(א) לא תעשו לכם אלילם -
כנגד זה הנמכר לגוי.
שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו.
הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו.
הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו.
לכך נאמרו מקראות הללו.

ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר:
בתחילה הזהיר על השביעית.
ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו.
לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (ויק' כה יד).
מה כתיב ביה?
או קנה מיד עמיתך (שם), דבר הנקנה מיד ליד.
לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו.
לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו.
לא חזר בו, סוף לוה בריבית.
כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות.
לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו.
לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי:

ואבן משכית -
לשון כסוי, כמו (שמות לג כב) ושכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:
להשתחוות עליה -
אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש:

(ב) אני ה' -
נאמן לשלם שכר:
פרשת בחוקותי

(ג) אם בחקתי תלכו -
יכול זה קיום המצות?
כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור.
הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו?
שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצוותי תשמרו -
הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

(ד) בעתם -
בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי ימים טובים:
ועץ השדה -
הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות:

(ה) והשיג לכם דיש את בציר -
שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:
ואכלתם לחמכם לשבע -
אוכל קמעא והוא מתברך במעיו:

(ו) ונתתי שלום -
שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום?
תלמוד לומר: אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל.
וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל:

וחרב לא תעבר בארצכם -
אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה:

(ז) לפניכם לחרב -
איש בחרב רעהו:

(ח) ורדפו מכם -
מן החלשים שבכם, ולא מן הגיבורים שבכם:
חמשה מאה ומאה מכם רבבה -
וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה:

ונפלו איביכם וגו' -
שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ:

(ט) ופניתי אליכם -
אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם.

משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים וכו', כדאיתא בתורת כוהנים:

והפריתי אתכם -
בפריה ורביה:
והרביתי אתכם -
בקומה זקופה:
והקימתי את בריתי אתכם -
ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר (ירמיה לא ל) וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית הראשונה:

(י) ואכלתם ישן נושן -
הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלוש שנים יפה לאכול משל אשתקד:
וישן מפני חדש תוציאו -
שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן:

(יא) ונתתי משכני -
זה בית המקדש:
ולא תגעל נפשי -
אין רוחי קצה בכם.
כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר.
כמו (שמואל ב' א כא) כי שם נגעל מגן גיבורים, לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחלב מבושל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור:

(יב) והתהלכתי בתוככם -
אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני.
יכול לא תיראו ממני?
תלמוד לומר: והייתי לכם לאלוהים:

(יג) אני ה' אלוהיכם -
כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים:
מטת -
כמין יתד [התחובה] בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו (ירמיה כז ב) עשה לך מוסרות ומוטות קוניונגל"א בלע"ז [רצועת העול]:

קוממיות -
בקומה זקופה:

(יד) ואם לא תשמעו לי -
להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים.
יכול לקיום המצות?
כשהוא אומר ולא תעשו וגו', הרי קיום מצוות אמור.
הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי?
להיות עמלים בתורה.
ומה תלמוד לומר לי?
אין לי אלא זה המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו.
וכן בנמרוד (בראשית י ט) גיבור ציד לפני ה', שמכירו ומתכוון למרוד בו.
וכן באנשי סדום (שם יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, מכירים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו:

ולא תעשו -
משלא תלמדו לא תעשו הרי שתי עבירות:

(טו) ואם בחקתי תמאסו -
מואס באחרים העושים:
משפטי תגעל נפשכם -
שונא החכמים:
לבלתי עשות -
מונע את אחרים מעשות:
את כל מצוותי -
כופר המצוות שלא ציוויתים, לכך נאמר את כל מצוותי, ולא נאמר את כל המצות:
להפרכם את בריתי -
כופר בעיקר הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן:
לא למד,
ולא עשה,
מואס באחרים העושים,
שונא את החכמים,
מונע את האחרים,
כופר במצות,
כופר בעיקר:

(טז) והפקדתי עליכם -
וציוויתי עליכם:
שחפת -
חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז [בועות], דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה:
קדחת -
חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו (דברים לב כב) כי אש קדחה באפי:
מכלות עינים ומדיבת נפש -
העיניים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו.
כל תאווה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה כליון עיניים:

וזרעתם לריק -
תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח ואכלוהו אויביכם:

(יז) ונתתי פני -
פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם:
ורדו בכם שנאיכם -
כמשמעו ישלטו בכם.

אגדת תורת כוהנים מפרשה זו:
אף אני אעשה זאת -

איני מדבר אלא באף, וכן והלכתי אף אני עמכם בקרי (פסוק כד):

והפקדתי עליכם -
שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ואסמכנה לה:
בהלה -
מכה המבהלת את הבריות.
ואיזו?
זו מכת מותן:

את השחפת -
יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו?
תלמוד לומר: שחפת, שהוא נשחף.
או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח?
תלמוד לומר: ואת הקדחת.
מלמד שהוא מקדיח.
או עתים שהוא מקדיח אבל סבור הוא בעצמו שיחיה?
תלמוד לומר: מכלות עינים.
או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה?
תלמוד לומר: ומדיבות נפש:

וזרעתם לריק זרעכם -
זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים.
ומה תלמוד לומר ואכלוהו אויביכם, הא כיצד?
זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב, שלא לקטו תבואה אשתקד.

דבר אחר:
וזרעתם לריק זרעכם -
כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר (איכה ב כב) אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם:

ונתתי פני בכם -
כמו שנאמר בטובה ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני.

משלו משל, למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם [לרעה]:

ונגפתם לפני איביכם -
שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ:
ורדו בכם שנאיכם -
שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר (שופטים ו ג - ד) והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ.
אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר (מיכה ג ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו':

ונסתם -
מפני אימה:
ואין רדף אתכם -
מבלי כוח:

(יח) ואם עד אלה -
ואם בעוד אלה המכות עמכם לא תשמעו:
ויספתי -
עוד ייסורין אחרים:
שבע על חטאתיכם -
שבע פורעניות על שבע העבירות האמורות למעלה:

(יט) ושברתי את גאון עזכם -
זה בית המקדש, וכן הוא אומר (יחזקאל כד כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם:
ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה -
זו קשה משל משה, ששם הוא אומר (דברים כח כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו', שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחושת מזיעה והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחושת מזיעה והיא מאבדת פירותיה:

(כ) ותם לריק כחכם -
הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש שלא כסח שלא עדר ובשעת הקציר בא שידפון ומלקה אותו, אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שידפון ומלקה אותו, הרי שניו של זה קהות:

ולא תתן ארצכם את יבולה -
אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע:
ועץ הארץ -
אפילו מן הארץ יהא לקוי, שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה:
לא יתן -
משמש למעלה ולמטה אעץ ואפרי:
לא יתן פריו -
כשהוא מפרה משיר פירותיו, הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פורעניות:

(כא) ואם תלכו עמי קרי -
רבותינו אמרו:

עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות.

ומנחם פירש:

לשון מניעה.

וכן (משלי כה יז) הוקר רגלך.
וכן יקר רוח (משלי יז כז).

וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס:

לשון קושי.

שמקשים לבם להימנע מהתקרב אלי:

שבע כחטאתיכם -
שבע פורעניות אחרים במספר שבע כחטאתיכם:

(כב) והשלחתי -
לשון גירוי:
ושכלה אתכם -
אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך.
בהמה שאין דרכה בכך מנין?
תלמוד לומר (דברים לב כד) ושן בהמות אשלח בם, הרי שתים.
ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה?
תלמוד לומר (שם) עם חמת זוחלי עפר.
מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין.
כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית:

ושכלה אתכם -
אלו הקטנים:
והכריתה את בהמתכם -
מבחוץ:
והמעיטה אתכם -
מבפנים:
ונשמו דרכיכם -
שבילים גדולים ושבילים קטנים.

הרי שבע פורעניות:
שן בהמה,
ושן חיה,
חמת זוחלי עפר,
ושכלה,
והכריתה,
והמעיטה,
ונשמו:

(כג) לא תוסרו לי -
לשוב אלי:

(כה) נקם ברית -
ויש נקם שאינו בברית כדרך שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו של צדקיהו.

דבר אחר:
נקם ברית נקמת בריתי אשר עברתם.
כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חיילות אויבים:

ונאספתם -
מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור:
ושלחתי דבר בתוככם -
ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו, נתנים ביד אויב:

(כו) מטה לחם -
לשון משען, כמו (ירמיה מח יז) מטה עז:
בשברי לכם מטה לחם -
אשבור לכם כל מסעד אוכל, והם חצי רעב:
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד -
מחוסר עצים:
והשיבו לחמכם במשקל -
שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם:
ואכלתם ולא תשבעו -
זה מארה בתוך המעיים.

הרי שבע פורעניות:
חרב,
מצור,
דבר,
שבר מטה לחם,
חוסר עצים,
פת נפולה,
מארה במעיים.
ונתתם (פס' כה) אינה מן המניין, שהיא החרב:

(ל) במתיכם -
מגדלים ובירניות:
חמניכם -
מין עבודה זרה שמעמידין על הגגות. ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים:
ונתתי את פגריכם -
תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה:
וגעלה נפשי אתכם -
זה סילוק שכינה:

(לא) ונתתי את עריכם חרבה -
יכול מאדם?
כשהוא אומר והשימותי אני את הארץ (פס' לב) הרי אדם אמור.
הא מה אני מקיים חרבה?
מעובר ושב:
והשמותי את מקדשיכם -
יכול מן הקורבנות?
כשהוא אומר ולא אריח הרי קורבנות אמורים.
הא מה אני מקיים והשימותי את מקדשיכם?
מן הגדודיות, שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם.

הרי שבע פורעניות:
אכילת בשר בנים ובנות,
והשמדת במות, הרי שתים.
כריתת חמנים אין כאן פורענות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו.
ונתתי את פגריכם וגו' הרי שלש.
סילוק שכינה ארבע.
חרבן ערים,
שממון מקדש מן הגדודיות,
ולא אריח קורבנות, הרי שבע:

(לב) והשמתי אני את הארץ -
זו מידה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה:

(לג) ואתכם אזרה בגויים -
זו מידה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה:
והריקתי -
כששולף החרב מתרוקן הנדן.

ומדרשו:

חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור:

והייתה ארצכם שממה -

שלא תמהרו לשוב לתוכה ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כוהנים:

(לד) אז תרצה -
תפייס את כעס המקום שכעס על שמטותיה:
והרצת -
למלך את שבתותיה:

(לה) כל ימי השמה -
לשון היעשות ומ"ם דגש במקום כפל שממה:
את אשר לא שבתה -
שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה.

שלוש מאות ותשעים היו שני עוונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה
הכעיסו לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל (יחזקאל ד ד - ו) ואתה שכב על צדך השמאלי וגו' וכילית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עוון בית יהודה ארבעים יום. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין.

ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר, שנות מנשה חמישים וחמש היו, מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה וכל שנות רשעו עשרים ושתים שנה, דכתיב ויעש אשרה כאשר עשה אחאב (מלכים ב' כא ג) ואחאב מלך עשרים ושתים שנה, כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קג א) ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו.

צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה, י"ד שמיטין וב' יובלות, הרי לארבע מאות שנה שישים וארבע. לשלושים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים. ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים. וכן הוא אומר בדברי הימים (דה"ב לו כא) עד רצתה הארץ את שבתותיה למלאות שבעים שנה:

(לו) והבאתי מרך -
פחד ורך לבב.
מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש:
ונסו מנסת חרב -
כאילו רודפים הורגים אותם:
עלה נדף -
שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול.

וכן תרגומו:

קל טרפא דשקיף.

לשון חבטה.
שדופות קדים (בראשית מא ו) שקיפן קידום.

לשון משקוף, מקום חבטת הדלת.
וכן תרגומו של חבורה (שמות כא כה) משקופי:

(לז) וכשלו איש באחיו -
כשירוצו לנוס, ייכשלו זה בזה, כי ייבהלו לרוץ:
כמפני חרב -
כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם.

ומדרשו:

וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה:

(לח) ואבדתם בגוים -
כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה:
ואכלה אתכם -
אלו המתים בגולה:

(לט) בעונת אבתם אתם -
כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם:
ימקו -
לשון המסה, כמו ימסו.
וכמו (זכריה יד יב) תמקנה בחוריהן.
(תהלי' לח ו) נמקו חבורותי:

(מא) והבאתי אתם -
אני בעצמי אביאם, זו מידה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר (יחזקאל כ לב - לג) והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו':

או אז יכנע -
כמו (שמות כא לו) או נודע כי שור נגח הוא, אם אז יכנע.
לשון אחר אולי שמא אז יכנע לבבם וגו':
ואז ירצו את עונם -
יכפרו על עוונם בייסוריהם:

(מב) וזכרתי את בריתי יעקוב -
בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו עריבון שיבוא ויבשר גאולת בניו:
וזכרתי את בריתי יעקוב -
למה נמנו אבות אחורנית?
לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי.
ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק?
אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח:

(מג) יען וביען -
גמול ובגמול אשר במשפטי מאסו:

(מד) ואף גם זאת -
ואף אפילו אני עושה עימהם זאת הפורענות אשר אמרתי בהיותם בארץ אויביהם, לא אמאסם לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם:

(מה) ברית ראשנים -
של שבטים:

(מו) והתורת -
אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם נתנו למשה בסיני.