וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו -
תנן התם: תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה,

דתנו רבנן:
איש איש מה תלמוד לומר?
איש איש לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה.

ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: והזב את זובו לזכר ולנקבה, לזכר - כל דהו זכר, לנקבה - כל שהיא נקבה, א"כ מה תלמוד לומר איש איש?
דברה תורה כלשון בני אדם.
ומטמא בנגעים, שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו - אדם כל דהו.
וטמא טומאת מת, דכתיב: ועל הנפשות אשר היו שם - נפשות כל דהו.

זוקק ליבום, כתיב: כי ישבו אחים יחדו - שהיתה להם ישיבה אחת בעולם.
ופוטר מן היבום - בן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה.

ומאכיל בתרומה, דכתיב: ויליד ביתו הם יֹאכְלוּ קרי ביה יַאֲכִילוּ.
ופוסל מן התרומה וזרע אין לה, אמר רחמנא והא אית לה.
מאי איריא זרע אפילו עובר נמי, דכתיב: בנעוריה פרט למעוברת?
צריכא, דאי כתב רחמנא וזרע אין לה משום דמעיקרא חד גופא והשתא תרי גופי אבל הכא דמעיקרא חד גופא והשתא חד גופא אימא תאכל צריכא.
ואי כתב רחמנא בנעוריה משום דמעיקרא גופא סריקא והשתא קופא מליא, אבל התם דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא סריקא אימא לא צריכא, ופוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה לאפוקי מדר' יוסי דאמר:
עוּבָּר נמי פוסל, נוחל ומנחיל, נוחל בנכסי (האח) [האם] להנחיל לאחין מן האב ודוקא יום אחד אבל עובר לא.
מאי טעמא?
הוא מת ברישא.

מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר:
לומר שממעט בחלק בכורה.
מאי טעמא?
וילדו לו – בעינן.
בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים יכיר בעינן והא ליכא. וההורגו חייב, שנאמר: ואיש כי יכה כל נפש אדם - והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לענין אבלות.

ודלא כר' שמואל בר גמדא דאמר:
כל ששהה שלשים יום אינו נפל, אי נמי דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו.

אדם כי יהיה בעור בשרו -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות כהות לבנות, אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים, שאם היה בגוי ונתגייר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן בשחין ומכוה, ובקדח ובמורדין, וחזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורין. נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר, ר' אלעזר בן עזריה – מטהר.

רבי אלעזר בן חסמא אומר:
להקל טהור.
להחמיר תראה כתחלה.

רבי עקיבא אומר:
בין להקל בין להחמיר תראה כתחלה, לכך נאמר: אדם כי יהיה וגו':

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם -
בשורה היא להם שנגעים באין עליהם, דברי ר"י.

ר"ש אומר:
פרט לנגעי אונסין,
ולר"ש נגעי אונסין מי לא מיטמו, והתניא: אדם כי יהיה מדבור ואילך.
והלא דין הוא:
טמא בזב,
וטמא בנגעים,
מה זב מדבור ואילך,
אף נגעים מדבור ואילך?!
לא, אם אמרת בזב שאין מטמא באונס,
תאמר בנגעים שכן מטמא באונס?!
תלמוד לומר: אדם כי יהיה מדבור ואילך.

רבא אמר:
פרט לנגעי רוחות.

רב פפא אמר:
פרט לנגעי כשפים,
וקל וחומר: ומה זבין שטומאתן וטהרתן בכל אדם פרט בהם לפני הדבור,
נגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן אינו דין שיפרוט בהן לפני הדבור?!
לא, אם אמרת בזבין שלא טמא בהן אונסין וכו',

כי יהיה בעור בשרו -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ושער בנגע הפך לבן, יכול אין לי אלא מקום שראוי לגדל שער לבן, מקום שאין ראוי לגדל שער לבן מנין?
בעור בשרו – ריבה.
שאת - זו השאת,
בהרת - זו הבהרת,
ספחת - שני לבהרת, ומראהו עמוק שני לשאת.
מה לשון שאת [מובהקת] כמראה הצל שהן גבוהין ממראה חמה.
מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה העמוקה ממראה הצל.
מה לשון ספחת טפלה, שנאמר: ספחני נא אל אחת הכהונות, והיה מלמד שמצטרפים זה עם זה לפטור להחליט ולהסגיר.

בעור בשרו -
בעור בשרו (שלא) [של] נראה.

מכאן אמרו:
בהרת עזה נראית בגרמני [כהה], כהה נראית בכושי [עזה].

רבי ישמעאל אומר:
בית ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכחע לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים.

ר' עקיבא אומר:
יש לציירים סממנים שהם צרין צורות שחורות לבנות ובינוניות ומביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה כבינוני.

ר"י אומר:
כתוב אחד אומר: בעור בשרו.
וכתוב אחד אומר בעור הבשר?!
מצינו שמראות נגעים - להקל אבל לא להחמיר.
רואה הגרמני בבשרו להקל נמצאת מקיים בעור בשרו, את הכושי כבינוני להקל, נמצאת מקיים בעור הבשר.

וחכמים אומרים:
זה וזה כבינוני.

והיה בעור בשרו לנגע צרעת -
מלמד שמצטער ממנו.
מנין אף אחרים רואין אותו כשהוא מצטער ממנו?
תלמוד לומר: (והיה) [לנגע].

צרעת -
כגריס. והלא דין הוא:
נאמר כאן טמא,
וטמא בְּמִחְיָה,
מה מחיה בכגריס,
אף כאן בכגריס?!
לא, אם אמרת במחיה שצריכה כעדשה, תאמר בשער לבן שאין מקום שער לבן צריך כלום, תלמוד לומר: צרעת כגריס.

והובא אל אהרן הכהן -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?!
מקיש ריבים לנגעים:
מה נגעים ביום, דכתיב: וביום הראות בו בשר חי אף ריבים ביום.
ומה נגעים שלא בסומא דכתיב: לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומא.
ומקיש נגעים לריבים:
מה ריבים שלא בקרובים,
אף נגעים שלא בקרובים,

אי מה ריבים בשלשה,
אף נגעים בשלשה.

ודין הוא: ממונו בשלשה גופו לא כל שכן?
תלמוד לומר: והובא אל הכהן - הא למדת כהן אחד רואה את הנגעים.

והובא אל אהרן -
אין לי אלא אהרן, מנין לרבות כהן אחר?
תלמוד לומר: הכהן.
מנין לרבות בעלי מומים?
תלמוד לומר: מבניו.
יכול שאני מרבה חללין?
תלמוד לומר: הכהנים - יצאו חללין.
מנין לרבות כל ישראל?
תלמוד לומר: או אל אחד - אם סופנו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר: הכהנים?
מלמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי הכהנים, הא כיצד?
חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן: אע"פ שהוא [שוטה] אמור טמא, והוא אומר טמא, או אמור טהור, והוא אומר טהור.

רבי אומר:
מה תלמוד לומר: אל אחד מבניו הכהנים?
לפי שנאמר: ועל פיהם יהיה כל ריב וגו' הקיש דינים לנגעים:
מה נגעים ביום,
אף דינים ביום,

מה נגעים שלא בקרובים,
אף ריבים שלא בקרובים,
אי מה ריבים בשלשה,
אף נגעים בשלשה,
קל וחומר אם ממונו בשלשה, גופו לא כל שכן.
ואם כן למה נאמר או אל אחד מבניו?
מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים, וראה הכהן את הנגע שיהו עיניו בו בשעה שרואה אותו,

בעור הבשר -
הבינוני.
בעור הבשר - שיהיה רואה עור הבשר עמו כולו כאחד.

רבי יוסי בר' יהודה אומר:
מה תלמוד לומר: בעור הבשר?
שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון, שאם היה סמוך לראש ולזקן לשחין ולמכוה ולקרח - אין טמא.
שער - מיעוט שער שתי שערות.
בנגע - להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו.
בנגע הפך - לא קודם.

מכאן אמרו:
אם בהרת קדמה לשער לבן - טמא.
ואם שער לבן קדם לבהרת – טהור.
אם ספק – טמא.
ורבי יהושע – מטהר.

ושער בנגע הפך לבן -
מכאן אמרו:
שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין – טהור.
עיקרן מלבין וראשן משחיר - טמא.

וכמה יהא לבנונית?
רבי מאיר אומר:
כל שהוא.

וחכמים אומרים:
כשעור.

א"ר מאיר:
שלא יהא אדם מדמה (שבקולם) [שבכולם] הן נידונין אלא (היה) [חוד] שער לבן – טמא.
אין לבן טהור, לבן, ולא אדום ולא ירוק ולא שחור, אוציא את כולן ולא אוציא את שער צהוב?! ודין הוא:
ומה אם שער לבן שאין סימן טמא בנתק והרי הוא סימן טמא בנגע, שער צהוב שסימן טמא בנתק אינו דין שיהא סימן טמא בנגע?!
תלמוד לומר: לבן ולא צהוב,

ומראה הנגע עמוק-
ולא מַמָּשָהּ עמוק.

ומראה הנגע עמוק -
ולא מראה שער לבן עמוק,

ומראה הנגע עמוק -
לרבות לו מראה רביעי, הוא אין לו מראה חמישי.

אמר רב פפא:
האי שמשא סומקתא היא תדע דהא סמקא צפרא ופניא, והא דלא חזיא כולי יומא נהורא הוא דלא בריך.
מתיבי מראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל, והא התם דלבן הוא, כמראה חמה ולא כמראה חמה, כמראה חמה עמוקה ולא כמראה חמה דאלו התם לבן והכא אדום. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא והא סמקא צפרא ופניא, בפניא דחלפא אפיתחא דגיהנם, בצפרא חלפא אוורדי דגן עדן, ואית דאמרי איפכא, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת היא - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: וטמאו הכהן לא יסגירנו הא למדנו שאין מסגירין את המוחלט.
מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט?
תלמוד לומר: לא יסגירנו כי טמא כל שנקרא עליו [שם] טמא אין זקוק לו.
יכול לא יאמר לו הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה מוחלט בזה ומוסגר בזה (מוסגר בזה ובזה) מוחלט בזה ובזה?
תלמוד לומר: נגע וראה צרעת וראה, וראהו כלו כאחד כגריס, שאם היה על ראש חטמו שופע אילך ואילך אינו טמא.

מכאן אמרו:
עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם אינן מטמאין משום מחיה.
ראשי אצבעות ידים ורגלים, ראשי אזנים, ראש החוטם, ראש הגויה, וראשי דדים של אשה, רבי יהודה אומר:
אף של איש, ותני עלה בכולן עבד יוצא בהן לחירות,

בן עזאי אומר:
אף הלשון.

רבי אומר:
אף הסירוס, סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו גויה, אלא סירוס דביצים.

רבי אלעזר אומר:
היבלות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאין משום מחיה.

וטמא אותו -
אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סמני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל כהן.

א"ר עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע כשהולכין לכרך נדבות בתוך הסגר מהו?
אמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל כהן טהור לאחר חלוטו טמא.
התחלתי מביא להם ראיה אחד עומד לפני כהן בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן, ומאימתי טהרתו?

ר' אליעזר אומר:
כשיולד לו נגע אחר וטהר הימנו.

וחכמים אומרים:
עד שתפרח בכולו.

ואם בהרת לבנה -
מנא לן דבהרת עזה היא?

אמר אביי:
אם בהרת לבנה היא - היא לבנה ואין אחרת לבנה.

תנו רבנן:
בהרת עמוקה.
וכן הוא אומר: מראהו עמוק מן העור, כמראה חמה העמוקה מן הצל.

שאת -
אין אלא גבוה.
וכן הוא אומר: על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות.

ספחת -
אין ספחת אלא טפלה.

וכן הוא אומר:
ספחני נא אל אחת הכהונות.
אשכחן טפלה לשאת, טפלה לבהרת מנא לן?

אמר רבי זירא:
נאמר לבנה בשאת,
ונאמר לבנה בבהרת,
מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפלה,
אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפלה.

במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך: כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת.
שאת - כצמר לבן.

אמר רב ביבי:
כצמר נקי בן יומו שמכבנים אתו למילת.

בהרת לבנה -
אין לי אלא בהרת, מנין לרבות את השאת?
תלמוד לומר למטה שאת לבנה.
מנין לרבות שאר המראות?
תלמוד לומר: ואם בהרת.
יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית במראות?
תלמוד לומר: לבנה היא, אין למעלה הימנה.
כמה תהא לבנוניתה?
כשלג, שנאמר: והנה מרים מצורעת כשלג.
יכול כל מראה שלג יהו טמאין ושאר כל המראות יהו טהורין?
תלמוד לומר: בוהק - בהק טהור, למעלה הימנו – טמא.

מכאן אמרו:
מראות נגעים שנים שהן ד':
בהרת עזה כשלג,
שניה לה כסיד ההיכל
שאת כקרום ביצה,
שניה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
שאת כצמר לבן,
שניה לה כקרום ביצה,
הפתוך שבשלג כיין המזוג (בשלג),
פתוך שבסיד, כדם מזוג בחלב, דברי רבי ישמעאל,

רבי עקיבא אומר:
אדמדם שבזה ושבזה,
כיין מזוג במים אלא שלג עזה, של סיד דיהה הימנה.

רבי חנינא סגן הכהנים אומר:
מראות נגעים שלשים וששה.

עקביא בן מהללאל אומר:
מראות נגעים שבעים ושנים.

א"ר יוסי שאל יהושע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא:
אמר ליה: מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה?
אמר ליה: אם לאו מה יאמרו?
אמר ליה: יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא.
א"ל: מלמד שמצטרפין זה עם זה.
א"ל: ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה.
א"ל: מלמד שאם אינו בקי בהם ובשמותן לא יראה את הנגעים.

ושערה - ולא שער מחיתה.
מכאן אמרו:
בהרת כגריס ובה מחיה בכעדשה, ושער לבן בתוך המחיה.
הלכה המחיה - טמאה מפני שער לבן.
הלך שער לבן - טמאה מפני מחיה.

ורבי שמעון מטהר, מפני שלא הפכתו הבהרת.
אמרו לו: והלא כבר נאמר: ושער בנגע הפך לבן - נגע זה מכל מקום.

ושערה - לא שער מקצתה.
מכאן אמרו:
בהרת היא ומחיתה כגריס ושער לבן בתוך הבהרת.
הלכה מחיה - טמאה מפני שער לבן,
הלך שער לבן - טמאה מפני מחיה.
ור' שמעון מטהר, שלא הפכתו הבהרת כגריס, ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא.

ושערה לא הפך והסגיר -
אם יש בה שער שחור אינו ממעטה.

שאלו תלמידיו את רבי יוסי:
בהרת ובה שער שחור חוששין שמעט מקומה את הבהרת מכגריס?
אמר להם: בהרת ובה שער לבן חיישינן שמא מעט מקומה את הבהרת מכגריס,
א"ל: לא, אם אמרת בשער לבן שסימן טומאה, תאמר בשער שחור שאין סימן טומאה.
אמר להם: הרי שיש בה עשר שערות לבנות (כולם) [כלום] הם לסימני טומאה אלא שתים חוששין למותר שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס.
א"ל: לא, אם אמרת בשער לבן שהוא מין טומאה, תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה.
אמר להם: אף שער שחור הופך והווה מין טומאה, ואומר: ושערה לא הפך לבן והסגיר - אם יש בה שער שחור אינו ממעטה.

והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים תחלה -
בשביעי, יכול בין ביום ובין בלילה?
תלמוד לומר: ביום ולא בלילה.
יכול כל מראה היום יהא כשר?
תלמוד לומר: לכל מראה עיני הכהן.
מה כהן פרט לשחשך מאור עיניו,
אף היום פרט [לשחשך] מאור היום.

מכאן אמרו:
אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים לא בתוך הבית ולא ביום המעונן, לפי שכהה נראית עזה, ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה.
אימתי רואין?
בשלישית ברביעית בחמישית בשביעית בשמינית ובתשיעית דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר:
ברביעית בחמישית בשמינית בתשיעית.

רבי יוסי אומר:
ברביעית וחמישית ובתשיעית ובעשירית, אבל רואה אני את דברי ר' עקיבא.

והנה הנגע עמד בעיניו -
שאם הֵעֵז וְכִהָה או כהה והעז כאלו לא כהה.

ולא פשה -
שאם כָּנַס וּפָשָׁה כאלו לא (כנס) [פשה].

והסגירו שבעת ימים שנית -
מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומלאחריו.

וראהו הכהן -
(זה אהרן)

ביום השביעי שנית -
כהן שראהו בראשונה רואהו בשניה. אם מת רואהו כהן אחר.

והנה כהה -
יכול מי שהוא למטה מארבעה מראות?
תלמוד לומר: הנגע.
אי הנגע יכול במראיו?
תלמוד לומר: והנה כהה, הא כיצד?
כהה (מן הכהה) [ממראיו] ולא למטה מארבעה מראות.

והנה כהה -
העז וכהה כאלו לא העז.
הנגע - שאם כהה והעז כאלו לא כהה.
לא פשה - שאם פשה וכנס כאלו לא פשה.
הנגע - שאם כנס ופשה כאלו לא פשה.
אם נאמר בשבוע ראשון למה נאמר בשבוע שני?
מפני (שבכגריס) [שש בבגד] עומד בראשון ומסגיר, ובשני שורף, ובאדם העומד בראשון מסגיר ובשני פוטר, צ"ל בשבוע ראשון וצריך לומר בשבוע שני.

וטהרו הכהן מספחת היא -
אע"פ שנשתנו מראיה.
יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה?
תלמוד לומר: היא, מה יעשה לה?

ר' יהודה אומר:
תראה כתחלה.
וחכמים מטהרין.

וכבס בגדיו -
מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה.
וטהר - מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרין.

וכבס בגדיו וטהר -
יכול הרי הוא מסולק?
תלמוד לומר: אם תפשה טמא.
אין לי אלא במראה, מנין שלא במראה?
תלמוד לומר: אם פשה תפשה.
החליטו בשער לבן והלך שער לבן ובא שער לבן, וכן המחיה והפשיון בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור הרי זה כמות שהוא כו', החליטו בפשיון והלך הפשיון ובא פשיון וכן שער לבן ובמחיה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור הרי זה כמות שהיה לכך נאמר תִּפְשֶׂה.

אם פשה תפשה -
יכול יהא פשיון מטמא בתחלה?
תלמוד לומר: אחרי הראותו אל הכהן.
יכול אם ראהו הכהן שפושה והולך יזקק לו?
תלמוד לומר: לטהרתו - אין נזקק לו אלא משעה שרואה אותו אם לטהרה אם לטומאה.

ונראה שנית אל הכהן -
(כיון) [כהן] שרואהו בראשונה רואהו בשניה, אם מת רואהו כהן אחר.

וראהו הכהן והנה פשתה המספחת בעור -
הרי זה בא ללמד על הפשיון, שאם נשתנו מראיו שהוא טמא.

וטמאו הכהן צרעת היא -
הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בארבעה מראות ובהן [המראות] שהאום מטמא הפשיון מטמא.
והלא דין הוא: האום מטמא והפשיון מטמא מה האום אין מטמא אלא בארבעה מראות, אף פשיון לא יטמא אלא בארבעה מראות.

או כלך לדרך זו: שער לבן סימן טומאה ופשיון סימן טומאה מה שער לבן מטמא בכל מראה לבן אף פשיון מטמא בכל מראה לבן.
נראה למי דומה?
דנין דבר שמטמא בכל הנגעים מדבר שהוא מטמא בכל הנגעים ואל יוכיח שער לבן שאין מטמא בכל הנגעים.

או כלך לדרך זו: דנין דבר שסימן טומאה מדבר שסימן טומאה ואל תוכיח טומאת האום שאינו סימן טומאה.
תלמוד לומר: וטמאו הכהן צרעת היא - הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בארבעה מראות.

היא –
פרט לשפשה לבהק.

נגע וגו' בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת -
למדנו לשאת מטמא במחיה.
מנין לרבות שאר המראות?
ודין הוא: אם מצינו ששוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה.
[ועוד] קל וחומר: אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן שאין שער לבן מטמא בקרחת ובגבחת, לא ישוו כל המראות לשאת לטמא במחיה שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת, לא אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן שהשער לבן מטמא בשחין ובמכוה, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה שאין המחיה מטמא בשחין ובמכוה?
תלמוד לומר: נגע צרעת, אי מה שאת אום אף בהרת אום.
מנין לרבות שאר המראות, הוא הדין והוא התשובה?
תלמוד לומר: נגע צרעת,

כי תהיה -
מן הדבור ואילך.

באדם -
להביא את הבא כלו לבן שתהא מחיה מטמאתו.
שהיה בדין: אם בהרת קטנה מחיה מטמאתה בהרת גדולה לא תהא מחיה מטמאתה?!
לא, אם אמרת בבהרת קטנה שסימן טומאה תאמר בבהרת גדולה שאינה סימן טומאה, הואיל ואינה סימן טומאה לא תהא מחיה מטמאתה?!
תלמוד לומר: באדם להביא את הבא כלו לבן שתהא מחיה מטמאתו. קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר מנין שיזקק לו?
תלמוד לומר: וראה הכהן והנה שאת.

והיא הפכה -
שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה, זהו שער פקידה.
שעקביא בן מהללאל מטמא
וחכמים מטהרין,
(ואיזהו שער פקידה מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שער לבן והלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו וחזרה והניחה שער לבן את מקומה וחזרה.
עקביא בן מהללאל מטמא,
וחכמים מטהרין).

אמר רבי עקיבא:
מודה אני בזה שהוא טהור.

איזהו שער פקידה מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות והלך ממנה מן האום כחצי גריס והניח שער לבן במקום הבהרת וחזר.
אמרו לו: כשם שבטלו (את) דברי עקביא כך דבריך אין מתקיימין.

והיא הפכה -
שהפכתו כלה ולא שהפכתו מקצתה, כיצד?
בהרת כחצי גריס ובה (שער לבן אחד נולדה - הרי זה להסגיר,
בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות - הרי זה להסגיר,
בהרת כחצי גריס ובה) שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת - הרי זה להסגיר.

והיא הפכה -
שהפך כלה את כלו ולא שהפך כלה את מקצתו, כיצד?
בהרת כחצי גריס [ובה שערה אחת נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זה - להסגיר, בהרת כחצי גריס] ואין בה כלום, נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות - הרי זה להחליט מפני שהפכתו הבהרת.

ומחית בשר חי בשאת -
יכול כל שהוא?
תלמוד לומר: שער לבן ומחית בשר.
מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחיה מקום שתי שערות.
יכול לא תהא טמאה עד שיהא בה שער לבן ומחיה?
תלמוד לומר: צרעת נושנת היא - היא טמאה ואינה צריכה דבר לסעדה.
אם כן למה נאמר שער לבן ומחית בשר?
למד שלא תהא טמא עד שתהא כדי לקבל שער לבן ומחיה.
יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה?
תלמוד לומר: בשאת - שתהא מבוצרת לתוך השאת, הא כיצד?
נמצא מקום שתי שערות מימינה מקום שתי שערות משמאלה מלמעלה ממנה מלמטה ממנה מרובע נמצאו שלשים ושש שערות, נמצא גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. בשר חי ולא השחין, בשר חי ולא הבוהק, בשאת ולא הבוהק.

צרעת - בנין אב לכל הצרעת שיהא כגריס.
נושנת - מלמד שמטמאה שלא הפוכה.
והלא דין הוא: שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה מה שער לבן אין מטמא אלא הפוך, אף מחיה לא תטמא אלא הפוכה?
תלמוד לומר: נושנת - מלמד שמטמאה שלא הפוכה. היא מלמד שמטמאה הפוכה.
והלא דין הוא: ומה אם שער לבן שאין מטמא שלא הפוך הרי הוא מטמא הפוך, מחיה שמטמאה שלא הפוכה אינו דין שמטמאה הפוכה?
תלמוד לומר: היא - מלמד שמטמאה הפוכה.

וטמאו הכהן לא יסגירנו -
הא למדנו שאין מסגירין את המוחלט.
מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין (את המוסגר ואין מחליטין) את המוחלט? תלמוד לומר: לא יסגירנו כי טמא הוא - כל שנקרא [שמו] עליו טמא אין זקוק לו.

(רבי אומר):
[או] אינו אומר לא יסגירנו כי טמא - לא יסגירנו כהן [טמא] אבל מוחלט יסגירנו?
תלמוד לומר: כי טמא הוא בנראה דברתי ולא דברתי ברואה.

ואם פרוח תפרח -
אין לי אלא שפרחה בכולה כאחת פורחת וחוזרת פורחת וחוזרת (ופורחת) מנין?
תלמוד לומר: תפרח.

ואם פרוח תפרח -
אין לי (לט) אלא מלמטה למעלה מלמעלה למטה מנין?
תלמוד לומר: תפרח.

ואם פרוח תפרח -
אין לי אלא מטמאה לטהורה מטהורה לטמאה מנין?
תלמוד לומר: תפרח.

ואם פרוח תפרח -
רבי נחמיה אומר:
אם בתחלה פרחה מטמאה לטהורה - טהור,
מטהורה לטמאה – טמא.

צרעת - מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא בשאת בלבד, מנין לרבות שאר המראות?
תלמוד לומר: הצרעת.

וכסתה הצרעת -
ולא הַבֹּהֵק, מפני שהייתי אומר הואיל) ואין סימן טומאה בתחלה תהא סימן טומאה בסוף?
תלמוד לומר: וכסתה הצרעת ולא הבהק.

את כל עור הנגע -
עור הראוי לקבל נגע פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת.
או אינו אומר: את כל עור הנגע - אלא הראוי לקבל נגע כגריס – יעכב, פחות מכגריס - לא יעכב?
תלמוד לומר: כלו הפך לבן.
אי כלו לבן, יכול אף תוך ראשו ואף תוך רגליו?
תלמוד לומר: מראשו - להוציא תוך ראשו.
ועד רגליו - להוציא את תוך רגליו.

תניא:
מיום הראשון עד יום השביעי - יכול ראשון ולא ראשון בכלל, שביעי ולא שביעי בכלל, כענין מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל?
תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים לחדש בערב,

דבר אחר:
אינו צריך ראשון וראשון בכלל, שביעי ושביעי בכלל.

אמר מר:
ראשו ולא ראשו בכלל מנלן?
איבעית אימא שאני סימנין דגופו מסימנין דראשו,
ואיבעית אימא לכל מראה עיני הכהן.

לכל מראה עיני הכהן -
מלמד שטהר הכתוב בית הסתרים.

תנו רבנן:
כיצד ראית הנגע?
האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, [כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי, האשה כעורכת וכמניקה את בנה, כעורכת בבית הסתרים], וכמניקה את בנה תחת הדד, כאורגת בעמרים לשחי ליד הימנית.

ר' יהודה אומר:
כטווה פשתן לשמאלית, כשם שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו,

דבר אחר:
לכל מראה עיני הכהן -
פרט לכהן שחסר מאור עיניו.

מכאן אמרו:
כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו אינו רואה את הנגעים.

וראה הכהן והנה כסתה הצרעת -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי פריחה מטהרתה אלא מן השאת בלבד, מנין לרבות שאר המראות?
תלמוד לומר: והנה כסתה הצרעת.
את כל בשרו להביא את בין אצבעות ידיו ורגליו,

דבר אחר:
מה תלמוד לומר: את כל בשרו, מנין?
אתה אומר: פרחה בכלו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן לשחין ולמכוה ולקרח ולמורדין, וחזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת, יכול יהא טהור? תלמוד לומר: את כל בשרו - עד שתפרח בכלו.

אמר רבי יצחק:
אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות למינות, דאמר קרא: כלו הפך לבן טהור הוא, (וטהר הוא).

וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה בתחלה, מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני לאחר הפטור, [לאחר החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור], אחר החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור ופריחת הסגר?
תלמוד לומר: וטהר את הנגע טהור - לרבות את כולן.
יכול הבא כלו לבן בתחלה יהא טהור?
תלמוד לומר: הוא - הוא טהור ואין כלו לבן טהור בתחלה אלא טמא.
[וביום] - מלמד שנותנין לו שני ימים לאיצטליתו שני ימים ולכסותו שני ימים דברי רבי יהודה.

וביום הראות בו -
יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה.

מכאן אמרו:
חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימים לו (ולאיצטליתו) [ולביתו] ולכסותו. וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל, דברי רבי [יהודה].

ר' יוסי הגלילי אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: וצוה הכהן ופנו את הבית - אם ממתינין אותו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה.
מאי בינייהו?
משמעות דורשין איכא בינייהו,
רבא אמר: וכו',
מוצוה הכהן לא יליף דחדוש הוא דהא עצים ואבנים דעלמא לא מיטמו ומחדוש לא גמרינן,

ורבי יוסי הגלילי בשם ר"י:
תרי קראי למה לי?
איצטריך, דאי כתב רחמנא: וביום הראות בו הוה אמינא לדבר מצוה אין לדבר הרשות לא כתב רחמנא וצוה הכהן.
ואי כתב וצוה הכהן הוה אמינא דלאו טומאה דגופיה אבל טומאה דגופיה אימא לא צריכא.

אמר מר:
יש יום שאתה רואה מאי משמע?

אמר אביי:
ליכתוב רחמנא ביום מאי וביום?
שמע מינה יש יום שאתה רואה וכו',
ואביי ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה.
ורבא נפקא ליה מלכל מראה עיני הכהן.
ואביי ההוא למעוטי סומא באחת מעיניו.
ורבא נמי מיבעי ליה להכי אלא ביום ולא בלילה, נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי.
ואביי אי מהתם הוה אמינא דלאו טומאה דגופיה אבל טומאה דגופיה אפילו לאורי, קמשמע לן.

וביום הראות בו בשר חי יטמא -
הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים.
יכול כל שהוא?
תלמוד לומר: בשר חי ולמעלה נאמר בשר חי,
מה בשר חי האמור למעלה בכעדשה,
אף בשר חי האמור כאן בכעדשה, דברי רבי יוסי.

א"ר מאיר:
וכי משום מחיה הן מטמאין, והלא אין המחיה בראשי אברים אלא גזרת מלך הוא, אפילו בכל שהוא.

אמר ר' יוסי:
וכי משום ראשי אברים מטמאין והלא אם חזר לאמצעיתו טמא, אלא כאן נאמר בשר חי ולמעלה נאמר בשר חי מה בשר חי האמור למעלה בכעדשה, אף בשר חי האמור כאן בכעדשה.

בו - מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר פרח בכלו אבל לא בראש ולא בזקן בשחין ובמכוה ובקרח המורדים חזר בראש ובזקן ונקרחו בשחין ובמכוה ובקרח ונעשו צרבת, יכול יהא טמא?
תלמוד לומר: בו - בו בהפוך אם חוזר טמא הא אם חזר בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקרח משנעשו צרבת - אין טמא.

בשר חי אם חזר טמא ואין שער לבן חוזר טמא,
רבי יהושע מטמא,

א"ר יהושע:
שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה מה מחיה חוזרת ומטמאה אף שער לבן יחזור ויטמא.

א"ל ר' עקיבא:
אימתי יפה כח של שער לבן לטמא בזמן ששימש (את) החלט או בזמן שלא שימש החלט [א"ל בזמן ששמש החלט].
א"ל: ומה אם בזמן ששימש החלט אין מעכב את הפריחה בזמן שלא שימש החלט אינו דין שלא יעכב את הפריחה.
ועוד נאמר כאן בשר חי - בשר חי החוזר טמא ואין הבוהק החוזר טמא.

וראה הכהן את הבשר החי וטמאו -
מה תלמוד לומר: שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים אלא אחר חלוט פריחת מחיה בתחלה, מנין אחר חלוט פריחת מחיה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור, אחר פריחת החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור. אחר פריחת החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור אחר פריחת הסגר, תלמוד לומר: וראה הכהן את הבשר החי וטמאו - הבשר החי טמא הוא לרבות את כולן.
יכול הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור יהא טמא?
תלמוד לומר: הוא, אוציא את הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור ולא אוציא את הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר?
תלמוד לומר: טמא הוא צרעת הוא - הוא טמא ואין הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך הפטור בין מתוך החלט בין מתוך הסגר טמא אלא טהור.

או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן -
הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורין.
יכול פעם אחת נתכסו טהור נתגלו טמא מנין אפילו מאה פעמים?
תלמוד לומר: ישוב כי ישוב או כי ישוב.

ונהפך ללבן -
אפילו למראה בהק. מפני שהייתי אומר הואיל ואין סימן טהרה בתחלה יהא סימן טומאה בסוף?
תלמוד לומר: ונהפך ללבן אפילו למראה בהק.

וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר הכהן את הנגע טהור הוא -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורין אלא אחר חזרת פריחת חלוט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור, אחר חזרת פריחת חלוט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור, אחר חזרת פריחת חלוט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור אחר חזרת פריחת חלוט הסגר? תלמוד לומר: וטהר את הנגע טהור - לרבות את כולן.
יכול הפורח מן הטהור יהא טהור?
תלמוד לומר: הוא - הוא טהור ואין הפורח מן הטהור טהור אלא טמא.

ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא -
א"ר זירא:
בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא.

א"ר יוחנן:
אדם 'אפר 'דם 'מרה, בשר 'בושה 'סרוחה 'רמה.

ואית דאמרי:
'רמה 'שאול 'בושה דכתיב בשי"ן.

אמר רב אשי:
כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר: ולשאת ולספחת - אין שאת אלא גבוה, שנאמר: על כל ההרים הרמים וגו' ועל הגבעות הנשאות - ואין ספחת אלא טפלה, שנאמר: ספחני נא וגו'.

שחין - יכול מורד?
תלמוד לומר: ונרפא.
אי ונרפא יכול שתעשה צלקת?
תלמוד לומר: שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא?
כשהוא אומר למטה צרבת השחין היא - עד שיקרום כקליפת השום.
אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מנין לקה בעץ באבן בגפת ובמי טבריא וכל דבר שאינו בא מחמת האש?
תלמוד לומר: שחין - שחין ריבה.
אין לי אלא שחין של אחר הדבור, שלפני הדבור מנין?
בגוי משנתגייר, עד שלא נתגייר מנין?
בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין?
תלמוד לומר: שחין - שחין ריבה.
אין לי אלא שחין שיש לו להיכן יפשה שחין שאין לו להיכן יפשה מנין?
תלמוד לומר: שחין - שחין ריבה.
אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין מקצתו בהרת, מנין מקצתו שחין וכלו בהרת, מקצתו בהרת וכלו שחין, כלו שחין וכלו בהרת?
תלמוד לומר: כי יהיה בו בעורו – בו - ואפילו בכלו, בעורו - ואפילו בכלו.

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר:
מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין מהו א"ל יסגיר?
א"ל: למה?
לגדל שער לבן אינה ראויה, לפשיון אינה פושה, למחיה אינה מטמאה.
א"ל: שמא תכנס ותפשה?
א"ל: והלא מקומה כגריס.
א"ל: כך שמעתי יסגיר.

אמר ליה רבי יהודה בן בתירא:
נלמוד בו.
אמר ליה: אם לקיים דברי חכמים הן.
א"ל: שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו.
א"ל: חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים.

והיה במקום השחין שאת -
שיקדים שחין לשאת ולא שתקדים שאת לשחין.

ר' אליעזר בן יעקב אומר:
קרוי הוא במקומו ואע"פ שלא בא לשם, כיצד?
היה בעור הבשר עד שלא נעשה השחין וחיה.
רבי אליעזר בן יעקב – מטמא.
וחכמים - מטהרין.

שאת לבנה -
מלמד שמטמאה חלקה.

בהרת לבנה אדמדמת -
מלמד שמטמא בפתוך.
יכול שאת מטמא חלקה ובהרת תטמא בפתוך, מנין ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת?
תלמוד לומר: נגע צרעת.

ומראה שפל מן העור -
אין לי אלא מראה שפל מנין לרבות את השווה ואת הגבוה?
תלמוד לומר: והנה מראה שפל מן העור.

וטמא הכהן אותו, נגע צרעת היא בשחין פרחה -
ולא בעור הבשר.
יכול לא תפשה בעור הבשר אבל תפשה בעור המכוה?
תלמוד לומר: ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה.
למקום שתחתיה היא פושה ואין פושה לא לעור הבשר ולא למכוה.

ואם יראנה הכהן -
כולה כאחת.

והנה אין בה -
ולא בחוט היוצא ממנה.
יכול אע"פ שיש בו רוחב שתי שערות?
תלמוד לומר: והנה אין בבהרת שער לבן.

אם פשה תפשה בעור -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה תפשה בעור.
יכול אין הפשיון מטמא אלא בשביעי בלבד, בשמיני ובתשיעי ובעשירי מנין?
תלמוד לומר: תפשה ואם פשה תפשה, החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן וכן בפשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה.
החליטו בפשיון והלך פשיון ובא פשיון וכן בשער לבן בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור, הרי זה כמות שהיה לכך נאמר תפשה ואם פשה תפשה.

וטמא אותו -
את הודאי הוא מטמא ואין מטמא את הספק, כיצד?
ב' שבאו אצל הכהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע וכו' ואין ידוע באיזה מהן פשה בין באיש אחד בין בשני אנשים – טהור.

ר' עקיבא אומר:
באיש אחד – טמא, ובשני אנשים – טהור.
א"ל והלא נאמר: נגע הוא, אם כן מה תלמוד לומר: וטמא אותו?
את הודאי הוא מטמא ואין מטמא את הספק.

ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה -
למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא לעור הבשר ולא למכוה.

צרבת השחין -
שהיה מקומה צרוב שהיה מקומה ניכר.

וטהרו -
את הודאי הוא מטהר ואין מטהר את הספק, כיצד?
שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהם טמאים אע"פ שחזרו להיות כסלע וכסלע שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס, שנאמר: וטהרו - את הודאי הוא מטהר ואין מטהר את הספק.

ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא, או בשר כי יהיה בעורו מכות אש -
מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין יודע אם שחין הוא ואם מכוה הוא אלא אפילו כחצי גריס מן השחין וכחצי גריס מן המכוה אין מצטרפין.

מכות אש -
יכול מוּרֶדֶת?
תלמוד לומר: והיתה מחית המכוה.
יכול עד שתעשה צלקת?
תלמוד לומר: מכות אש, הא כיצד?
חיתה ולא חיתה, כשהוא אומר למטה: צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום.
אין לי אלא שנכוה באור, מנין נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותחת בגפסים רותח ובחמין שהוחמו מחמת האור מנין?
תלמוד לומר: מכוה - מכוה ריבה.

תניא:

שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפשיון.

ולמה חלקן הכתוב?
לומר לך שאין מצטרפין זה עם זה.

ותניא: איזהו שחין ואיזהו מכוה?
לקה בעץ באבן בְּגֹפֶת בחמי טבריא ובכל דבר שלא בא מחמת האור לאתויי אבר מעיקרו זהו שחין.

ואיזהו מכוה?
נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בְּגִפְסִיס רותח וכל דבר הבא מחמת האור לאתויי חמי האור זו היא מכוה.

ותניא:

שחין ומכוה אם שחין קדם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה.

כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר.
כיצד?
ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא.
וכתיב: או בשר כי יהיה בעורו מכות אש.
והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו לטעון טוען אחר שהוא כענינו, יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליהם שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד.

כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר.
כיצד?
ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן - והלא ראש וזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו לטעון טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, להקל עליהן שלא ידונו בשער לבן, ולהחמיר עליהן שידונו בשער צהוב.
אין לי אלא מכוה שלאחר הדבור, שלפני הדבור מנין?
בגוי משנתגייר, עד שלא נתגייר מנין?
בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין?
תלמוד לומר: מכוה - מכוה ריבה,
מכוה - אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן תִּפְשֶׂה, מכוה שאין לה להיכן תפשה מנין?
תלמוד לומר: מכוה - מכוה ריבה.
אין לי אלא שמקצתה מכוה ומקצתה בהרת, מנין שמקצתה מכוה וכולה בהרת, מקצתה בהרת וכולה מכוה, כולה מכוה וכולה בהרת?
תלמוד לומר: כי יהיה בעורו - ואפילו בכולו.

בהרת לבנה אדמדמת -
מלמד שמטמא בְּפָתוּךְ, מנין שמטמא חלקה?
תלמוד לומר: לבנה.
מנין לרבות שאר המראות?
תלמוד לומר: או לבנה.

ואם יראנה –
כלו כאחד.

והנה אין בבהרת שער לבן -
זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב שתי שערות.

ושפלה איננה מן העור והיא כהה -
זה שאמרנו לרבות את השוה ואת הגבוה.

וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה בעור -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ואם פשה תפשה בעור - יכול אין הַפִּשָּׂיוֹן מטמא אלא בסוף שבוע, מנין לאחר הפטור?
תלמוד לומר: תפשה ואם פשה תפשה.
חלטו בשער לבן והלך שער לבן ובא שער לבן וכן הפשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני אחר הפטור החליטו בפשיון הרי הוא כמות שהיה לכך נאמר תפשה ואם פשה תפשה, מה תלמוד לומר: צרעת צרעת צרעת ג' פעמים?
צרעת - כגריס,
צרעת - ליתן האמור בשאת בבהרת ואת בבהרת בשאת,
צרעת - ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה בשחין.
מה תלמוד לומר היא ז' פעמים?
היא - אינה מטמאה במחיה תחלה בסוף שבוע אחר פטור.
היא - פרט לשפשה לבוהק בסוף שבוע אחר הפטור.
היא - אין לה מראה ה'.
היא - אין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה.

ואיש -
להביא את שניתק נתק בתוך נתק.

רבי עקיבא אומר:
איש ואשה -
אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות קטן וקטנה טומטום ואנדרוגינוס?
תלמוד לומר: איש או אשה.

כי יהיה בו נגע בראש או בזקן -
מלמד שאין הזקן והראש מצטרפין זה עם זה.
יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשה מזה לזה?
תלמוד לומר: נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא - כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה.
אין לי אלא שיש לו בראש ובזקן, יש לו בראש ולא בזקן, בזקן ולא בראש, לא בראש ולא בזקן מנין?
תלמוד לומר: איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מראהו עמוק.
אין לי אלא מראה עמוק מנין לרבות את השוה ואת הגבוה?
תלמוד לומר: והנה [אין] מראהו עמוק מן העור.
אם כן למה נאמר: מראהו עמוק?
שיכול אפילו נתקו בידי אדם יהא טמא?
תלמוד לומר: מראהו עמוק - מה מראה עמוק בידי שמים, אף אין לי אלא בידי שמים.

ובו -
להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו.

שער -
מיעוט שער שתי שערות. צהוב לא ירוק ולא אדום ולא שחור. אוציא את כולן ולא אוציא את שער לבן?!
ודין הוא: ומה אם שער צהוב שאין סימן טומאה בנגע הרי הוא סימן טומאה בנתק, שער לבן שסימן טומאה בנגע אינו דין שהוא סימן טומאה בנתק?!
תלמוד לומר: צהוב [צהוב] ולא לבן.
ולמה הוא דומה?
לתבנית הזהב.

דק -
לקוי קצר. דברי ר' עקיבא.
ר' יוחנן בן נורי אומר:
אפילו ארוך.
אמר רבי יוחנן בן נורי:
מה לשון אומרת: דק מקל זה, דק קנה זה, דק לקוי קצר, או דק לקוי ארוך.
א"ל רבי עקיבא: עד שאנו למדין מקנה, נלמד משער, דק שערו של פלוני, דק לקוי קצר, ולא דק לקוי ארוך.
יכול יהא מוסיף על ארבעה מראות של עור הבשר?
תלמוד לומר: וטמא אותו הכהן, נתק הוא (ואין מוסיף על מראות של עור הבשר).
יכול אינו מוסיף, אבל יטמא את מקום הבהרת?
תלמוד לומר: נתק הוא, ואין מטמא את מקום הבהרת.
יכול לא יטמא את מקום הבהרת, אבל תהא מטמאה בהרת בראש ובזקן?
תלמוד לומר: נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא - אין לראש ולזקן טומאה, אלא טומאת נתקין בלבד.

וכי יראה הכהן את נגע הנתק -
אמר רבי שמעון:
מה תלמוד לומר נגע הנתק?
מקיש נתק לנגע:
מה הנגע שער לבן שבו אין מטמא אלא הפוך,
אף נתק שער צהוב אין מטמא אלא הפוך.

ועוד קל וחומר:
ומה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו, אין מטמא אלא הפוך, שער צהוב דק שיש שער אחר מציל מידו, אינו דין שלא יטמא אלא הפוך?!
לא, אם אמרת בשער לבן, שלא יפה כחו במקומו לטמא בכל מראה, תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו לטמא בכל מראה, הואיל ויפה כחו במקומו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך?
תלמוד לומר: נגע הנתק - מקיש נתק לנגע:
מה הנגע שער לבן שבו אין מטמא אלא הפוך, אף הנתק שער צהוב שבו אין מטמא אלא הפוך.

רבי יהודה אומר:
כל מקום שצריך לומר הֶפֶךְ אמר הפך, אבל הנתק שנאמר: ולא היה בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך, א"כ למה נאמר נגע הנתק?
מקיש נתק לנגע:
מה נגע בכגריס
אף נתק בכגריס.
כשהוא אומר למטה: נגע הנתק - מקיש נגע לנתק:
מה נתק שאין הפשיון בתוכו,
אף הנגע שאין הפשיון בתוכו.

שער - מיעוט שער שתי שערות.
שחור - אין לי אלא שחור, מנין לרבות את הירוק והאדום (והלבן)?
תלמוד לומר: שער.
אם כן למה נאמר: שחור?
שחור - מציל, צהוב - אין מציל.
איזהו צהוב שאין מציל?
הרי שקדם את הנתק טמא, לדברי ר' יהודה אלא (שאין) [שהיו] בו שתי שערות, אחת צהובה ואחת שחורה, אחת צהובה ואחת לבנה, הייתי אומר: הואיל ואין מצטרפין לטומאה יצטרפו לטהרה?
תלמוד לומר: שחור, שחור מציל צהוב אין מציל.

ר' אליעזר ב"י אומר:
כל שער צהוב שקדם את הנתק לא מטמא ולא מציל.

ר' שמעון אומר:
כל שאינו סימן טומאה בנתק, הרי הוא סימן טהרה בנתק. אין בו עד שיהא מבוצר בו.

מכאן אמרו:
שני נתקין זה בצד זה, ושיטה של שער מפסקת ביניהם, נפרץ במקום אחד - טמא, משני מקומות – טהור.
כמה תהא פרצה?
מקום שתי שערות.
נפרץ במקום אחד כגריס – טמא, מפני שלא כנס שער שחור לתוכו.
שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם, נפרץ במקום אחד - טמא, בשני מקומות – טהור.
כמה תהא הפרצה?
מקום שתי שערות.
נפרץ במקום אחד כגריס (טמא) [טהור] מפני שלא כנס שער שחור לתוכו.

ושער שחור אין בו והסגיר -
ואם יש בו – פטור.

או שער שחור אין בו והסגיר -
אם יש בו - טמא.
כשהוא אומר למטה: ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא, לימד על שער שחור שסימן טהרה בנתק, הא מה אני מקיים: ושער שחור אין בו והסגיר?
ואם יש בו פטור.

והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים -
תחלה.
בשביעי יכול בין ביום בין בלילה?
תלמוד לומר: ביום, ביום ולא בלילה.
שיכול עור הבשר שמטמא בארבעה מראות יהא צריך יום אבל נתקין שאין מטמאין בארבעה מראות לא יהו צריכין יום?
תלמוד לומר: ביום - ולא בלילה.

והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב -
ר' יהודה אומר:
אינו אומר לא הפך בו שער צהוב אלא ולא היה בו שער צהוב, הא אם קדם את הנתק - הרי הוא טמא.

רבי יוחנן בן נורי אומר:
אינו אומר ולא היה בו שער צהוב (אפילו) דק אלא לא היה בו שער [צהוב] אע"פ שארוך, ומראה הנתק אין עמוק מן העור ולא ממשו.

והתגלח -
בכל אדם, לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בכהן, יכול אף זה בכהן?
תלמוד לומר: והתגלח - בכל אדם, והתגלח - בכל דבר.
לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זה בתער?
תלמוד לומר: והתגלח - בכל דבר. והתגלח אף הנזיר.
לפי שנאמר: תער לא יעבור על ראשו - יכול אף מנוגע?
תלמוד לומר: והתגלח אע"פ שהוא נזיר.
יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן (שנזיר) [שהוא] ודאי, כך תהא תגלחת הנזיר דוחה את תגלחת הנתק בזמן שהוא ספק?
תלמוד לומר: ואת הנתק לא יגלח.
וכי מה יש בו, אם כן למה נאמר: ואת הנתק לא יגלח?
אלא סמוך לנתק לא יגלח.

כיצד מגלחין את הנתק?
מגלח חוצה לו, ומניח שתי שערות סמוך לו, שיהא ניכר אם פשה.
מנין לתולש סימני טומאת נתקו, שהוא עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: ואת הנתק לא יגלח.

וכבס בגדיו -
מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה.
וטהר - מן הפריעה ומן הפרימה מן תגלחת ומן צפרין.

וכבס בגדיו וטהר -
יכול הרי הוא מסולק?
תלמוד לומר: ואם פשה יפשה - אחרי טהרתו.
אין לי אלא אחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני?
תלמוד לומר: יפשה. ואם פשה יפשה.
החליטו בשער צהוב הלך שער צהוב וחזר שער צהוב וכן הפשיון. בתחלה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה [לכך נאמר: יפשה ואם פשה יפשה].
החליטו בפשיון והלך פשיון וחזר פשיון, וכן שער צהוב בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור, הרי הוא כמות שהיה, לכך נאמר: יפשה אם פשה יפשה.
ומנין לשער צהוב שחוזר אחר הפטור יהא טמא?
תלמוד לומר: לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא.
מנין לשער צהוב שיטמא בלא פשיון ולפשיון שיטמא בלא שער צהוב?
תלמוד לומר: לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא.
מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוחלט ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט בנתקין?
תלמוד לומר: לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא.

בעיניו - אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני בנו בעיני תלמידו מנין?
תלמוד לומר: ואם בעיניו עמד הנתק.
ושער - מיעוט שער שתי שערות.
שחור - אין לי אלא שחור מנין לרבות את הירוק ואת האדום ואת הלבן?
תלמוד לומר: ושער, צמח בו אע"פ שאינו מבוצר בו.
אין לי אלא צומח בתחלה ומשואר בסוף, משואר בתחלה וצומח בסוף מנין?
תלמוד לומר: שער - שער ריבה.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
כל נתק שטיהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם.

בן נקוב אומר משום ר' שמעון:
כל נתק שער צהוב שחור שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם.

נרפא הנתק -
הלל אומר:
לא שניתק נתק בתוך נתק.

רבי עקיבא אומר:
לא טהרת אלא ברפוי.
טהור - יכול יפטר וילך לו?
תלמוד לומר: וטהרו הכהן.
אי וטהרו הכהן, יכול אם אמר הכהן על הטמא טהור [יהא טהור]?
תלמוד לומר: (וטהרו) טהור הוא וטהרו הכהן.
על דבר זה עלה הלל מבבל בהק טהור מלמד שבהק טהור.
יכול לא יטמא משום אום אבל יטמא משום פשיון?
תלמוד לומר: פרח טהור.
[יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו?
תלמוד לומר: הוא].
יכול לא יטהר את הבהרת היוצא ממנו אבל יטהר את הבהרת הסמוך לה?
תלמוד לומר: בהק הוא טהור הוא, הוא טהור ואין הבהרת היוצאה ממנה ושסמוך לה טהורים אלא טמאים.
מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו יהא טהור?
תלמוד לומר: ואיש כי ימרט ראשו וגו' – טהור.
יכול יהא זקן מעכבתו?
ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחר מפסיק ביניהן מעכבין זה את זה, הזקן והראש שאין דבר אחר מפסיק ביניהן אינו דין שיעכבו זה את זה?!
תלמוד לומר: ראשו.

זה אחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן: דבר הלמד מענינו, כיצד?
ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא -
יכול יהא טהור מכל טומאה?
כשהוא אומר: וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, דבר הלמד מענינו שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת נתקים בלבד.

דבר הלמד מסופו, כיצד?
ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם -
משמע שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע.
כשהוא אומר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר.

ראשו טהור ואין זקן מעכבו.
או אינו אומר אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהא טהור?
תלמוד לומר איש, להביא את הזקן.
או אינו אומר איש, אלא להוציא את האשה ואת הקטן?
תלמוד לומר: הצרוע, בין איש ובין קטן.
א"כ למה נאמר איש?
להביא את הזקן.
ראשו - ראשו מעכבו ואין הזקן מעכבו דברי ר"י.

ר"ש אומר: [הזקן מעכבו.
ודין הוא]: ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש בו דבר אחר מפסיק ביניהן מעכבין זה את זה, הראש והזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהן אינו דין שיעכבו זה את זה?!

דבר אחר:
לפי שמצינו שכל הראוי ליטמא בנגע בהרת מעכב את פריחת הבהרת, אף כל שהוא ראוי ליטמא בנגע הנתק מעכב פריחת הנתק?
תלמוד לומר: ראשו טהור, ואין הזקן מעכבו.
יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא?
תלמוד לומר:
מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער,
אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער,

אי מה קרחת בידי שמים,
אף גבחת בידי שמים.

מנין אכל נשא וסך נשא?
תלמוד לומר: קרחת - קרחת ריבה.

פאת פניו -
אין לי אלא פאת פניו, מנין לרבות את הצדעין מכאן ומכאן?
תלמוד לומר: ואם מפאת פניו, גבח הוא טהור הוא.
איזו היא קרחת ואיזו היא גבחת?
מן הקדקד שופע לאחוריו זו היא קרחת,
מן הקדקד שופע לפניו זו היא גבחת.

וכי יהיה בקרחת או בגבחת -
מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפין זו עם זו.
יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו?
תלמוד לומר: בקרחתו או בגבחתו כשם שאין מצטרפין זו עם זו כך אין פושות מזו לזו.

נגע לבן אדמדם -
מלמד שמטמא בפתוך.
צרעת - מלמד שמטמאין במחיה.

והלא דין הוא: ומה אם השחין והמכוה שמטמאין בשער לבן אין מטמאין במחיה, קרחת וגבחת שאין מטמאין בשער לבן אינו דין שלא יטמאו במחיה?!
תלמוד לומר: צרעת - מלמד שמטמאות במחיה.
פורחת - מלמד שמטמאה בפשיון.
היא - אינה מטמאה בשער לבן.
והלא דין הוא: ומה אם השחין והמכוה שאין מטמאין במחיה מטמאין בשער לבן, קרחת וגבחת שמטמאות במחיה אינו דין שיטמאו בשער לבן?!
תלמוד לומר: היא - היא אין מטמאה בשער לבן וכו'.

וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת -
למדנו לשאת שמטמא בפתוך, מנין לרבות שאר המראות?
תלמוד לומר: נגע לבן אדמדם.

כמראה צרעת עור בשר –
בשני שבועות.
והלא דין הוא:
טמא כאן,
וטמא בעור הבשר,
מה עור הבשר בשני שבועות,
אף כאן בשני שבועות.

או כלך לדרך זו:
טמא כאן,
וטמא בשחין ומכוה,
מה שחין ומכוה בשבוע אחד,
אף כאן בשבוע אחד.

נראה למי דומה?
דנין דבר שמטמא במחיה מדבר שמטמא במחיה ואל יוכיח שחין ומכוה שאין מטמאין במחיה.

או כלך לדרך זו: דנין דבר שמטמא בשני סימנין מדבר שמטמא בשני סימנין ואל יוכיחו עור ובשר שמטמא בשלשה סימנין.
תלמוד לומר: כמראה צרעת עור בשר - בשני שבועות.
הרי עור ובשר כזו מה זו מטמאה בפתוך אף עור הבשר מטמא בפתוך.

רבי אומר:
הרי זה כעור הבשר, מה עור הבשר מטמאה חלקה שלא פתוכה אף זו תטמא חלקה שלא פתוכה.

צרעת – כגריס.
והלא דין הוא:
טמא כאן,
וטמא בשחין ומכוה,
מה שחין ומכוה בכגריס,
אף כאן בכגריס?!
לא, אם אמרת בשחין ובמכוה שמטמא בשער לבן ואין מקום שער לבן צריך כלום, תאמר בקרחת וגבחת שמטמא במחיה והרי מחיה צריכה כעדשה.
עור הבשר יוכיח שמטמא במחיה ומטמא בכגריס.
לא, אם אמרת בעור הבשר שמטמא בשלשה סימנין תאמר בקרחת ובגבחת שאין מטמאות אלא בשנים, הואיל ואין מטמאות אלא בשנים לא יטמאו בכגריס?
תלמוד לומר: צרעת כגריס.

איש -
אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן?
תלמוד לומר: צרוע בין איש בין אשה ובין קטן.
א"כ למה נאמר איש?
לענין של מטה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת.

יטמאנו הכהן -
מלמד שטומאתו בכהן.
אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר מנוגעין?
תלמוד לומר: טמא יטמאנו.
אי מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשם נגעם.
מנין לרבות שאר מנוגעין?
תלמוד לומר: טמא יטמאנו הכהן.
יכול שאני מרבה את שאר הטמאין שאין טומאתן מגופן, שתהא טומאתן בכהן?
תלמוד לומר: הוא.
אוציא את שאר הטמאין שאין טומאתן מגופן ולא אוציא את הזב ואת הזבה שטומאתן מגופן?!
תלמוד לומר: טמא יטמאנו הכהן - זה טומאתו בכהן ואין שאר הטמאים טומאתן בכהן.

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, הא לענין שילוח טומאה זה וזה שוין.

מנא הני מלי?
דכתיב: והצרוע אשר בו הנגע וגו' - מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו, אלא מעתה דכתיב: כל ימי אשר הנגע בו יטמא, הכא נמי מי שצרעתו תלויה בגופו טעונה שילוח שאין צרעתו תלויה בגופו אין טעונה שילוח, והא קתני אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין.
ימי (ולא) כל ימי לרבות מצורע מוסגר לשילוח.

מצורע מהו בתפילין?
תא שמע, והצרוע לרבות כהן גדול.

בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע -
אין פריעה אלא גידול שער דברי ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר:
נאמר הויה בראש,
ונאמר הויה בבגדים,
מה הויה האמורה בבגדים דבר שחוץ מגופו,
אף הויה האמורה בראש שחוץ מגופו, ומאי לאו אתפילין.

אמר רב פפא:
אכומתא וסודרא,

מצורע מהו בקריעה?
תא שמע, בגדיו יהיו פרומים וגו'.

ועל שפם יעטה -
מלמד שמצורע חייב בעטיפת ראש.

והצרוע אשר בו הנגע -
רבי אלכסנדרי אומר:
והצרוע - זה ב"ה (בית המקדש),
אשר בו הנגע - זה עבודת אלילים שהוא מטמא כנגעים,
בגדיו יהיו פרומים - אלו בגדי כהונה.
וראשו יהיה פרוע - ויגל את מסך יהודה, גלי דכסי.
ועל שפם יעטה - כיון שגלו לבין אומות העולם לא היה אחד יכול להוציא דבר תורה מפיו, וטמא טמא - זה חורבן ראשון וחורבן שני.

להמשך - שמעוני ויקרא פרק יג