נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנידתה בין רואה בין שאינה רואה.

ודרשו רבותינו בפרשה זו:

אחד עשר יום יש בין סוף נדה לתחילת נדה, שכל שלושה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו, תהא זבה:

(לא) והזרתם -
אין נזירה אלא פרישה.
וכן (ישעיה א ד) נזורו אחור.
וכן (בראשית מט כו) נזיר אחיו:

ולא ימתו בטמאתם -
הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה:

(לב) זאת תורת הזב -
בעל ראיה אחת.
ומהו תורתו?
ואשר תצא ממנו שכבת זרע -
הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב:

(לג) והזב את זובו -
בעל שתי ראיות ובעל שלוש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה.