(ב) מכל מצוות ה' -
פירשו רבותינו:

אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת (ושגגתו חטאת):

מאחת מהנה -
ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל:

(ג) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם -
מדרשו:

אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו (פסוק יג).

ופשוטו לפי אגדה:

כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל:

פר -
יכול זקן?
תלמוד לומר בן.
אי בן יכול קטן?
תלמוד לומר פר.
הא כיצד?
זה פר בן שלש:

(ה) אל אהל מועד -
למשכן, ובבית עולמים להיכל:

(ו) את פני פרכת הקדש -
כנגד מקום קדושתה, מכוון כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרוכת, ואם נגעו נגעו:

(ז) ואת כל דם -
שירי הדם:

(ח) ואת כל חלב פר -
חלבו היה לו לומר.
מה תלמוד לומר פר?
לרבות פר של יום הכיפורים לכליות ולחלבים וליותרת:

החטאת -
להביא שעירי עבודה זרה לכליות ולחלבים ויותרת:
ירים ממנו -

מן המחובר, שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו, [ת"כ]:

(י) כאשר יורם -
מאותן אימורין המפורשין בשור זבח השלמים.
וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש כאן?
אלא להקישו לשלמים.
מה שלמים לשמן, אף זה לשמו.
ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם.

ובשחיטת קדשים מצריכו ללמוד הימנו, שאין
למדין
למד מן הלמד בקדשים.
בפרק איזהו מקומן [זבחים מט]:

על הכבד על הכליות, על ראשו ועל כרעיו -
כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד:

(יב) אל מקום טהור -
לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור:
מחוץ למחנה -

חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, כמו שפירשוהו רבותינו במסכת יומא (סח א) ובסנהדרין (מב ב):

אל שפך הדשן -
מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח, כמו שנאמר (ויק' ו ד) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה:
על שפך הדשן ישרף -
שאין תלמוד לומר אלא ללמד, שאפילו אין שם דשן:

(יג) עדת ישראל -
אלו סנהדרין:
ונעלם דבר -
טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר:
הקהל ועשו -
שעשו צבור על פיהם:

(יז) את פני הפרכת -
ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקדש.

משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת.
ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת.

אף כאן כשחטא כוהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, חס ושלום, נסתלקה הקדושה:

(יח) יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד -
זה יסוד מערבי, שהוא כנגד הפתח:

(יט) ואת כל חלבו ירים -
אף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'.
ומפני מה לא נתפרשו בו?

תנא דבי ר' ישמעאל (זבחים מא ב):
משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו:

(כ) ועשה לפר -
זה כאשר עשה לפר החטאת, כמו שמפורש בפר כוהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות שפירש שם מה שלא פירש כאן. ולכפול במצוות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת:

(כב) אשר נשיא יחטא -
לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו:

(כג) או הודע -
כמו אם הודע.
הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או.
וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו):
הודע אליו -
כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה:

(כד) במקום אשר ישחט את העולה -
בצפון, שהוא מפורש בעולה:
חטאת הוא -
לשמו כשר, שלא לשמו פסול:

(כה) ואת דמו -
שירי הדם:

(כו) כחלב זבח השלמים -
כאותן אימורין המפורשים בעז האמור אצל שלמים:

(לא) כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים -
כאימורי עז האמורים בשלמים:

(לג) ושחט אתה לחטאת -
שתהא שחיטתה לשם חטאת:

(לה) כאשר יוסר חלב הכשב -
שנתרבו אימוריו באליה, אף חטאת, כשהיא באה כשבה, טעונה אליה עם האימורין:
על אשי ה' -
על מדורות האש העשויות לשם. פואיילי"ש בלע"ז [מדורות]