(ג) אשר ישחט שור או כשב -
במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:
במחנה -
חוץ לעזרה:

(ד) דם יחשב -
כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו:
דם שפך -
לרבות את הזורק דמים בחוץ:

(ה) אשר הם זבחים -
אשר הם רגילים לזבוח:

(ז) לשעירם -
לשדים, כמו (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם:

(ח) אשר יעלה עלה -
לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חברו שניהם חייבין:

(ט) ונכרת -
זרעו נכרת וימיו נכרתין:

(י) כל דם -
לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים?
תלמוד לומר: כל דם:

ונתתי פני -
פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

(יא) כי נפש הבשר -
של כל בריה בדם היא תלוויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם.
תבוא נפש ותכפר על הנפש:

(יב) כל נפש מכם -
להזהיר גדולים על הקטנים:

(יג) אשר יצוד -
אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין?
תלמוד לומר: ציד, מכל מקום.
אם כן למה נאמר אשר יצוד?
שלא יאכל בשר אלא בהזמנה הזאת:

אשר יאכל -
פרט לטמאים:

(יד) דמו בנפשו הוא -
דמו הוא לו במקום הנפש, שהנפש תלוויה בו:
כי נפש כל בשר דמו הוא -
הנפש היא הדם.
דם ובשר לשון זכר.
נפש לשון נקבה:

(טו) אשר תאכל נבלה וטרפה -
בנבלת עוף טהור דבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה.
ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע.
וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש.

וכן שנינו:
יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה?
תלמוד לומר: טרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:

(טז) ונשא עונו -
אם יאכל קדש או יכנס למקדש חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:
ובשרו לא ירחץ ונשא עונו -
על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במלקות.