זאת החיה אשר תאכלו -
ר' שמעון בן יוחאי פתח:
עמד וימודד ארץ - מדד הקב"ה את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל.

עולא בִּירָאָה בשם רבי שמעון בן יוחאי:
משל לאחד שיצא לגורן וכלבו וחמורו עמו הטעין לחמורו חמש סאין ולכלבו שתים, והיה אותו הכלב מלחית. העביר ממנו אחד - והיה מלחת, שתיהן - והיה מלחית.
כך אפילו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח, כיון שלא יכלו לעמוד עליהן עמדו ופרקום ונתנום על ישראל.

אמר רבי תנחום בר חנילאי:
משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים. אחד יש בו כדי לחיים, ואחד אין בו כדי לחיים.
זה שיש בו כדי לחיים, אמר להם: דבר פלוני יאכל דבר פלוני לא יאכל.
וזה שאין בו כדי לחיים, אמר להן: כל מה דבעי, הבו ליה.
כך, אומות העולם שאינם לחיי העולם הבא.

כירק עשב נתתי לכם את כל - אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא, זאת הבהמה אשר תאכלו.

כל אמרת אלוה צרופה –
רב אמר:
לא ניתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות. וכל כך למה?
מגן הוא לחוסים בו. בהמות ולויתן הן קניגיון של צדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא ראה קניגיון וכו'.
כיצד הן נשחטין?
בהמה נותץ ללויתן בין קרניו ונוחרו, ולויתן נותץ לבהמה בסנפיריו וקורעו, והצדיקים אומרים: שחיטה זו כשרה היא?
ולא כן תנינן: הכל שוחטין ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין?!
אמר הקב"ה: תורה חדשה מאתי תצא - חידוש תורה מאתי תצא.

רבי ברכיה בשם ר' יצחק:
אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו לצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שאל אכל נבלה וטרפה בעולם הזה, זוכה לאכול ממנו. הדא הא דכתיב: וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו - בשביל שלא תאכלו בעולם הזה, תאכלו ממנו לעתיד לבא, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: זאת החיה.

א"ר אבהו:
כמין גולגולת של אש הראה לו הקב"ה למשה מתחת כסא הכבוד שלו, ואמר לו: אם ניקב קרום של מוח, אפילו כל שהוא.

ורבנן אמרין:
זאת החיה - החיה מטרפתה – תאכלו, ושאינה חיה מטרפתה - לא תאכלו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:
אם זכיתם - תאכלו ואם לאו - תאכלו למלכות.

א"ר אחא:
צריך יהודאה לחרובא, בגין דעביד תתובא. יאי מסכנותא ליהודאי כערקתא סומקתא דעל ליביה דסוסא חיורא.

תני ר' חייא:
מלמד שהיה משה אוחזו בחיה ומראה להן לישראל: זאת החיה אשר תאכלו זאת לא תאכלו את זה תאכלו מכל אשר במים - זו טמאה וזו אינה טמאה.

אמר ר' שמואל בן נחמן:
כל הנביאים רואים את המלכיות בעיסוקן הדא הוא דכתיב: ונהר יוצא מעדן וכו'.
אברהם ראה את המלכיות בעיסוקן: והנה אימה חשכה גדולה וכו' כדכתיב לעיל.
דניאל ראה את המלכיות בעיסוקן: חזה הוית בחזוי עם לילא ואת ארבשע רוחי שמיא מניחין לימא רבא וארבע חיון רברבן סלקן מן ימא, אם זכיתם - מן ימא ואם לאו מן חורשא. (אם זכיתם מן היאור ואם לאו מן היער).
הדא חיותא כדסלקא מנהרא, לית היא ממכיא.
יכרסמנה חזיר מיער - אם זכיתם - מן היאור, ואם לאו - מן היער, כד סלקא מחורשא הוא ממכיא.
שנין דא מן דא - שכל אומה ששולטת בעולם הזה, שונאה את ישראל ומשתעבדת בהן יותר מן הכל.
קדמיתא כאריה - זו בבל. ירמיה ראה אותו ארי, וראה אותו נשר: עלה אריה, מסבכו הנה בנשר יעלה.
אמרו לדניאל: את מה חמיתא?
אמר להון: אנא חמיתי אפין כאריה וגפין דנשרא דכתיב: קדמיתא כאריה וגפין די נשר לה חזה הוית עד די מריטו גפה ונטילת מן ארעא.

רבי אלעזר אומר:
כלו לקה, ולבו לא לקה, שנאמר: ולבב אנש יהיב לה.

רבי שמואל בר נחמני אמר:
אף לבו לקה, דכתיב: לבביה מן אנשא ישנון,
חזה הוית וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב - זו פרס.
על כן הכם אריה מיער - זו בבל.
זאב ערבות ישדדם - מדי.
נמר שוקד על עריהם - זו יון.
כל היוצא מהנה יטרף - זו מלכות אדום. למה?
כי רבו פשעיהם עמו משובותיהם.
חזה הוית וארו אחרי כנמר - זו יון, שהטיתה מנומרת בגזרותיה ואומר לישראל: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל.
באתר דנה חזה הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעאה דחילה ואמתני ותקיפא יתירה - זו מלכות אדום.
דניאל ראה שלשה בלילה אחד ולזו בלילה אחד. למה?

רבי יוחנן אמר:
ששקולה כנגד שלשתן.

רבי שמעון בן לקיש אמר:
יתירא.

מתיב ר' יוחנן לרבי שמעון בן לקיש:
בן אדם הנבא והך כף אל כף! (דאמר) [דא מה] עביד ליה רבי שמעון בן לקיש?
ותכפל.
משה ראה את המלכיות בעיסוקין:
את הגמל - זו בבל, שנאמר: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו.
ואת השפן - זו מדי.

רבנן אמרין:
מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך היתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע.

אמר רבי יהודה בר רבי סימון:
דריוש האחרון, בנה של אסתר, היה טמא מאביו וטהור מאמו.
ואת הארנבת - זו יון, אמו של תלמי המלך ארנבת שמה.
ואת החזיר - זו מלכות אדום.
משה נתן שלשתן בפסוק אחד, ולזו בפסוק אחד.

רבי יוחנן אמר:
שהיא שקולה כנגד שלשתן וכו'.

רבי פנחס ורבי חזקיה בשם רבי סימון:
כל הנביאים לא פרסמוה אלא שנים,
אסף אמר: יכרסמנה חזיר מיער - מה חזיר וכו'.
משה אמר: ואת החזיר לָמָּה נמשלה כחזיר?
לומר לך: מה חזיר הזה בשעה שהוא רבוץ, מוציא טלפיו אמר: ראו שאני טהור, כך מלכות הרביעית גוזלת וחומסת ונראית כאילו היא מַצַּעַת בימה.
מעשה בשלטון אחד בקיסרי, שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפים ואת המכשפים, גחין ואמר לסנקליטין שלו שלשתן ועשיתי בלילה אחד.

דבר אחר:
הגמל - זו בבל, כי מעלה גרה הוא - שמקלסת להקב"ה, שנאמר: כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא.

ואת השפן - זו מדי, כי מעלה גרה הוא - שמקלסת להקב"ה: כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות וגו'.

ואת הארנבת - זו יון. כי מעלת גרה היא - שמקלסת להקב"ה.
[אלכסנדר מוקדון] כד הוי חמי שמעון הצדיק, הוה אמר: בריך אלהיה דשמעון הצדיק.

את החזיר - זו מלכות אדום. והוא גרה לא יגר - שאינה מקלסת אלא מחרפת ומגדפת ואומרת: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ.

דבר אחר:
את הגמל - זו בבל. כי מעלה גרה הוא - שמגדלת לצדיקים: ודניאל בתרע מלכא.
ואת השפן - זו מדי, כי מעלה גרה הוא - שמגדלת לצדיקים: ומרדכי יושב בשער המלך.
ואת הארנבת - זו יון, כי מעלת גרה היא - שמגדלת הצדיקים.
אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק, הוה קאים על רגלוי. אמרין ליה: מן קדם יהודאי את קאים?
אמר לון: בשעה שאני יוצא למלחמה, דמתו אני ונוצח.
ואת החזיר - זו מלכות אדום: והוא גרה לא יגר - שאינה מגדלת לצדיקים, ולא דיה שאינה מגדלת, אלא הורגת, הדא הוא דכתיב: קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך - זה רבי עקיבא וחבריו.

דבר אחר:
את הגמל - זה בבל, כי מעלה גרה הוא - שגררה מלכות אחריה.
ואת השפן - זו מדי, כי מעלה גרה הוא - שגגרה מלכות אחריה.
ואת הארנבת - וכו'.
ואת החזיר - זו מלכות אדום - והוא גרה לא יגר - שלא גררה מלכות אחריה.
את החזיר - למה נקרא שמה חזיר?
שמחזרת עטרה לבעלה, הדא הוא דכתיב: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.

זאת החיה אשר תאכלו, וזה לכם הטמא, את זה תאכלו -
תפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זה אכול וזה לא תאכל. ואל תתמה על הדבר, שהרי הראה הקב"ה לאדם הראשון כל הבריות וקרא להן שמות.
א"ל הקב"ה: הזהר את ישראל שלא יאכלו דברים רעים, שלא יטעך יצרך לומר: דברים טובים אסר הקב"ה. כל מה שאסרתי לך - התרתי לך כנגדו.
אסרתי לך דם נדה,
התרתי לך דם בתולים.

אסרתי לך החזיר,
התרתי לך לשון דג שיבוטא, שדומה לחזיר.

אסרתי לך אשת איש,
התרתי לך [גרושת איש, ולאחר מיתתו.

אסרתי לך נכרית,
התרתי לך] יפת תואר וראית בשביה.

אסרתי לך אשת אח,
התרתי לך יבמה יבא עליה.

אסרתי לך כלאים,
התרתי לך סדין בציצית.

אסרתי לך חלב בבהמה,
התרתי לך בחיה.

אסרתי גיד הנשה בבהמה,
התרתי בעוף.

אסר הדם בעוף,
התיר בדג.
וכל כך למה?
ליתן שכר טוב לישראל שמשמרין את התורה.

אמרת ה' צרופה - וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל, בין נוחר ואוכל?
הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות.
בוא וראה מתחלת בריתו של עולם כתיב: כירק עשב נתתי לכם את כל, ומשעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצות.
אמר הקב"ה: מצוה קלה צויתי אותו ועבר עליה, כל המצות האלו היאך יכול לקיים?
לעתיד לבוא הקב"ה מוציא כרוז: כל מי שעסק בתורה יבא ויטול שכרו.
ואף הכותים אומרים: תן לנו שכרנו, שאף אנו עשינו מצות.
אמר הקב"ה: כל מי שלא אכל בשר חזיר ושקצים ורמשים יבא ויטול שכרו!
באותה שעה הן נוטלין איפופסין שלהן, שנאמר: אוכלי בשר החזיר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ה'.

אמר ריש לקיש:
רמז לטרפה מן התורה שאינה חיה מנין?
דקתני סיפא: זה הכלל: כל שאין כמוה חיה, טרפה - מכלל דטרפה לאו חיה. מנלן?
דכתיב: זאת החיה אשר תאכלו – חיה - אכול, שאינה חיה - לא תאכל, מכלל דטרפה לאו חיה היא.
ולמאן דאמר טרפה חיה מנא ליה?
נפקא ליה: מזאת - זאת החיה – אכול, חיה אחרת - לא תאכל, מכלל דטרפה חיה.
ואידך האי זאת, מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל:
זאת החיה אשר תאכלו - מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה, ואמר ליה: זה תאכל וזה לא תאכל. ואידך, מי מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל?
אין הכי נמי, אלא טרפה חיה מנא ליה?
נפקא ליה מאידך תנא דבי ר' ישמעאל: בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל - אלו י"ח טרפות שנאמרו לו למשה בסיני.

תניא א"ר נתן:
נמתי לבן עזאי: למדנו נבלת בהמה טהורה שהיא מטמאה וכו' נבלת חיה טהורה לא למדנו, מנין?
נם לי: וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם.
נמתי לו: וכי כתיב כל החיה, והלא לא נאמר אלא בכל החיה - במהלכי כפים בחיה הוא דאתא!
נם לי: ומה ישמעאל אומר בדבר זה?
נמתי לו: וכי ימות מן הבהמה - [זו טמאה] אשר היא לכם לאכלה - זו בהמה טהורה.
למדנו: חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה, חיה טהורה בכלל בהמה טהורה בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, וחיה טמאה בכלל בהמה טמאה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה.
ובלשון הזה אמר לי: חבל על בן עזאי שלא שימש את ר' ישמעאל.
חיה בכלל בהמה מנלן?
דכתיב: זאת הבהמה אשר תאכלו
וכתיב: כל מפרסת פרסה וגו' שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו', הא כיצד?
חיה בכלל בהמה.
בהמה בכלל חיה מנלן?
דכתיב: זאת החיה אשר תאכלו.
וכתיב: כל מפרסת פרסה, הא כיצד?
בהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה - לסימנין.
חיה טמאה בכלל בהמה טמאה - להרבעה.
בהמה טמאה בכלל חיה טמאה - לכדרבי כדתניא רבי אומר:
אקרא אני חיה, בהמה למה נאמר?
נאמר כאן בהמה טמאה,
ונאמר להלן בהמה טמאה,
מה להלן בטומאת קדש,
אף כאן בטומאת קדש.
בהמה טהורה בכלל חיה טהורה – ליצירה.
דתנן: המפלת מין בהמה, חיה ועוף, בין טמאה בין טהורה, אם זכר - תשב לזכר, ואם נקבה - תשב לנקבה, אין ידוע - תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
כל שאין בו מצורת אדם - אינו ולד.
לרבנן האי קרא למה לי?
כולה לכדרבי הוא דאתא.

זאת החיה אשר תאכלו -
מכלל שנאמר: כירק עשב נתתי לכם את כל - יכול הכל היה בחזקת היתר?
תלמוד לומר: זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר.
יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת?
תלמוד לומר: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו - אסר אבר מן החי.
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה - אסר גיד הנשה.
כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו - אסר את החלב.
כל דם לא תאכלו - אסר את הדם.
יכול יהו מותרין בזביחה ושלא בזביחה?
תלמוד לומר: וזבחת ואכלת.
אין לי אלא כבשים ועזים המיוחדין, מנין לרבות את הכלאים?
תלמוד לומר: חיה ובהמה.
אין לי אלא חיה ובהמה, חיה מן חיה ובהמה מן בהמה, מנין [בהמה מן חיה וחיה מן בהמה]?
תלמוד לומר: חיה מכל ובהמה מכל.
אי חיה מכל ובהמה מכל, יכול אף חית הים ובהמות הים?
תלמוד לומר: על הארץ - להוציא את שבים.
או אינו אלא שעל הארץ תהא מותרת בסימנין ושבים בין בסימנין בין שלא בסימנין?
תלמוד לומר: זאת אשר על הארץ - אין לך אלא שעל הארץ.

כל מפרסת פרסה תאכלו -
לרבות את השליל.
הוציא ידו והחזירה - מותר.
יכול אפילו הציא את ראשו והחזירה יהא מותר?
תלמוד לומר: אך. מה ראית?
הוציא את ידו והחזירה – מותר, מפני שאינה כילוד.
הוציא ראשו והחזירו – אסור, מפני שהוא כילוד.
אתה אמר לכך בא הכתוב לחלק בין אברים לאברים, או לא בא הכתוב אלא לחלק בין עוברים לעוברים, לומר: איזה עובר יהא מותר?
שאלו נולד היה מותר, ואיזה?
זה בן תשעה וחי בחולין.
מנין בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת, במקודשין בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת, ולד המעושר בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת?
תלמוד לומר: כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו - לרבות את כולן.

בבהמה אותה תאכלו - לרבות את השליא.
יכול אפילו יצאת מקצתה?
תלמוד לומר: אותה תאכלו - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה.
אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה?
תלמוד לומר: הגמל והארנבת והשפן והחזיר מבשרם לא תאכלו.
אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין?
ודין הוא: ומה אם אלו שיש בהן סימני טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה לא כל שכן.
נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר.
נמצא מצות עשה שלהן מן הכתוב, ומצות לא תעשה שלהן מקל וחומר.

חותך מעובר שבמעיה - מותר באכילה, אמר קרא: וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' - לרבות את הולד. אי הכי אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות נמי, אלמה תנן:
חותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה?
אמר קרא: אותה - אותה שלמה ולא חסרה.
פרסה - פרסות החזיר (אסור) [אכול] חד למקום חתך וחד לקלוט בן פרה.

ואליבא דרבי שמעון דאמר:
קלוט בן פרה – אסור, הני מיני היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי.

א"ר יוחנן:
השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה - אסורה באכילה בעינא פרסות וליכא.

כל בבהמה תאכלו -
לרבות את השליא.
יכול אפילו יצתה מקצתה?
תלמוד לומר: אותה - ולא שליתה.
מכדי אין שליא בלא ולד, למה לי קרא?
קרא אסמכתא בעלמא.

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה -
זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, ואיזה?
זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור.
יכול אפילו עיבורו מן הטמא?
תלמוד לומר: שור שה כשבים ושה עזים - עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה, דברי רבי יהושע

רבי אליעזר אומר:
לא בא הכתוב להתיר את המותר אלא להוסיף על המותר, ואיזה?
זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא.
או אינו אלא עיבורו מן הטהור?
תלמוד לומר: שור שה כשבים ושה עזים - מכל מקום.

אמר רב חסדא:
היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות - בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה - בידוע שהיא טהורה, ובלבד שיכיר בן גמל.
לאו אמרת איכא בן גמל, איכא נמי מינא אחרינא?
מינא אחרינא ליכא דתנא דבי ר' ישמעאל:
את הגמל כי מעלה גרה הוא - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שהוא מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב הוא.

ואמר רב חסדא:
היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום - בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות - בידוע שהוא טהורה, ובלבד שיכיר חזיר.
לאו אמרת איכא חזיר, איכא נמי מינא אחרינא?
מינא אחרינא ליכא, דתנא דבי ר' ישמעאל:
ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא החזיר, לפיכך פרט בו הכתוב הוא.

ואמר רב חסדא:
היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות - בודק בבשרה, אם מהלך שתי וערב - בידוע שהיא טהורה, ואם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר ערוד.
לאו אמרת איכא ערוד, איכא נמי מינא אחרינא?
גמירי דליכא. והיכא בודק?

אמר אביי ואיתימא רב חסדא:
בכנפי העוקץ.
יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא?
ודין הוא: ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה, אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו?!
תלמוד לומר: טמא הוא - הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור.
יכול אוציא את החלב שאינה שוה בכל, ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל?!
תלמוד לומר: זה טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור.

ואמר רב ששת:
אפילו מצות פרישה אין בו.
והא דתניא: פירש לאחר כ"ד חדש כיונק שקץ, לא קשיא, הא דפריש והא דלא פריש.
וחילופא בדם, דתניא: דם שעל גבי ככר – גוררו, ושל בין השינים - מוצצו ואינו חושש.

מנין לתמורת בעלי מומין שמתה?
תלמוד לומר: ממעלי הגרה טמא.
והא מיבעי ליה לחמש חטאות מתות?
ההוא ממפריסי הפרסה טמא נפקא.
[תניא]: מנין לחמש חטאות מתות?
תלמוד לומר: ממפריסי הפרסה טמא, חמש חטאות מתות הילכתא גמירי לה. אלא כי אתא קרא לתמורת אשם. אשם נמי הילכתא היא.
כל שבחטאת מתה באשם רועה?
לעולם לחמש חטאות מתות, ואיצטריך קרא ואיצטריך הילכתא. דאי מקרא הוה אמינא לרעייה, אתא הילכתא למיתה. ומאחר דמחילכתא קרא למה לי?
למיקם עליה בעשה.
איבעית אימא: לאקשויי דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי פרסה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה.

אך את זה תאכלו ממעלי הגרה -
יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה שיא אתה אוכל, ואיזה?
זה טהור הנולד מן הטמא.
או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור, ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה?
הכי קאמר: דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכל?
תלמוד לומר גמל טמא הוא - הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור.

רבי שמעון אומר:
גמל גמל שני פעמים, אחר גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה.

ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה?
חד לאסור עצמו,
וחד לאסור חלבו.

ורבי שמעון,
נפקא ליה מאת הגמל.

ורבנן אתים לא דרשי.
כדתניא שמעון העמסוני היה דורש:
כל אתים שבתורה, וכיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פרש וכו'. אלא מעתה שפן שפן וארנבת ארנבת וחזיר חזיר למאי אתא?
אלא לכדתניא: למה נשנו בבהמה?
מפני השסועה.
ובעופות - מפני הראה.
גמל, גמל - נמי להכי הוא דאתא. כל היכא דאיכא למידרש דרשינן.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
אלא טעמא לרבנן מגמל - גמל.
ולרבי שמעון מאת הגמל, הא לאו הכי חלב דבהמה טמאה שרי, מאי שנא מהא דתניא: הטמאין - לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא, והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי, הילכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי, קא משמע לן.

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' -
יש לך במעלי גרה ומפריסי פרסה שאי אתה אוכל, ואלו הן הטרפות:
נקובת הושט,
ופסוקת הגרגרת ברובה,
נפסק חוט השדרה,
ניקב קרום של מוח,
ניקב הלב לבית חללו,
נשברה השדרה,
ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום,
הריאה שניקבה או שחסרה - רבי ישמעאל אומר: עד שתינקב לבית הסימפונות.
ניקבה הקבה,
ניקבו הדקין.

ר' יוסי בר"י אומר:
אף ניקבה המרה - פסולה.
הכרם הפנימי שנקבה או שנקרע רוב החיצונה,

רבי יהודה אומר:
בגדולה – טפח, ובקטנה - ברובה.
המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ,
נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה,
ודרוסת הזאב - רבי יהודה אומר:
דרוסת הזאב - בדקה,
ודרוסת הארי - בגסה,
דרוסת הנץ - בעוף הדק,
ודרוסת הגס - בעוף הגס.

יכול אפילו נפדה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח, ניקב הלב ולא לבית חללו, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית, המסס ובית הכוכות שניקבו זה לתוך זה, ניטלו הכליות, ניטל הטחול, ניטל לחי התחתון, ניטל האם שלה, וחרותה בידי שמים?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה - מה נבלה שאין כמוה חיה אף טרפה שאין כמוה חיה, יצאה זו שכמוה חיה.
יכול אפילו אכלה הרדופני וצואת התרנגולים, וששתתה מים הרעים?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה - מה נבלה שאינה בת חיים אף טרפה שאינה בת חיים, יצאה זו שהיא בת חיים.

הגלודה -
ר' מאיר מכשיר.
וחכמים – פוסלין, ומודים שאם נשתייר עליה עור בכסלע שהיא כשרה.
מנין לרבות חמש חטאות מתות?
תלמוד לומר: ממעלי הגרה טמא.
מנין לרבות פסולי המוקדשין?
תלמוד לומר: ממעלי הגרה טמא.
[מנין לרבות חלב חמש חטאות מתות?
תלמוד לומר: ממעלי הגרה טמא].
מנין לרבות חלב פסולי המוקדשין?
תלמוד לומר: (מן) השסועה טמא.
מנין לרבות חלב בהמה טמאה?
ודין הוא:
אסר בהמה טמאה,
ואסר ענבים בנזיר,
מה ענבים בנזיר נעשה מה שיוצא מהם כמותם,
אף בהמה נעשה מה שיוצא ממנה כמותה.
הן אם עשה את היין כענבים שהוא גופן, נעשה את חלב בהמה טמאה שאינה גופה.

רבן שמעון בן גמליאל אמר:
אם עשה את היין כענבים בנזיר שאסור בפסילתן, נעשה את חלב כבהמה שאין אסור בפסולתה.
תרומה תוכיח, שאין אסור בפסולתה ועשו את ייצא ממנה כמותה.
הן אם החמיר בתרומה באיסור חמור, נחמיר בבהמה באיסור הקל?
תלמוד לומר: גמל גמל שני פעמים - אם אינו ענין לבשרה, תנהו ענין לחלבה.
יכול אף (דם) [בשר] מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן?!
ודין הוא: ומה אם בהמה שהקלת במגעה וכו' כדלעיל.

את הגמל כי מעלה גרה הוא ואת השפן כי מעלה גרה הוא ואת הארנבת כי מעלת גרה היא -
מה תלמוד לומר?
אם לתיקון מקרא, הרי כבר נאמר: הגמל הארנבת השפן כי מעלה גרה המה, ולמה באו?
לרבות את הרבויים שאמרנו.

ואת הגמל כי מעלה גרה הוא -
מה תלמוד לומר?
שיכול יתירנו סימן אחד.
ודין הוא: ומה אם חזיר שמפריס פרסה טמא, גמל שאין מפריס פרסה אינו דין שיהא טמא?! אילו כן הייתי אומר: מי אוסר את החזיר?
גרה, תתיר את הגמל?
תלמוד לומר: את הגמל כי מעלה גרה הוא טמא.
יאמר גמל וקל וחומר לחזיר.
ומה גמל שמעלה גרה טמא, חזיר שאין מעלה גרה אינו דין שיהא טמא?!
אילו כן הייתי אומר: מי אוסר את הגמל?
פרסה הוא תתיר את החזיר?
תלמוד לומר: ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא.

מבשרם לא תאכלו -
ולא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרנים ולא הטלפים שלהן.

ובנבלתם לא תגעו -
יכול יהיו חייבין על מגע נבלה?
תלמוד לומר: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו - הכהנים אין מטמאין למתים, ישראל מטמאין למתים.
וקל וחומר: אם מטמאים למתים חמורים לא יטמאו לנבלות קלות?!
הא מה אני מקיים: ובנבלתם לא תגעו?
ברגל.

אחרים אומרים:
ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה את ארבעים?
תלמוד לומר: ולאלה תטמאו.
אי ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה?
תלמוד לומר: ובנבלתם לא תגעו. הא כיצד?
הוי אומר רשות.

טמאים -
מלמד שמצטרפין זה עם זה בשר ובשר, חֵלֶב וחלב, בשר וְחֵלֶב, בין בחייהן בין במיתתן.
טמאים - לאסור את צירן ורוטבן וקיפה שלהן.
הם - פרט לשאין בהן בנותן טעם.
לכם - מותרין בהנאה.

תנו רבנן:
ממשמע שנאמר אכול את שיש לו, שומע אני לא תאכל את שאין לו וכו' שומע אני אכול את שיש לו, למה שְׁנָאָן הכתוב?
לעבור עליו בעשה ולא תעשה.

את זה תאכלו מכל אשר במים -
מה תלמוד לומר?
שיכול התיר במפורש והתיר בסתום, מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים.
ומנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע?
תלמוד לומר: תאכלו מכל אשר במים.
היכן התיר בכלים?
דכתיב: את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו - במים בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תאכל, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול.
ואימא בכלים אף על גב דאית ליה לא תאכל?
לא סלקא דעתך, דכתיב: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לא יאכל - בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תאכל, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול.
ואימא במים - כלל
בימים ובנחלים – פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ימים ונחלים אִין חריצין ונעיצין לָא.
במים - חזר וכלל.
הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו?

אמר רבינא כדאמרי במערבא:
כל מקום שאתה מוצא שתי כללות סמוכים הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל.
במים – כלל.
בימים ובנחלים – פרט,
במים - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש מים נובעים, אף כל מים נובעים.

מאי רבי?
רבי חריצין ונעיצין - לאיסורא.
ומאי מיעט?
מיעט בורות שיהין ומערות - להתירא.
ואימא מה הפרט מפורש מים גדלים על גבי קרקע, אף כל מים גדלים על גבי קרקע.

ומאי רבי?
רבי אפילו בורות שיחין ומערות – לאיסורא.
ומאי מיעט?
כלים.
אם כן תאכלו מאי אהניא ליה.

דברי רבי ישמעאל תנא:
במים במים ב' פעמים, אין זה כלל ופרט וכלל, אלא ריבה ומיעט וריבה.
במים – ריבה.
בימים ובנחלים – מיעט.
במים - חזר וריבה.
ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל.
מאי רבי?
רבי חריצין ונעיצין - לאיסורא.
ומאי מיעט?
מיעט בורות שיחין ומערות - להתירא.
ואימא: מאי רבי?
רבי בורות שיחין ומערות,
ומאי מיעט?
מיעט כלים.
אם כן תאכלו מאי אהני ליה.
ואיפוך אנא?

כדתני מתתיה בר יהודה:
מה ראית לרבות בורות שיחין ומערות לְהֶתֵּרָא ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא?
מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורים ככלים, ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין בכלים.
הי סתום והי מפורש?
פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אמר:
יש לו – מפורש, אין לו - סתום.

וחד אמר:
אין לו – מפורש, יש לו - סתום.
מאי טעמא דמן דאמר: יש לו מפורש?
אמר לך: מיניה הוא דקא משתרו כלים.

מאי טעמא דמאן דאמר: אין לו מפורש?
דהאי הוא דקא מוכח אהאיך. דאי מהאיך הוה אמינא בכלים אף על גב דאית ליה נמי לא תאכל.

תנו רבנן:
אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון: הסולתנית והעפיין - הרי זה מותר.
יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים, כגון: אפונס ואטונס כטפסיטיס ואכפטיים -הרי זה מותר.
כל שיש לו קשקשים ושי לו סנפיר - דג טהור.
יש לו סנפיר ואין לו קשקשת - דג טמא.
מכדי אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי?
אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא:
מאי קשקשת?
סנפיר, ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר. והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, מנלן דקשקשת לבושא היא?
דכתיב: ושריון קשקשים הוא לבוש.
וליכתוב רחמנא קשקשים ולא בעי סנפיר?

א"ר אבהו וכן תני דבי ר' ישמעאל:
יגדיל תורה ויאדיר.

אמר רב יהודה:
האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא: לוקה משום כל השרץ השורץ על הארץ.

אמר אביי:
אכל פוטיתא לוקה ארבע: משום בל תשקצו [ומשום] כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ומשום לא תטמאו ומשום מבשרם לא תאכלו.
נמלה - לוקה חמש: משום השרץ השורץ על הארץ.
צירעה - לוקה שש משום שרץ העוף.

אמר רב האי:
מאן דמשהה בנקביו, עובר משום בל תשקצו.

אמר רב ביבי בר אביי:
האי מאן דשתי מיא בקרני דאומנא ,עובר משום בל תשקצו.

מכל אשר במים וגו'. [בימים] -
זה ים הגדול, שנאמר: ולמקוה המים קרא ימים.
ובנחלים - אלו נהרות, שנאמר: ונהר יוצא מעדן.
אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים, מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכין בימות החמה, עד שאתה מרבה את הביברין?
תלמוד לומר: במים.
יכול לענין היתר עשה אתכל המים כימים וכנחלים, [מנין אף לענין איסור נעשה כל המים כימים וכנחלים]?
תלמוד לומר: ימים, ימים, נחלים, נחלים לגזרה שוה:
מה ימים ונחלים האמורים לענין היתר עשה את כל המים כימים וכנחלים, אף לענין איסור עשה את כל המים כימים וכנחלים.
אתה אומר לכך נאמר: במים - במים שהתרתי הם המים שאסרתי.
או אינו אלא במין שהתרתי באותו מצין אסרתי, ואיזה מין התרתי?
בעל עצמות ופרה ורבה.
ומנין בעל עצמות ואין פרה ורבה אין בעל עצמות ופרה ורבה, עד שאתה מרבה להביא את הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה?
תלמוד לומר: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' לא תאכלו.
אין לי אלא המרבה בקשקשין ובסנפירין כגון קיפונות, מנין אפילו אין לו אלא קשקשת אחת ואין לו אלא סנפיר אחת?
תלמוד לומר: וקשקשת.

רבי יהודה אומר:
אף שני קשקשין, שנאמר: קשקשת.
ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: ושריון קשקשים הוא לבוש.

ר' יוסי בן דורמסקית אומר:
לויתן דג טהור הוא, שנאמר: גאוה אפיקי מגנים - אלו קשקשים שלו,
תחתיו חדודי חרס - אלו סנפירין שלו.

תאכלו - לרבות את הטהור שבמעי הטמא.
יכול אף הטמא שבמעי הטהור?
תלמוד לומר: אותם.
ומה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא טמא, ושבמעי הטהור טהור, ודגים אינן כן?
לפי שאינן גידוליו.
תאכלו - לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא.
יכול אף על פי שנימוק?
תלמוד לומר: אותם.

חיה - זו חית הים.
נפש - להביא את הסילנית (נ"א הסירונית).
יכול תהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי?
תלמוד לומר: זאת.

שקץ - לאסור צירן ורוטבן ואת הקיפה שלהן.
הם - פרט לשאין בהן בנותן טעם.
לכם - מותרין בהנאה.

ושקץ יהיו לכם -
לרבות את עירובו.
כמה יהיה בו ויהא אסור?
משקל עשרה זוז ביהודה, שהוא חמש סלעים בגליל בְּגָרָב.
וכל גרב שמחזיק סאתים דג טמא, צירו אסור.

ר' יהודה אומר:
רביעית בסאתים.

ר' יוסי אומר:
אחד מששה [עשר] בו.
מבשרם - לא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם.

ואת נבלתם תשקצו -
לרבות היבחושים שסיננן.

וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי אלא המעלה סמיני טהרה שלו ליבשה, השירן במים מנא לן?
תלמוד לומר: במים.

שקץ הוא לכם -
שלא תעשה בהן סחורה.

שקץ תשקצו -
לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ואת ביציהן ועורותיהן ואת עירוביהן.

אלה, הם, מן -
הרי אלו מיעוטין, פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה.

לא יאכלו -
לחייב את המאכיל כאוכל.
או לא יאכלו - לאסרו בהנאה?
תלמוד לומר: לא תאכלום, הא כיצד?
באכילה – אסורין, בהנאה – מותרין.
ומה אני מקיים לא יאכלו?
לחייב את המאכיל כאוכל.
הילכתא קוקני אסירי, דמינם ניים וקא עיילי ליה באוסייה.
[תולעים דרני, דבשרא – אסירי, דכוורי שריין]

א"ל רבינא לאימא:
אבלע לי ואנא איכול.

א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא (נפחא) לרבינא:
מאי שנא מדתניא: ואת נבלתם תשקצו - לרבות הדרנין שבבהמה.
א"ל: הכי השתא?!
בהמה בשחיטה הוא דקא משתרי, והני מדלא קא מהניא להן שחיטה באיסוריי הו קא קיימי. דגים באסיפה בעלמא הוא דקא מישתרו, והכי כי גדלי בהתירא קא גדלי.
סימני העוף לא נאמרו. ולא, והתניא את הנשר ואת הפרס - מה נשר שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא, אף כל כיוצא בו - טמא.
תורים - מה תורים שיש להם אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף אין דורסין ואוכלין וטהורים אף כל כיוצא בהן - טהורים.

אמר אביי:
לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

תני רבי חייא:
עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול הא איכא דאית ליה חד אכול. אלא תורים דכתב רחמנא למאי הילכתא.

אמר רב עוקבא בר חמא:
לקרבן.

רבי עקיבא אומר:
נאמר כאן נשר,
ונאמר להלן נשר,
מה נשר האמור להלן, עשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל ככל תאכל,
אף נשר האמור כאן, נעשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל.

רבי ישמעאל אומר:
נאמר כאן דיה,
ונאמר להלן איה,
מה דיה האמורה להלן עשה את הדאה מן דיה
אף איה האמורה כאן נעשה הדאה מן איה.

את כל עורב -
תני: עורב - זה עורב.

למינו -
רבי אליעזר אומר:
להביא את הזרזיר.
א"ל לרבי אליעזר: והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותן מפני שיש להן זפק? אמר ליה: עתידין ליתן את הדין.

דבר אחר: למינו -
רבי אליעזר אומר:
להביא סנונית לבנה.
אמרו ליה: והלא אנשי גליל העליון היו אוכלין אותו, שקורקבנו נקלף?
א"ל: אף הם עתידין ליתן את הדין, אלא עורב - וכל מין עורב.

אמר רב יהודה:
עוף המסרט כשר לטהרת מצורע, וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים.

תנו רבנן:
עורב - זה עורב.
את כל עורב - להביא עורב העמקי והבא בראש יונים.
עורב - זה עורב, אטו קמן קאי?
אלא עורב - זה עורב שחור.
וכן הוא אומר: שחורות כעורב, עורב העמקי זהו עורב חוורת.
וכן הוא אומר: מראהו עמוק מן העור - כמראה חמה העמוקה מן הצל.
והבא בראש יונים –
אמר רב פפא:
לא תימא דאתי בריש יוני, אלא דדמי רשיה לדיונה (כתוב ברמז קי"ג).-

ואת בת היענה -
אמר חזקיה:
מנין לביצה טמאה שהיא אסורה מן התורה?
שנאמר: ואת בת היענה.
וכי בת יש לה ליענה?!
אלא אי זו?
זו ביצה טמאה.
ודילמא היינו שמה?
לא סלקא דעתך, דכתיב: בת עמי לאכזר כיענים במדבר. ולָא, והכתיב: אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה - כיענה זו שמתאבלת על בנותיה.
ושכנו שם בנות יענה - כיענה זו שהיא שוכנת עם חברותיה.
תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה - ואי סלקא דעתך ביצה, ביצה בת מימר שירה היא?
אלא קרי לה הכי וקרי לה הכי, מדפסיק להו ספרא בתרתי שמע מינה תרתי שמי נינהו. אלא מעתה כדרלעומר דקא פסיק להו ספרא, הכי נמי דתרתי שמי נינהו.
התם בשתי תיבות קא פסיק להו, בשני שיטין לא קא פסיק להו וכו'.

תנו רבנן:
הנץ - זה הנץ,
למינהו - להביא את בר הדיא, מאי בר הדיא?

אמר אביי:
שורינקא.

ואת הכוס ואת הַשָּׁלָךְ -
אמר רב יהודה:
שלך - זה השולה דגים מן הים.
דוכיפת - שהודו כפות, וזהו שהביא שמיר לבית המקדש.

ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר:
משפטיך תהום רבה.
וכי חזי נמלה אמר?
צדקתך כהררי אל.

ואת התנשמת -
תנו רבנן:
תנשמת –
באוות שבעופות.
או אינו אלא באוות שבשרצים?
אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר?
בעופות, אף כאן בעופות.
ותני נמי גבי שרצים כי האי גוונא: תנשמת - זו באוות שבשרצים וכו'.

ואת הקאת ואת הרחם -
אמר רבי יהודה:
קאת - זה הקוק,
רחם - זה שרקרק.

אמר רבי יוחנן:
למה נקרא שמו רחם?
כיון שבא רחם באו רחמים לעולם.

אמר רב ביבי בר אביי:
והוא דיתיב אמירי וקא עביד שרקרק. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתא משיחא, דכתיב: אשרקה להם ואקבצם.

אמר ליה רב אדא בר שימי למר בריה דרב אידי:
והא ההוא דיתיב אביי כרבא ושרק ואתי גללא ואפסקיה למוחיה. ההיא בדאה הוה.

ואת החסידה -
אמר רב:
החסידה - זו דיה לבנה.
ולמה נקרא שמה חסידה?
שעושה חסידות עם חברותיה.

ואנפה - זו דיה רגזנית.
ולמה נקרא שמה אנפה?
שהיא מנאפת עם חברותיה.

אמר רב חסדא אמר רב:
כ"ד עופות טמאין הן.

אמר ליה רב חנן בר רב חסדא:
דהיכא אי דויקרא עשרים הוו, אי דמשנה תורה כ"א הוו.
וכי תימא דאה דכתיב בויקרא ולא כתיב במשנה תורה שדייה עילוייהו, אכתי כ"ב הוו.
אמר ליה: הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב:
למינה למינה, למינהו למינהו הרי כאן ארבע, אי הכי כ"ו הוו.

אמר אביי:
ראה ודאה אחת הוא. דאי סלקא דעתך תרין אינון, מכדי משנה תורה לאוספי הוא דאתא, מאי שנא הכא דכתיב: דאה ומאי שנא הכא דכתיב: ראה?
אלא לאו שמע מינה ראה וראה אחת היא, ואכתי כ"ה הוו?

אמר אביי:
כשם שראה ודאה אחת היא, כך איה ודיה אחת היא. דאי סלקא דעתך תרי אינון, מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא, מאי שנא הכא דכתיב למינה אאיה זמאי שנא התם דכתיב למינה אדיה?
אלא שמע מינה איה ודיה אחת היא. וכי מאחר דאחת היא למה לי למיכתב איה ודיה?

לכדתניא רבי אומר:
אקרא אני איה, דיה למה נאמר?
כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק, תהא קורא אתה איה והוא קורא דיה אתה קורא דיה והוא קורא איה לכך כתב במשנה תורה הראה ואת האיה והדיה למינה.

ופליגא דר' אבהו, דא"ר אבהו:
ראה זה איה, למה נקרא שמה ראה?
שהיא רואה ביותר.
וכן הוא אומר: נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה.
מיתיבי: למה נשנו בבהמה?
מפני השסועה, ובעופות - מפני הראה.
מאי לאו מדבהמה אתא לאוסופי עופות נמי לאוסופי?
לא, התם לאוסופי הכא לפרושי כו'. ומדראה היינו איה מכלל דאיה לאו היינו דיה, מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא, מאי שנא התם דכתיב: למינה ומאי שנא הכא דלא כתיב: למינה אאיה?
אלא לאו שמע מינה ראה איה ודיה אחת היא. ומדראה איה ודיה אחת היא מכלל דדאה מין אחר הוא, מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא התם דכתיב: ראה ולא כתיב דאה? אלא שמע מינה ראה ודאה איה ודיה אחת הן.
תנא: עומדת כאן בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל.

תניא איסי בן יהודה אומר:
מאה מיני עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן.

תניא רבי אומר:
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טהורה מועטת מן הטמאה, לפיכך מנה הכתוב בטהורה, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך מנה הכתוב בטמאים.
מאי קא משמע לן?

כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר:
לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

תנא אבימי בריה דרבי אבהו:
שבע מאות מיני דגים, ושמונה מאות מיני חגבים, ולעופות טהורים אין מספר.

אמר רבי יצחק:
עוף טהור נאכל במסורות, ונאמן הצייד לומר עוף זה טהור.

א"ר יוחנן:
והוא שבקי בהם ובשמותיהם.

את זה תאכלו מכל שרץ העוף -
תניא: רבי יעקב אומר:
זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא.
שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ביה?
אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משרץ, ואי זה?
זה דבש דבורים.
יכול אף דבש הגזין והצירעין?
אמרת: לָא.
מה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא הנזין והצירעין?
מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש להם שם לווי.

אשר לו כרעים -
תנו רבנן:
אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל הזה, מותר.

רבי אלעזר ברבי יוסי אומר:
אשר לו כרעים –
אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן.
מאי זחל?

אמר אביי:
אסחרא.
ג' לו כתובין בתורה בלמ"ד אל"ף וקורין בלמ"ד וא"ו:
אשר לו כרעים,
אשר לו חומה
אם לוא יגיד.

תנו רבנן:
את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו -
ארבה - זה גובאי,
סלעם - זה רשון,
חרגול - זה ניפול,
חגב - זה נדיין.
ומה תלמוד לומר: למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים?
להביא צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית וְהָעַרְצֻבְיָא וְהַדְּיוֹבָנִית.

דבי רבי ישמעאל תנא:
אלו כללי כללות, ואלו פרטי פרטות.
ארבה - זה גובאי, ומה תלמוד לומר: למינהו?
להביא צפורת כרמים.
אין לי אלא הבא ואין לו גַּבַּחַת, הבא ויש לו גבחת מנין?
תלמוד לומר: סָלְעָם - זה ניפול,
למינהו - להביא את הָאֻשְׁכָּף.
אין לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו נבחת הבא ואין לו זנב הבא ויש לו זנב מנין?
תלמוד לומר: חרגול - זה רשון.
למינהו - להביא את הַכַּרְפֶּסֶת ואת הַשַּׁחֲלָנִית.
אין לי אלא הבאואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת הבא ואין ראשו ארוך [הבא וראשו ארוך] מנין?
אמרת: הרי אתה דן בנין אב משלשתן:
לא ראי ארבה כראי חרגול, ולא ראי חרגול כראי ארבה, ולא ראי שניהם כראי סלעם, ולא ראי סלעם כראי שניהם, הצד השוה שבהם, שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו [אף וכו'].
והלא הַצַּרְצוּר הזה יש לו ארבע רגלים ד' כנפים וקסוליו וכנפיו חופין את רובו, יכול יהא מותר?
תלמוד לומר: חגב - ששמו חגב.
אי שמו חגב יכול אפילו אין בו סימנין הללו?
תלמוד לומר: למינהו - עד שיהא בו סימנין הללו.

פריך רב אחאי:
מה להנך שכן אין ראשן ארוך?
אלא אמר רב אחאי: סלעם - קרא יתירא היא?
לא לכתוב רחמנא סלעם ותיתי מארבה ומחרגול, דמאי פרכת?
מה לארבה שכן אין לו גבחת, הרי חרגול דיש לו גבחת.
מה לחרגול דיש לו זנב, הרי ארבה דאין לו זנב.
סלעם דכתב רחמנא למה לי?
אם אינו ענין לגופיה, תנהו ענין לראשו ארוך,
במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל?
בראשו ארוך קא מיפלגי.

תנא דבי רב סבר: אשר לו כרעים – כלל.
ארבה סלעם חרגול חגב למינהו – פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
דמיניה – אין, דלאו מיניה - לא.
ואיתרבי כל דדמי ליה משני צדדין.

ותנא דבי רבי ישמעאל סבר:
אשר לו כרעים – כלל,
ארבה חרגול סלעם חגב – פרט,
למינהו - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. ומרבה כל דדמי ליה בחד גיסא (בארבעה סימנין) והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא.
כללא קמא אשר לו כרעים - דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול.
כללא בתרא עד דשוו בארבעה סימנין. אין,

תנא דבי ר' ישמעאל דריש:
כללי ופרטי כי האי גוונא.
מאי שנא התם דאמר: סלעם - זה רשון חרגול - זה ניפול ומאי שנא הכא דאמר: סלעם - זה ניפול, חרגול - זה רשון?
מר כי אתריה ומר כי אתריה.

כל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו' -
יכול הכל יהא אסור?
תלמוד לומר: את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע.
יכול יהא הכל מותר?
תלמוד לומר: ארבה וסלעם וחרגול וחגב.
אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר המינין?
תלמוד לומר: למינהו למינהו ריבה. הא כיצד?
הריני לומד סתום מן המפורש: מה ארבה שיש לו ארבע רגלים וכו'.

רבי אומר:
וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם -
אם יש לו חמש הרי הוא טהור.

שקץ הוא -
פרט לערבוביא.

מכאן אמרו:
חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים, לא פסל את צירן.
העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור.

ולאלה תטמאו -
יכול לכל האמור בענין, ומה אמור בענין?
בהמה חיה עופות וחגבים, יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולן?
תלמוד לומר: בהמה.
אוציא את הדגים הגדלים בים שאין (במינם) מקבלין טומאה, ולא אוציא את החגבים?!
תלמוד לומר: מפרסת.
אוציא את החגבים שאין למינן טומאה ולא אוציא את העופות שיש למינן טומאה?!
תלמוד לומר: פרסה.
אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור?!
ודין הוא: ומה אם בהמה שאין מטמא בגדים אבית אבליעה אבר מן החי ממנה מטמא, עוף שמטמא בגדים אבית אבליעה אינו דין שיהא אבר מן החי ממנו מטמא?!
תלמוד לומר: ושסע.
אין לי אלא בהמה טהורה בהמה טמאה מנין?
תלמוד לומר: אשר היא.
חיה טהורה מנין?
תלמוד לומר: (פרסה) [מפרסת].
חיה טמאה מנין?
תלמוד לומר: פרסה.
לשסועין מנין?
תלמוד לומר: ושסע.
לשאין שסועין מנין?
תלמוד לומר: איננה שוסעת.
מעלת גרה בבהמה מנין?
תלמוד לומר: מעלת גרה.
לשאין מעלה גרה מנין?
תלמוד לומר: איננה מעלה.
והלא חזיר מפריס ומשסע, יכול לא יהא אבר מן החי מיטמא הימנו?
תלמוד לומר: וגרה איננה מעלה.
טמאים - במה הכתוב מדבר?
אם במיתתן - הרי מיתתן אמורה.
אם באבר מן המת - הרי אבר מן המת אמור למטה.
הא במה הוא מדבר?
באבר מן החי.
והלא דין הוא:
נאמר טמא באדם,
ונאמר טמא בבהמה,
מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו,
אף בהמה יהא אבר מן החי מטמא הימנה.
הן אם נחמיר באדם בטומאה חמורה נחמיר בבהמה בטומאה קלה?!
אני אדיננו מן השרצים הקלים:
טמא בשרץ,
טמא בבהמה,
מה שרץ אבר מן החי הימנו מטמא,
אף בהמה יהא אבר מן החי ממנה מטמא.
הן אם נחמיר בשרץ שעשה דמו כבשרו, נחמיר בבהמה שלא עשה דמה כבשרה?
אני אדיננו מן אבר מן המת חמור ממנו:
ומה אם אבר מן המת שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל, הרי הוא מטמא.
אבר מן החי שאיסורו נוהג בבני נח כישרא,ל אינו דין שיטמא?!
לא, אם אמרת באבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טמא, תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור, הואיל והבשר הפורש ממנו טהור לא יטמא?
תלמוד לומר: הנוגע והנושא - להביא את אבר מן החי.
יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא?
תלמוד לומר: נבלה.
מה נבלה שאין לה חליפין,
אף אבר מן החי שאין לו חליפין, דברי ר' יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
מה נבלה גידין ועצמות,
אף אבר מן החי גידין ועצמות.

רבי אומר:
מה נבלה [כברייתה] בשר גידין ועצמות,
אף אבר מן החי כברייתו בשר גידין ועצמות.

הנוגע יטמא עד הערב -
ואין הנוגע מטמא בגדים.
והלא דין הוא: ומה אם משא מועט הרי הוא מטמא בגדים, מגע מרובה אינו דין שיטמא בגדים?!
תלמוד לומר: הנוגע יטמא עד הערב - ואין הנוגע מטמא בגדים.

הנושא יכבס בגדיו -
מלמד שהנושא מטמא בגדים.
והלא דין הוא: ומה אם מגע מרובה אין מטמא בגדים, משא מועט אינו דין שלא יטמא בגדים?!
תלמוד לומר: הנושא יכבס בגדיו - מלמד שהנושא מטמא בגדים.
יכול אף הַצִּדְעָה?
תלמוד לומר: בגד.
אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים, מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע, עד שאתה מרבה שָׁבִיץ של שבכה והגלגלין?
תלמוד לומר: בגד בגדיו ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים?
תלמוד לומר: טמא.
יכול יטמא אדם וכלי חרס?
תלמוד לומר: בגד - בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס.
מנין לרבות הַצִּיב היוצא ממנו ושערו שכנגדו?
תלמוד לומר: טמא.

לכל הבהמה -
להביא את הַשְּׁלִיל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא.
טמאים - מלמד שמצטרפים זה עם זה.
יכול יצטרפו עם המתים החמורין?
תלמוד לומר: הם.
יכול לא יצטרפו עם המתים החמורים אבל יצטרפו עם נבלות הקלות?
תלמוד לומר: הם.

כל הנוגע בהם יטמא -
להביא את בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה.
והלא דין הוא:
שרץ אסור באכילה
ובהמה טמאה אסורה באכילה,

מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו,
אף בהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה.

או כלך לדרך זו:
טרפה אסורה באכילה,
ובהמה טמאה אסורה באכילה.
מה טרפה שחיטתה מטהרתה,
אף בהמה טמאה תטהרנה שחיטתה?!
נראה למי דומה: דנין דבר שאין למינו שחיטה. מדבר שאין למינו שחיטה, ואל תוכיח טרפה שיש למינה שחיטה.

או כלך לדרך זו:
דנין דבר שמטמא במשא מדבר שמטמא במשא, ואל יוכיח שרץ שאין מטמא במשא.
תלמוד לומר: כל הנוגע בהם יטמא - להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה.

וכל הולך על כפיו -
זה הקוף.

וכל הולך -
להביא את הקפוד ואת חולדת הסנאים ואת אבני השדה ואת כלב הים.
החיה - זו חיה טהורה. טמאה מנין?
תלמוד לומר: ההולכת על ארבע.
בכל החיה - להביא את את הפיל.
אם נאמר למעלה למה נאמר למטה?
אלא עליונים באבר מן החי ותחתונים באבר מן המת.
והלא דין הוא: ומה אם אבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור הרי הוא מטמא, אבר מן מת שהבשר הפורש ממנו טמא אינו דין שיהא מטמא?!
לא, אם אמרת באבר מן החי שאיסורו נוהג בבני נח כישראל, תאמר באבר מן המת שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל, והואיל ואין איסורו נוהג בבני נח כישראל לא יטמא.
תלמוד לומר: הנוגע והנושא - להביא אבר מן מת.

הנוגע יטמא עד הערב - אין הנוגע מטמא בגדים.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא נטמאו מחמת הנושא, מקום שנטמאו מחמת עצמן במגע אינו דין שיטמאו מחמת הנוגע?!
תלמוד לומר: הנוגע יטמא עד הערב - ואין הנוגע מטמא בגדים.

הנושא יכבס בגדיו - מלמד שהנושא מטמא בגדים.
קל וחומר: שלא יטמאו מחמת עצמן במגע.
ומה אם במקום שנטמאו מהמת הנושא לא נטמאו מחמת עצמן במשא, מקום שלא נטמאו מחמת הנוגע אינו דין שלא יטמאו מחמת עצמן במגע?!
תלמוד לומר: כל הנוגע בהם יטמא - בין אדם בין כלים.
קל וחומר: שיטמאו מחמת עצמן במשא.
ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת הנוגע יטמאו מחמת עצמן במגע, מקום שנטמאו מחמת הנושא אינו דין שיטמאו מחמת עצמם במשא?
תלמוד לומר: לכם - לכם הם מטמאים ואין מטמאים - לא אוכלים ולא משקים ולא כלים במשא.
הנושא - ולא הַנִּשָּׂא:

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר וגו', אלה הטמאים לכם -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ולא תטמאו בהם ונטמתם בם שומע אני טומאת הגויות וטומאת קדושות, ומנין? תלמוד לומר: החולד והעכבר והצב למינהו.

טמאים -
יכול יהו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם?
תלמוד לומר: אלה - אין לך אלא אלו.
או אינו מוציא אלא כל שאינו כעין הפרט, מה הפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה אף אין לי אלא בעל עצמות ופרה ורבה, מנין בעל עצמות ואין פרה ורבה, פרה ורבה ואין בעל עצמות, עד שאתה מרבה להביא את בעלי עצמות שהם פרים ורבים?
תלמוד לומר: אלה הטמאים לכם בכל השרץ - אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד.

וזה לכם הטמא -
להביא את דמו שיטמא כבשרו.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שהיא מטמאה במשא לא עשה דמה כבשרה, שרץ שאין מטמא במשא אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו?!
תלמוד לומר: וזה לכם הטמא - להביא את דמו שיטמא כבשרו.
יכול יכשיר את הזרעים?
ודין הוא: ומה דם בהמה שאין מטמא טומאה חמורה מכשיר את הזרעים, דם שרץ שמטמא טומאה חמור' אינו דין שיכשיר את הזרעים?
תלמוד לומר: לכם - לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את הזרעים.

דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה.
כלל אמר רבי יהושע:
כל שטומאתו ושעורו שוין - מצטרפין.
טומאתו ולא שעורו שעורו ולא טומאתו, לא שעורו ולא טומאתו שוין - אין מצטרפין.

מתיב רבי יוסי בר' חנינא:
הטמאים - מלמד שהם מצטרפין, ואפילו שרץ ושרץ, שרץ ודם, בין משם אחד בין משני שמות.

אמר רב יוסף:
כאן בכולם, כאן במקצתן.

שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי ברומי:
מנין לדם שרצים שהוא טמא?
א"ל: דאמר קרא: וזה לכם הטמא.
אמרו לו תלמידיו: חכים לו בן יוחאי.
אמר להם: תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי אלעזר בר יוסי.
שפעם אחת גזרה מלכות רומי שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נשותיהם נדות. הלך רבי ראובן בן איצטרובלי וספר קומי והלך וישב ביניהם.
אמר להם: מי שיש לו אויב יעני או יעשיר?
אמרו ליה: יעני.
א"ל: אם כן לא יעשו מלאכות בשבת כדי שיענו.
אמרו: טבות אמרת ובטלוה.
חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא?
אמרו: יכחיש.
אמר להם: אם כן ימולו בניהם לשמונה שיכחישו.
אמרו: טבות אמרת ובטלוה.
חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב ירבה או ימעט?
אמרו ליה: ימעט.
א"ל: אם כן לא יבעלו נשותיהם נדות, ובטלוה.
הכירו בי שהוא יהודי, החזירום.
אמרו: מי ילך ויבטל את הגזרה?
ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו ר' אלעזר בר' יוסי.

אמר להן ר' יוסי:
אילו היה אבא חלפתא קיים, יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה.

אמר להם ר' שמעון בן יוחאי:
אילו היה אבא יוחאי קיים, יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה.

אמר להם ר' יוסי:
אנא אזיל דילמא עניש ליה רבי שמעון בן יוחאי דקא מסתפינא וכו'. כשהיו מהלכין בדרךנשאלה שאלה לפניהם: מנין לדם שרצים שהוא טמא?
עקם פיו רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר: וזה לכם הטמא.

אמר להם רבי שמעון בן יוחאי:
מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה, אל יחזור הבן לשלום אצל אביו וכו'. יצא לקראתו בן תמליון.
א"ל: רצונכם אבוא עמכם?
בכה רשב"י ואמר: ומה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלשה פעמים, ואנו לא פעם אחת, יבא הנס מכל מקום. קדם הוא על בברתיה דקיסר. כי מטא להתם אמר: בן תמליון צא, בן תמליון צא! כיון דקרו ליה נפק אזל.
אמר להון: שאילו כל דאית לכון ושקילו כל מה דאית לכון. על לבי גנזא אשכח לההוא איגרתא שקלוה וקרעוה.

והיינו דא"ר אליעזר:
אני ראיתי את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים.

החולד והעכבר -
תנו רבנן:
מתוך שנאמר: עכבר - שומע אני אפילו עכבר שבבית ששמו עכבר.
ודין הוא: טימא בעכבר וטימא בחולדה, מה חולדה מין הגדל על הארץ, אף עכבר מין הגדל על הארץ.

אי כלך לדרך זו: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה כל ששמו חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר, אביא עכבר שבים ששמו עכבר?
תלמוד לומר: על הארץ.
או אינו אומר: על הארץ אלא על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא?
תלמוד לומר: השורץ - כל מקום ששורץ.
או אינו אומר השורץ אלא כל המשריץ יטמא שאינו משריץ לא יטמא?!
אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאין פרה ורבה.
ודין הוא: טימא בחולדה טימא בעכבר, מה חולדה כל ששמו חולדה, אף עכבר כל ששמו עכבר.

או כלך לדרך זו: טימא בחולדה טימא בעכבר, מה חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה?
תלמוד לומר: בשרץ.

א"ל ההוא מרבנן לרבא:
אימא בשרץ - לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, השורץ - כל שהוא שורץ אפילו עכבר שבים. ואי משום על הארץ - על הארץ יטמא, ירד לים לא יטמא.
א"ל: ומאחר דשותיה לים מקום טומאה, מה לי הכא ומה לי התם.
והאי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה.

דאמר רבי יצחק בר אברימי:
על הארץ - להוציא ספק טומאה צפה.
תרי על הארץ כתיבי.

תנו רבנן:
והצב - זה הצב.
למינהו - להביא ערוד ובן הנפילים וסלמנדרא.

וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר: מה רבו מעשיך ה' - יש לך בריות גדולות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה. שבים, אלמלי עולות ליבשה מיד מתות. ושביבשה, אלמלי יורדות לים מיד מתות. יש לך בריות גדולות באור ויש לך בריות גדולות באויר, שבאויר, אלמלי עולות לאור מיד מתות, ושבאור אלמלי יורדות לאויר מיד מתות, הדא הוא דכתיב: מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית.

תנו רבנן:
כל מה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה.

אמר ר' זירא:
מאי קראה?
והאזינו כל יושבי חלד.

התנשמת - זו בָּאֲווּת שבשרצים.
או אינו אלא באוות שבעופות?
אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם: דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר?
בשרצים, אף כאן בשרצים.

אלה הטמאים לכם -
לרבות את עורותיהם.
יכול כל עורות כולם?
תלמוד לומר: אלה - אלו עורות הטמאים:
עור האנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת.

רבי יהודה אומר:
הלטאה כחולדה.

ר"י בן נורי אומר:
שמונה שרצים יש להם עורות.
והא אלה אכולהו כתיב?

אמר רב הונא אמר רב:
למינהו - הפסיק הענין.
וליחשוב נמי תנשמת?

רב תנא ותני: תנשמת.
והא תנא דידן לא תני תנשמת?
תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא ובגישתא דהלטאה פליגי.

תנו רבנן:
הטמאים - לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ.
יכול אפילו לא ריקמה?
תלמוד לומר: השרץ - מה שרץ שרִיקֵּם אף ביצת השרץ שריקמה.
יכול אפילו לא ניקבו?
תלמוד לומר: הנוגע יטמא - את שאפשר לו ליגע טמא, את שאי אפשר לו ליגע טהור.
וכמה נקיבתן?
כחוט השערה.

הטמאים –
מלמד שמצטרפים זה עם זה בדם וכו'.

כל הנוגע בהם יטמא -
לרבות יְדוֹת הכלים.
יכול ביותר מכשעור?
תלמוד לומר: בהם - כל שהוא לצרכם, דברי ר' עקיבא.

א"ל ר' יוחנן בן נורי:
הכתוב הוא אומר במטמא, ואתה אומר במיטמא.
א"ל: אף אני איני אומר אלא הנוגע בהם יטמא עד הערב, אין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים מטא טומאת ערב.
יטמא עד הערב הנוגע בהם, יכול בחייהם?
תלמוד לומר: במותם, אי במותם יכול ולא בשחיטתן?
תלמוד לומר: בהם ואף על פי ששחוטין.
הא מה אני מקיים בהם במותם ולא בחייהם.
הנוגע בהם יכול בכולן?
תלמוד לומר: מהם.
אי מהם יכול במקצתן?
תלמוד לומר: בהם - הא כיצד?
עד שיגע במקצתן שהוא ככולן. שערו חכמים שעורו בכעדשה, שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה.

רבי יוסי בר' יהודה אומר:
כזנב הלטאה.

וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא -
במי הוא מדבר?
אי במיתתן - הרי מיתתן אמורה.
אם באבר מן המת - הרי אבר מן המת אמור למעלה.
הא במי הוא מדבר?
באבר מן החי.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה אבר מן החי הימנה מטמא, שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיהא אבר מן החי הימנו מטמא?!
לא, אם אמרת בבהמה שמטמאה במשא, תאמר בשרץ שאינו מטמא במשא, הואיל ואינו מטמא במשא לא יהא אבר מן החי הימנו מטמא?
תלמוד לומר: וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא - להביא אבר מן החי.
יכול אפילו תלוי בו בשערה?
תלמוד לומר: אשר יפול - אין טמא עד שיפול.
יכול אף בשר הפורש מן החי טמא?
תלמוד לומר: במותם - מה מיתה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין, דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
מה מיתה גידים ועצמות, אף אבר מן החי גידים ועצמות.

רבי אומר:
מה השרץ בשר גידים ועצמות (כתוב לפנים על וכי ימות מן הבהמה):


להמשך: ילקוט שמעוני פרק יא חלק שני