אשה כי תזריע -
אחור וקדם צרתני –
א"ר ישמעאל בר תנחום:
אחור - לכל המעשים, וקדם - לכל העונשין.
אם זוכה אמרין ליה: אתה קדמת למעשה בראשית - נאמר: ורוח אלהים מרחפת.
ואם לאו - יתוש קדמך, שלשול קדמך.

ר' נחמיה אומר:
אף קלוסו אינו בא אלא באחרונה, הדא הוא דכתיב: החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף, ואח"כ מלכי ארץ וכל לאומים.

אמר ר' שמלאי:
כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר כל בהמה חיה ועוף, הדא הוא דכתיב: זאת תורת הבהמה והעוף ואח"כ אשה כי תזריע.

אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק -
ר' לוי אמר:
בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי, ומחזיר לו ליטרא זהב, אינו מחזיק לו טובה?!
כך הקב"ה מפקידין לו הבריות טפה לִבְנוּנִית בחשאי, והקב"ה מחזיר להם נפשות שלמות משובחות בפרהסיא, אין זה שבח?!
הוי: ולפועלי אתן צדק.

ר' לוי אמר חורי:
בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורין ואין בריה משגחת עליו, בא אחד והתירו והוציאו משם, אינו מחזיק לו טובה?!
כך הולד שרוי במעי אמו והקב"ה מתירו ומוציאו משם, אינו צריך להחזיק לו טובה?!
וביותר כשהוא זכר, הדא הוא דכתיב: אשה כי תזריע וילדה זכר.

חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי -
ר' אבא בר כהנא אמר:
בנוהג שבעולם אם נוטל אדם (מפוריא) [ארנקי] של מעות ויתן פיה למטה אין המעות מתפזרות והולד שרוי במעי אמו, והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, אין זה חיים וחסד?!

ר' אבא בר כהנא אמר חורי:
בנוהג שבעולם בהמה זו מהלכת רבוצה ונתון ולדה בתוך מעיה כמין שק, ואשה זו מהלכת זקופה והולד נתון במעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, אין זה חיים וחסד?!

ר' אבא בר כהנא אמר חורי:
בנוהג שבעולם בהמה זו דדיה נתון במקום רחמה והולד יונק במקום בושתה, והאשה הזו דדיה נתון במקום נויה והולד יונק במקום כבודה, אין זה חיים וחסד?!

אמר ר' אליעזר:
אם ישהא אדם בחמין אינו מת ומעיה של אשה מרותחין והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יעשה שפיר, שלא יעשה שיליא, שלא יעשה סנדל, אין זה חיים וחסד?!

א"ר תחליפא דקסרי:
אם אכל אדם פרוסה אחר פרוסה לא שניה דוחה את הראשונה?!
והאשה הזו כמה מאכל היא אוכלת וכמה משקין היא שותה ואינו דוחה את הולד, אין זה חיים וחסד?!

א"ר סימון:
מעיה של אשה עשוין (כוננין כוננין) [קנין קנין] פיקון פיקון חבלין חבלין, בשעה שהיא יושבת על המשבר אינו משליכתו בבת אחת (אלא) [במתלא], אמרין אשתרי חד חבל אשתרי תרין חבלין.

אמר ר' מאיר:
כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם בדין הוא שתהא רואה מה הקב"ה עושה, מסלקו למעלה מדדיה ועושה אותו חלב כדי שיצא הולד ויהיה לו מאין לאכול וביותר אם היה זכר, הדא הוא דכתיב: אשה כי תזריע וילדה זכר.

תניא: צורת הולד כיצד?
תחלת ברייתו דומה לְרָשׁוֹן, שתי עיניו כשני טפין של זבוב, שתי אזניו כשני טפין של זבוב, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, פיו משוך כשעורה, גויתו כעדשה, ושאר אבריו מצומצמים בו כגולם, ועליו הוא אומר: גלמי ראו עיניך.
אם היתה נקבה גויתה כשעורה לארכה (פיתוח) [חיתוך] ידים ורגלים אין לה.

כיצד הולד שרוי במעי אמו?
מקופל ומונח כפנקס, ראשו מונח לו בין ירכיו ושתי ידיו על שני (צלעיו) [צעדיו], שתי עגבותיו על שתי עקביו, פיו סתום טבורו פתוח ואוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה, ואינו מוציא רְעִי שמא יהרוג את אמו, יצא לאויר העולם נסתם הפתוח ונפתח הסתום.

בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים:
לא כיצירת הולד בעולם הזה יצירתו לעולם הבא, בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות ולעולם הבא מתחיל בגידין ועצמות וגומר בעור ובשר, שכן כתיב במתי יחזקאל: וארא והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה.

אמר ר' חייא בר אבא:
אין פרשת יחזקאל ראיה.
למה מתי יחזקאל דומין?
לזה שנכנס במרחץ זה שפושט ראשון לובש אחרון.

בית הלל אומרים:
כשם שיצירתו של אדם בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא.
בעולם הזה מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות, אף לעתיד לבא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ובעצמות, שכן איוב אומר: זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' הלא כחלב תתיכני, תתכני אין כתיב כאן אלא תתיכני.
וכגבינה הקפיתני אין כתיב כאן אלא תקפיאני,
עור ובשר הלבשתני אין כתיב כאן אלא תלבישני,
ובעצמות וגידים סוככתני אין כתיב כאן אלא תשוככני חיים וחסד עשית עמדי וגו'.
אום של אשה מלא דם וממנו יוצא למקור נדתה, וברצונו של הקב"ה הולכת טפה של לבנונית ונופלת לתוכו ומיד הולד נוצר.
משל לחלב שהוא נתון בקערה עד שלא נתן לתוכה מסו הוא רופף אם נתן לתוכה מסו קופה ועומד.

אשה כי תזריע וילדה זכר -
משל למה הדבר דומה?
לשני ציירים זה צר דמותו של זה וזה צר דמותו של זה וכו'.
לעולם הזכר מן האשה והנקבה מן האיש.
זכר מן האשה מנין?
ואשתו היהודיה ילדה את ירד וגו' ופילגשו וגו' ותלד וגו', אשה כי תזריע וילדה זכר.

נקבה מן האיש מנין?
שנאמר: ובתואל ילד את רבקה ואת דינה בתו ושם בת אשר שרח.

אמר ר' אבין:
לית ספר דמספר לגרמיה.
משל לשנים שנכנסו למרחץ זה שמזיע ראשון יצא ראשון.

אמר רבי אבהו:
טובה גדולה עשה הקב"ה עם אשה זו בעולם הזה שלא התחיל בגידין ובעצמות, שאילו התחיל בגידין ובעצמות היה מבקע כרסה ויוצא לפי שבעולם הזה יולדת בצער, אבל לעתיד לבא מה כתיב?
בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר.
זה שאמר הכתוב: מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני - אלו ימים שהייתי במעי אמי, מלמד שהתינוק משתמר במעי אמו.

כאשר הייתי בימי חרפי -
אמר ר' אבהו:
התינוק יוצא ממעי אמו מלא רירין ומלא דם והכל מחבקין אותו ומנשקין אותו וביותר כשהוא זכר, הדא הוא דכתיב: אשה כי תזריע וילדה זכר, התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקב"ה מצוה עליו ואומר לו: מזה תאכל ומזה לא תאכל, וזה לכם הטמא, ומשהוא מקבל עליו את כל המצות אח"כ נולד: אשה כי תזריע וילדה זכר, זה שאמר הכתוב: ואין צור כאלהינו.
בשר ודם צר צורה הוא מדבר צורתו אין מדברת, הוא משבח צורתו והצורה אינה משבחת אותו.
אבל הקב"ה הוא צר צורה וצורתו עומדת ומשבחת לפניו.

בשר ודם מבקש לצור צורה כמה סממנין צריך להביא עד שלא יצור אותה.
אבל הקב"ה צר האדם מתוך טפה אחת.

בוא וראה טווס הזה שס"ה גוונין יש בו והוא נוצר מטפה אחת של לובן, הוי אין צור כאלהינו - אין צייר כאלהינו, ולא תאמר בעוף אלא אפילו אדם מטפה אחת של לובן נוצר שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר.
המפלת סנדל וכו' וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן.
תנו רבנן:
בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה מנין?
תלמוד לומר: אשה, מאי וכן שפחה סלקא דעתך אמינא כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, הני מילי בדבר ששוה בין באיש בין באשה, אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא, אימא לא תחייב שפחה להכי תני וכן שפחה.

דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע -
בני ישראל בענין הזה ואין הכותים בענין הזה.

בני ישראל -
אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת?
תלמוד לומר: אשה.
וילדה מה תלמוד לומר?
מכלל שנאמר: והזרתם את בני ישראל מטמאתם שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו?
תלמוד לומר: ביולדת, ואל המקדש לא תבא.
יכול יולדת הקלה מטמא אותו מתוכו ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו?
תלמוד לומר: בני ישראל - הרי בני ישראל כיולדת, מה יולדת אינה מטמאה אלא מתוכו, אף כולם לא יטמאו אלא מתוכו.
אין לי אלא הבא מטומאה חמורה כיולדת, הבא מטומאה קלה טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין?
תלמוד לומר: ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם - לרבות את כולם.

כי תזריע וילדה -
פרט לשילדה לפני הדבור.
יכול שאני מוציא אף שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור?
תלמוד לומר: וילדה אין הדבר תלוי אלא בלידה. יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן.

ר' שמעון אומר:
הרי זה כילוד.
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא: אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שמזרעת.

ורבי שמעון,
ההוא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה.
ורבי שמעון מאי טעמא?
אמר קרא: תלד - לרבות יוצא דופן.
ורבנן מיבעי ליה לטומטום ואנדרוגינוס סלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתיב, זכר ודאי ונקבה ודאית קא משמע לן,
ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר לואי לְבֵן - לבן מכל מקום, לְבַת - לבת מכל מקום.
ורבנן מיבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת.
ור' שמעון נפקא לה מדתנא תנא קמיה דרב ששת:
זאת תורת היולדת - מלמד שמביא קרבן אחד על ולדות הרבה.
יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחד?
תלמוד לומר: זאת.
ורבנן, אף על גב דכתיב: זאת איצטריך לבן או לבת סלקא דעתך אמינא הני מילי בתרי עבורי אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה, בני ר' חייא אימא חד קרבן סגי לה קא משמע לן.

תנו רבנן:
שיליא בבית הבית טמא לא שהשיליא ולד אלא שאין שיליא בלא ולד, דברי רבי מאיר,
רבי יוסי ורבי יהודה ור' שמעון מטהרין.
מאי טעמא דרבי שמעון?
משום בטול ברוב נגעו בה. ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה, דאמר קרא: אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה.

תני תנא קמיה דרב:
(יכול) המפלת [בריית] גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה?
תלמוד לומר: אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'.

וביום השמיני ימול -
מי שראוי לבריית (נשמה) [שמונה], יצאו אלו שאין ראויין לבריית (נשמה) [שמונה].
א"ל רב לתנא וסיים בה הכי, שיש לו שני גבין ושני שדראות.

תניא: בראשונה היו אומרים: אשה כי תזריע [איש מזריע תחלה יולדת נקבה] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופרשו: אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו - תלה הכתוב זכר בנקבה ונקבה בזכר.
ואומר: ויהיו בני אולם אנשים [גבורי] (מלומדי מלחמה) [חיל דורכי קשת] ומרבים בנים ובני בנים, וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים?!
אלא בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שתזרענה נשותיהם תחלה כדי שיהיו בניהם זכרים, מעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים.

והיינו דאמר רב קטינא:
יכול אני לעשות כל בני זכרים.

אמר רבא:
(כל) הרוצה לעשות (כל) בניו זכרים יבעול וישנה.

וילדה זכר -
אמר ר' יצחק:
כיון שבא זכר [בעולם] בא שלום לעולם.
זכר - זה כר וכתיב: שלחו כר מושל ארץ, כיון שבא זכר בא ככרו עמו.
זכר - זה כר, שנאמר: ויכרה להם כרה גדולה.
נקבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהיבי לה שנאמר: נקבה שכרך.

תניא: שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח.
משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר.
מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל.
משלשה חדשים ועד ששה חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל.
מששה חדשים ועד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא ממעי אמו בשלום.

ומי מהני רחמים?
והאמר רבי יצחק:
מאי דכתיב: אשה כי תזריע וילדה זכר - אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, הכא במאי עסקינן?
שהזריעו שניהם כאחד.
טומטום שנקרע ונמצא זכר.

אמר רב שיזבי:
אין אמו טמאה לידה, שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר - עד שיהא זכר משעת לידה.

רב שרביה אמר:
אף אינו נמול לשמונה, שנאמר: וביום השמיני ימול בשר ערלתו - עד שיהא זכר משעת לידה. מיתיבי: המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה?
תיובתא דרב שיזבי תיובתא:
אשה כי תזריע וילדה זכר - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול, שומע אני ליוצא חי שמטמא את אמו טומאת לידה, מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה?

אמר ר' יהודה:
הרי אני דן: מה היוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה, הרי הוא מטמא את אמו טומאת לידה, היוצא מת שמטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה, אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה?!

אמרו לו לרבי יהודה:
כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין.
אם טהר החי את אמו יטהר המת את אמו?
תלמוד לומר: זכר לרבות את המת.
אין לי אלא בן תשעה, בן שמונה בן שבעה בן ששה בן חמשה מנין?
תלמוד לומר: וילדה - כל שתלד.
אי וילדה אין לי אלא הולד, מנין המפלת סנדל או שיליא ושפיר המרוקם והיוצא מחותך? תלמוד לומר: כי תזריע וילדה - כל זרע שילדה.
יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים תהא טמאה?
תלמוד לומר: זכר - מה זכר מיוחד שיש בו מצורת האדם יצאו אלו שאין בהן מצורת האדם. יכול המפלת בריית הגוף שאינו חתוך, בריית ראש שאינו חתוך, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות, הואיל ויש בו מצורת האדם תהא טמאה?
תלמוד לומר: וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול - מה זה מיוחד שראוי לבריית נשמה, יצאו אלו שאינן ראויים לבריית נשמה.

וְטָמְאָה - היא טמאה ואין הולד טמא,
והלא דין הוא: ומה היא שהולד גרם לה טומאה טמאה, ולד שגרם טומאה אינו דין שיהא טמא?!
שעיר המשתלח יוכיח שגרם טומאה וטהור.
לא, אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה, תאמר בולד שיש לו טומאה הואיל ויש לו טומאה יהא טמא?
תלמוד לומר: וטָמְאָה, היא טמאה ואין הולד טמא.

וילדה וטמאה שבעת ימים -
שתספור שבעה לולד האחרון.
והלא דין הוא: מטמא במת ומטמא בולד, מה מצינו כשהיא מטמאה במת אינה סופרת שבעה אלא לטומאה האחרונה, אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד אחרון.

או כלך לדרך זו: מטמאה בדמים ומטמאה בולד, מה מצינו כשהיא מטמאה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה, אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד ראשון.

נראה למי דומה?
דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהם מגופה.
או כלך לדרך זו: דנין טומאה שהיא ממנה מטומאה שהיא ממנה ואל תוכיח טומאת המת שאינה ממנה, תלמוד לומר: וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון.

וטמאה שבעת ימים -
שאלו תלמידיו את ר"ש:
מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?
אמר להם: שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.

מתקיף לה רב אשי:
הא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי לאתויי.
ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה נקבה לי"ד?
נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה.
ומפני מה אמרה תורה מילה בשמיני?
שלא יהיו כל העולם שמחין ואביו ואמו עצבים.

היה ר' מאיר אומר:
מפני מה אמרה תורה נדה לז'?
מתוך שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה.

שבעת ימים -
יכול בין סמוכין בין מפוזרים?
תלמוד לומר: כימי נדתה - מה ימי נדתה סמוכין אף ימי לידתה סמוכין.

כימי נדת דותה תטמא -
כימי נדתה כך ימי לידתה,
מה ימי נדתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת שבעה עולה לה.
אף ימי לידתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן.

דותה תטמא - לרבות את בועלה.
דותה תטמא - לרבות את הלילות.
דותה תטמא - לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים.

וביום השמיני ימול -
זה שאמר הכתוב: תן חלק לשבעה וגם לשמונה.
לשבעה - אלו ימי הנדה.
וגם לשמונה - [אלו] ימי המילה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם שמרת ימי הנדה - אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה.

רבי אליעזר ורבי יהושע,
רבי אליעזר אומר:
תן חלק לשבעה - אלו שבעת ימי השבת.
וגם לשמונה - אלו שמונת ימי המילה.

ורבי יהושע אומר:
תן חלק לשבעה - אלו שבעת ימי הפסח,
וגם לשמונה - אלו שמונת ימי החג,
כשהוא אומר: וגם - לרבות את העצרת ואת ראש השנה ואת יום הכפורים.

רבי נחמיה אומר:
תן חלק לשבעה - זה דור שמל משה לשבעה.
וגם לשמונה - זה דור שמל יהושע לשמונה.

רבי שמעון פתר קריא בנשיאים:
תן חלק לשבעה - ביום השביעי נשיא לבני אפרים.
וגם לשמונה - ביום השמיני נשיא לבני מנשה.

רבי לוי אמר:
תן חלק לשבעה - אלו שבעת ימי החג.
וגם לשמונה - דכתיב: ביום השמיני עצרת.

רבי עזרא בשם רבי סימון פתר קריא במלואים:
תן חלק לשבעה - כי שבעת ימים ימלא את ידכם.
וגם לשמונה - ויהי ביום השמיני קרא משה, זה שאמר הכתוב: יספת לגוי ה' יספת לגוי.
אמר הנביא: רבון העולמים, נתת לעכו"ם שלוה ולא קלסוך עליה.
אתה נותן לו בן - אינו מוהלו אלא מגדלו לפי נימוסו.
הגדיל - מוליכו לבית אלילים שלו ומכעיסך.
אתה נותן לו בית - הוא מעמיד בתוכה אלילים.
אתה מרבה להם ימים טובים - אוכלין ופוחזין ונכנסין לבתי תאטראות ולבתי קרקסיאות ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם, הוי יספת לגוי, שמא קראך ה' ונכבדת.

אבל ישראל יספת [לגוי] ונכבדת:
אתה נותן לו בן - הוא מוהלו לשמונה ימים,
אם הוא בכור - פודהו לשלשים יום.
הגדיל - מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום: ברכו את ה' המבורך,
אתה נותן לו בית - הוא קובע בו מזוזה, גג - הוא עושה לו מעקה.
אתה נותן להם ימים טובים - הם אוכלים ושותים ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלה ומרבין בקרבנות ומרבין במוספין.

וביום השמיני ימול בשר ערלתו -
אין כתיב כאן שיוציא יציאות, ראה כמה ישראל מחבבין את המצות כמה הם מוציאים הוצאות כדי לשמרם.
אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמחין את המצות - אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר: ויספו ענוים בה' שמחה.

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא:
איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר ליה: של בשר ודם נאים.
אמר ליה: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות נאים מהם.
אמר ליה: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא דברים שהם מצוים בבני אדם.
אמר ליה: למה אתם מלים?
אמר ליה: אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בשר ודם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביא לו שבולים וגלוסקאות אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?!
אמר לו: הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו?
אמר לו: לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם.
וכך אמר דוד: כל אמרת ה' צרופה.
ואומר: אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.

תנו רבנן:
ערל ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נימולים אלא ביום.

רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר:
בזמנן אין נימולים אלא ביום, שלא בזמנן נמולים בין ביום ובין בלילה.

מר סבר:
דרשינן וביום.

ומר סבר:
לא דרשינן וביום.
כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש:
נותר בזמנו - אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו - נשרף בין ביום בין בלילה.

איתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן:
אין לי אלא נימול בשמיני שאינו נימול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר?
תלמוד לומר: וביום, ואפילו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו ה"א דריש, אישתיק.

בתר דנפק אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש:
ראיתם לבר פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה.
אמר ליה: דידיה היא, מתניתא היא, היכא תני לה בתורת כהנים, נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי.

אמר תלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא לפני רבי עקיבא:
צריך לאמרו, אלו נאמר: וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול - שומע אני שבעה ושמונה הרי חמשה עשר?
תלמוד לומר: וביום.

אמר ליה רבי עקיבא:
צללת במים אדירים והעלית חרס בידך [והלא] כבר נאמר: ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, וביום?
מלמד שכל היום כשר למילה, אבל זריזין מקדימין למצות.
שכך מצינו באברהם, שנאמר: וישכם אברהם בבקר וגו'.

בשמיני ימול -
ואפילו בשבת.
הא מה אני מקיים: מחלליה מות יומת?
חוץ מן המילה.
או מקיים אני: מחלליה מות יומת אף במילה, הא מה אני מקיים וביום השמיני ימול, חוץ מן השבת?
תלמוד לומר: וביום ואפילו בשבת.

רבי אליעזר אומר:
מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת. אמר קרא: וביום השמיני ואפילו בשבת, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא שבת, מנלן?

אמר רבי יוחנן:
ביום - ואפילו בשבת.
הא מיבעי ליה ביום ולא בלילה?
ההיא מבן שמונת ימים נפקא.

תניא כוותיה דרבי יוחנן:
ובשמיני ימול - ואפילו בשבת.
ומה אני מקיים: מחלליה מות יומת?
בשאר מלאכות, אבל מילה דחיא שבת מקל וחומר:
ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת, מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה?!

הדר אמר:
ממאי דצרעת חמירא דילמא שבת חמירא שכן יש עונשין ואזהרות הרבה, וממאי משום דחמירא צרעת דילמא משום דגברא הוא דלא חזי, ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת? תלמוד לומר: וביום ואפילו בשבת.
וקל וחומר לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת (כתוב ברמז שנ"ז):

ימול בשר ערלתו -
ואע"פ שיש שם בהרת.
ומה אני מקיים השמר בנגע צרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, שבת חמורה דוחה צרעת לא כל שכן.

אמר מר:
בשר אע"פ שיש שם בהרת, הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא?!

[אמר אביי:
לא נצרכה אלא לר"י דאמר: דבר שאנו מתכוון - אסור.

רבא אמר:
אפילו תימא רבי שמעון], מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

תנו רבנן:
ערלתו - ודאי - דוחה את השבת, ספק - אין דוחה את השבת.
ערלתו – ודאי - דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת.

רבי יהודה אומר:
אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת (כתוב ברמז תרע"ו),

ערלתו - ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת.
ערלתו - ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת.

שבית שמאי אומרים:
צריך להטיף ממנו דם ברית.

ובית הלל אומרים:
אינו צריך.

אמר ר"ש בן אלעזר:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מי שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו?
על שנתגייר מהול.
שבית שמאי אומרים:
צריך להטיף ממנו דם ברית.

ובית הלל אומרים:
אינו צריך.

אמר רבא אמר רב אמי:
כל שאמו טמאה לידה - נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה - אינו נימול לשמונה, שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול.

א"ל אביי:
דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה.
אמר ליה: נתנה תורה ונתחדשה הלכה.

ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה -
איתמר, רב אמר:
מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו.

לוי אמר:
שני מעינות הן, נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך י"ד לאחר י"ד מתוך ארבעים לאחר ארבעים מתוך שמונים לאחר שמונים,
לרב: רישא לקולא וסיפא לחומרא,
ללוי: רישא לחומרא וסיפא לקולא,
והלכתא כוותיה דרב, בין לקולא בין לחומרא.

האשה שהפילה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים [נקבה] והמפלת תאומים

רבי יהודה אומר:
מביאה על הרביעי.
קתני האשה שהפילה ולדות הרבה מנלן?

דתני תנא קמיה דרב ששת:
זאת תורת היולדת וגו' - מלמד שמביאה קרבן על ולדות הרבה.
יכול אף על הלידה ועל הזיבה?
אלא מעתה אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה הוא הדין דאין מביאה אלא קרבן אחד.
אימא הכי יכול אף הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת?
תלמוד לומר: זאת וגו', תא שמע ששים.
יכול בין רצופין בין מפוזרין?
תלמוד לומר: יום - מה יום כלו רצוף אף ששים כולן רצופין,
מני הא אילימא רבנן, מי אית להו לרבנן מפוזרין.
אלא רבי יהודה היא ומדקא יהיב ליה ששים רצופין על הדדי שמע מינה חומרא אית ליה לרבי יהודה קולא לית ליה.

אמר אביי:
תא שמע, שלשים - יכול בין רצופין בין מפוזרין?
תלמוד לומר: יום - מה יום כלו רצוף אף שלשים רצופין,
מני הא אילימא רבנן וכו',

אמר רב אשי:
תא שמע, ששת ימים - יכול בין רצופין בין מפוזרין?
תלמוד לומר: ששים - מה ששים כולן רצופין, מני אילימא רבנן וכו',

ושלשים יום ושלשת ימים -
מה תלמוד לומר?
שיכול נקבה שימי טומאתה מרובין ימי טהרתה מרובין, זכר שימי טומאתו מועטין אינו דין שיהו ימי טהרתו מרובין?!
תלמוד לומר: ושלשים יום ושלשת ימים תשב - להביא את המקשה בתוך אחד עשר יום שתהא טהורה מן הזיבה.
יכול תהא טהורה מן הלידה?
תלמוד לומר: דותה תטמא, בדמי טהרה אף על גב שרואה.

תנו רבנן:
תשב - לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה, שכל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד.

ורבי אליעזר, מטמא,

אמרו ליה לרבי אליעזר:
ומה במקום שהחמיר בדם השופי שלפני הולד הקל בדם השופי שלאחר הולד, מקום שהקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד?!
אמר להם: דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
ממה הקל עליה?
מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה.
אמר לו: הרי אנו משיבין אותך לשון אחרת: ומה אם במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד הקל בקושי שעמו, מקום שהקל בשופי של אחר הולד אינו דין שנקל בקושי שעמו?!
אמר להם: אפילו משיבים אתם אותי כל היום כלו דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
ממה הקל עליה?
מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה.

אמר רבא:
בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן לאו אמריתו דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. הכי נמי כתיב: וטהרה ממקור דמיה - מחמת עצמה ולא מחמת ולד,
ואימא בימי נדה נדה, בימי זיבה טהורה, אמר קרא: תשב ישיבה אחת לכולן (כתוב ברמז תק"ב),

בכל קדש לא תגע -
אמר עולא א"ר שמעון בן לקיש:
טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, דאמר קרא: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא - מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמה ביאה.

רבינא אמר:
לענין מלקות איתמר.
כי אתא רבין אמר רבי אבהו:
לטמא שנגע בקדש איתמר, [דאיתמר].
טמא שנגע בקדש - רבי שמעון בן לקיש אמר:
לוקה, שנאמר: בכל קדש לא תגע.

רבי יוחנן אמר:
אינו לוקה ההוא בתרומה כתיב,

ורבי שמעון בן לקיש האי קרא להכי הוא דאתא האי מבעי ליה אזהרה לאוכל בשר קדש [דאיתמר אזהרה לאוכל בשר קדש] מנין?

רבי שמעון בן לקיש אמר:
בכל קדש לא תגע.

רבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו מביאת מקדש, מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר, טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, אזהרה לאוכל מדאקיש קדש למקדש,

תניא כוותיה: דריש לקיש:
בכל קדש לא תגע - אזהרה לאוכל הכתוב מדבר.
או אינו אלא אזהרה לנוגע?
תלמוד לומר: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא.
מקיש קדש למקדש:
מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה
אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה
והנוגע נטילת נשמה מי איכא אלא באכילה.
ואכתי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה.

דריש לקיש אמר:
לוקה, בכל קדש לא תגע - לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה.

ור' יוחנן אמר:
אינו לוקה,
ר' יוחנן לטעמיה דאמר: תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו, וכי כתיב ההוא לאחר זריקה הוא, אם כן לימא קרא בקדש מאי בכל קדש?
שמע מינה תרתי:
נגיעת קדש,
ואכילת קדש.

לישנא אחרינא ההוא מכל קדש נפקא,
אמר אביי:
מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל – לוקה. דאמר קרא: והבשר לרבות עצים ולבונה, והא עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו, ואפילו הכי רבינהו קרא.

ורבא אמר:
מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל - אינו לוקה.
מאי טעמא?
כיון דלא קרינן ביה: וטומאתו עליו ונכרתה,
לא קרינן ביה: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.

והאמר מר:
והבשר - לרבות עצים ולבונה.
הכא במאי עסקינן?
שקדשם בכלי דנעשו כמי שקרבו מתיריו.
דתנן: כל שיש לו מתירין - משקרבו מתיריו, ושאין לו מתירין - משקדשו בכלי.
ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא.
אזהרה לאוכל מנין?
תלמוד לומר: ולא יאכל מן הקדשים.
או אינו אלא אזהרה לנוגע?
תלמוד לומר: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא.
מקיש קדש למקדש:
מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה,
אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה,
ובנגיעה ליכא נטילת נשמה, והא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה.
הכי קאמר רחמנא נגיעה כי אכילה.

בכל קדש לא תגע -
יכול במעשר?
תלמוד לומר: ואל המקדש לא תבא.
מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה,
אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה.
יצא מעשר שאין בו נטילת נשמה.

אי מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת,
אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת יצאת תרומה?
תלמוד לומר: בכל קדש לרבות את התרומה,

אי מה קדש משמע נגיעה,
אף מקדש משמע נגיעה,
מנין שלא תכנס בגלוטנקא?
תלמוד לומר: ואל המקדש לא תבא.

עד מלאת ימי טהרה -
לרבות את היולדת נקבה.

תניא: גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים, וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור, שנאמר: ואל המקדש לא תבא - דרך ביאה אסרה תורה.

ואם נקבה תלד -
יוצא דופן אין אמו מביאה קרבן לידה.
ור' שמעון מיחייב,
מאי טעמא דר' שמעון?
אמר קרא: ואם נקבה תלד - לרבות לידה אחרת, ומאי היא?
יוצא דופן.

ורבנן מאי טעמא?
אמר קרא: אשה כי תזריע - עד שתלד במקום שמזרעת.
נקבה אין לי אלא נקבה, טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: ואם נקבה תלד - אין הדבר תלוי אלא בלידה.

וטמאה שבועים -
שני שבועות שהן י"ד יום.

שאלו את רבי יהודה:
בן רועץ אקרא אני שבעים תהא טמאה שבעים לנדתה?
אמר להם: טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה, מה ימי טהרתה כפלים בזכר, אף ימי טומאתה כפלים בזכר.
לאחר שנפטרו יצא מחזר אחריהם.
אמר להם: בני, לא הייתי צריך ליזקק לכם מפני שיש אם למקרא, אלא זו תשובה לדבר.
והלא דין הוא: טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה, מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאה כפלים בזכר.

או כלך לדרך זו: זכר שימי טהרתו מועטין ימי טומאתו מועטין, נקבה שימי טהרתה מרובין אינו דין שיהו ימי טומאתה מועטין?!
תלמוד לומר: וטמאה שבועים - שני שבועות שהן ארבעה עשר יום.

וששים יום וששת ימים -
מה תלמוד לומר?
שיכול זכר שימי טומאתו מועטין ימי טהרתו מועטין, נקבה שימי טומאתה מרובין אינו דין שיהו ימי טהרתה מועטין?
תלמוד לומר: וששים יום וששת ימים.

תניא: אמר רבי ישמעאל:
(נאמר) טמא וטהר בזכר,
טמא וטהר בנקבה,
מה כשטמא וטהר בזכר יצירתו כיוצא בו,
אף כשטמא וטהר בנקבה יצירתה כיוצא בה.
א"ל: אין למדין יצירה מטומאה.

א"ל לרבי ישמעאל:
מעשה בקלפטרא מלכת אלכסנדריא שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקו ומצאו זה וזה לארבעים ואחד.
אמר להן: אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים?!
מאי מן התורה?
אמר קרא: תלד הוסיף לך הכתוב לידה אחרת בנקבה.
ומאי ראיה מן השוטים?
אימור הך דנקבה קדים ואיעבר ארבעים יומין קמי זכר.

ורבנן סברי:
סמא דנפצא אשקינהו.
ור' ישמעאל איכא גופא דלא מקבל סמא.

טמא שאינו אוכל בתרומה מנא לן?
אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל:
אמר קרא: איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו'.
איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן?
הוי אומר זה תרומה.
ואימא חזה ושוק אינה בחוזרת, תרומה נמי אינה בחללה, חללה לאו זרעא דאהרן היא.
וממאי דהאי עד אשר יטהר - עד דעביד הערב שמש.
אימא עד דמייתי כפרה?
לא סלקא דעתך.

דתנא רבי ישמעאל:
בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר דומיא דטמא נפש דלאו בר כפרה הוא, ואימא הני מילי דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה.
ותו הא דתניא:

טבל ועלה אוכל במעשר,
הערב שמש אוכל בתרומה,
הביא כפרתו אוכל בקדשים.

מנא לן?

אמר רב חסדא:
תלתא קראי כתיבי ולא יאכל מן הקדשים וגו' - הא רחץ טהור.
וכתיב: ובא השמש וטהר
וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה, הא כיצד?
כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים,

ואיפוך אנא, מסתברא תרומה עדיפה שכן מחפ"ז (מיתה חומש פדיון אין לה זר אסור בה), אדרבה מעשר עדיף שכן הדס ט"ב (הבאה, וידוי אסור לאונן, טומאה, בעור).
אפילו הכי מיתה עדיפא.

רבא אמר:
בלא מיתה עדיפא נמי לא מצית אמרת, אמר קרא: נפש, איזהו דבר ששוה בכל נפש?
הוי אומר זה מעשר.
ואכתי הני מילי ,דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה,

אמר אביי:
תרי קראי כתיבי ביולדת ובמלאת ימי טהרה - כיון שמלאו ימי טהרה, וכתיב: וכפר עליה הכהן וטהרה, הא כיצד?
כאן לתרומה כאן לקדשים,

ואיפוך אנא מסתברא קדש חמור שכן פנ"ק עכ"ס (פגול, נותר,קרבן, מעילה, כרת, אסור לאונן).
אדרבה תרומה חמורה שכן מחפ"ז, הנך נפישן.

רבא אמר:
בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת אמר קרא: וכפר עליה הכהן וטהרה - טהרה מכלל דהיא טמאה ואי סלקא דעתך בקדשים איקרי כאן: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא שמע מינה בתרומה. ומי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא.
והתניא: בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה מנין?
תלמוד לומר: אשה, גיורת ושפחה בני מיכל בתרומה נינהו, אלא קרא מילי מילי כתיב, ותלתא קראי בתרומה למה לי?
צריכא דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי, כתב רחמנא ובא השמש וטהר ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר הוה אמינא דלאו בר כפרה נינהו אבל דבר כפרה אימא עד דמייתי כפרה, כתב רחמנא עד מלאת וגו'.
ולהך תנא דפליג עליה דר' ישמעאל דאמר בזב שלש ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר, והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה, תרי קראי בקדשים למה לי?
צריכא, דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרובה טומאתה אבל בזב אימא לא.
ואי כתב רחמנא בזב דלא הותר מכללו אבל יולדת אימא לא צריכא.

במים וטמא עד הערב - למה לי?
א"ר זירא:
לנגיעה, דתניא: וטמא, יכול לכל?
תלמוד לומר וטהֵר.
אי וטהר יכול לכל?
תלמוד לומר: וטמא, הא כיצד?
כאן למעשר וכאן לתרומה.
ואיפוך אנא מסתברא כי היכי דחמירא אכילה דתרומה מאכילה דמעשר, הכי נמי חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר, ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא: בכל קדש לא תגע וכו' כדלעיל.

ובמלאת -
יום מלאת – תביא, תוך מלאת - לא תביא.
יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה שלאחר מלאת?
תלמוד לומר: ביום מלאת, ביום מלאת – תביא, תוך מלאת - לא תביא.

המפלת לאור שמונים ואחד

בית שמאי פוטרין.
ובית הלל מחייבין,

תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי:
הרי הוא אומר: או לבת - לרבות אור פ"א,

אמרו בית הלל לבית שמאי:
מאי שנא אור פ"א מיום פ"א?
אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן?!

א"ל בית שמאי:
לא, אם אמרת ביום פ"א, שכן יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן, תאמר במפלת לאור פ"א, שלא יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן.

אמרו להם בית הלל:
הרי המפלת ביום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן וחייבת בקרבן.

א"ל בית שמאי:
לא, אם אמרת ביום פ"א שחל להיות בשבת, שאע"פ שאין ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור, תאמר במפלת לאור פ"א, שכן לילה אין ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן צבור. הדמים אין מוכיחין שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן.

תניא: כבש בן שנתו לעולה -
שנתו ולא שנה למנין עולם.

ובן יונה או תור לחטאת -
או זה או זה.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה, כשרה חטאת בהמה עם עולת בהמה, כאן שכשרה חטאת העוף עם עולת בהמה, אינו דין שתכשר חטאת בהמה עם עולת בהמה?!
תלמוד לומר: ובן יונה או תור לחטאת - או זה או זה.

ובן יונה או תור -
מלמד ששניהם שקולין זה כזה.

וכפר עליה הכהן וטהרה -
מחוסר כפורים מנלן?
דאמר קרא: וכפר עליה הכהן וטהרה - מכלל שהיא טמאה.

ואמר מר:
טמא ששימש במיתה.

והקריבו -
מה תלמוד לומר?
מפני שטעונה שנַיִם.
יכול שנים מעכבים אותה?
תלמוד לומר: והקריב אחד - מעכבה ואין שנים מעכבין, איני יודע אם חטאת אם עולה, כשהוא אומר וכפר מה מצינו בכל התורה כולה כפרה בחטאת אף כאן כפרה בחטאת.
וטהרה - לאכול בזבחים.
ממקור - מלמד שכל דמים שרואה אינן אלא מן המקור.
דמיה - מלמד שדמים הרבה טמאים בה.
חמשה דמים טמאין בה:
האדום,
והשחור,
וכקרן כרכום,
וכמימי אדמה,
וכמזוג,

בית שמאי אומר:
אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי.

ובית הלל מטהרין,
הירוק - עקביא בן מהללאל מטמא, מנלן?
דאיכא דם טהור דילמא כל דם דאתי מינה טמא?
אמר קרא: כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם. ואי דם טהור ליכא, במאי פליגי?
זקן ממרא.
ורבנן וממאי דהני טמאים והני טהורין ודם מנלן דאדום הוא?
דאמר קרא: ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם, למימרא דדם אדום הוא, ואימא אדום ותו לא, אמר קרא: דמיה דמיה - הרי כאן ארבע, והא אנן חמשה תנן.

א"ר חנינא:
שחור אדום הוא אלא שלקה.
ולבית שמאי ולעקביא בן מהללאל לית להו דמיה דמיה.
איבעית אימא לית להו,
ואיבעית אימא לאו,

אמר רבי חנינא:
שחור אדום הוא אלא שלקה הכא נמי סילקא הוא דלקו.

אמר רבי יוחנן:
הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, שנאמר: זאת תורת הזב - בין גדול בין קטן, אלא מעתה זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה, קטנה בת לידה היא, ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי ר' יהודה.
דתניא רבי יהודה אומר:
אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שחייבת.

דם טהרה של מצורעת

בית שמאי - מטהרין,
ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה, מאי טעמא דבית הלל?

א"ר יצחק:
לזכר - לרבות מצורע למעינותיו.
לנקבה - לרבות מצורעת למעינותיה.
מאי מעינותיה?
אילימא שאר מעינותיה מזכר נפקא אלא לדמה לטמא דם טוהר שלה.

ובית הלל אמרי לך האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן (נקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה), ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב - בין גדול בין קטן.

תורת היולדת -
האשה שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה.
חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה.
מעשה שעמדו קנין בירושלים בדינרי זהב.
א"ר שמעון בן גמליאל:
המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינר כסף.
נכנס לבית דין ולמד:
האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה.
עמדו קנין בו ביום ברבעתים.
יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא קן אחד?
תלמוד לומר: זאת.
לזכר או לנקבה - להביא המפלת סנדל או שיליא ושפיר מרוקם.

תנו רבנן:
האומר הרי עלי בסלע למזבח - מביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע אלא כבש, ממאי מדאמר רחמנא: איל אשם בכסף שקלים מכלל דכבש בן שנה בסלע, ומדכתיב: כבש בן שנתו.
ותנן: עמדו קנין בו ביום ברבעתים.
ומדחס רחמנא עליה דדלות למהוי חד משיתסר בעשירות חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות למהוי חד משיתסר בדלות, אם כן דלות כמה הוי רבעא וכמה פריטי מ"ח, חד משיתסר כמה הוי דדלות תלתא פריטי, א"כ מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה, אמאי פרוטה הא אמרת עשירית האיפה דלי דלות היא ואמרת חד משיתסר דדלות הוא וחשבינן דתלתא פריטי הווין, תנא מיולדת יליף, דמתיא פרידה אחת תחת כבש דהוה חד מתלתין ותרין דכבש, ועד כאן דלי דלות, כמה הוי חד משיתסר בדלות דמהיכא יליף מכבש עד כאן פרוטה ופלגא הוי.

אמר רבינא:
כולי מילתא מיולדת יליף והכי קאמר מדחס עלה דדלות למהוי חד מתלתין ותרין בעשירות ומאי היא יולדת, חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות ומאי עשירית האיפה למהוי חד מתלתין ותרין בדלות, א"ה נכי דרבעא דפרוטה הוי, הכי נמי ולאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקדש.

ואם לא תמצא ידה די שה -
אין אומרים לה ללוות וא"א =ואין אומרים= לה לעסוק באומנות.
יש לה שה ואין לה צרכיו מנין שתביא קרבן עני?
תלמוד לומר: די שה.

ולקחה שתי תורים או שני בני יונה -
שנים היא מביאה ואין מביאה שלשה.
והלא דין הוא: זו מביאה מן השג יד,
ומצורע מביא מן השג יד,
מה מצורע מביא אחד תחת אחד
אף זו תביא אחד תחת אחד.

או כלך לדרך זו:
זו מביאה מהשג יד,
ומטמא מקדש מביא מהשג יד,
מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד,
אף זו תביא שנים תחת אחד.

נראה למי דומה?
דנין מחוסר כפורים ממחוסר כפורים, ואל יוכיח מטמא מקדש שאין מחוסר כפורים.

או כלך לדרך זו: דנין מי שאין עני שלו מביא בהמה ממי שאין עני שלו מביא בהמה [ואל יוכיח מצורע שעני שלו מביא בהמה].
תלמוד לומר: ולקחה שתי תורים או וגו' - שנים היא מביאה ואין מביאה שלשה.

אחד לעולה ואחד לחטאת -
כל מקום שנתחלפה חטאת - הקדים חטאת לעולה,
כאן שנתחלפה עולה - הקדים עולה לחטאת.

בכל מקום ששנים באים תחת חטאת - הקדים חטאת לעולה,
כאן שאינן באין שנים תחת חטאת - הקדים עולה לחטאת.

בכל מקום שהיא באה על חטא - הקדים חטאת לעולה,
כאן שאינה באה על חטא - הקדים עולה לחטאת,

דבר אחר:
מה תלמוד לומר: אחד לעולה ואחד לחטאת?
לפי שנאמר אחד חטאת ואחד עולה, שאם הביאה חטאתה תחלה תביא עולתה ממין חטאתה. מנין שאם הביאה עולתה תחלה תביא חטאתה ממין עולתה?
תלמוד לומר: אחד לעולה ואחד לחטאת.

דבר אחר:
שאם הביאה חטאתה תור ועולתה בן יונה - תכפיל ותביא עולתה תור.
עולתה תור וחטאתה בן יונה - תכפיל ותביא עולתה בן יונה.

בן עזאי אומר:
הולכין אחר הראשון, אחד עולה ואחד חטאת וכפר - מלמד שכפרה בחטאת. וטהרה לאכול בזבחים.

אמר רב חסדא:
אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים או בעשית כהן.
אמר קרא: ולקח ועשה - או בלקיחה או בעשיה.