(א) בהר סיני -

מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני?
אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כוהנים.

ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:

(ב) שבת לה' -
לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית:

(ד) יהיה לארץ -
לשדות ולכרמים:
לא תזמר -
שקוצצין זמורותיה.

ותרגומו:

לא תכסח.

ודומה לו (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים.
(תהילים פ יז) שרופה באש כסוחה:

(ה) את ספיח קצירך -
אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:
לא תקצור -
להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל:
נזירך -
שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:
לא תבצר -
אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר:

(ו) והייתה שבת הארץ וגו' -
אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שווים בה, אתה ושכירך ותושבך:
שבת הארץ לכם לאוכלה -
מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור:
לך ולעבדך ולאמתך -
לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים?
תלמוד לומר: לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן:
ולשכירך ולתושבך -
אף הגויים:

(ז) ולבהמתך ולחיה -
אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך.
מה תלמוד לומר ולבהמתך?
מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:

(ח) שבתת שנים -
שמטות שנים.
יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם?
תלמוד לומר: שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:

והיו לך ימי שבע וגו' -
מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות עשה יובל לסוף מ"ט שנה.
ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר מ"ט:

(ט) והעברת -
לשון (שמות לו ו) ויעבירו קול במחנה, לשון הכרזה:
ביום הכיפורים -
ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש?
אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:

(י) וקדשתם -
בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקודשת השנה:
וקראתם דרור -
לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר.

אמר ר' יהודה: מהו לשון דרור?
כמדייר בי דיירא ומסחר בכל מדינה וכו',
שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים:

יובל הוא -
שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה.
ומה שמה?
יובל שמה, על שם תקיעת שופר:

ושבתם איש אל אחזתו -
שהשדות חוזרות לבעליהן:
ואיש אל משפחתו תשבו -
לרבות את הנרצע:

(יא) יובל הוא שנת החמישים שנה -
מה תלמוד לומר?

לפי שנאמר וקידשתם וגו', כדאיתא בראש השנה (ח ב) ובתורת כוהנים:

את נזריה -
את הענבים המשומרים. אבל בוצר אתה מן המופקרים, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ"ט שמטה ושנת החמישים יובל:

(יב) קדש תהיה לכם -
תופסת דמיה כהקדש.
יכול תצא היא לחולין?
תלמוד לומר: תהיה, בהוויתה תהא:

מן השדה תאכלו -
על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל:

(יג) תשבו איש אל אחזתו -
והרי כבר נאמר (פסוק י) ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל:

(יד) וכי תמכרו וגו' -
לפי פשוטו כמשמעו.

ועוד יש דרשה:

מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך?
תלמוד לומר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור.
ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך?
תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך:

אל תונו -
זו אונאת ממון:

(טו) במספר שנים אחר היובל תקנה -
זהו פשוטו ליישב מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל. ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל.

ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח.
ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחה בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות יימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו.

ורבותינו דרשו מכאן:

שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפילו יש שלוש תבואות באותן שתי שנים, כגון: שמכרה לו בקמותיה.
ושני אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שידפון, ומעוט שנים שנים:

(טז) תרבה מקנתו -
תימכרנה ביוקר:
תמעיט מקנתו -
תמעיט בדמיה:

(יז) ולא תונו איש את עמיתו -
כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ.
ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה?
לכך נאמר ויראת מאלוהיך, היודע מחשבות הוא יודע.
כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלוהיך:

(יח) וישבתם על הארץ לבטח -
שבעוון שמיטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה, ושבעים שנה של גלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו היו:

(יט) ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה -
שלא תדאגו משנת בצורת:
ואכלתם לשבע -
אף בתוך המעיים תהא בו ברכה:

(כ) ולא נאסף -
אל הבית:
את תבואתנו -
כגון יין ופירות האילן וספיחין הבאים מאליהם:

(כא) לשלש השנים -
למקצת השישית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשוון ויקצרו בניסן:

(כב) עד השנה התשיעת -
עד חג הסכות של תשיעית, שהיא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית.
ופעמים שהייתה צריכה לעשות לארבע שנים, בשישית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן:

(כג) והארץ לא תמכר -
ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:
לצמתת -
לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:
כי לי הארץ -
אל תרע עינך בה שאינה שלך:

(כד) ובכל ארץ אחזתכם -

לרבות בתים ועבד עברי, ודבר זה מפורש בקידושין בפרק ראשון (דף כא א).

ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:

(כה) כי ימוך אחיך ומכר -
מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני:
מאחזתו -
ולא כולה. למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו:
וגאל את ממכר אחיו -
ואין הלוקח יכול לעכב:

(כו) ואיש כי לא יהיה לו גאל -
וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:

(כז) וחשב את שני ממכרו -
כמה שנים היו עד היובל, כך וכך.
ובכמה מכרתיה לך בכך וכך.
עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה.
אכלת אותה שלוש שנים או ארבע הוצא את דמיהן מן החשבון וטול את השאר, וזהו והשיב את העדף -
בדמי המיקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח:

לאיש אשר מכר לו -
המוכר הזה שבא לגאלה:

(כח) די השיב לו -
מכאן שאינו גואל לחצאין:
עד שנת היובל -
שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחילתו:

(כט) בית מושב עיר חומה -
בית בתוך עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון:
והייתה גאלתו -
לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:

והייתה גאלתו -
של בית:
ימים -
ימי שנה שלימה קרויים ימים.
וכן (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים:

(ל) וקם הבית וגו' לצמיתת -
יצא מכוחו של מוכר ועומד בכוחו של קונה:
אשר לא חמה -

לו קרינן, אמרו רז"ל: אף על פי שאין לו עכשיו, הואיל והייתה לו קודם לכן.

ועיר נקבה היא והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת, זה נופל על זה:
לא יצא ביובל -

אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא:

(לא) ובתי החצרים -
כתרגומו:

פצחין.

עיירות פתוחות מאין חומה.
ויש הרבה בספר יהושע (יהושע יג כח) הערים וחצריהם.
(בראשית כה טז) בחצריהם ובטירותם:

על שדה הארץ יחשב -
הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו:
גאלה תהיה לו -
מיד אם ירצה.
ובזה יפה כוחו מכוח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים:
וביובל יצא -
בחנם:

(לב) וערי הלווים -
ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם:
גאלת עולם -
גואל מיד אפילו לפני שתי שנים, אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה, גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה:

(לג) ואשר יגאל מן הלוים -
ואם יקנה בית או עיר מהם:
ויצא ביובל -
אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל.
וגאולה זו לשון מכירה.

דבר אחר:
לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללווים (פסוק לב),

יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלווים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט?

תלמוד לומר: ואשר יגאל מן הלווים, אף [לוי] הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם:

ויצא ממכר בית -
הרי זו מצווה אחרת, ואם לא גאלה יוצאה ביובל, ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:
כי בתי ערי הלווים הוא אחזתם -
לא היה להם נחלת שדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות, כדי שלא תופקע נחלתם מהם:

(לד) ושדה מגרש עריהם לא יימכר -
מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכוהנים ביובל, כמו שנאמר בישראל (ויק' כז כ) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל בן לוי גואל לעולם:

(לה) והחזקת בו -
אל תניחהו שירד וייפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד.
למה זה דומה?
למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמישה אין מעמידין אותו:
גר ותושב -
אף אם הוא גר או תושב.
ואיזהו תושב?
כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:

(לו) נשך ותרבית -

חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין:

ויראת מאלוהיך -
לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלוהיך.
או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישראל בריבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלוהיך:

(לח) אשר הוצאתי וגו' -
והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלווה מעות לישראל בריבית ואומר של נוכרי הם.

דבר אחר:
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצוותי אפילו הן כבדות עליכם:
לתת לכם את ארץ כנען -
בשכר שתקבלו מצוותי:
להיות לכם לאלוהים -
שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלוהים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה:

(לט) עבדת עבד -
עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו:

(מ) כשכיר כתושב -
עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו:
עד שנת היובל -
אם פגע בו יובל לפני שש שנים, היובל מוציאו:

(מא) הוא ובניו עמו -

אמר רבי שמעון: אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו:

ואל אחזת אבותיו -
אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך:
אחזת -
חזקת:

(מב) כי עבדי הם -
שטרי קודם:
לא ימכרו ממכרת עבד -
בהכרזה כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח:

(מג) לא תרדה בו בפרך -
מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא.
שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו?
ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת:

(מד) ועבדך ואמתך אשר יהיו לך -
אם תאמר אם כן במה אשתמש. בעבדי איני מושל, באומות איני נוחל, שהרי הזהרתני (דברים כ טז) לא תחייה כל נשמה, אלא מי ישמשני:
מאת הגוים -
הם יהיו לך לעבדים:
אשר סביבתיכם -
ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחייה כל נשמה:

(מה) וגם מבני התושבים -
שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו כעבד:
מהם תקנו -
אותם תקנו:

(מו) והתנחלתם אתם לבניכם -
החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם.
ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם. והתנחלתם כמו והתחזקתם:
איש באחיו -
להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:

(מז) יד גר ותושב -
גר והוא תושב.
כתרגומו:

ערל תותב.

וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב:

וכי תשיג יד גר ותושב עמך -
מי גרם לו שיעשיר?
דבוקו עמך:

ומך אחיך עמו -
מי גרם לו שימוך?
דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:

משפחת גר -
זהו הגוי.
כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה להיות לה שמש, ולא לאלוהות, אלא לחטוב עצים ולשאוב מים:

(מח) גאלה תהיה לו -
מיד, אל תניחהו שייטמע עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה (פסוק נד) ויצא בשנת היובל.
ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר ואף על פי כן לא תבוא עליו בעקיפין, מפני חלול השם, אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל, ינכה לו חמישה מנים וייתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים:

(נ) כימי שכיר יהיה עמו -
חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו:

(נא) אם עוד רבות בשנים -
עד היובל:
לפיהן -
הכל כמו שפירשתי:

(נג) לא ירדנו בפרך לעיניך -
כלומר ואתה רואה:

(נד) ואם לא יגאל באלה -
באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש:
הוא ובניו עמו -
הנכרי חייב במזונות בניו כישראל:

(נה) כי לי בני ישראל עבדים -
שטרי קודם:
אני ה' אלוהיכם -
כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדן מלמעלה.