(א) אמר אל הכוהנים -
אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים:
בני אהרן -
יכול חללים?
תלמוד לומר: הכוהנים:

בני אהרן -
אף בעלי מומין במשמע:
בני אהרן -
ולא בנות אהרן:
לא יטמא בעמיו -
בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצווה:

(ב) כי אם לשארו -
אין שארו אלא אשתו:

(ג) הקרובה -
לרבות את הארוסה:
אשר לא הייתה לאיש -
למשכב:
לה יטמא -
מצוה:

(ד) לא יטמא בעל בעמיו להחלו -
לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו.
וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצווה.
ובאיזה שאר אמרתי?
באותו שהוא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו:

(ה) לא יקרחה קרחה -
על מת.
והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (דברים יד א) בין עיניכם.
יכול לא יהא חייב על כל הראש?
תלמוד לומר: בראשם, וילמדו ישראל מהכוהנים בגזרה שווה.
נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה.
מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע. כל מקום שיקרח בראש.
ומה להלן על מת, אף כאן על מת:

ופאת זקנם לא יגלחו -
לפי שנאמר בישראל (ויקרא יט כז) ולא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גילוח ויש בו השחתה, וזהו תער:
ובבשרם לא ישרטו שרטת -
לפי שנאמר בישראל (ויקרא שם כח) ושרט לנפש לא תתנו.
יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה.
שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת:

(ו) קדשים יהיו -
על כרחם יקדישום בית דין בכך:

(ז) זנה -
שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון:
חייבי כריתות,
או נתין או ממזר:
חללה -
שנולדה מן הפסולים שבכהונה, כגון:
בת אלמנה מכהן גדול.
או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט.
וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהונה:

(ח) וקדשתו -
על כורחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש:
קדש יהיה לך -
נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה:

(ט) כי תחל לזנות -
כשתתחלל על ידי זנות, שהייתה בה זיקת בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנישואין.
ורבותינו נחלקו בדבר. והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה:
את אביה היא מחללת -
חללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל:

(י) לא יפרע -
לא יגדל פרע על אבל.
ואיזהו גידול פרע?
יותר משלשים יום:

(יא) ועל כל נפשת מת וגו' -
באהל המת:
נפשת מת -
להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל:
לאביו ולאמו לא יטמא -
לא בא אלא להתיר לו מת מצווה:

(יב) ומן המקדש לא יצא -
אינו הולך אחר המטה.

ועוד מכאן למדו רבותינו:

שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:

ולא יחלל את מקדש -
שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כוהן הדיוט שעבד אונן חלל:

(יד) וחללה -
שנולדה מפסולי כהונה:

(טו) ולא יחלל זרעו -
הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה:

(יז) לחם אלוהיו -
מאכל אלוהיו, כל סעודה קרויה לחם.
כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב:

(יח) כי כל איש אשר בו מום לא יקרב -
אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך:
חרם -
שחוטמו שקוע בין שתי העיניים, שכוחל שתי עיניו כאחת:
שרוע -
שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה:

(כ) או גבן -
שורצילו"ש בלע"ז [בעל גבות ארוכות] שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב:
או דק -
שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א [קרום].
כמו (ישעיה מ כב) הנוטה כדוק:

או תבלל -
דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל"א [אישון], והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור.
ותרגום:

תבלול חיליז.

לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט.
וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח א):

גרב וילפת -
מיני שחין הם:
גרב -
זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ:
ילפת -
היא חזזית המצרית.
ולמה נקראת ילפת?
שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים.
ובמקום אחר:

קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר (דברים כח כז) ובגרב ובחרס, כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב. כך מפורש בבכורות (מא א):

מרוח אשך -
לפי התרגום:

מריס פחדין.

שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין.
פחדין כמו (איוב מ יז) גידי פחדיו ישורגו:

(כא) כל איש אשר בו מום -
לרבות שאר מומין:
מום בו -
בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר:
לחם אלוהיו -
כל מאכל קרוי לחם:

(כב) מקדשי הקדשים -
אלו קדשי הקדשים:
ומן הקדשים יאכל -

אלו קדשים קלים.
ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים?
אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המילואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (קא ב):

(כג) אך אל הפרכת -
להזות שבע הזאות שעל הפרכת:
ואל המזבח -
החיצון. ושניהם הוצרכו להיכתב, ומפורש בתורת כוהנים:
ולא יחלל את מקדשי -
שאם עבד, עבודתו מחוללת להיפסל:

(כד) וידבר משה -
המצווה הזאת:
אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל -
להזהיר בית דין על הכוהנים.