(א) קדש קדשים הוא -
הוא קרב ואין תמורתו קרבה:

(ב) ישחטו -
(ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור, נאמר ישחטו רבים. ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון):

(ג) ואת כל חלבו וגו' -
עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם, לכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא (פרק ב):
את האליה -
לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה:

(ה) אשם הוא -
עד שינתק שמו ממנו. לימד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו הוא, הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר:

(ו) קדש קדשים הוא -
בתורת כוהנים הוא נדרש:

(ז) תורה אחת להם -
בדבר זה:
הכהן אשר יכפר בו -
הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן:

(ח) עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה -
פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן שאינן חולקים בעורות:

(ט) לכהן המקריב אתה וגו' -
יכול לו לבדו?
תלמוד לומר: לכל בני אהרן תהיה.
יכול לכולן?
תלמוד לומר: לכהן המקריב.
הא כיצד?
לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה:

(י) בלולה בשמן -
זו מנחת נדבה:
וחרבה -
זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן:

(יב) אם על תודה יקריבנו -
אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהילים קז כא - כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה.

אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן.

והקריב על זבח התודה -

ארבעה מיני לחם חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלושה מיני מצה, וכתיב (פסוק יג) על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (עז א).

ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון:

מרבכת -
לחם חלוט ברותחין כל צרכו.

(יג) יקריב קרבנו על זבח -
מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף להיפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחולין בפדיון, עד שישחט הזבח:

(יד) אחד מכל קרבן -
לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, והשאר נאכל לבעלים ובשרה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה (פסוקים כט - לב) תנופת חזה ושוק בשלמים. והתודה קרויה שלמים:

(טו) ובשר זבח תודת שלמיו -
יש כאן ריבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד, שיהיו נאכלין ליום ולילה:
ביום קרבנו יאכל -
וכזמן בשרה זמן לחמה:
לא יניח ממנו עד בקר -
אבל אוכל הוא כל הלילה.
אם כן למה אמרו עד חצות?
כדי להרחיק אדם מן העבירה:

(טז) ואם נדר או נדבה -
שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בעניין:
וממחרת והנותר ממנו -
בראשון יאכל.
וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון:
ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד).
תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח יג):

(יח) ואם האכל יאכל וגו' -
במחשב בשחיטה לאוכלו בשלישי הכתוב מדבר.
יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע?
תלמוד לומר: המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי.
וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה:

והנפש האכלת ממנו -
אפילו בתוך הזמן עונה תשא.

(יט) והבשר -
של קדש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל.
והבשר -
לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מותר:
כל טהור יאכל בשר -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר (דברים יב כז) ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל.
יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים?
לכך נאמר: כל טהור יאכל בשר:

והבשר כל טהור יאכל בשר -
כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם, שאם יצאו חוץ לקלעים אסורין, כמו שכתוב (ו ט) בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר אפילו בכל העיר:

(כ) וטומאתו עליו -
בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (פסוק יט).
ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שווה.

שלוש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז א):
אחת לכלל.
ואחת לפרט.
ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקודשיו:

(כד) יעשה לכל מלאכה -
בא ולימד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות:
ואכל לא תאכלהו -
אמרה תורה יבוא איסור נבלה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אכלו, יתחייב אף על לאו של נבלה, ולא תאמר אין איסור חל על איסור:

(כו) בכל מושבתיכם -
לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות, ובמסכת קדושין בפרק א' (לז א) מפרש למה הוצרך לומר:
לעוף ולבהמה -
פרט לדם דגים וחגבים:

(ל) ידיו תביאינה וגו' -
שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כוהן מלמטה ומניפן:
את אשי ה' -
ומה הן האשים?

את החלב על החזה יביאנו -
כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר (ויק' י טו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו', ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר (ויק' ט כ) וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה.
למדנו ששלשה כוהנים זקוקין לה, כך מפורש במנחות (סב א):
את החלב על החזה יביאנו -
ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים. לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה.
יכול שיהא אף החזה לאשים?
לכך נאמר את החזה להניף וגו':

(לא) והקטיר הכהן את החלב -
ואחר כך והיה החזה לאהרן, למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאמורים למטה מן המזבח:

(לב) שוק -
מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי, שהוא סובך של רגל:

(לג) המקריב את דם השלמים וגו' -
מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק בבשר.

(לד) התנופה, התרומה -
מוליך ומביא, מעלה ומוריד.

(לז) ולמילואים -
ליום חינוך הכהונה.