(א) ונפש כי תקריב -
לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה,
מי דרכו להתנדב מנחה?
עני.
אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו:

סלת יהיה קרבנו -
האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סולת, שהיא הראשונה שבמנחות ונקמצת כשהיא סולת, כמו שמפורש בעניין. לפי שנאמרו כאן חמישה מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סולת:
סלת -
אין סלת אלא מן החטין, שנאמר (שמות כט ב) סולת חטים, ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר (ויק' יד כא) ועשרון סולת למנחה, עשרון לכל מנחה:
ויצק עליה שמן -
על כולה:
ונתן עליה לבנה -
על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד.
ומה ראית לומר כן?
שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט.

דבר אחר:
שמן על כולה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה, כמו שנאמר (פסוק ב) מסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה, שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר (פסוק ב) על כל לבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה ומקטירה:
ויצק, ונתן, והביאה -
מלמד שיציקה ובלילה כשרים בזר:

(ב) הכוהנים וקמץ -
מקמיצה ואילך מצוות כהונה:
וקמץ משם -
ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל:
מלא קמצו -
יכול מבורץ, מבצבץ ויוצא לכל צד?
תלמוד לומר: במקום אחר (ויק' ו ח) והרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ. אי בקמצו יכול חסר?
תלמוד לומר: מלא.
הא כיצד?
חופה שלוש אצבעותיו על פס ידו, וזהו קומץ במשמע לשון העברית:

על כל לבונתה -
לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:
לבונתה והקטיר -
אף הלבונה בהקטרה:
מלא קמצו מסלתה ומשמנה -
הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה:
אזכרתה -
הקומץ העולה לגבוה הוא זיכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח:

(ג) לאהרן ולבניו -
כוהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת:
קדש קדשים -
היא להם:
מאשי ה' -
אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:

(ד) וכי תקרב וגו' -
שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור, ולימד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין.

ונחלקו רבותינו במשיחתן יש אומרים:

מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן.

ויש אומרים:

מושחן כמין כי יונית ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכוהנים.

מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים?
להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה, שנאמר בו (שמות כז כ) זך.

ושנינו במנחות (עו א):

כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצוות ע"י פתיתה, כולן באות עשר עשר חלות.

והאמור בה רקיקין, באה עשרה רקיקין:

(ה) ואם מנחה על המחבת -
שאמר הרי עלי מנחת מחבת. וכלי הוא שהיה במקדש, שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה, האור שורף את השמן. וכולן טעונות שלוש מתנות שמן יציקה, ובלילה, ומתן שמן בכלי קודם עשייתן:
סלת בלולה בשמן -
מלמד שבוללן בעודן סולת:

(ו) פתות אתה פתים -
לרבות כל המנחות, הנאפות קודם קמיצה, לפתיתה:
ויצקת עליה שמן מנחה הוא -
לרבות כל המנחות ליציקה.
יכול אף מנחת מאפה תנור כן?
תלמוד לומר: עליה.
אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין?
תלמוד לומר: הוא:

(ז) מרחשת -
כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין.
כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע:

(ח) אשר יעשה מאלה -
מאחד מן המינים הללו:
והקריבה -
בעליה אל הכהן:
והגישה -
הכהן:
אל המזבח -
מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח:

(ט) את אזכרתה -
היא הקומץ:

(יא) וכל דבש -
כל מתיקת פרי קרויה דבש:

(יב) קרבן ראשית תקריבו -
מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויק' כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים:

(יג) מלח ברית -
שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג:
על כל קרבנך -
על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כולן:

(יד) ואם תקריב -
הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה, וכן (במדבר לו ד) ואם יהיה היובל וגו':
מנחת בכורים -
במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה. נאמר כאן אביב, ונאמר להלן (שמות ט לא) כי השעורה אביב:
קלוי באש -
שמיבשין אותה על האור באבוב של קלאים, שאילולי כן אינה נטחנת בריחים, לפי שהיא לחה:
גרש כרמל -
גרוסה בעודה לחה:
גרש -
לשון שבירה וטחינה, גורסה בריחים של גרוסות.
כמו (איכה ג טז) ויגרס בחצץ, וכן גרסה נפשי (תהילים קיט כ):

כרמל -
בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל.
וכן (מלכים ב' ד מב) וכרמל בצקלונו.