(א) וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' -
מה תלמוד לומר?

היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצלו רופא.
אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב.
בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני.
זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן:

(ב) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא -
שלא ימות כדרך שמתו בניו:
ולא ימות -
שאם בא הוא מת:
כי בענן אראה -
כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני.
ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו.

ומדרשו:

לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכיפורים:

(ג) בזאת -
גימטרייה שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון:
בזאת יבא אהרן וגו' -
ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה (פסוק כט) בחדש השביעי בעשור לחודש:

(ד) כתנת בד וגו' -
מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אלא בארבעה, ככהן הדיוט, וכולן של בוץ:
קדש ילבש -
שיהיו משל הקדש:
יצנף -
כתרגומו:

יחית ברישיה.

יניח בראשו, כמו (בראשית לט טז) ותנח בגדו ואחתתיה:

ורחץ במים -
אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור:

(ו) את פר החטאת אשר לו -
האמור למעלה.
ולמדך כאן שמשלו הוא בא, ולא משל צבור:
וכפר בעדו ובעד ביתו -
מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו:

(ח) ונתן אהרן על שני השעירים גרלות -
מעמיד אחד לימין ואחד לשמאל, ונותן שתי ידיו בקלפי ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם הוא לשם, ואת שכתוב בו לעזאזל משתלח לעזאזל:
עזאזל -
הוא הר עז וקשה, צוק גבוה, שנאמר (פסוק כב) ארץ גזרה, חתוכה:

(ט) ועשהו חטאת -
כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר לה' חטאת:

(י) יעמד חי -
כמו יעמד חי על ידי אחרים.
ותרגומו:

יתקם כד חי.

מה תלמוד לומר חי?
לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שילוחו אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שישתלח, מכאן ששילוחו למיתה:

לכפר עליו -
שיתוודה עליו.
כדכתיב (פסוק כא) והתודה עליו וגו':

(יא) וכפר בעדו וגו' -
וידוי שני עליו ועל אחיו הכוהנים, שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר (תהילים קלה יט) בית אהרן ברכו את ה' וגו', מכאן שהכוהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקודשיו, כמו שנאמר (פסוק טז) וכפר על הקדש מטומאות וגו':

(יב) מעל המזבח -
החיצון:
מלפני ה' -
מצד שלפני הפתח והוא צד מערבי:
דקה -
מה תלמוד לומר דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר (שמות ל לו) ושחקת ממנה הדק? אלא שתהא דקה מן הדקה, שמערב יום הכיפורים היה מחזירה למכתשת:

(יג) על האש -
שבתוך המחתה:
ולא ימות -
הא אם לא עשאה כתקנה, חייב מיתה:

(יד) והזה באצבעו -
הזאה אחת במשמע:
ולפני הכפרת יזה שבע -
הרי אחת למעלה ושבע למטה:

(טו) אשר לעם -
מה שהפר מכפר על הכוהנים מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם:
כאשר עשה לדם הפר -
אחת למעלה ושבע למטה:

(טז) מטמאת בני ישראל -
על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג:
ומפשעיהם -
אף הנכנסין מזיד בטומאה:
וכן יעשה לאהל מועד -
כשם שהזה משניהם בפנים אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה:
השכן אתם בתוך טמאתם -
אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם:

(יח) אל המזבח אשר לפני ה' -
זה מזבח הזהב שהוא לפני ה' בהיכל.
ומה תלמוד לומר ויצא?
לפי שהזה ההזאות על הפרוכת ועמד מן המזבח ולפנים והזה, ובמתנות המזבח הזקיקו לצאת מן המזבח ולחוץ, ויתחיל מקרן מזרחית צפונית:
וכפר עליו -
ומה היא כפרתו?
ולקח מדם הפר ומדם השעיר, מעורבין זה לתוך זה:

(יט) והזה עליו מן הדם -
אחר שנתן מתנות באצבעו על קרנותיו, מזה שבע הזאות על גגו:
וטהרו -
ממה שעבר:
וקדשו -
לעתיד לבא:

(כא) איש עתי -
המוכן לכך מיום אתמול:

(כג) ובא אהרן אל אהל מועד -
אמרו רבותינו:
שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא (דף לב א):

ואמרו: כל הפרשה כולה אמורה על הסדר, חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אמורי פר ושעיר שנעשים בחוץ בבגדי זהב, וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן:

ובא אל אהל מועד -
להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטרת לפני ולפנים:
ופשט את בגדי הבד -
אחר שהוציאם ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים.

וזהו סדר העבודות:
תמיד של שחר בבגדי זהב.
ועבודת פר ושעיר הפנימים וקטורת של מחתה בבגדי לבן.
ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב.
והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן.
ושעירי [ושיירי] המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב.

וסדר המקראות לפי סדר העבודות כך הוא:
ושלח את השעיר במדבר.
ורחץ את בשרו במים וגו'.
ויצא ועשה את עולתו וגו'.
ואת חלב החטאת וגו'.
וכל הפרשה עד ואחרי כן יבא אל המחנה, ואחר כך ובא אהרן:

והניחם שם -
מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום כיפורים אחר:

(כד) ורחץ את בשרו וגו' -
למעלה למדנו מורחץ את בשרו ולבשם (פסוק ד), שכשהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה, שבאותה טבילה פשט בגדי זהב שעבד בהן עבודת תמיד של שחר ולבש בגדי לבן לעבודת היום, וכאן למדנו שכשהוא משנה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה:

במקום קדוש -
המקודש בקדושת עזרה והיא הייתה בגג בית הפרוה, וכן ארבע טבילות הבאות חובה ליום, אבל הראשונה הייתה בחול:
ולבש את בגדיו -
שמנה בגדים שהוא עובד בהן כל ימות השנה:
ויצא -
מן ההיכל אל החצר שמזבח העולה שם:
ועשה את עלתו -
איל לעולה האמור למעלה (פסוק ג) בזאת יבא אהרון וגו':
ואת עלת העם -
ואיל אחד לעולה האמור למעלה (פסוק ד) ומאת עדת בני ישראל וגו':

(כה) ואת חלב החטאת -
אימורי פר ושעיר:
יקטיר המזבחה -
על מזבח החיצון, דאלו בפנימי כתיב (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה:

(כז) אשר הובא את דמם -
להיכל ולפני ולפנים:

(לב) וכפר הכהן אשר ימשח וגו' -
כפרה זו של יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול, לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן, הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמוהו:
ואשר ימלא את ידו -
אין לי אלא המשוח בשמן המשחה.
מרובה בגדים מנין?
תלמוד לומר: ואשר ימלא את ידו וגו', והם כל הכוהנים הגדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה:

לכהן תחת אביו -
ללמד שאם בנו ממלא את מקומו הוא קודם לכל אדם:

(לד) ויעש כאשר ציווה ה' וגו' -
כשהגיע יום הכיפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת המלך.