רשי, ויקרא פרק ה
(א) ושמעה קול אלה -
בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות, שיעיד לו:
(ב) או נפש אשר תגע וגו' -
ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים, או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת. במסכת שבועות (יד ב) נדרש כן:
ונעלם ממנו -
הטומאה:
ואשם -
באכילת קדש או בביאת מקדש:
(ג) בטמאת אדם -
זו טומאת מת:
לכל טמאתו -
לרבות טומאת מגע זבין וזבות:
אשר יטמא -
לרבות הנוגע בבועל נדה:
בה -
לרבות בולע נבלת עוף טהור:
ונעלם -
ולא ידע, ששכח הטומאה:
ואשם -
באכילת קדש או בביאת מקדש:
(ד) בשפתים -
ולא בלב:
להרע -
לעצמו:
או להיטיב -
לעצמו, כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן:
לכל אשר יבטא -
לרבות לשעבר:
ונעלם ממנו -
ועבר על שבועתו, כל אלה בקרבן עולה ויורד, כמפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זה אלא באשם:
(ח) והקריב את אשר לחטאת ראשונה -
חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו:
ולא יבדיל -
אינו מולק אלא סימן אחד:
ערף -
הוא גובה הראש המשופע לצד הצוואר.
מול עורף -
מול הרואה את העורף, והוא אורך כל אחורי הצוואר:
(ט) והזה מדם החטאת -
בעולה לא הטעין אלא מצוי, ובחטאת הזאה ומצוי. אוחז בעורף ומתיז, והדם ניתז והולך למזבח:
חטאת הוא -
לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה:
(י) כמשפט -
כדת האמור בעולת העוף של נדבה בראש הפרשה:
(יא) כי חטאת הוא -
ואין בדין שיהא קרבנו מהודר:
(יב) חטאת הוא -
נקמצה ונקטרה לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה:
(יג) על חטאתו אשר חטא -
כאן שנה הכתוב, שהרי בעשירות ובדלות נאמר (פסוק י) מחטאתו, וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו,
דקדקו רבותינו (כריתות כז ב) מכאן:
שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה והעני, יביא ממקצתן שתי תורים. הפריש מעות לשתי תורים והעני יביא ממקצתן עשירית האיפה [לכך נאמר מחטאתו]. הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר כאן על חטאתו:
מאחת מאלה -
מאחת משלש כפרות האמורות בעניין, או בעשירות או בדלות או בדלי דלות.
ומה תלמוד לומר, שיכול החמורין שבהם יהיו בכשבה או שעירה, והקלין יהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה?
תלמוד לומר: מאחת מאלה, להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה בדלי דלות:
והייתה לכהן כמנחה -
ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלין,
זהו לפי פשוטו.
ורבותינו דרשו:
והייתה לכהן כמנחה, ואם חוטא זה כוהן הוא, תהא לו כשאר מנחת נדבת כהן, שהיא בכליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו טז):
(טו) כי תמעל מעל -
אין מעילה בכל מקום אלא שינוי.
וכן הוא אומר (דה"א ה כה) וימעלו באלוהי אבותיהם ויזנו אחרי אלוהי עמי הארץ.
וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה יב) ומעלה בו מעל:
וחטאה בשגגה מקדשי ה' -
שנהנה מן ההקדש.
והיכן הוזהר?
נאמר כאן חטא ונאמר להלן חטא בתרומה (ויקרא כב ט) ולא ישאו עליו חטא.
מה להלן הזהיר, אף כאן הזהיר.
אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל, אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל?
תלמוד לומר: תמעול מעל, ריבה:
מקדשי ה' -
המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים:
איל -
לשון קשה.
כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח.
אף כאן קשה, בן שתי שנים:
בערכך כסף שקלים -
שיהא שווה שתי סלעים:
(טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם -
קרן וחומש להקדש:
(יז) ולא ידע ואשם והביא -
העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת.
אמרו לו: אחת של חלב הייתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם נודע לו לאחר זמן יביא חטאת:
ולא ידע ואשם ונשא עונו -
ר' יוסי הגלילי אומר:
הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע.
רבי יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ו
למד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על מצוות לא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו. וכי איזו מידה מרובה, של טובה או של פורענות?
הוי אומר מידה טובה.
אם מידת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מידה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות!
רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר (דברים יז ו) על פי שנים עדים או שלושה עדים וגו', אם מתקיימת העדות בשנים, למה פרט לך הכתוב שלשה?
אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לעניין עונש והזמה.
אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצווה כעושי מצווה.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה (דברים כד יט), הרי הוא אומר (דברים כד יט) למען יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצווה בלא ידע. אמור מעתה הייתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה:
(יח) בערכך לאשם -
בערך האמור למעלה (פסוק טו):
אשר שגג והוא לא ידע -
הא אם ידע לאחר זמן, לא נתכפר לו באשם זה עד שיביא חטאת.
הא למה זה דומה?
לעגלה ערופה שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה יהרג:
(יט) אשם הוא אשם אשם -
הראשון כולו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פעל.
ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר נדרש הוא בתורת כוהנים.
אשם אשם להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל (בן שתי שנים) שווה שתי סלעים.
יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע?
תלמוד לומר: הוא.
(כא) נפש כי תחטא -
אמר ר' עקיבא:
מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'?
לפי שכל המלווה והלוה והנושא והנותן אינו עושה, אלא בעדים ובשטר.
לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר.
אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם.
לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם:
בתשומת יד -
ששם בידו ממון להתעסק או במלווה:
או בגזל -
שגזל מידו כלום:
או עשק -
הוא שכר שכיר:
(כב) וכחש בה -
שכפר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא ולהישבע על שקר לכפירת ממון:
(כג) כי יחטא ואשם -
כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה, ולדעת ולהתוודות כי חטא ואשם:
(כד) בראשו -
הוא הקרן ראש הממון:
וחמשתיו -
רבתה תורה חמישיות הרבה לקרן אחת, שאם כפר בחומש ונשבע והודה, חוזר ומביא חומש על אותו חומש. וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע לו פחות משוה פרוטה:
לאשר הוא לו -
למי שהממון שלו.