(ב) ואל בני ישראל תאמר -
עונשין על האזהרות:
מות יומת -
בבית דין, ואם אין כוח לבית דין עם הארץ מסייעין אותן:
עם הארץ -
עם שבגינו נבראת הארץ.

דבר אחר:
עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצוות הללו:

(ג) אתן את פני -
פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:
באיש -
ולא בצבור, שאין כל הצבור נכרתין:
כי מזרעו נתן למלך -
לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י).
בן בנו ובן בתו מנין?
תלמוד לומר: כי מזרעו נתן למולך.
זרע פסול מנין?
תלמוד לומר: בתתו מזרעו למולך:

למען טמא את מקדשי -
את כנסת ישראל, שהיא מקודשת לי, כלשון (ויקרא כא כג) ולא יחלל את מקדשי:

(ד) ואם העלם יעלימו -
אם העלימו בדבר אחד, סוף שיעלימו בדברים הרבה.
אם העלימו סנהדרי קטנה, סוף שיעלימו סנהדרי גדולה:

(ה) ובמשפחתו -

אמר ר' שמעון: וכי משפחה מה חטאה?
אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולם מחפין עליו:

והכרתי אתו -
למה נאמר?
לפי שנאמר ובמשפחתו.
יכול יהיו כל המשפחה בהכרת?
תלמוד לומר: אותו.
אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת, אלא בייסורין:

לזנות אחרי המלך -
לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך, ואפילו אין זו עבודתה:

(ז) והתקדשתם -
זו פרישות עבודה זרה:

(ט) אביו ואמו קלל -
לרבות לאחר מיתה:
דמיו בו -
זו סקילה.
וכן כל מקום שנאמר דמיהם בם, ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם (פסוק כז).
ופשוטו של מקרא, כמו דמו בראשו (יהושע ב יט), אין נענש על מיתתו אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שייהרג:

(י) ואיש -
פרט לקטן:
אשר ינאף את אשת איש -
פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קידושין.
ועל איזו אשת איש חייבתי לך?
אשר ינאף את אשת רעהו -
פרט לאשת גוי.
למדנו שאין קידושין לגוי:

מות יומת הנאף והנאפת -
כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

(יב) תבל עשו -
גנאי.
לשון אחר:
מבלבלין זרע האב בזרע הבן:

(יג) משכבי אשה -
מכניס כמכחול בשפופרת:

(יד) ישרפו אתו ואתהן -
אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נשאה בהיתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן, שתיהן לאיסור, שנשא את חמותו ואמה.

ויש מרבותינו שאומרים:

אין כאן אלא חמותו.
ומהו אתהן?
את אחת מהן, ולשון יוני הוא הן אחת:

(טו) ואת הבהמה תהרגו -
אם אדם חטא בהמה מה חטאה?
אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל.
קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחברו לעבור עבירה.
כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות.
הרי דברים קל וחומר.
מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה את חברו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה:

(יז) חסד הוא -
לשון ארמי חרפה (בראשית לד יד) חסודא.

ומדרשו:

אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו,
שנאמר (תהילים פט ג) עולם חסד יבנה:

(יח) הערה -
גלה.
וכן כל לשון ערווה גלוי הוא, והוי"ו יורדת בתיבה לשם דבר. כמו:
זעוה, מגזרת (אסתר ה ט) ולא קם ולא זע.
וכן אחווה מגזרת אח.

והעראה זו נחלקו בה רבותינו:

יש אומרים: זו נשיקת שמש.
ויש אומרים: זו הכנסת עטרה:

(יט) וערות אחות אמך וגו' -
שנה הכתוב באזהרתן, לומר שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב בין על אחיותיהן מן האם, אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב:

(כ) אשר ישכב את דדתו -
המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, שהוא בעונש הליכת ערירי:
ערירים -
כתרגומו: בלא ולד.
ודומה לו (בראשית טו ב) ואנכי הולך ערירי.
יש לו בנים קוברן, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו. ערירים ימותו, אם יהיו לו בשעת עבירה, לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו. ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עבירה, יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו:

(כא) נדה הוא -
השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה.

ורבותינו דרשו:

לאסור העראה בה כנדה, שהעראה מפורשת בה (פסוק יח) את מקורה הערה (לעיל יח):

(כג) ואקץ -
לשון מיאוס, כמו (בראשית כז מו) קצתי בחיי, כאדם שהוא קץ במזונו:

(כה) והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה -
אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מובדלין ונכרין הם, אלא:
בין טהורה לך לטמאה לך.
בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו.
וכמה בין רובו לחציו?
מלא שערה:

אשר הבדלתי לכם לטמא -
לאסור:

(כו) ואבדל אתכם מן העמים להיות לי -
אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי?
תלמוד לומר: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי.
פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:

(כז) כי יהיה בהם אוב וגו' -
כאן נאמר בהם מיתה ולמעלה כרת.
עדים והתראה בסקילה.
מזיד בלא התראה בהכרת.
ושגגתם חטאת.
וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת.