ויקרא אל משה
רבי תנחום בר חנילאי פתח:
ברכו ה' מלאכיו אלו הנביאים, שנאמר: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים.
וכן הוא אומר: ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו'.

ודכוותה: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים.
וכי מלאך היה והלא פנחס היה ולמה קרא אותו מלאך?
אלא בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים.

ורבנן אמרין:
אשתו של מנוח מה הייתה אומרת לו?
(הנה נא) איש אלוהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך.

אמר ר' יוחנן:
מבית אב שלהן נקראו הנביאים מלאכים, הה"ד: (ויען [ויאמר] חגי מלאך ה' במלאכות ה' אתה למד שהנביאים נקראו מלאכים, שנאמר: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.

בנוהג שבעולם משאוי שקשה לחד נוח לשנים ולשנים נוח לארבעה, או שמא משאוי שקשה לששים רבוא נוח לאחד?!
כל ישראל עומדין לפני הר סיני ואומרים: אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו ומשה שמע קול הדבור לעצמו וחיה.
תדע לך שהוא כן, שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה, לכך נאמר: ויקרא אל משה.
ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינן יכולין לשמוע קולו אלא עומדין ונרתעין ונבהלין והצדיקים יכולין לשמוע קולו, שנאמר: וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו אלו המלאכים, שנאמר: מחנה אלוהים זה.

ומי קשה מהם?
הצדיקים, שנאמר: כי עצום עשה דברו.
עשה דברו זה משה, שאמר לו: עשה משכן ונזדרז ועשאו והיה עומד מבחוץ, שהיה מתירא לבא, שנאמר: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וגו'.
וכתיב: כי ענן ה' על המשכן וגו'.
אמר הקב"ה: אינו דרך שיהא משה שנצטער במשכן, עומד בחוץ ואני מבפנים, אלא הריני קורא אותו שיכנס, לכך נאמר: ויקרא אל משה הוי, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.
אם תאמר כשהיה מדבר עם משה בקול נמוך היה מדבר לפיכך היה יכול לשמוע, לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה, ששמעו ישראל קולו ומתו בדבור ראשון, דכתיב: אם יוספים אנחנו וגו'.
וכן הוא אומר: נפשי יצאה בדברו.

מנין שבקול מתן תורה היה מדבר?
שנאמר: וישמע את הקול קול המתפרש בכתובים: קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים.

שמא תאמר ישראל היו שומעין את הקול מבחוץ?
תלמוד לומר: וישמע הוא היה שומע.

וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר למה לא היו שומעין?
לפי שגזר הקב"ה על הדבור שיצא וילך אצל משה, עשה לו הקב"ה שביל עד שמגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן, שנאמר: לעשות לרוח משקל לכך נאמר: ויקרא אל משה, זה שאמר הכתוב: כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב.

רבי תנחום אמר:
רחק ממקומך שנים ושלשה מושבות, שיאמרו לך עלה ואל תעלה, ויאמרו לך רד.
זה שאמר הכתוב: גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו.
שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך, שנאמר: וישאלו עוד בה' הבא איש הלום
אמר להם: אין אני ראוי למלכות אלא שאלו באורים ותומים, שנאמר: ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים אלו אורים ותומים.
וכתיב: הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם.

ואבימלך בן ירובעל רדף אחר השררה וברחה ממנו, שנאמר: וישלח אלוהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם.

משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה: ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו' ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח לא איש דברים אנכי וגו'.
אמר לו הקב"ה: חייך, סופך לילך! כיון שהלך ואמר: כה אמר ה' אלהי העברים וגו'.
אמר אותו רשע: מי ה' אשר אשמע בקולו.
אמר משה: כבר עשיתי שליחותי, הלך וישב לו.
אמר לו הקב"ה: ישבת לך, בוא דבר אל פרעה.
וכן על כל דבר ודבר לך אל פרעה השכם בבקר.
לסוף:
הוציאם ממצרים,
וקרע להם את הים,
הוריד להם את המן,
העלה להם את הבאר,
הגיז להם את השלו,
והקיפן ענני כבוד,
ועשה את המשכן,
אמר: מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו.
אמר לו הקב"ה: חייך, יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני, הוי: ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, לכך נאמר: ויקרא אל משה.

זה שאמר הכתוב: אז דברת בחזון לחסידיך אף על פי שדבר הקב"ה עם אדם הראשון ועם נח ואברהם ויצחק ויעקב, הן היו יחידים בעולם, אבל משה כמה צדיקים היו, שבעים זקנים, בצלאל ואהרן ובניו והנשיאים ולא קרא מכולם אלא למשה, הוי אומר: הרימותי בחור מעם, זה משה, שנאמר: לולי משה בחירו.

דבר אחר:
מדבר במשה, שנדבר עמו דבור ובחזון, שנאמר: פה אל פה אדבר בו.
לחסידיך, שהיה משבטו של לוי, שנאמר: וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך.
ותאמר שויתי עזר על גבור משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה?!
הרימותי בחור מעם, לולי משה בחירו:

רבי תנחומא פתח:
יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת.
בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו, מה הנאה יש לו?

מתלא אמר:

דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית.

יש זהב בנדבת המשכן, דכתיב: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב.
ורב פנינים, זה נדבתם של נשיאים, והנשיאים הביאו את אבני השהם.
וכלי יקר שפתי דעת, לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, אמר: הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי!
אמר לו הקב"ה: חייך, שדבורך חביב עלי מכל אלו.
תדע לך שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה, שנאמר: ויקרא אל משה.

מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן?
כאשר ציווה ה' את משה.
משל למלך שצוה את עבדו ואומר לו: בנה לי פלטין, על כל דבר ודבר שהוא בונה היה כותב עליו שמו של מלך.
היה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך,
היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך,
היה מקרה בקורות וכותב עליהן שמו של מלך.
לימים נכנס המלך בתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו.
אמר המלך: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ?!
קראו לו שיכנס לפנים.
כך בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה לי משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו: כאשר ציווה ה' את משה.
אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ?!
קרא שיכנס לפנים, לכך נאמר: ויקרא אל משה.

משל למה הדבר דומה?
למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואפרכסין ואסטרטליטין ואין העם יודעין איזה מהם חביב מכולן, אלא למי שהמלך הופך פניו ומדבר, כך משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים, אין אנו יודעין איזה מהן חביב אלא מי שהקב"ה קורא, קרא למשה ומדבר עמו אנו יודעין שהוא החביב יותר מכולן, לכך נאמר: ויקרא אל משה.

משל למלך שנכנס למדינה עם מי מדבר תחלה לא עם אגרטמון של מדינה.
למה?
שהוא עוסק במחיה של מדינה.
כך משה עסוק בטהרתן של ישראל.
אמר: זה תאכלו וזה לא תאכלו:
את זה תאכלו מכל אשר במים,
ואת אלה תשקצו מן העוף,
וזה לכם הטמא,
לכך נאמר: ויקרא אל משה.

ויקרא אל משה
ולאדם לא קרא?!
ויקרא ה' אלוהים אל האדם, אלא אין גנאי למלך לדבר עם אריסו.

וידבר ה' אליו
ועם נח לא דבר?!
וידבר אלוהים אל נח.
אלא אין גנאי למלך לדבר אם נקדודו.

ויקרא אל משה
ולאברהם לא קרא?!
ויקרא מלאך ה' אל אברהם.
אלא אין גנאי למלך לדבר עם פודנקי שלו.

ויקרא אל משה
ולא כאברהם כתיב: ויקרא מלאך ה' אל אברהם המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקב"ה: אני הקורא ואני המדבר, שנאמר: אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו.

ויקרא אל משה
עשרה שמות היו לו למשה, שנאמר: ואשתו היהודיה זו יוכבד, על שם שהעמידה (הודייה) [יהודים] בעולם.
ילדה את ירד זה משה, שהוריד את התורה מלמעלה למטה.

דבר אחר:
שהוריד את השכינה מלמעלה למטה.

דבר אחר:
אין לשון ירד אלא לשון מלכות, כדאמרינן: וירד מים עד ים.
וכתיב: כי הוא רודה בכל עבר הנהר.
אבי גדור הרבה גודרין עמדו לישראל וזה היה אביהם של כולן.
חבר שחבר הבנים לאביהן שבשמים.

דבר אחר:
שהעביר הפורענות מלבוא לעולם.
אבי סוכו שהיה אביהם של נביאים שסוכין ברוח הקודש.
בערביא צווחין לנביא סוכיא.
יקותיאל שעשה את הבנים מקוין לאביהם שבשמים.
אבי זנוח בא והזניחן מאותה עבירה, הה"ד: ויזר על פני המים.

ואלה בני בתיה
אמר לו הקב"ה: לא היה בנך וקראותו בנך, אף את לא בתי ואני קורא אותך בתי.

אשר לקח מרד, זה כלב, זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה.
יבא מורד ויקח את המורדת.
זה הציל את הצאן וזו הצילה את הרועה.

רבי יהודה ברבי אילעאי אומר:
אף טוביה היה שמו, הה"ד: ותרא ותרא כי טוב הוא.

רבי ישמעאל ברבי אמי אמר:
שמעיה שמו, דכתיב: ויכתב שמעיה בן נתנאל הסופר.
שמעיה ששמע אל תפלתו.
בן נתנאל בן שנתנה לו תורה מיד אל.
הסופר שהיה סופרן של ישראל.
הלוי שהיה משבטו של לוי.

לפני המלך והשרים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ובית דינו.
וצדוק זה אהרן הכהן.
ואחימלך שהיה אחיו של מלך.
בן אביתר בן שויתר הקב"ה על ידו מעשה העגל.

רבי יהושע בן קרחה אומר:
אף לוי היה שמו, על עיקר משפחתו.
ומשה הרי עשרה.

אמר לו הקב"ה למשה: חייך, מכל שמות שיש לך איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה": ותקרא שמו משה הוי ויקרא אל משה.

אמר רבי אלעזר:
ויקרא אל משה
וכל ישראל שומעין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה.
מיתיבי קול לו קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו?!
לא קשיא, הא בסיני הא באהל מועד.
ואיבעית אימא לא קשיא הא בקריאה הא בדבור.

רבי אלעזר רמי:
כתיב: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן.
וכתיב: ויבא משה בתוך הענן.
מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן.

ויקרא אל משה
הקדים קריאה לדבור.
למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו דבר, אלא אם כן קראהו.

אמר ר' מנסיא:
מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו אמור?
שנאמר: מאהל מועד לאמר.

זה שאמר הכתוב: הביאני המלך חדריו זה משה, שנאמר: ויקרא אל משה.

מכאן אמרו:

כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה ממנו.

תדע לך שכן הוא.
צא ולמד ממשה אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו, נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן, אף על פי כן לא נכנס עד שקרא לו, שנאמר: ויקרא אל משה.
ולהלן הוא אומר: ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה בסנה הפסיק בין קריאה לדבור, אבל באהל מועד אין בו הפסק.

[דבר אחר:
ויקרא אל משה]
בסנה.

למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורין וכשהוא מצווה את השליח, אינו מצווה אותו אלא מבחוץ, אבל באהל מועד כשהוא שמח עם בניו ובניו שמחין עמו, כשהוא מצווה את השליח אינו מצווה אותו אלא מבפנים, כמו שהוא מושיבו בין ברכיו וכיד אדם על בנו, לכך נאמר: ויקרא אל משה.

ויקרא וידבר
הקדים קריאה לדבור והלא דין הוא:
נאמר כאן דבור ונאמר דבור בסנה, מה דבור האמור בסנה הקדם בו קריאה לדבור אף וכו'.
אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות, תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות. דברו הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבור.
לא, אם אמרת בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל, תאמר אהל מועד שאינו לכל ישראל.

הרי אתה דן מבנין אב:
לא הרי דברו הסנה שהוא תחלה לדברות, כהרי דברו הר סיני שאינו תחלה לדברות ולא דברו הר סיני שהוא לכל ישראל, כהרי דבור הסנה שאינו לכל ישראל.
הצד השוה שבהן שהן דבור ומפי קדוש למשה הקדים בו קריאה לדבור, אף כל שהוא דברו מפי קדוש למשה, הקדים בו קריאה לדבור.
מה להצד השוה שבהן שהן דבור ובאש ומפי קדוש למשה, לפיכך נקדים בו קריאה לדבור.
יצא דבור אהל מועד שאינו באש לפיכך לא נקדים קריאה לדבור?
תלמוד לומר: ויקרא וידבר, הקדים קריאה לדבור.

יכול לא הייתה קריאה אלא לדבור זה בלבד מנין לכל הדברות שבתורה?
תלמוד לומר: מאהל מועד.
כל שהוא מאהל מועד הקדים בו קריאה לדבור.

יכול לא הייתה קריאה אלא לדברות בלבד מנין אף לאמירות ולצווים?
אמר ר' שמעון:
תלמוד לומר: דבר וידבר לרבות אף לאמירות ולצווים.

יכול אף להפסקות?
תלמוד לומר: וידבר לדבור הייתה קריאה ולא הייתה קריאה להפסקות.

וכי מה היו הפסקות משמשות?
ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לענין.

והרי דברים קל וחומר:
ומה אם מי ששמע מפי קדוש ומדבר ברוח הקודש צריך להבין בין פרשה לפרשה ובין עניין לענין, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה.

ומנין שכל הקריאות היו משה משה?
תלמוד לומר: ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר משה משה, שאין תלמוד לומר: ויאמר, אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה.

ומנין שעל כל קריאה היה אומר הנני?
תלמוד לומר: ויאמר הנני שאין תלמוד לומר: ויאמר, אלא מלמד שעל כל קריאה היה אומר הנני.
משה משה,
אברהם אברהם,
יעקב יעקב,
שמואל שמואל,
לשון חיבה לשון זירוז.

דבר אחר:
משה משה
הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו.

אליו
למעט את אהרן.

אמר ר' יהודה בן בתירא:
י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין.
ללמדך, שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן:
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו,
וישמע את הקול מדבר אליו וגו',
וידבר אליו,
ונועדתי לך שם,
ודברתי אתך וגו',
אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם,
ביום צותו,
את אשר יצוה,
את כל אשר אצוה אותך,
ויהי ביום דבר ה' אל משה,
ואלה תולדות אהרן ומשה,
ביום דבר ה' את משה,
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו,
מיעט את אהרן מכולם.

רבי יוסי הגלילי אומר:
בשלשה מקומות נאמרה (תורה) [בתורה דבור למשה]:
בארץ מצרים
ובהר סיני
ובאהל מועד.

בארץ מצרים מהו אומר?
ביום דבר ה' אל משה מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.

בהר סיני מהו אומר?
ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני מיעט את אהרן מדברות הר סיני.

באהל מועד מהו אומר?
ויקרא אל משה מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.

ר' אליעזר אומר:
הרי הוא אומר: ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי עתיד אני להתועד בהן ולהתקדש בהן.
אימתי היה זה?
ביום השמיני, שנאמר: וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם.

או אינו אומר אלא ליתן יעידה לדברות?
תלמוד לומר: ונועדתי לך, לך הייתה יעידה ולא הייתה יעידה לכל ישראל.
אוציא את ישראל שלא כשרו ולעלות בהר ולא אוציא הזקנים שכשרו לעלות בהר, אוציא את הזקנים שלא נראו בדבור עם משה ולא אוציא את בני אהרן שלא נתועדו בדבור עם משה ולא אוציא את אהרן שנתועד בדבור עם משה?
תלמוד לומר: אשר אועד לך שמה לך הייתה יעידה ולא הייתה יעידה לכולם.
או אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות?
תלמוד לומר: ודברתי אתך.
אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן אוציא את בני אהרן ולא אוציא אהרן עצמו?
תלמוד לומר: לדבר אליך, עמך היה הדברו ולא היה הדבור עם כולם.
יכול לא היו שומעין הדבור אבל היו שומעין את הקול?
תלמוד לומר: קול לו.
אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים אוציא את הזקנים ולא אוציא בני אהרן אוציא ב"א ולא אוציא אהרן עצמו?
תלמוד לומר: קול לו.
אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין אחד מהם יכול ליכנס למקומו, עד שיקרא?
תלמוד לומר: קול לו קול אליו משה שומע את הקול ואין כולן שומעין את הקול.

מאהל מועד
מלמד, שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא לאהל.
יכול מפני שהקול נמוך?
תלמוד לומר: וישמע את הקול שאין תלמוד לומר: הקול אלא הקול שמתפרש בכתובים, שנאמר: קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון קול ה' חוצב להבות אש.
אם כן למה נאמר מאהל מועד?
אלא מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד.
כיוצא בו אתה אומר: קול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה.
יכול מפני שהקול נמוך?
תלמוד לומר: כקול שדי בדברו.
א"כ למה נאמר עד החצר החיצונה?
היה נפסק מאהל מועד.

יכול מכל הבית כלו?
תלמוד לומר: מעל הכפרת.

יכול מעל הכפורת כולה?
תלמוד לומר: מבין שני הכרובים, דברי רבי עקיבא.

אמר ר"ש בן עזאי:
איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו והכבוד שנאמר בו: הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא, ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד המרובה כביכול נדחק, (לראות) [להיות] מדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים.

רבי דוסא אומר:
הרי הוא אומר: כי לא יראני האדם וחי.
בחייהן אינן רואין אבל רואין הן בשעת מיתתן.
וכן הוא אומר: לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה.

רבי עקיבא אומר:
כי לא יראני האדם וחי, אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד.

אמר רבי שמעון בן עזאי:
איני כמשיב על רבי אלא כמוסיף על דבריו, כי לא יראני האדם וחי אף מלאכי השרת שחייהן חיי עולם אינן רואין את הכבוד.

לאמר
צא ואמור להם: דברי כבושים: בשבילכם מדבר עמי.
וכן מצינו, כל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר והיו כמנודין לשמים לא היה דבור עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר.

אלעזר בן דהבאי אומר:
יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו?
תלמוד לומר: לאמר לצורך ישראל היה מדבר עמו ולא היה מדבר עמו לצורך עצמו.

דבר אחר:
יכול לא היה מדבר עמו אלא לצורך הקהל?
תלמוד לומר: לאמר מדבר היה עמו לצורך עצמו.

דבר אחר:
לאמר
צא ואמור להם והשיבני.
ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהן?
שנאמר: ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה.
ומנין שהיה משה משיב דברים לפני הגבורה?
שנאמר: וישב משה את דברי העם אל ה'.
לפי שהוא אומר: וידבר ה' אליו שומע אני מאהל מועד ממש?
תלמוד לומר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת.
אי אפשר לומר: מאהל מועד, שכבר נאמר: מעל הכפורת.
ואי אפשר לומר: מעל הכפרת שכבר נאמר: מאהל מועד.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
זו מדה בתורה, ב' כתובים זה כנגד זה והרי הן סותרין זה על ידי זה, יתקיימו במקומן עד שיבא כתוב אחר ומכריע ביניהם.
ומה תלמוד לומר: ובבא משה אל אהל מועד?
מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר בפנים.

ויקרא מאהל מועד
אמר רבי אלעזר:
אף על פי שנתנה תורה סייג לישראל בסיני, לא נענשו עליה עד שנשנית להן באהל מועד. דיטגמא כתובה ומחותמת ונכנסת למדינה, אין בני המדינה נענשין עליה עד שתפרש להן בדימוסיא של מדינה.
כך, אף על פי שנתנה תורה לישראל בסיני, לא נעשנו עליה עד שנשנית להן באהל מועד, הדא הוא דכתיב: עד שהביאתיו אל בית אמי זה סיני.
ואל חדר הורתי זה אהל מועד, שמשם נצטוו ישראל בהוראה.

אמר רבי יהושע בן לוי:
אילו היו האומות יודעין מה אהל מועד יפה להן אהליות וקסטריאות היו מקיפין אותו, אתה מוצא שעד לא הוקם המשכן היו אומות העולם שומעין קול הדבור ונתרזין מתוך פניקטיהן הדא הוא דכתיב: כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי.

אמר רבי סימון:
דו פרצופין היה הדבור יוצא, אחד סם חיים לישראל וחד סם המות לאומות העולם, הדא הוא דכתיב: כאשר שמעת אתה ויחי, אתה שומע וחיה ואומות העולם שומעין ומתין.

אמר רבי יצחק:
עד שלא הוקם המשכן הייתה נבואה מצויה באומות העולם, משהוקם המשכן נסתלקה מהן, שנאמר: אחזתיו ולא ארפנו.
אמרו ליה: הרי בלעם נתנבא!
א"ל: לטובתן של ישראל נתנבא, שנאמר: מי מנה עפר יעקב, לא הביט און ביעקב, כי לא נחש ביעקב, מה טבו אהליך יעקב, דרך כוכב מיעקב, וירד מיעקב.

מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם?
ר' חמא בר חנינא אמר:
אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בחצי דבור.

מה בין משה לכל הנביאים?
ר"י בר ר' אילעאי אמר:
כל הנביאים ראו מתוך שבע אספקלריות, הדא הוא דכתיב: וכמראה המראה אשר ראיתי וגו' ומשה ראה מתוך אספקלריא אחת, שנאמר: במראה ולא בחידות.

ורבנן אמרין:
כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת, הדא הוא דכתיב: ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב: ותמונת ה' יביט.

רבי פנחס בשם ר' הושעיא אמר:
למלך שנגלה לבן ביתו באופנין שלו, לפי שבעולם הזה שכינה נגלית על היחידים, אבל לעתיד לבא, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם
זה שאמר הכתוב: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים.

אי זהו ילד שעשועים?
בן שתים, בן שלוש שנים.

רבי אחא בשם רבי לוי בר סיסי:
בן ארבע, בן חמש שנים.

כי מדי דברי בו די דבורי בו, אף בשעה שאני מדבר עמו איני יכול לסבול בו.
כי מדי דברי בו כי בודאי דבורי בו.
משל למלך שהיה לו פקרס והיה מצווה את עבדו ואומר לו: קפלו נערו, תן דעתך עליו.
א"ל עבדו: אדוני המלך, מכל פקרסיס שיש לך אי אתה מצווה אותי אלא על זה?!
אמר ליה: שאני מדביקו לגופי.
כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, משבעים אומות שיש לך בעולמך אי אתה מצווה אותי אלא על ישראל!

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
אף הכתובים חלקו כבוד לישראל.
הכא את אמר: אדם כי יקריב מכם.
כשהוא בא לדבר אחר אדם כי יהיה מכם בעור בשרו אין כתיב כאן, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו.

רבי שמואל בר נחמן אמר בה תרתין שיטין:
אפס כי לא יהיה בך אביון - כשהוא בא לדבר אחר, כי לא יחדל אביון מקרבכם אין כתיב כאן, אלא מקרב הארץ.

רבי שמואל בר נחמן אמר בה שיטה אוחרי:
אלה יעמדו לברך את העם.
וכשהוא בא לדבר אחר, אלה יעמדו לקלל את העם אין כתיב כאן, אלא ואלה יעמדו על הקללה.
ולא עוד, אלא כשפורענות באה לעולם צדיקים כובשים אותה, שנאמר: ואלה יעמדו על הקללה.

אמר ר' ברכיה:
אמר הקב"ה: יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון.
מה אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזלות ומן החמסים.
ואף אתה לא תקריב מן הגזלות ומן החמסים, ואם עשית כן ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס.

דבר אל בני ישראל וגו' וסמך
בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין.
וכי איזו מדה מרובה מידת תנופה או מידת סמיכה?
מרובה מידת תנופה ממדת סמיכה, שתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים.
אם מעטתם מתנופה מרובה לא תמעטם מסמיכה מעוטה. אתה אומר בצד זה נתרבתה תנופה ונתמעטה סמיכה, או בצד זה נתרבתה סמיכה ונתמעטה תנופה, שהסמיכה נוהגת בכל החוברין ואין תנופה נוהגת בכל החוברין.
ואם מעטתם מתנופה מועטת אמעטם מסמיכה מרובה, הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה, ובתנופה מה שאין בסמיכה, צריך לומר: דבר אל בני ישראל וסמך
בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין.
בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:
נשים סומכות רשות.

אמר רבי יוסי, אמר לי אבא אלעזר:
פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים.
וכי יש סמיכה בנשים?
אלא מפני נחת רוח של נשים.
יכול לא יסמכו על העולות שאין העולות טעונות תנופה אבל יסמכו על השלמים שהשלמים טעונין תנופה?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם לרבות כל האמור בענין, כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים.

הכל סומכין חוץ מחדש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו.

נכרי מני בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין.
אלא סומא מאי טעמא לא?

רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי
חד אמר:
אתיא סמיכה מזקני העדה

וחד אמר:
אתיא סמיכה מעולה ראיה.
ולמאן דאמרמעולת ראיה מאי טעמא לא יליף מזקני העדה?
דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מצבור.
ולמאן דיליף מזקני עדה מאי טעמא לא יליף מעולת ראיה?
דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה, ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה, לאפוקי עולת ראיה דהיא גופה מעולת נדבה גמיר.

תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי:
ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה.

אדם
לרבות את הגרים.

מכם
להוציא את המומרים.

ומה ראית?
אימא, מכם לרבות מומרים, אדם להוציא גרים, אחר שריבה הכתוב ומיעט?!
תלמוד לומר: בני ישראל, מה בני ישראל מקבלי ברית אף גרים מקבלי ברית, יצאו מומרים שאינן מקבלי ברית.

אי מה בני ישראל מקבלי ברית אף מומרים בני מקבלי ברית, יצאו גרים שאינן בני מקבלי ברית?
תלמוד לומר: מכם.
ועכשיו אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית יצאו מומרים שאינן מקבלי ברית.
תניא:
מכם - ולא כולכם להוציא את המומרים.
מכם -בכם חלקתי ולא באומות.

מן הבהמה
להביא בני אדם הדומין לבהמה.

מכאן אמרו:

מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל את השבת בפרהסיא.

הא גופא קשיא, אמרת: מכם ולא כלכם להוציא את המומר, והדר תני מקבלין לרבות מפושעי ישראל?!
הא לא קשיא, רישא מומר לכל התורה כולה, מציעתא מומר לדבר אחד.
אימא סיפא: חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל את השבת בפרהסיא.
האי מומר היכי דמי?
אי מומר לכל התורה כולה היינו רישא, אי מומר לדבר אחד קשיא מציעתא. אלא לאו הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל את השבת בפרהסיא, ומומר לאלילים, הוי מומר לכל התורה כולה.

והא מהכא נפקא?
מהתם נפקא, מעם הארץ פרט למומר.

ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו השב מידיעתו מביא קרבן אל שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא על קרבן על שגגתו.

ואמרינן: מאי בינייהו?
אמר רב המנונא:
מומר לאכול חלב והביא קרבן כל הדם איכא בינייהו, חדא בחטאת וחדא בעולה. וצריכי, דאי אשמעינן חטאת משום דלכפרה היא אבל עולה דלדורון היא אימא ליקבל מניה.
ואי אשמעינן עולה משום דלאו חיובא הוא אבל חטאת דחיובא הוא אימא ליקבל מניה קא משמע לן.
וכל היכא, דכתיב: בהמה גרעותא היא, והכתיב: אדם ובהמה תושיע ה'.

ואמר רב יהודה:
אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה.
התם כתיב: אדם ובהמה.
הכא בהמה לחודה.
וכל היכא דכתיב: אדם ובהמה מעליותא הוא.
והכתיב: וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה?!
התם הא חלקיה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד.

אדם כי יקריב
יכול גזרה?
תלמוד לומר: כי יקריב הא אינו אלא רשות.

קרבן לה'
שיקדים הקדשו להקריב דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:
מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, לה' מנחה, לה' שלמים?
תלמוד לומר: קרבן לה'.

והלא דברים קל וחומר:
אם מי שעתיד להקדיש אמרה תורה לא יהא מזכיר שם שמים אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה.

תנן התם:

האומר קונם קונח, קונס הרי אלו כנוין לקרבן.

כנויין,
ר' יוחנן אמר:
לשון גויים הן.

רבי שמעון בן לקיש אמר:
לשון שבדו חכמים להיות נודר בו.
וכן הוא אומר: בחדש אשר בדא מלבו.
וטעמא מאי תקינו רבנן כנויין?
דלא לימא קרבן.
ולימא קרבן?
דלמא יאמר קרבן לה'.
ולימא קרבן לה'?
דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה.

ותניא רבי שמעון אומר:
וכו':

רבי יוסי אומר:
כל מקום שנאמר: קרבן אמר ביו"ד הוה אמינא שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות.

קרבן לה' מן הבהמה
יכול אף חיה שקרויה בהמה כענין שנאמר: זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור?
תלמוד לומר: בקר וצאן.
יכול לא יביא ואם הביא יהא כשר, משל למי שאמר לו רבו: הבא לי חטים! והביא לו חטים ושעורים, הוסיף על דבריו.
תלמוד לומר: בקר וצאן תקריבו אין לך בבהמה אלא בקר וצאן.
הא למה זה דומה?
למי שאמר ליה רבו: אל תביא אלא חטים ואם הוסיף על החטים עובר על דבריו.

המעלה אברי חיה על המזבח

רבי יוחנן אמר:
עובר בעשה, בהמה אין חיה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה.

ריש לקיש אמר:
אינו עובר בעשה, ההוא למצוה.

מתיב רבא:
אילו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה וכו'.
תיובתא, דריש לקיש תיובתא.

מן הבהמה
להוציא את הרובע ואת הנרבע.
והלא דין הוא: ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח, רובע ונרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיהו פסולין לגבי מזבח.
הרי מי שחרש בשור וחמור יוכיח שנעבדת בהן עבירה וכשר לגבי מזבח?
לא, אם אמרת בחורש בשור וחמור שאינן במיתה, תאמר ברובע ונרבע שהן במיתה, טול לך מה שהבאת.
אין לי אלא שנעבדה בו עבירה ע"פ שנים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי בעלים מנין?

אמר רבי ישמעאל:
הריני דן, ומה אם בעל מום (שהיא) [שאין] יעידת שנים פוסלתו מן אכילה יעידת אחד פוסלתו מהקרבה, רובע ונרבע שיעידת שנים פוסלתו מאכילה אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו להקרבה.

א"ל רבי עקיבא:
לא, אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי, תאמר ברובע ונרבע שאין מומן בגלוי, הואיל ואין מומן בגלוי לא יהו פסולין לגבי מזבח?!
תלמוד לומר: מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע.

הא למה לי קרא, הא אתיא מדינא?
אמר רב אשי:
משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא: מה לבעל מום שמומו ניכר תאמר ברובע ונרבע שאין מומן ניכר, הואיל ואין מומן ניכר יהיו כשרים לגבי מזבח?
תלמוד לומר: מן הבהמה להוציא רובע.

רבי ישמעאל אומר:
בשלש עשרה מדות התורה נדרשת: מקל וחומר מכלל ופרט.
כיצד?
מן הבהמה - כלל,
מן הבקר ומן הצאן - פרט,
כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט.

מן הבקר
להוציא את הנעבד.
והלא דין הוא: ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין אסורין לגבי מזבח, נעבד שציפויו אסור אינו דין שיהא אסור לגבי מזבח.
או חלוף: ומה אם אתנן ומחיר שהן אסורין לגבי מזבח ציפוייהן מותרין, נעבד שמותר לגבי מזבח אינו דין שצפוי מותר.
אם כן בטלת, לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אני אקיימנו, לא תחמוד כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים, אבל דבר שיש בו רוח חיים הואיל והן מותרין יהיו ציפוייהן מותרין?!
תלמוד לומר: מן הבקר להוציא את הנעבד.

וכשהוא אומר: מן הבקר למטה, שאין תלמוד לומר: אלא להוציא את הטרפה.
והלא דין הוא: ומה אם בעל מום שמותר בחולין אסור לגבי מזבח, טרפה שהיא אסורה בחולין, אינו דין שתהא פסולה לגבי מזבח.
דם וחלב יוכיחו שהן אסורין בחולין וכשרין לגבי המזבח.
לא, אם אמרת בחלב ודם שהם מדבר מותר, תאמר בטרפה שכולה אסורה.
מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה להדיוט וכשרה לגבי מזבח.
לא, אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה, זו הואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תהא פסולה לגבי מזבח, אם השבת כשהוא אומר: מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר, להוציא את הטרפה וכו'.

אמר רב אשי:
משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא: מהיכא קא מייתי לה מבעל מום, מה לבעל מום שעשה בו מקריבין כקרבין.

א"ל רב אחא בריה דרבא:
יוצא דופן יוכיח שלא עשה מקריבין כקרבין ומותר להדיוט ואסור לגבוה.
מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה?
בעל מום יוכיח.
מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקרבין?
יוצא דופן יוכיח.
וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן, שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה, כל שכן טרפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה.
מה להצד השוה שבהן: שכן מומן ניכר, תאמר בטרפה שאין מומה ניכר, משום הכי אצטריך קרא.
וטרפה מהכא נפקא?
מהתם נפקא: ממשקה ישראל מן המותר לישראל.
צריכא, דאי ממשקה ישראל, הוה אמינא למעוטי היכא דלא הייתה לה שעת הכושר, דומיא דערלה וכלאי הכרם, אבל הייתה לה שעת הכושר אימא מתכשר.
אמר רחמנא: כל אשר יעבור.
ואי כתב רחמנא כל אשר יעבור, הוה אמינא למעוטי היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה, אבל הקדישה ואחר כך נטרפה דבעידנא דקא קדשה הוה חזייה אימא תתכשר, צריכא.

רבי יהודה אומר:
זאת היא העולה
הרי אלו מעוטין, פרט לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה תרד.

רבי שמעון אומר:
עולה
אין לי אלא עולה כשרה.
מנין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים,
והלן, והיוצא, והטמא, והנותר, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו,
ושקבלו פסולין וזרקו את דמו, והניתנים למעלה שנתן למטה,
והנתנין למטה שנתן למעלה,
והנתנין בפנים שנתן בחוץ והנתנין בחוץ שנתנן בפנים,
והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן - מנין?
תלמוד לומר: תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולים, שאם עלו לא ירדו.
יכול שאני מרבה את הרובע והנרבע, המוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן?
תלמוד לומר: זאת.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקודש ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש.
והא מהכא נפקא?
מהתם נפקא: מן הבהמה להוציא רובע ונרבע.

מן הבקר
להוציא הנעבד וכו'.
ותו: כלאים מהכא נפקא?
מהתם נפקא: שור או כשב פרט לכלאים.

או עז
פרט לנדמה.
תרי קראי צריכי, חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים.

מן הצאן
להוציא את המוקצה.

ומן הצאן
להוציא את הנוגח.

אמר ר' שמעון:
מפני שיש ברובע שאין בנוגח ובנוגח שאין ברובע.
רובע - עשה בו אונס כרצון,
נוגח - לא עשה בו אונס כרצון.

נוגח - משלם את הכופר לאחר מיתה,
רובע - אין משלם את הכופר לאחר מיתה.

יש ברובע שאין בנעבד ובנעבד שאין ברובע.
רובע - בין שלו ובין של אחר אסור.
נעבד - שלו אסור של אחרים מותר.

רובע - ציפוייו מותרין.
נעבד - ציפוייו אסורין.
לפיכך הוצרך הכתוב לומר את כולן ואיפוך אנא:
מן הבהמה
להוציא את הנעבד.

בן הבקר
להוציא רובע ונרבע.

התם מענינא דקרא, גבי בהמה כתיב: ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגבי בקר כתיב: וימירו את כבודם בתבנית שור.

והדין תנא מייתי לה מהכא:
דתנו רבנן:
הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטרפה הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן, שנאמר: כי משחתם בהם מום בם.
מאי תלמודא?
חסורי מחסרא והכי קתני: ומנין שאסורין?
שנאמר: כי משחתם בהם מום בהם.

ואמר מר:
כל שהמום פוסל בו השחתה פוסלת בו ושאין המום פוסל בו אין השחתה פוסלת בו, שנאמר: כי משחתם בהם מום בם.

ותנא דברי רבי ישמעאל:
כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת פסל.
דבר ערוה, דכתיב: כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
פסל, פן תשחיתון ועשיתם לבם פסל.
ומאן דאמר דנפקא ליה: ממן הבהמה תיפוק ליה מכי משחתם בהם?
לא משמע ליה.
ומן דנפקא ליה: מכי משחתם בהם תיפוק ליה ממן הבהמה?
קסבר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לזקן ולחולה ומזוהם.
וההוא דנפקא ליה לרובע ונרבע ממן הבהמה.
זקן וחולה ומזוהם מנא ליה?
נפקא ליה מדתניא: מן הכבשים ומן העזים תקחו הרי אלו מעוטין, פרט לזקן ולחולה ולמזוהם.

וההוא תנא דבי רבי ישמעאל סבר:
מן הכבשים ומן העזים תקחו אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי.

תקריבו
מלמד, שהיא באה נדבת שנים.
והלא דין הוא:

עולת העוף באה בנדר ונדבה ועולת בהמה באה בנדר ונדבה, מה עולת העוף שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה בנדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה תבוא בנדבת שנים.

או כלך לדרך זו:

מנחה באה בנדר ובנדבה ועולת בהמה באה בנדר ובנדבה, מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה לא תבוא נדבת שנים.

נראה למי דומה?
דנין דבר שכולו עולה לאישים, מדבר שכולו עולה לאישים,
ואל תוכיח מנחה שאין כולה עולה לאישים.
או כלך לדרך זו:
דבר שבא בחובת צבור מדבר שהוא בא חובת צבור,
ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת צבור?!
תלמוד לומר: תקריבו.
מלמד, שהיא באה נדבת שנים.

קרבנכם
מלמד שהיא באה נדבת צבור.
והלא דין הוא: מנחה באה בנדר ובנדבה, ועולת בהמה בנדר ובנדבה, מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה בנדבת צבור, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה לא תבוא בנדבת צבור?!
לא, אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים, תאמר בעולת בהמה שהיא באה נדבת שנים?!

עולת העוף תוכיח שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור.
לא, אם אמרת בעולת העוף שאינה באה חובת צבור, תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת צבור?!
שלמים יוכיחו, שהן באין חובת צבור ואין באין נדבת צבור.
אף אתה אל תתמה על עולת בהמה, שאף על פי שהיא באה חובת צבור לא תבוא נדבת צבור.
תלמוד לומר: קרבנכם.
מלמד, שהיא באה נדבת צבור.

דין אחר:
ומה אם היחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום, מביא עולת בהמה נדבה, צבור שמביא עולת חובה בכל יום אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה?!
לא, אם אמרת ביחיד שמביא מנחה נדבה, תאמר בצבור שאין מביא מנחה נדבה?!
השותפין יוכיחו, שאין מביאין מנחה, ומביאין עולת בהמה נדבה.
מה לשותפין אם מביאין עולת בהמה נדבה, שכן מביאין עולת העוף נדבה, תאמר שיביא צבור עולת בהמה נדבה, שכן אינו מביא עולת העוף נדבה.
מה לצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה, שכן אינה מביאה חובה, תאמר שלא יביא צבור עולת בהמה נדבה שכן מביאה חובה, הואיל ומביאה חובה יביאנה נדבה?!
מנחה תוכיח, שהצבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהצבור מביאה חובה לא יביאנה נדבה.
תלמוד לומר: קרבנכם.
מלמד, שהיא באה נדבת צבור.

דבר אחר:
את קרבנכם
ממקום שהיחיד מביא משם צבור מביא.

עולה
מה תלמוד לומר?
שיכול לא יהו כל הפוסלין האלו נוהגין אלא בעולת נדבה.
עולת חובה מנין?
ודין הוא:
נאמר הכא: עולת נדבה.
ונאמר הכא: עולת חובה.
מה עולת נדבה כל הפסולין האלו נוהגין בה, אף עולת חובה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה?! לא, אם אמרת בעולת נדבה שאין לה חליפין, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין, הואיל ויש לה חליפין לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה?!
תלמוד לומר: עולה, אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה, כל הפסולין האלו נוהגין בה.
מנין שינהגו בתמורה?
ודין הוא:
נאמר הכא: עולה,
ונאמר הכא תמורה,
מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה,
אף תמורה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה?!
לא, אם אמרת בעולה שאין הקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תאמר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה.
תלמוד לומר: אם עולה לרבות את התמורה.
מנין שינהגו בשלמים?
ודין הוא:
נאמר הכא: עולה.
ונאמר הכא: שלמים.
מה עולה כל הפסולין האלו נוהגים בה,
אף שלמים יהו כל הפסולין האלו נהוגין בה.

וקל וחומר הוא: ומה עולה שכשרה להביא מן העוף כל הפסולין האלו נוהגין בה, שלמים שלא כשרו להביא מן העוף אינו דין שיהו כל הפסולין האלו נוהגין בהן?!
לא, אם אמרת בעולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים, תאמר בשלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים לא יהו כל הפסולין האלו נהוגין בהן.
תלמוד לומר: קרבנו, לרבות השלמים.

מן הבקר
זהו שאמרנו להוציא את הטרפה.

זכר
ולא נקבה.
כשהוא אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס.

והלא דין הוא: ומה אם שלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים, לא כשרו להביא טומטום ואנדרוגינוס, עולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס?!
לא, אם אמרת בשלמים שלא כשרו להביא מן העוף, תאמר בעולה שכשרה להביא מן העוף ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס?!
חטאת תוכיח, שכשרה להביא מן העוף ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס.
לא, אם אמרת בחטאת שלא כשר להביא כל מיני זכרים, תאמר בעולה שכשרה להביא כל מין זכרים?!
בכור יוכיח שכשר להביא כל מיני זכרים ולא כשר להביא טומטום ואנדרוגינוס?!
לא, אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם, תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם?!
מעשר יוכיח, שאין קדושתו מרחם ולא כשר להביא טומטום ואנדרוגינוס.
לא, אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה, תאמר בעולה שהוא אחד מאחד, הואיל והוא אחד מאחד תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס?!
תלמוד לומר: זכר ולא נקבה.
כשהוא אומר למטה: זכר שאין תלמוד לומר: אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס.

תמים -
כשם שאם אינו תמים אינו לרצון, כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון.

תמים יקריבנו -
תמים יקדישנו.

רבי יוסי אומר:
תמים יקריבנו -
יבקרנו ויקריבנו.

אמר ר' יוסי:
שמעתי שהמביא ושוחט תמיד של שבת שאינו מבוקר שהוא חייב חטאת ויביא תמיד אחר.

אל לפתח אהל מועד -
מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד.
מהו אומר יקריב יקריב?
מנין אתה אומר נתערב עולה בעולה עולה בחולין עולה בתמורה יקריבו?
תלמוד לומר: יקריב יקריב.
יכול אפילו נתערב בפסולין שאין כשרין ליקרב?
תלמוד לומר: יקריב אותו. אוציא את שנתערב בפסולין שאין כשר ליקרב.
מנין אפילו נתערב בחטאות הפנימיות?
אוציא את שנתערב בחטאות הפנימיות שאלו בפנים ואלו בחוץ.
מנין אפילו נתערב בחטאות החיצוניות?
אוציא את שנתערב בחטאות החיצוניות שאלו למעלה ואלו למטה.
מנין אפילו נתערב בשלמים ותודה?
אוציא את שנתערב בשלמים ותודה, שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים.
ומנין שאפילו נתערב בבכור ומעשר ובפסח?
אוציא את שנתערב בבכור מעשר ופסח, שאלו במתן ארבע ואלו במתן אחת.
יכול אפילו נתערב באשם?
תלמוד לומר: יקריבנו לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים.
ומה ראית לומר עולה בעולה?
שהוא שם אחד.
עולה בתמורה?
שהתמורה קרבה בעולה.
עולה בחולין?
שיכול להקדיש את החולין ולעשותן עולה.

יקריב אותו
מלמד, שכופין אותו.
יכול על כרחו?
תלמוד לומר: לרצונו.
הא כיצד?
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
וכן אתה מוצא בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
חייבי ערכין ממשכנין אותן.
חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן.
חייבי עולה ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו'.

ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך.
למה לי?
מאותו נפקא דתניא: יקריב אותו.
מלמד, שכופין אותו וכו'.
ותרתי זימני למה לי?
חד דאמר ולא אפריש, וחד דאפריש ולא אקריב.
דאי אשמעינן אמר ולא אפריש, משום דלא קיימיה לדבוריה, אבל אפריש ולא אקריב כל היכא דאתיה בי גזא דרחמנא איתיה.
ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דקא משהה ליה גביה, אבל אמר ולא אפריש אימא דבור בעלמא הוא ולאו כלום הוא, צריכא.
ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש, הא נדבה כתיבא.

ותניא:

אי זהו נדר ואי זהו נדבה?
נדר הרי עלי עולה, נדבה הרי זו עולה.
ומה בין נדר לנדבה?
נדר מת או נגנב חייב באחריותו.
נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו.

אמר רבא:
משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותו.

האומר לא תכפר חטאתו עליו
אביי אמר:
אינה מכפרת.

ורבא אמר:
מכפרת.
היכא דאמר לא תקרב דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרא.
מאי טעמא?
יקריב אותו לרצונו כתיב. אלא כי פליגי דאמר תקריב ולא תכפר.

אביי אמר:
אין מכפרת, דהא אמר לא תכפר.

רבא אמר:
מכפרת, כיון דאמר תקרב כפרה ממילא קא אתי, והדר ביה רבא.

אמר עולא:
מנין ליאוש שאינו קונה?
שנאמר: והבאתם גזול ואת הַפִּסֵּחַ ואת החולה.
גזול דומיא דפסח.
מה פסח דלית ליה תקנה כלל, אף גזול דלית ליה תקנה כלל.

רבא אמר מהכא:
קרבנו
ולא הגזול.
אימת?
אילימא לפני ייאוש למה לי קרא?
אלא לאו לאחר יאוש, שמע מינה.

לפני ה' וסמך
אין סמיכה בבמה.

צפונה לפני ה'
אין צפון בבמה.
וכי אי זו מדה מרובה מידת צפון או מידת סמיכה?
מדת סמיכה מועטת ממידת צפון.
שצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור.
וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד,
אם מעטתים מצפון מרובה לא אמעטם מסמיכה מועטת.
אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעט סמיכה.
או בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון.
סמיכה נוהג בקדשי קדשים ובקדשים קלים
וצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים.
אם מעטתים מצפון מועט אמעטם מסמיכה מרובה.
לפי שיש בסמיכה מה שאין בצפון ובצפון מה שאין בסמיכה, צריך לומר: לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה צפון לפני ה' אין צפון בבמה, לפני ה' וסמך אף על פי שסמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים.

תנו רבנן:
כיצד סומך?
הזבח עומד בצפון ופניו למערב, הסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו של זבח ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה על חטאת, עון חטאת ועל אשם, עון אשם ועל עולה עון (עולה), לקט שכחה ופאה ומעשר עני דברי רבי יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה.
במאי קמיפלגי?
אמר ר' ירמיה?
בלאו דנבלה קמיפלגי.

מר סבר:
לאו מעליא הוא.

ומר סבר:
לא לאו מעליא הוא.

אביי אמר:
דכולי עלמא לאו דנבלה מעליא הוא, והכא: בתעזוב קמיפלגי.
מר סבר:
תעזוב מעיקרא משמע.

ומר סבר:
השתא משמע.
מה בין במת יחיד לבמת צבור?
סמיכה ושחיטת צפון ומתנות סביב ותנופה והגשה.

רבי יהודה אומר:
אין מנחה בבמה -
וכהון,
ובגדי שרת,
וכלי שרת,
וריח ניחוח,
ומחיצה בדמים,
ורחוץ ידים ורגלים,
אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה.
סמיכה דכתיב: לפני ה' וסמך.
שחיטה בצפון, דכתיב: על ירך המזבח צפונה.
מתנות סביב, דכתיב: וזרקו בני אהרן הכהנים וגו'.
תנופה, דכתיב: והניף.
הגשה, דכתיב: והגישה אל המזבח.

אמר רב ששת:
לדברי האומר: יש מנחה בבמה, יש עופות בבמה, אין מנחה בבמה אין עופות בבמה.
מאי טעמא?
וזבחו זבחי שלמים, זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות.
כהון דכתיב: וזרק הכהן.
בגדי שרת דכתיב: שבעת ימים ילבשם הכהן.
כלי שרת, דכתיב: ולקחו את כל כלי השרת.
ריח הניחוח, דכתיב: ריח ניחוח לה'.
מחיצה לדמים, דכתיב: והיתה הרשת עד חצי המזבח.
ושלא רחוץ ידים, דכתיב: בבואם אל אהל מועד ירחצו מים.
וסמך ידו, ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שלוחו, ידו ולא יד אשתו.
כל הני למה לי?
צריכי. דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי עבד דלאו בר מצוות הוא, אבל שליח דבר מצוות הוא ואשתו של אדם כמותו אימא לסמוך.
ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמו, אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תסמוך, צריכא.

ידו
ולא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.

ידו
על ראש ולא ידו על הצואר, על ראש ולא על הגבים. אוציא את כולן ולא אוציא את החזה.

ודין הוא:
ומה אם הראש שאין טעון תנופה טעון סמיכה, חזה שטעון תנופה אינו דין שטעון סמיכה?
תלמוד לומר: על ראש ולא על החזה.

יכול אין טעון סמיכה אלא עולת, נדבה עולת חובה מנין?
ודין הוא: נאמר הכא עולת חובה, ונאמר הכא עולת נדבה, מה עולת נדבה טעונה סמיכה, אף עולת חובה טעונה סמיכה.
לא, אם אמרת בעולת נדבה שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה,והואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה לא תטעון סמיכה?!
תלמוד לומר: עולה, אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה זו וזו טעונה סמיכה.
יכול אין טעונה סמיכה אלא עולת הבקר עולת הצאן מנין?
ודין הוא: נאמר הכא: עולה מן הבקר ונאמר הכא: עולה מן הצאן.
מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה, אף עולת הצאן טעונה סמיכה?!
לא, אם אמרת בבן בקר שנתרבה בנסכים תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים, הואיל ונתמעט בנסכים לא יטעון סמיכה?!
תלמוד לומר: עולה, אחד עולת הבקר ואחד עולת הצאן טעונה סמיכה.
יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה?
תלמוד לומר: העולה פרט לעולת העוף.

ונתרצה לו
מלמד, שהמקום רוצה לו.
על מה המקום רוצה לו?
אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים חטאות ואשמות הרי עונשן אמור.
אלא על מה המקום רוצה לו?
על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה.

ר' שמעון אומר:
ונרצה לו
ולזבחו אף על פי שלא סמך נרצה הזבח.

נרצה לו לכפר עליו
במכפר.
אי זהו מכפרו?
זה הדם, שנאמר: כי הדם הוא בנפש יכפר.

אין לי אלא דם הטהור, דם הטמא מנין?
כשהוא אומר: ונשא אהרן את עון הקדשים,

אי זה עון הוא נושא?
אם עון פגול, הרי כבר נאמר: פגול הוא לא ירצה.
אם עון נותר, הרי כבר נאמר: לא ירצה,

הא אי זה עון הוא נושא?
עון טומאה שהותרה מכללה בצבור.
אין לי אלא עון, הדם הקומץ והלבונה והקטורת מנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים מנין?
תלמוד לומר: לכל מתנות קדשיהם.
אין לי אלא של אנשים, של נשים מנין?
אין לי אלא של ישראל של גרים ושל עבדים מנין?
תלמוד לומר: עון הקדשים ריבה.
הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם, מה תלמוד לומר: וסמך ונרצה?
לומר שאם עשה את הסמיכה שירי מצווה כאילו לא כפר.

עליו
רבי שמעון אומר:
את שעליו חייב באחריותו ואת שאין עליו אינו חייב באחריותו.

מאי משמע?
אמר ר' יצחק בר (אבוה) [אבדימי]:
כיון דאמר: עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה.

אמר רמי בר חמא:
סמיכה בכל כחו בעינן, דאי סלקא דעתך לא בעינן בכל כחו, מאי קא עביד, לסמוך.
מיתיבי: דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכו', עד נחת רוח לנשים.
ואי סלקא דעתך סמיכה בכל כחו בעינן, משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים?!
לא, לעולם בכחו בעינן, דאמר להו אקפו ידייכו.
אי הכי הא דקתני התם לא מפני שסמיכה בנשים, תיפוק ליה דליתה לסמיכה כלל.
הכי קאמר: לא מפני שסמיכה חשובה בנשים דליתה לסמיכה כלל, אלא כולה לעשות נחת רוח לנשים.


להמשך ילקוט שמעוני ויקרא, פרק א