(ב) דבר אל כל עדת בני ישראל -
מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
קדשים תהיו -
הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה. אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז - ח).
ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו).
קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו - ז):

(ג) איש אמו ואביו תיראו -
כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו.

ומדרשו:
אין לי אלא איש.
אשה מנין?
כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים.
אם כן למה נאמר איש?
שהאיש סיפק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה:

אמו ואביו תיראו -
כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים:

ואת שבתתי תשמרו -
סמך שמירת שבת למורא אב.
לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו.
וכן בשאר כל המצות:

אני ה' אלוהיכם -
אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי.
איזהו מורא?
לא ישב במקומו.
ולא ידבר במקומו.
ולא יסתור את דבריו.

ואיזהו כבוד?
מאכיל ומשקה.
מלביש ומנעיל.
מכניס ומוציא:

(ד) אל תפנו אל האלילם -
לעבדם.
אלילים -
לשון אל, כלא הוא חשוב:

ואלוהי מסכה -
תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם, סופך לעשותן אלוהות:
לא תעשו לכם -
לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם.
ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם?
הרי כבר נאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך, לא שלך ולא של אחרים:

(ה) וכי תזבחו וגו' -
לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להיאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר (ויקרא ז טז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו':

לרצנכם תזבחהו -
תחילת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:

לרצנכם -
אפיימנ"ט [פיוס]. זהו לפי פשוטו.

ורבותינו למדו (חולין יג א):

מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכוון לשחוט:

(ו) ביום זבחכם יאכל -
כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאוכלו בזמן שקבעתי לכם כבר:

(ז) ואם האכל יאכל וגו' -
אם אינו עניין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', תנהו עניין לחוץ למקומו.
יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו?
תלמוד לומר (שם): והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ממנו ולא מחברו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו:

פגול -
מתועב, כמו (ישעיה סה ד) ומרק פגולים כליהם:

(ח) ואכליו עונו ישא -
בנותר גמור הכתוב מדבר ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו שכבר מיעטו הכתוב.
וזהו בנותר גמור מדבר.
ובמסכת כריתות (ה א) למדוהו מגזירה שווה:

(ט) לא תכלה פאת שדך -
שיניח פאה בסוף שדהו:
ולקט קצירך -
שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלוש אינן לקט:

(י) לא תעולל -
לא תיטול עוללות שבה והן ניכרות.
איזהו עוללות?
כל שאין לה לא כתף ולא נטף:
ופרט כרמך -
גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה:
אני ה' אלוהיכם -
דיין להיפרע ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר (משלי כב - כג) אל תיגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וגו':

(יא) לא תגנבו -
אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב (שמות כ יג) שבעשרת הדברות, אזהרה לגונב נפשות.
דבר הלמד מענינו, דבר שחייבין עליו מיתת בית דין:

ולא תכחשו -
לפי שנאמר (ויקרא ה כב) וכחש בה, משלם קרן וחומש. למדנו עונש.
אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ולא תכחשו:

ולא תשקרו -
לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש. למדנו עונש.
אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ולא תשקרו:
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו -
אם גנבת,
סופך לכחש,
סופך לשקר,
סופך להישבע לשקר:

(יב) ולא תשבעו בשמי -
למה נאמר?

לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכינויין?
תלמוד לומר: ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי:

(יג) לא תעשק -
זה הכובש שכר שכיר:
לא תלין -
לשון נקבה מוסב על הפעולה:
עד בקר -
בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה.

ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות:

(יד) לא תקלל חרש -
אין לי אלא חרש.
מנין לרבות כל אדם?
תלמוד לומר (שמות כב כז): בעמך לא תאר.
אם כן למה נאמר חרש?
מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים:

ולפני עור לא תתן מכשל -
לפני הסומא בדבר לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו:
ויראת מאלוהיך -
לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלוהיך המכיר מחשבותיך.
וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלוהיך:

(טו) לא תעשו עול במשפט -
מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה טז) כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול, והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר (שם ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו':

לא תשא פני דל -
שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא תהדר פני גדול -
שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול:
בצדק תשפט עמיתך -
כמשמעו.

דבר אחר:
הוי דן את חברך לכף זכות:

(טז) לא תלך רכיל -
אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז [ריגול]. וראיה לדברי: שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל.
הולכי רכיל נחושת וברזל (ירמיה ו כח).

ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה:
מלשני בסתר רעהו (תהילים קא ה).
לשון רמיה (שם קכ ב).
לשון מדברת גדולות (שם יב ד).

לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל. שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו:
בי"ת, בפ"א ובוי"ו,
גימ"ל, בכ"ף וקו"ף,
נו"ן, בלמ"ד,
ורי"ש וזי"ן, בצד"י.
וכן (ש"ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל ותרמה לומר עלי רעה.
וכן (תהילים טו ג) לא רגל על לשונו.
וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל.

ותרגומו:

לא תיכול קורצין.

כמו (דניאל ג ח) ואכלו קרציהון די יהודיא.
אכל ביה קורצא בי מלכא (ברכות נח א).

נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חיזוק, שדבריו מקוימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:

לא תעמד על דם רעך -
לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
אני ה' -
נאמן לשלם שכר, ונאמן להיפרע:

(יז) ולא תשא עליו חטא -
לא תלבין את פניו ברבים:

(יח) לא תקם -
אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: לאו.
למחר אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני.
זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: לאו.
למחר אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני.
זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם:

ואהבת לרעך כמוך -

אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה:

(יט) את חקתי תשמרו -
ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר:
ובגד כלאים -
למה נאמר?
לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב יא).
יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן?
תלמוד לומר: בגד.
מנין לרבות הלבדים?
תלמוד לומר: שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז.

ואומר אני:
נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, מישטי"ר בלע"ז [לערבב], כמו (מועד קטן יב ב) חזיין לנאזי דאית בהון, שאנו מפרשין לשון כמוש פלישטר"א [כמוש].

ולשון שעטנז פירש מנחם מחברת צמר ופשתים:

(כ) נחרפת לאיש -
מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא.
ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה, הכתוב מדבר:
והפדה לא נפדתה -
פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף:
או חפשה -
בשטר:
בקרת תהיה -
היא לוקה ולא הוא, יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, כי לא חפשה, ואין קידושיה קידושין גמורין.

ורבותינו למדו מכאן:

שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדיינים המלקין קורין על הלוקה (דברים כח נח - נט) אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו':

כי לא חפשה -
לפיכך אין חייב עליה מיתה, שאין קידושיה קידושין.
הא אם חופשה?
קידושיה קידושין וחייב מיתה:

(כב) ונסלח לו מחטאתו אשר חטא -
לרבות את המזיד כשוגג:

(כג) וערלתם ערלתו -
ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:
שלש שנים יהיה לכם ערלים -
מאימתי מונה לו?
משעת נטיעתו.
יכול אם הצניעו, לאחר שלוש שנים יהא מותר?
תלמוד לומר: יהיה, בהוויתו יהא:

(כד) יהיה כל פריו קדש -
כמעשר שני שכתוב בו (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה'.
מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן.
ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים:

(כה) להוסיף לכם תבואתו -
המצווה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות.

היה רבי עקיבא אומר: דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו:

אני ה' -
אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי:

(כו) לא תאכלו על הדם -
להרבה פנים.
נדרש בסנהדרין (סג א):

אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים.
ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:

לא תנחשו -
כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך:
ולא תעוננו -
לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:

(כז) לא תקפו פאת ראשכם -
זה המשווה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אוזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:
פאת זקנך -
סוף הזקן וגבוליו. והן חמש:
שתים בכל לחי ולחי.
למעלה אצל הראש שהוא רחב ויש בו שתי פאות.
ואחת למטה בסנטרו מקום חבור שני הלחיים יחד:

(כח) ושרט לנפש -
כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:
וכתבת קעקע -
כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם:
קעקע -
לשון (במדבר כה ד) והוקע אותם.
(שמואל ב כא ו) והוקענום.

תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, פורפויינ"ט בלע"ז [נעוץ]:

(כט) אל תחלל את בתך להזנותה -
במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין:
ולא תזנה הארץ -
אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם.
וכן הוא אומר (ירמיה ג ג) וימנעו רביבים וגו':

(ל) ומקדשי תיראו -
לא יכנס בהר הבית לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש, את שבתותי תשמורו אין בנין בית המקדש דוחה שבת:

(לא) אל תפנו אל האבת -
אזהרה לבעל אוב וידעוני.
בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו.
וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר:

אל תבקשו -
להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם:
אני ה' אלוהיכם -
דעו את מי אתם מחליפין במי:

(לב) מפני שיבה תקום -
יכול זקן אשמאי?
תלמוד לומר: זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה:
והדרת פני זקן -
איזהו הדור?
לא ישב במקומו.
ולא ידבר במקומו.
ולא יסתור את דבריו.
יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו?
לכך נאמר: ויראת מאלוהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא.
וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוהיך:

(לג) לא תונו -
אונאת דברים.
לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:

(לד) כי גרים הייתם -
מום שבך אל תאמר לחברך:
אני ה' אלוהיכם -
אלוהיך ואלוהיו אני:

(לה) לא תעשו עול במשפט -
אם לדין, הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט (פסוק טו).
ומהו משפט השנוי כאן?
הוא המידה והמשקל והמשורה.
מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול, שנאוי, ומשוקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין:
מטמא את הארץ,
ומחלל את השם,
ומסלק את השכינה,
ומפיל את ישראל בחרב,
ומגלה אותם מארצם:

במידה -
זו מידת הארץ:
במשקל -
כמשמעו:
ובמשורה -
היא מידת הלח והיבש:

(לו) אבני צדק -
הם המשקולות ששוקלין כנגדן:
איפת -
היא מידת היבש:
הין -
זו היא מידת הלח:
אשר הוצאתי אתכם -
על מנת כן.

דבר אחר:
אני הבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטפה שאינה של בכור.
ואני הנאמן להיפרע ממי שטומן משקלותיו במלח להונות את הבריות שאין מכירים בהם.