(ב) צו את בני ישראל -
זו פרשת מצוות הנרות. ופרשת ואתה תצווה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:
שמן זית זך -

שלושה שמנים יוצאים מן הזית: הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כוהנים:

תמיד -
מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:

(ג) לפרכת העדת -
שלפני הארון, שהוא קרוי עדות.
ורבותינו דרשו:

על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:

יערך אתו אהרן מערב עד בקר -
יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומידה זו הוקבעה להם:

(ד) המנרה הטהרה -
שהיא זהב טהור.

דבר אחר:
על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:

(ו) שש המערכת -
שש חלות המערכה האחת:
השלחן הטהר -
של זהב טהור.

דבר אחר:
על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השולחן:

(ז) ונתת על המערכת -
על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:
והייתה -
הלבונה הזאת:
ללחם לאזכרה -
שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת. והיא לזיכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:

(ט) והייתה -
המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא:
ואכלהו -
מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:

(י) ויצא בן אשה ישראלית -
מהיכן יצא?

רבי לוי אומר: מעולמו יצא.
רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא.
לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום,
או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה?!
ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב.
בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן?
אמר להם: מבני דן אני.
אמרו לו (במדבר ב): איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב.
נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף:

בן איש מצרי -
הוא המצרי שהרגו משה:
בתוך בני ישראל -
מלמד שנתגייר:
וינצו במחנה -
על עסקי המחנה:
ואיש הישראלי -
זה שכנגדו, שמיחה בו מטע אוהלו:

(יא) ויקב -
כתרגומו:

ופריש.

שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני:

ושם אמו שלמית בת דברי -
שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה הייתה זונה:
שלמית -
דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי -
דברנית הייתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:
למטה דן -
מגיד שהרשע גורם:
גנאי לו,
גנאי לאביו,
גנאי לשבטו.

כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן,
שבח לו.
שבח לאביו.
שבח לשבטו:

(יב) ויניחהו -
לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פורש מה יעשה לו.
אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:

(יד) השמעים -
אלו העדים:
כל -
להביא את הדיינים:
את ידיהם -
אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך:
כל העדה -
במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו של אדם כמותו:

(טו) ונשא חטאו -
בכרת, כשאין התראה:

(טז) ונקב שם -
אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי:
ונקב -
לשון קללה.
כמו (במדבר כג ח) מה אקב:

(יז) ואיש כי יכה -
לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש.
אשה וקטן מנין?
תלמוד לומר: כל נפש אדם:

(כ) כן ינתן בו -
פירשו רבותינו:

שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:

(כא) ומכה בהמה ישלמנה -
למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה:
ומכה אדם יומת -
אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור.
ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:

(כב) אני ה' אלוהיכם -
אלוהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מייחד שמי על הגרים:

(כג) ובני ישראל עשו -
כל המצווה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה ותלייה.