(ב) כי יפלא -
יפריש בפיו:
בערכך נפשת -
ליתן ערך נפשו לומר ערך דבר שנפשו תלוויה בו עלי:

(ג) והיה ערכך וגו' -
אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו:
ערכך -
כמו ערך.
וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא:

(ה) ואם מבן חמש שנים -
לא שיהא הנודר קטן, שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה, שהוא בן חמש שנים, עלי:

(ז) ואם מבן שישים שנה וגו' -
כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להיחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה.

דאמרי אינשי: סבא בביתא פחא בביתא.
סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא:

(ח) ואם מך הוא -
שאין ידו משגת ליתן הערך הזה:
והעמידו -
לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך:
על פי אשר תשיג -
לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות, אם היה חמר, משאיר לו חמורו:

(ט) כל אשר יתן ממנו -
אמר רגלה של זו עולה, דבריו קיימין, ותמכר לצרכי עולה ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו האבר:

(י) טוב ברע -
תם בבעל מום:
או רע בטוב -
וכל שכן טוב בטוב ורע ברע:

(יא) ואם כל בהמה טמאה -
בבעלת מום הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקרבה.
ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא אם כן הוממו:

(יב) כערכך הכהן כן יהיה -
לשאר כל אדם הבא לקנותה מיד הקדש:

(יג) ואם גאל יגאלנה -
בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש.
וכן במקדיש בית ,
וכן במקדיש את השדה.
וכן בפדיון מעשר שני הבעלים מוסיפין חומש, ולא שאר כל אדם:

(טז) והיה ערכך לפי זרעו -
ולא כפי שוויה. אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שווה.
בית כור שעורים בחמישים שקלים, כך גזירת הכתוב.

והוא שבא לגאלה בתחילת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו, נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למניין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכוהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה.
ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:

(יז) אם משנת היבל יקדיש וגו' -
אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד:
כערכך יקום -
כערך הזה האמור יהיה, חמישים כסף יתן:

(יח) ואם אחר היבל יקדיש -
וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר ובא זה לגאלה אחר היובל:
וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת -
כפי חשבון.
כיצד?
הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמישים שקל, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כולן, והשקל ארבעים ושמנה פודיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן.

ואמרו רבותינו:

שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל:

ונגרע מערכך -
מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון:

(יט) ואם גאל יגאל -
המקדיש אותו, יוסיף חומש על הקצבה הזאת:

(כ) ואם לא יגאל את השדה -
המקדיש:
ואם מכר -
הגזבר:
את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד -
לשוב ליד המקדיש:

(כא) והיה השדה בצאתו ביבל -
מיד הלוקחו מן הגזבר, כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל:
קדש לה' -
לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכוהנים, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, אף זו תתחלק ביובל לכוהנים של אותו משמר, שיום הכיפורים של יובל פוגע בו:

(כב) ואם את שדה מקנתו וגו' -
חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכוהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל הייתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה. ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה.

ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הוצרך לומר לאשר לו אחוזת הארץ (פסוק כד), מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:

(כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש -
כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש:
עשרים גרה -
עשרים מעות כך היו מתחילה ולאחר מכאן הוסיפו שתות.

ואמרו רבותינו:

שש מעה כסף דינר, עשרים וארבע מעות לסלע:

(כו) לא יקדיש איש אתו -
לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:

(כז) ואם בבהמה הטמאה וגו' -
אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך. וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש. שהכתוב שלמעלה (פסוק יא) דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:
ופדה בערכך -
כפי מה שיעריכנה הכהן:
ואם לא יגאל -
ע"י בעלים:
ונמכר בערכך -
לאחרים:

(כח) אך כל חרם וגו' -
נחלקו רבותינו בדבר יש אומרים:

סתם חרמים להקדש.
ומה אני מקיים (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה?
בחרמי כוהנים שפירש ואמר: הרי זה חרם לכהן.

ויש שאמרו:

סתם חרמים לכוהנים:

לא ימכר ולא יגאל -
אלא ינתן לכהן.
לדברי האומר סתם חרמים לכוהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים.
והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כוהנים, שהכל מודים שחרמי כוהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים:

כל חרם קדש קדשים הוא -
האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן.
והאומר סתם חרמים לכוהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה', ללמד שחרמי כוהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן.

כמו ששנינו במסכת ערכין (כח ב):

אם נדר נותן דמיהם, ואם נדבה נותן את טובתה:

מאדם -
כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:

(כט) כל חרם אשר יחרם וגו' -
היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום:
מות יומת -
הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך:

(ל) וכל מעשר הארץ -
במעשר שני הכתוב מדבר:
מזרע הארץ -
דגן:
מפרי העץ -
תירוש ויצהר:
לה' הוא -
קנאו השם ומשולחנו ציווה לך לעלות ולאוכלו בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך וגו':

(לא) ממעשרו -
ולא ממעשר חברו, הפודה מעשר של חברו אין מוסיף חומש.
ומה היא גאולתו?
כדי להתירו באכילה בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כה) ונתת בכסף וגו':

(לב) תחת השבט -
כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבוע בסיקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה [לגדיים] לטלאים ולעגלים של כל שנה ושנה:
יהיה קדש -
ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא ניתן לכוהנים:

(לג) לא יבקר וגו' -
לפי שנאמר (שם יב יא) וכל מבחר נדריכם.
יכול יהא בורר ומוציא את היפה?
תלמוד לומר: לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה, ולא שיקרב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד.