ויקחו (שני) בני אהרן נדב ואביהוא -
אף הם בני אהרן בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים, עמדו להוסיף אהבה על אהבה, שנאמר: ויקחו - ואין לקיחה אלא שמחה.

נדב ואביהוא -
מה תלמוד לומר: בני אהרן?
ממשמע שנאמר: נדב ואביהוא איני יודע שבניו היו, מה תלמוד לומר: בני אהרן?
שלא חלקו כבוד לאהרן.
נדב ואביהוא - לא נטלו עצה ממשה.

איש מחתתו -
איש מעצמו, ולא נטלו עצה זה מזה.

דבר אחר:
מסיני נטלו להם. שכיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכין תחלה והם באים אחריהם, אמרו נדב ואביהוא: מתי שנים זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל.
אמר המקום: נראה מי קובר את מי?
הם קוברים אתכם ויהיו מנהיגים את הקהל.

אמר רב פפא:
היינו דאמרי אינשי:
נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני.

דבר אחר:
כיון שראו שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר נדב ואביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?!
מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדש הקדשים.
אמר להם המקום: אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הכנסתם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה.

ויקריבו לפני ה' אש זרה -
רבי ישמעאל אומר:
יכול אש זרה ממש?
תלמוד לומר: אשר לא צוה אותם - הכניסם בלא עתה.

רבי עקיבא אומר:
לא הכניסם אלא מן הכירים, שנאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה.
אם כן למה נאמר: אשר לא צוה אותם?
לא נמלכו במשה רבן.

ורבי אליעזר אומר:
לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

מעשה בתלמיד אחד של ר' אליעזר שהורה הלכה בפני רבו.
אמר לאימא שלום אשתו: זה אינו מוציא שנתו ומת, לאחר שמת נכנסו אצלו חכמים.
אמרו לו: וכי נביא אתה?
אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

ותצא אש למפני ה' -
מלמד שיצאה אש מבית קדש הקדשים ושרפה נשמתם.

אבא יוסי בן דוסתאי אומר:
שני חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושניםפ בחוטמו של זה.

ותאכל אותם -
אותם נשרף ולא בגדיהם, שנאמר: ויקרבו וישאום בכתונתם - בכתונת הנשואים.
או יכול בכתונת הנושאים?
תלמוד לומר: ותאכל אותם ולא בגדיהם.
ואומר: ולבני אהרן תעשה כתונות - כתנות לכהנים ולא כתנות ללוים.

וימותו לפני ה' -
ר' אליעזר אומר:
לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרין ליכנס, שנאמר: ויקרבו וישאום בכתונותם.
אם כן למה נאמר: וימותו לפני ה'?
נגפן המלאך ודחפן המלאך לחוץ והוציאן.

ר' עקיבא אומר:
לא מתו אלא בפנים, שנאמר: וימותו לפני ה'.
אם כן למה נאמר: ויקרבו וישאום בכתנותם?
מלמד שהטילו עליהם חניתות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.

וימותו לפני ה' -
רבי אליעזר אומר:
כעין מיתה, שרפת נשמה והגוף קיים.

רב מתנה אמר:
שרפה ממש.
ומאי וימותו?
דאתחולי הוה בהו מגואי כעין מיתה.

דתניא: אבא יוסי בן דוסתאי וכו' (כתוב ברמז תשי"ב).
זה שאמר הכתוב: הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע.
לצדיק - זה אהרן, דכתיב ביה: בשלום ובמישור הלך וגו',
ולרשע - זה קרח ועדתו, דכתיב: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים.
אלו נכנסו להקריב במחלוקת יצאו שרופים,
ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופים!
לשחוק אמרתי מהולל – מהו?
מעורבב הוא השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה בעלה כהן גדול, ויבמה מלך, אחיה נשיא, ושני בניה סגני כהונה. וכיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים, נהפכה שמחתה לאבל.

ר' לוי פתח:
אמרתי להוללים אל תהולו – למערבבים, אלו שלבם מלא עליהם חולחליות רעות.

רבי קרי להון:
אללי, אלו שמביאין אללי לעולם,
ולרשעים אל תרימו קרן –
אמר הקב"ה לרשעים: הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?!

רבי חייא בריה דרבי זעירא פתח:
אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו - מקפץ כההוא דכתיב: לנתר בהן על הארץ.
אמר איוב: לא היו בניו של אהרן דומין למטהו: מטה אהרן נכנס יבש יצא לח: ויצא פרח ויצץ ציץ.
טיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים וגדר שתי פרוכת ויצא בשלום, ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים!
בארבעה מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן, ומזכיר סרחונן, וכל זה למה?
להודיעך שלא היה בידן אלא אותו העון בלבד.

אמר ר' אלעזר המודעי:
שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם, שלא יהו הבריות אומרים: מעשים מקולקלים היה להם בסתר, שעל ידי כן מתו.

בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר:
בשביל ארבעה דברים מתו:
על הקריבה,
ועל ההקרבה,
ועל אש זרה,
ועל שלא נטלו עצה זה מזה,
על הקריבה - שנכנסו לפני ולפנים.
ועל הקרבה - שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו.
ועל אש זרה - מבית (בדים) [כיריים] הכניסו.

רבי מני בשם ר' לוי:
בשביל ארבעה דברים מתו, וכולהו כתיב בהו מיתה,
על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש, וכתיב בה מיתה, יין ושכר אל תשת וגו'.
ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים וכתיב בה מיתה, בבואם אל אהל מועד ירחצו וגו'. שנכנסו מחוסרי בגדים וכי מה היו חסרים?

א"ר לוי:
מעיל היו חסרים וכתיב בה מיתה, והיה על מצח אהרן לשרת בקדש ולא ימות.
ועל ידי שלא היו להם בנים, וכתיב בה מיתה, וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם.

אבא חנן אומר:
על ידי שלא היה להם נשים.
דתנן תמן: וכפר בעדו ובעד ביתו - זה אשתו.

א"ר לוי:
הרבה נשים היו יושבות עגונות, ממתינות להם.
ומה היו אומרים: אחי אבינו – מלך, אחי אמנו – נשיא, אבינו - כהן גדול, אנו - סגני כהונה, איזו אשה הגונה לנו?!

רב נחמן בשם רבי יהושע בר נחמן:
למה בחוריו אכלה אש?
בשביל בתולותיו לא הוללו.
ועוד מן הדא: ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא, מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה נדב ואביהוא מהלכין אחריהם, והיו אומרים: מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהם.

רבי יודן בשם ר' אייבו אמר:
בפניהם אמרו זה לזה.

ר' פנחס אמר:
בלבם הרהרו.

א"ר ברכיה:
אמר להם הקב"ה: אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אמותיהן.

ועוד מן הדא: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו.
אמר ר' פנחס:
מכאן שהיו ראויין להשלחת יד,

א"ר הושעיא:
וכי קלרין על תעמהן לסיני, דאת אמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו?
אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה, כאדם שמביט (כח בידו) מתוך מאכל ומשתה.

רבי חנן אמר:
אכילה ודאי, דכתיב: באור פני מלך חיים.

א"ר תנחום:
מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
משה לא זן עיניו מן השכינה, דכתיב: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים.
ונהנה מן השכינה, דכתיב: ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.

דבר אחר:
כי ירא - וייראו מגשת אליו,
מהביט - ותמונת ה' יביט.
נדב ואביהוא לא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה.

וימת נדב ואביהוא לפני ה' –
וכי לפני ה' מתו?
אלא מלמד, שקשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחיי אביהם.

הכא את אמר: לפני ה' שני פעמים, ולהלן את אמר: על פני אהרן אביהם - פעם אחת! מלמד, שקשה לפני הקב"ה כפלים מאביהם.

במדבר סיני - וכי במדבר סיני מתו?
אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסין שלהם למיתה.
משל למלך שהיה משיא את בתו, ונמצא בשושבין שלו דבר זוהמא.
אמר המלך: אם הורגו אני עכשיו, הרי אני מעכב שמחת בתי. למחר באה שמחתי, מוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי.
כך אמר הקב"ה: אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו אני מערבב שמחת תורה, למחר שמחתי באה, מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה, הדא הוא דכתיב: ביום חתונתו - זה סיני.
וביום שמחת לבו - זה אהל מועד.

ובנים לא היו להם -
אלו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ואיתמר, כל הקודם בנחלה קודם בבכורה, ובלבד שיהא נוהג כמנהג.

ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם -
רבי יצחק אמר:
בחייו.

ור' חייא בר אבא אמר:
במותו.
על דעתיה דר' יצחק דהוא אמר בחייו –
נאמר כאן: על פני,
ונאמר להלן על פני תרח אביו,
מה להלן בחייו,
אף כאן בחייו.

על דעתיה דרבי חייא בר אבא דאמר: במותו –
כאן על פני,
ונאמר להלן: ויקם אברהם מעל פני מתו,
מה להלן במותו,
אף כאן במותו.

על דעתיה דרבי יצחק דאמר:
בחייו - אירע טומאה באהרן - שימש אלעזר, אירע טומאה באלעזר - שימש איתמר.

מעשה בשמעון בן קמחא שיצא לדבר עם מלך הערביים ונתזה צינורא של רוק מפיו על בגדיו וטמאהו, ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה. אותו היום ראתה אמן שני בניה כהנים גדולים.
אמרו: ז' בנים היו לקמחא, וכולן שמשו בכהונה גדולה.
נכנסו חכמים אצלה אמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך?
אמרה להם: כך יבא עלי, אם ראו קרות ביתי שערות ראשי מימי.
אמרו: כל קמחיים - קמח וקמחא דקמחית – סולת.
וקראו עליה את הפסוק הזה: כל כבודה בת מלך פנימה וגו'.

ועל דעתיה דרבי חייא דהוא אמר: במותו - כשמת אהרן - שימש אלעזר בנו, וכשמת אלעזר - שימש איתמר.

ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אבא אמר:
קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש -
הארון אין כתיב כאן אלא הקודש, כאדם שאומר: העבר המת הזה מפני האבל, עד מתי יהא האבל הזה מצטער?!

אמר רבי אבא בר כהנא:
מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרשת אפר פרה?
אלא מלמד, כשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת מרים מכפרת.

א"ר יודן:
מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבור לוחות?
אלא מלמד, שהיא קשה לפני הקב"ה כשבירת לוחות.

א"ר חייא בר אבא:
באחד בניסן מתו בניו של אהרן.
ומפני מה מזכיר מיתתן של בני אהרן ביום כפור?
אלא מלמד, כשם שיום כפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפר.
ומנין שיום הכפורים מכפר?
דכתיב: כי ביום הזה יכפר.
ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת?
שנאמר: ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנמין בצלע בקבר קיש אביו ויעשו ככל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן.

היה אהרן עומד ותוהא, ואומר: אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני.
נכנס משה אצלו והיה מפייסו.
אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי: עתיד אני לקדש את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשו והייתי אומר: או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך, שבהן הבית נתקדש.
כיון ששמע אהרן צִדֵּק עליו את הדין ושתק, שנאמר: וידום אהרן.
ולמודין הם הצדיקים שמצדיקים עליהם את הדין.
אברהם צדק עליו את הדין, שנאמר: ואנכי עפר ואפר.
יעקב צדק עליו את הדין, שנאמר: קטנתי מכל החסידים ומכל האמת.
דוד צדק עליו את הדין, שנאמר: הבאישו נמקו חבורותי מפני אלותי.


ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפון -
מכאן אמרו:
אין הכהנים מיטמאים למתים, שהרי אלעזר ואיתמר הכהנים לא נטמאו להם.
ומי נטמאו להם?
הלוים.
ממשמע שנאמר: ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, איני יודע שעוזיאל דד אהרן, מה תלמוד לומר דֹד אהרן?
מקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן:
מה אהרן רודף שלום בישראל,
אף עוזיאל רודף שלום בישראל.

מנין שהיה אהרן רודף שלום בישראל?
שנאמר: ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל.
ובמשה הוא אומר: ויבכו בני ישראל את משה.
מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, ובמשה לא בכו אלא בני ישראל?
שאהרן לא אמר לאיש סרחת ולא לאשה סרחת, אבל משה מפני שהוכיחן נאמר בו: בני ישראל.
וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה: בריתי היתה אתו החיים והשלום - שהיה רודף שלום בישראל. ואתנם לו מורא וייראני - שקבל עליו כל דברי תורה באימה ברתת ובזיע.
מה תלמוד לומר: ומפני שמי נִחַת הוא?
אמרו בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן, נרתע ונפל לאחוריו.
אמר: אוי לי, שמא מעלתי בשמן המשחה. השיבתו רוח הקדש: והנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כטל חרמון שיורד על הררי ציון.
מה הטל זה אין בו מעילה,
אף שמן המשחה אין בו מעילה.

תורת אמת היתה בפיהו - ולא אסר המותר ולא התיר האסור.
בשלום ובמישור הלך אתי - שלא הרהר אחר דרכי המקום כדרך שלא הרהר אברהם אבינו.
ורבים השיב מעון - שהשיב פושעים לתורה, ואומר: מישרים אהבוך.

ויקרבו וישאום בכתנותם -
מלמד, שחס המקום עליהן במיתתן מבחייהן. שאילו נשרף גופן ואין בגדיהן קיימין היו מפורסמין ומבוזין, אלא נשרף גופיהן ובגדיהן קיימין.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שהכעיסו המקום ונכנסו לפניו שלא ברצונו כך עשה להם, קל וחומר לשאר צדיקים.

ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו -
רבי אומר:
בגדולה מתחילין מן הגדול, דכתיב: אל אהרן ולאלעזר.
ובקלקלה מתחילין מן הקטן, דכתיב: ויאמר ה' אל הנחש וגו' ואיבה אשית וגו' ואל האשה אמר - נתקלל הנחש ואחר כך נתקללה חוה ואחר כך נתקלל אדם.

ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע -
יכול לא תפרעו מן הכובע?
הרי אתה דן: נאמר כאן פריעה,
ונאמר להלן פריעה,
מה פריעה האמור להלן גידול שער,
אף כאן גידול שער.

ובגדיכם אל תפרומו -
אל תקרעו בגדיכם.

ולא תמותו -
ממשמע שנאמר לאו אתה שומע הן.

ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו -
זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא ואחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף - אם אחיכם אין בוכים יקצוף על כל העדה.

יבכו את השרפה וגו' -
מה תלמוד לומר: השרפה?
הרי אני דן: נאמר כאן שרפה,
ונאמר להלן שרפה,
מה שרפה האמורה כאן שרפת נשמה וגוף קיים,
אף שרפה האמור להלן שרפת נשמה (כגון גוף קיים (משא"כ) בשרפה האמורה בבת כהן ובשרפה האמורה באשה ואמה.

מעשה ברבי טרפון שהיה יושב בצלו של שובך בשבת במנחה הביאו לפניו דלי של צונן.
א"ר טרפון לתלמידיו: השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך?
א"ל: למדנו רבינו.
א"ל: בורא נפשות רבות וחסרונן.
אמר להן: אשאל.
אמרו לו: למדנו.
אמר להם: הרי הוא אומר: וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם - והלא אין דרכן של ערבים להיות נושאין אלא עורות ריח רע ועטרן?
אלא שנתנו צדיק ההוא בין דברים החביבין, והרי דברים קל וחומר:
ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן, בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו: ויקרבו וישאום בכתונותם - והרי דברים קל וחומר:
ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן, בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה.
כיוצא בו: לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור - והרי דברים קל וחומר:
ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהם, בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה.

ומפתח אהל מועד לא תצאו -
יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה?
תלמוד לומר: ומן מקדש לא יצא ולא יחלל
אימתי אינו יוצא?
ולא יחלל - הוי אומר בשעת עבודה.

פן תמותון -
ממשמע שנאמר לאו, אתה שומע הן.

כי שמן משחת ה' עליכם -
מה תלמוד לומר?
יכול אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה, אם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכהנים של כל הדורות?
תלמוד לומר: כי שמן משחת ה' עליכם.

ויעשו כדבר משה -
קיימו עליהן מצות משה רבן,
שבח לתלמיד שמקיים עליו מצות רבו.
שבח לבני אהרן שקיימו עליהן מצות משה.
וכן הכתוב משבח את ישראל במצרים: וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו.
וכן הכתוב משבח את ישראל בפרשת שלוח טמאים: ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה.
וכן הכתוב משבח את יהושע: כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע
וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה משה:

יין ושכר אל תשת -
תני רבי ישמעאל:
לא מתו בניו של אהרן אלא שנכנסו שתויי יין.

ר' פנחס בשם רבי לוי:
משל למלך שהיה לו בן בית נאמן ומצאו עומד על פתח החנויות, והתיז את ראשו בשתיקה ומינה בן בית אחר תחתיו. ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שהוא מצוה את השני ואומר לו: אל תכנס בפתח החנויות, אנו יודעין שמתוך כך הרג את הראשון.
כך ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם ואין אנו יודעין מפני מה מתו, אלא מפני שהוא מצוה את אהרן ואמר לו: יין ושכר אל תשת - אנו יודעין שלא מתו אלא מפני היין.
ולפי ששתק אהרן, שנאמר: וידום אהרן - קבל שכר על שתיקתו וזכה ונתייחד עליו הדבור, שנאמר: וידבר ה' אל אהרן.

פקודי ה' ישרים משמחי לב - זה אהרן, שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו וכיון שנתייחד עליו הדבור שמח, שנאמר: וידבר ה' אל אהרן.

תני חזקיה:
נעשו דברי תורה עטרה לראש - כי לוית חן הם לראשך.
מונייק לצואר - וענקים לגרגרותיך.
מלוגמא ללב - פקודי ה' ישרים משמחי לב.
קילורית לעינים – מצות ה' ברה מאירת עינים.
כוס עיקרין לבני מעיים, שנאמר רפאות תהי לשרך.
מנין לרמ"ח אברים שנאמר: כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

רבי יהודה ברבי שלום:
בלשון עברי שמו יין ובלשון ארמי חמר.
חמר בגימטריא רמ"ח, כנגד אברים שבאדם.
היין נכנס בכל אבר ואבר, והגוף מתרשל והדעת מיטלטל, נכנס היין הדעת יצאה.

וכך שנה רבי אלעזר הקפר:
נכנס יין שהוא שבעים ויצא סוד שהוא שבעים, לכך נצטוה כהן שלא ישתה יין בשעת עבודה שלא תיטלטל דעתו, אלא משמר את התורה משמר את העבודה ואת הדעת, שנאמר: תורת אמת היתה בפיהו וגו'.
ואומר: כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו', לכך הקב"ה מצוה לאהרן: יין ושכר אל תשת.
ולא תהא סבור שמא לשעבר צויתי אתכם בזמן שבית המקדש קיים, שנאמר: בבואכם אל אהל מועד וגו' אלא אף לעולם שמרו עצמכם מן היין, שהיין סימן קללה.

אמר ישעיה:
צוחה על היין בחוצות ערבה כל שמחה שבת משוש הארץ.
מהו עָרְבָה?
חשכה, קבלה, כמה דאת אמר: ויהי ערב.
גלה משוש הארץ - ששבתה ציון, שנאמר: יפה נוף משוש כל הארץ.
אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה היין סימן קללה. אבל לעולם הבא אני אעשה אותו עסיס, שנאמר: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס.

תנו רבנן:
יין ושכר אל תשת -
יכול אפילו כל שהו, אפילו מגתו?
תלמוד לומר:ושכר - אל אמרתי אלא כדי לשכר, רביעית יין בן ארבעים יום.
אם כן מה תלמוד לומר: יין?
לומר לך: מוזהרין עליו כל שהוא, ומוזהרין עליו מגיתו.

ר' יהודה אומר:
יין אל תשת - אין לי אלא יין, שאר משכרין מנין?
תלמוד לומר: ושכר.
אם כן מה תלמוד לומר: יין?
לומר לך על היין במיתה, ועל שאר משכרין באזהרה.

ר' אלעזר אומר:
יין אל תשת - שלא תשתנו כדרך שכרותו, הא אם הפסיק בו, או נתן לתוכו מים כל שהן - פטור. במאי פליגי?
תנא קמא סבר גמרינן שכר, שכר מנזיר.
ור' יהודה לא יליף.
ור' אלעזר סבר מאי ושכר?
הוא דמישכר.
כמאן אזלא הא דתניא: אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה ארבעים, כמאן?
כר' יהודה, והלכה כר' אלעזר.

קרי רב עליה דר' אלעזר:
טובינא דחכימי.

ר' אחא דהוצל כו' אתא לקמיה דרב אשי, א"ל: זיל האידנא ותא למחר, דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות.
א"ל: האמר רב: הלכה כר' אלעזר.
(ורב) [ומר] הא קא רמי ביה מיא?
לא קשיא, הא ברביעית, הא ביותר מרביעית.

שלשה מינין אסורין.
א"ר אלעזר:
עשר רביעיות הן, ונקיט רב כהנא בידיה חמש סומקתא וחמש חיוורתא.
חמש סומקתא: נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו [סימנא].
נזיר - רביעית יין לנזיר.
עושה פסח - דאמר רב יהודה אמר שמואל:
ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית.
שהורו - שתה רביעית יין אל יורה.
במקדש - שתה רביעית יין ונכנס למקדש - חייב.

ומתו – דתניא: מנין לרביעית דם שיצא משני מתים שהוא מטמא באהל?
שנאמר: ועל כל נפשות מת לא יבוא.
חמש חיורתא: חלת נזיר ומצורע שנפסלו בשבת (סימנא).
חלת - רביעית שמן לחלות.
נזיר - רביעית שמן לנזיר.
מצורע - רביעית מים למצורע.

שנפסלו – דתנן:

ושאר כל משקין טמאין פוסלין את הגויה ברביעית.

בשבת – דתנן: ושאר כל השופכין ברביעית, להוצאת שבת. ותו ליכא והאיכא: מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים?
בפלוגתא לא קמיירי.
והאיכא היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור,
ור' יהודה אומר:
רביעית. בפלוגתא לא קמיירי.
והא איכא: כמה מים נותן לתוכה?
כל שהוא.

ר' מאיר אומר:
רביעית. בפלוגתא לא קא מיירי.
והאיכא מקוה?
בר מההוא דבטלוה רבנן.

ואלו הן שבמיתה:
שתויי יין,
ופרועי ראש.
בשלמא שתויי יין, דכתיב: יין ושכר אל תשת וגו', אלא פרועי ראש מנלן?
דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש:
דכתיב: וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו.
וכתיב: ויין לא ישתו.
מה שתויי יין במיתה,
אף פרועי ראש במיתה.
ומינה: מה שתויי יין מחלל עבודה,
אף פרועי ראש מחלל עבודה.

שתויי יין מנלן?
אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים.
והא תנא מולהבדיל קא נסיב לה?
הני מלי מקמי דניקוש גזרה שווה.
והא תנא מחוסר בגדים הוא, דקא יליף משתויי יין?
הכי קאמר: מנין שלא נחלוק בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים?
תלמוד לומר: חוקה חוקה לגזרה שווה. אלא ולהבדיל למה לי?
כדרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות.

אתה ובניך -
יכול חללין?
תלמוד לומר: אתך - יצאו חלליך.
אוציא את חללין ולא אוציא את בעלי מומין?
תלמוד לומר: אתה ובניך - מה אתה כשר אף בניך כשרין, יצאו חללין ובעלי מומין.

בבואכם אל אהל מועד -
אין לי אלא בביאה, מנין אף ביציאה?
תלמוד לומר: אתה ובניך.
מנין לעשות המזבח כאהל מועד?
תלמוד לומר: אתה ובניך.
מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה?
תלמוד לומר: אתה ובניך אתך.

רבי אומר:
נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד וכו' [מה בבואם] האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל [מועד] ואינו חייב אלא בשעת עבודה, אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן עשה יציאה כביאה ואת אהל מועד כמזבח ולא יהא חייב אלא בשעת עבודה.

אהל מועד -
אין לי אלא אהל מועד, מנין לרבות שילה ובית עולמים?
תלמוד לומר: חוקת עולם ולא תמותו.
ממשמע לאו אתה שומע הן.
יכול יהיו ישראל חייבין מיתה על ההוראה?
תלמוד לומר: אתה ובניך לא תמותו - אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבין מיתה על ההוראה.
יכול יהיו אהרן ובניו חייבין מיתה על ההוראה?
ודין הוא: ומה אם ישראל שמוזהרין לבא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין אין חייבין מיתה על ההוראה, אהרן ובניו שאין מוזהרין לבא אל אהל מועד אלא שתויי יין אינו דין שלא יחוייבו מיתה על ההוראה?!
יצאו ישראל מן הכתוב, אהרן ובניו מקל וחומר.

חוקת עולם -
לרבות יציקות ובלילות ותנופות והגשות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות.

מנין לשתויי יין שאם עבד עבודתו פסולה?
תלמוד לומר: ולהבדיל בין הקודש ובין החול.
ומנין למחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים?
נאמר חוקה חוקה לגזירה שוה.

ולהבדיל בין הקודש ובין החול -
אלו דמים וחרמים והקדשות והערכין.

ובין הטמא ובין הטהור -
אלו טמאות וטהרות.


ולהורות את בני ישראל -
אלו ההוראות.

את כל החוקים -
אלו המדרשות.

אשר דבר ה' להם -
אלו ההלכות.

ביד משה -
זה התלמוד.
יכול אף המקרא?
תלמוד לומר: ולהורות.

ר' יוסי בר ר' יהודה אומר:
יכול אף התרגום?
תלמוד לומר: ולהורות.

אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן:
כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב: ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה: אשה כי תזריע וילדה זכר.

ר' יהושע בן לוי אמר:
הויין לו בנים הראוין להוראה, דכתיב: ולהבדיל ולהורות.

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן:
כל המבדיל על היין במוצאי שבת הויין לו בנים זכרים, דכתיב: ולהבדיל בין הקודש ובין החול וסמוך ליה: אשה כי תזריע וילדה זכר.

ר' יהושע בן לוי אמר:
הויין לו בנים ראוים להוראה, דכתיב: ולהבדיל ולהורות.
כמאן אזלא הא דתניא: שרץ טמא וצפרדע טהור שתויי יין מורין בהן הוראה, נימא ר' יוסי בר יהודא ולא רבנן.
אפילו תימא רבנן שאני הכא דזיל קרי ביה רב הוא.

אמר רב:
הלכה כר' יוסי בר ר' יהודה.
והא רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טמא לחבריה?
שאני רב דאורויי מורי. ונוקים ולא יורה?
כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה.

אמר ר' אלעזר א"ר הושעיא:
הפוחת - לא יפחות משלש.
והמוסיף - אל יוסיף על שבע.

סדר הבדלות כיצד?
המבדיל בין קודש לחול,
בין אור לחושך,
בין ישראל לעמים,
בין יום השביעי לששת ימי המעשה,
ובין טמא לטהור,
מים העליונים לתחתונים,
בין כהנים ללוים וישראלים.

(ויאמר) [וידבר] משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו -
בנים שקולין בו בכבוד.
יכול אף הראשונים?
תלמוד לומר: הנותרים - הנותרים שקולים בו בכבוד, ואין הראשונים שקולין בו בכבוד.

רבן שמעון בן גמליאל משום ר"א בן עזריה אומר:
הרי הוא אומר: וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה, שאין תלמוד לומר: ובנים לא היו להם, שאילו היו להם בנים, בניהם קודמין לאלעזר, שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד. אם כן למה נאמר: הנותרים?
אמר להם: לא היה לכם להסתכל כלל כאילו שעשו דבר שלא בעצה ונשטפו

ר' אלעזר אומר:
קרובים היו לישרף, אלא שרחם המקום על אהרן.

קחו את המנחה -
זו מנחת נחשון.

והנותרת -
זו מנחת יום השמיני.

מאשי ה' -
אין להם אלא לאחר מתן האשים.

ואכלוה מצות -
מה תלמוד לומר?
מפני שהיא מנחת צבור והוא מצות (עשה) [שעה], ואין כיוצא בה לדורות, לכך נאמר: ואכלוה מצות.

אצל המזבח -
ולא בהיכל אלא על גבי הכבש.
אין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות קדשי קדשים?
תלמוד לומר: קודש קדשים.
היא, אותה, והיא, הרי אלו ג' מעוטין, פרט לתודה וללחמה, לאיל נזיר וללחמו, לאיל המלואים וללחמו.

ואכלתם אותה במקום קדוש -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר אצל המזבח - אין לי אלא סמוך למזבח, מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש?
תלמוד לומר: במקום [קדוש].

כי חקך וחק בניך היא -
אין חק לבנות.

מאשי ה' -
אין להן אלא אחר מתן אשים.

אמר ר' אלעזר:
מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שיירי מנחה, דאמר קרא: ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה?
אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר.
אשכחן מנחה, קדשי קדשים מנלן?
אתיא קדש קדשים, קדשים קלים מנלן?

אמר רבא אתיא: ממדרשו של רבי ישמעאל דתניא: ר' יוסי אומר:
שלשה דברים משום שלשה זקנים, וזה אחד מהם.

ר' ישמעאל אומר:
יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה לירושלים ויאכלנו?!
ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום,
מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית.
מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח. בכורים יוכיחו.
מה לבכורים שכן טעונין הנחה?
תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך וגו'.
מקיש מעשר לבכור:
מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית. וליהדר דינא וליתי במה הצד. משום דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד מזבח. מאי קסבר, אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אפילו בכור נמי תיבעי, ואי קסבר קדשה לעתיד לבא, אפילו בכור נמי יקרב.

אמר רבינא:
לעולם קסבר לא קדשה, והכא במאי עסקינן?
בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין הבשר קיים, שמקשה בשור לדמו, מה דמו למזבח אף בשרו למזבח, ומקיש מעשר לבכור:
וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש?
מעשר דגן חולין הוא. ולמאן דאמר בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר?
דם ובשר חד מילתא הוא.
כי סליק רבין אמרה לשמעתא קמיה דר' ירמיה, אמר:
בכלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתתא דמחשכן. לא שמיע להו הא דתניא: בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלין, וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצה.

ותניא אידך:
בשני מקומות קדשים נאכלין. מאי לאו הא בקדשי קדשים והא בקדשים קלים. לא אידי ואידי בקדשים קלים, ולא קשיא, הא ר' ישמעאל הא רבנן.

רבינא אמר:
הא והא בקדשי קדשים.
ומאי (שנא) [בשני] מקומות דקתני?
הא עד שלא העמידו הלוים המשכן וכו' סלקא דעתך אמינא אי פסולו להו ביוצא, קא משמע לן. אימא הכי נמי?
אמר קרא: ונסע אהל מועד - אף על פי שנסע אהל מועד הוא.

תנו רבנן:
כי כן צויתי כאשר צויתי כאשר צוה ה' -
כי כן צויתי - באנינות יאכלוה.
כאשר צויתי - בשעת מעשה אמר להם.
כאשר צוה ה' - ולא מאלי אני אומר.
ורמינהו: מפי אנינות שרפוה, לכך נאמר כאלה!

אמר שמואל:
לא קשיא, הא ר' יהודה הא ר' נחמיה, דתניא: מפני אנינות שרפוה, לכך נאמר כאלה, דברי ר' נחמיה.

רבי יהודה ור' שמעון אומרים:
מפני טומאה נשרפה, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן לישרף.

דבר אחר:
היה לאוכלן לערב.

דבר אחר:
והלא פנחס היה עמהן.

רבא אמר אידי ואידי ר' נחמיה:
ולא קשיא, כאן בקדשי שעה כאן בקדשי דורות.

ר' נחמיה היכי מתרץ להני קראי ורבנן היכי מתרצי להו להני קראי?
ר' נחמיה מתרץ הכי: מדוע לא אכלתם - אמר לו משה לאהר:ן שמא נכנס דמה לפני ולפנים? א"ל: הן לא הובא את דמה. שמא חוץ למחיצתה יצתה?
א"ל: הן בקדש היתה.
ודילמא באנינות אקרבתוה ופסלתוה?
א"ל משה: וכי הן הקריבו דפסלא בהו אנינות?
אני הקרבתי.
וא"ל ואי הן לא הובא את דמה ובקודש היתה, אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי באנינות יאכלוה
א"ל: ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה, דאי בקדשי דורות וקל וחומר: ממעשר הקל:
ומה מעשר הקל אמרה תורה: לא אכלתי באוני ממנו קדש חמור לא כל שכן!
מיד וישמע משה ויוטב בעיניו - לא בוש משה לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי.

ר' יהודה ור' שמעון מתרצי להו הכי:
מדוע לא אכלתם החטאת - שמא נכנס דמה לפני ולפנים?
אמר לו: הן לא הובא את דמה.
שמא חוץ למחיצה יצתה?
אמר לו: הן בקודש היתה.
ודילמא באנינות אקרבתוה ופסלתוה?
אמר ליה: משה, הן הקריבו דפסלה בהו אנינות? אני הקרבתי.
ודילמא אגב טרדייכו פשעיתו בה ואטמאי?
אמר ליה: משה, כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים?!

ותקראנה אותי כאלה -
אפילו אלה כאלה אין אני מבזה קדשי שמים.
אמר ליה: אי הן לא הובא את דמה ובקודש היתה, אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי באנינות יאכלוה.
אמר ליה: שמא לא שמעת אלא בלילה: דאי ביום קל וחומר ממעשר:
ומה מעשר הקל אמרה תורה: לא אכלתי באוני ממנו קודש חמור לא כל שכן!
מיד וישמע משה וגו' לא בוש משה לומר לא למדתי אלא שמעתי ושכחתי.
איבעי להו לשהויי ולמיכלה לאורתא?
טומאה באונס באתה.

בשלמא לרבנן היינו דכתיב: היום,
אלא לרבי נחמיה מאי היום?
חובת היום.

בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב: הן היום.
אלא לרבנן מאי הן היום?
הכי קאמר: הן הקריבו? אני הקרבתי.
שפיר קאמרי ליה?
ר' נחמיה לטעמיה דאמר קדשי שעה לא פסלה בהו אנינות.

אמר מר:
היה לו לאוכלה בערב. שפיר קאמר ליה?
קסבר אנינות לילה דאורייתא.

דבר אחר:
והלא פנחס היה עמהן - שפיר קאמרי ליה?
סבר לה כי הא דאמר: רבי אלעאי:
לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'.

רב אשי אמר:
עד שעשה שלום בין השבטים, שנאמר: וישמע פנחס הכהן.
ואידך נמי, הכתיב: וישמע פנחס הכהן?
ההוא לייחס זרעו אחריו.

ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור -
אמר רבי נחמיה:
וכי ראשונים במקום טמא אכלום?
אלא טהור מכלל שהוא טמא ,טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב, ואיזה?
זה מנחת ישראל.
ואימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת, ואיזה?
זה מחנה לויה.

אמר אביי:
אמר קרא: ואכלתם אותה - אותה במקום קדוש ואין אחרת במקום קדוש, אפקוה ממחנה לויה וכו'.

שוק התרומה -
(כתוב ברמז תק"ח)

חזה -
זה החזה.

תנופה -
זו תנופת הסל.

שוק -
זה השוק.

תרומה -
זו תרומת תודה.

אתה ובניך ובנותיך -
אתה ובניך – בחלק,
ובנותיך - במתנות.
או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק?
כשהוא אומר: כי חקך וחק בניך היא - אין חק לבנות.
הא מה אני מקיים אתה ובניך ובנותיך?
אתה ובניך – בחלק, ובנותיך – במתנות.

נתנו מזבחי שלמי בני ישראל -
לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו היום, שנאמר: ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'.

שוק התרומה וחזה התנופה -
מלמד שהחלבים למטה.

ואת שעיר החטאת -
שעיר - זה שעיר נחשון.
חטאת - זו חטאת שמיני.
דרש - זה שעיר של ראש חדש.
יכול שלשתן נשרפו?
תלמוד לומר: והנה שורף - אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו.

דרש דרש -
שתי דרישות: למה? אמר להם: מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות. ואינו יודע איזו היא?
כשהוא אומר: ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה הוי אומר: זה שעיר של ראש חדש.

ויקצוף על אלעזר ועל איתמר -
מלמד שנתן פניו כנגד הבנים וכעס.

בני אהרן -
מלמד שאף אהרן היה עמהן בקצף.

והנותרם -
לא היה פנחס עמהם.

לאמר -
השיבני על דברי.

אשריהם משה ואהרן שלא נשאו לכם פנים בעולם הזה, שנאמר: יען לא האמנתם בי - אלו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר.
אשריהם הצדיקים, לא דיין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות.
הרבה בנים היו לו לאהרן שראוין לישרף כנדב ואביהו, שנאמר: הנותרם - אלא שזכות אביהם גרמה להם.
אוי לרשעים שמחייבין לעצמן ולבני בניהם עד סוף כל הדורות.
הרבה בנים היו לו לכנען שראוין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהם גרמה להם.

ואמר רבי פינחס אמר רבי ירמיה בשם רבי אבא בר כהנא:
אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין - אלו בניו של אהרן, שהיו בצד המיתה, וזכו שנתייחד הדבור עליהן ועל אביהן, ועל אחי אביהן בחייהן, דכתיב: ואת שעיר החטאת דרש דרש - שתי דרישות.
אמר להם: אם שחטתם, למה לא אכלתם?
ואם לא הייתם עתידין לאכול, למה שחטתם?
מיד ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, וכיון שכעס, נתעלמה הלכה ממנו.

רב הונא אמר:
בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו, ואלו הן:
בשבת,
ובכלי מתכות,
ובאונן (כתוב ברמז תשפ"ו).

בשבת מנין?
שנאמר: ויותירו אנשים ממנו עד בקר וכיון שכעס שכח מלומר להם הלכות שבת מה אמר להם?
אכלוהו היום כי שבת היום לה'.

בכלי מתכות מנין?
שנאמר: ויקצוף משה על פקודי החיל, וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו, שכח מלומר הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמר, אמר אלעזר הכהן, שנאמר: ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אמר להם: למשה רבי צוה ואותי לא צוה.

באונן דכתיב: ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן וכיון שכעס, שכח מלומר להם שאונן אסור לאכול בקדשים.

הנותרים -
רבי פנחס:
אמר להון: אף אינון הלואי לא אישתריתון!

וידבר אהרן -
בדבור עז כנגדו, כמה דאת אמר: דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות.
דרש אהרן קל וחומר וכו'. מיד וישמע משה וייטב בעיניו - הוציא כרוז במחנה לאמר אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי למדני. אלעזר היה יודע הלכה ושתק, וכן איתמר. ונתייחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן, הדא הוא דכתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם.

תני רבי חייא:
לאמר אליהם – לבנים - לאלעזר ואיתמר.

ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה -
ר' שמעון אומר:
כל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף - שעירי הרגלים מכפרים, אבל לא שעירי ראשי חדשים.
ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין?
על טהור שאכל את הטמא.

מאי טעמא דרבי שמעון?
דכתיב: ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה.
נאמר כאן עון
ונאמר להלן בציץ עון,
מה להלן טומאת בשר,
אף כאן טומאת בשר.

אי להלן עולין
אף כאן עולין?

עון העדה -
כתיב. מכדי מיגמר גמירי מהדדי, ניכפר דראש חדש אדירי' ואדציץ נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ. אמר קרא: עון עון - אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות.
וניכפר ציץ - אדידיה ואדראש חדש, נפקא מינה לטומאה בין זה לזה.
אמר קרא: ואותה - אותה נושא עון, ואין אחר נושא עון,

רב אשי אמר:
הכא כתיב: עון העדה - עדה ולא קדשים.
התם כתיב: עון הקדשים - קדשים ולא עדה.
אשכחן שעירי ראשי חדשים דמכפרים על טהור שאכל את הטמא, שעירי הרגלים שאין מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנא לן?

כדאמר רבי חמא בר חנינא:
שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר.
ואיתקש שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים:
מה ראש חדש במילתא דקודש מכפר,
אף שעירי רגלים במילתא דקדש מכפרין.

לשון אחר: ואמאי מכפרי?
אי על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף, האי בר קרבן הוא.
ואי על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר. אלא עד כרחך לא מכפר אלא שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.

רבי שמעון אומר:
שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, של יום הכפורים מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
אמרו ליה: מהו שיקרבו זה בזה?
אמר להם: יקרבו.
אמרו ליה: הואיל ואיל כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה?
אמר להם כולן ביאן לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

בשלמא דראש חדש לא מכפר אדרגלים, דאמר קרא: עון - עון אחד נושא ואינו נושא שתי עונות, אלא דרגלים ניכפרו אדראש חדש?
אמר קרא: ואותה - אותה נושא עון ואין אחר נושא עון.

בשלמא דרגלים לא מכפרו אדיום הכפורים, דאמר קרא: אחת בשנה - כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אלא דיום הכפורים ניכפרו אדרגלים.
אמר קרא: אחת - כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות.
והא כי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב?
אמר קרא: מלבד חטאת הכפורים איתקש חיצון לפנימי.


רבי שמעון בן יהודה אומר משמו:
שעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל את הטמא.
מוסף עליהן של רגלים שהן מכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.
מוסף עליהן של יום הכפורים, שמכפרים על טהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
א"ל: מהו שיקרב?
א"ל: הן.
א"ל: אם כן יהא של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלהן?
אמר להם: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
מאי שנא דראשי חדשים דלא מכפרי אדרגלים?
דאמר קרא: עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות, דרגלים נמי לא ניכפרו אדראשי חדשים, דאותה נושא עון ואין אחד נושא עון.
אותה - לא משמע ליה.
מאי שנא דרגלים דלא מכפרת אדיום הכפורים, דאמר קרא: אחת בשנה - כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, אי הכי דיום הכפורים לא ניכפר אדרגלים, דאמר קרא: אחת - כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות.
אחת - לא משמע ליה. דכי כתיב אחת בשנה בשעיר הנעשה בפנים כתיב.
אי הכי דרגלים נמי ניכפרו אדיום הכפורים, וכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב.
לעולם אחת משמע ליה, ושאני התם דכתיב: וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה - קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, הא דחיצון אפילו שתי כפרות.

הן לא הובא את דמה פנימה -
אין לי אלא פנימה, היכל מנין?
תלמוד לומר אל הקדש.
יאמר אל הקדש ואל יאמר פנימה?

אמר רבא:
בא זה ולימד על זה. מידי דהוה אתושב ושכיר דתניא:
תושב - זה קנוי קנין עולם,
שכיר - זה קנוי קנין שנים.
ויאמר תושב ואל יאמר שכיר, ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל, קנוי קנין שנים לא כל שכן?
אילו כן הייתי אומר: תושב - זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם יהא אוכל, בא שכיר ולימד על תושב שזה קנוי קנין עולם וזה קנוי קנין שנים, ואינו אוכל.

אמר ליה אביי:
בשלמא התם תרי גופי נינהו, ואף על גב דהוה ליה לקרא למיכתב נרצע לא יאכל ואתי אידך בקל וחומר?
מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. אלא הכא כיון דאיפסול ליה בהיכל, לפני ולפנים מאי בעי?

אלא אמר אביי:
לא נצרכה אלא לדרך משופע.

אמר ליה רבא:
והא הבאה כתיב בה?
אלא אמר רבא:
כל מידי דחשיבא ליה לפני לפנים לא מיפסל בהיכל. אונן מנא לן?
דכתיב: ומן המקדש לא יצא ולא יחלל - הא אחר שלא יצא חילל.

ר' אלעאי אמר מהכא:
הן הקריבו - ואני הקרבתי, מכלל דאי אינהו קרוב שפיר אישתרוף.

ור' אלעאי, מאי טעמא לא אמר [מומן המקדש לא יצאו?
אמר לך: מי כתיב הא אחר שלא יצא חילל?!
ואידך, מאי טעמא לא אמר] מהן הקריבו?
קסבר מפני טומאה נשרפה.

דבי ר' ישמעאל תנא:
אתיא בקל וחומר מבעל מום:
ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל, אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל?!

רב משרשיא אמר:
אתי מתושב ומחד מהנך וכו'. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש - וכי חוץ לקדש נאכל, והלא לא נאכלה אלא נשרפה, שנאמר: והנה שרף, אם כן למה נאמר: מדוע לא אכלתם במקום הקודש?
אמר להם: שמא חוץ לקלעים יצתה מפני שחטאת שיצתה חוץ לקלעים פסולה?!
אין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות קדשי קדשים?
תלמוד לומר: קדש קדשים.
מנין לאכילת קדשים שהיא כפרה לישראל?
תלמוד לומר: ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר אליהם לפני ה' - הא כיצד?
כהנים אוכלין וישראל מתכפרין.

הן לא הובא את דמה -
רבי יוסי הגלילי אומר:
מכאן לחטאת שנכנס דמה לפנים - שהיא פסולה.

את דמה -
אין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה.

תאכלו בקדש -
מלמד שאכילתה בפנים.
מנין שאף שרפתה בפנים?
תלמוד לומר: אכול תאכלו.
יכול אף משנטמא בחוץ תהא שרפתה בפנים?
תלמוד לומר: אכול תאכלו אותה - מה זו מיוחדת טומאתה בפנים וכו'.

וידבר אהרן אל משה -
אין דבור אלא לשון עז, וכן הוא אומר: וידבר העם באלהים ובמשה. מה תלמוד לומר: כאלה? שיכול אין לי איסור אנינה אלא בבנים בלבד, מנין לרבות כל האמור בפרשת כהנים, מוסיף עליהן אחיו ואחותו מאמו, ואחותו נשואה?
לכך נאמר: אלה כאלה.

ר' יעקב אומר:
יכול יהו הלוים אסורים באנינה לשיר?
תלמוד לומר: [אותי] כאלה.

דבר אחר:
מה תלמוד לומר: כאלה?
אילולי לא אלו בלבד קברתי אלא אפילו אלה קברתי עם אלו, לא הייתי מבזה קדשי המקום.

ואכלתי חטאת היום -
היום אני אסור ומותר בלילה, ולדורות - אסור ביום ובלילה, דברי רבי יהודה.

רבי אומר:
אין האונן אסור לאכול בקדשים בלילה אלא מדברי סופרים.
תדע שהרי אמרינן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב.

וישמע משה וייטב בעיניו -
הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי.

אמר ר' יהודה, חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו:
קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות, אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו: וכי מי גרם לו שיקפיד?
אלא שטעה.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם - לאמר להם לבנים לאלעזר ולאיתמר.
או לאמר להן לישראל?
כשהוא אומר דברו אל בני ישראל לאמר זהו הדבור האמור לישראל, הא מה אני מקיים לאמר אליהם - לאמר לבנים - לאלעזר ולאיתמר.