זאת תהיה תורת -
שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו.

רבי מאיר ורבנן,
רבי מאיר אומר:
שש ושבע - הרי שלש עשרה.

ורבן אמרין:
שבע,

ומה מקיימין רבנן ושבע?
זו שביעית שקשה כנגד כולן.
ואיזה?
זה משלח מדנים.
ואלו הן:
עינים רמות,
לשון שקר,
וידים שופכות דם נקי,
לב חורש מחשבות אין,
רגלים ממהרות וגו',
יפיח כזבים עד שקר,
ומשלח מדנים בין אחים.

א"ר יוחנן:
וכולן לקו בצרעת.
עינים רמות - מבנות ציון: יען כי גבוה בנות ציון ותלכנה נטויות גרון - שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה את גרונה להראות תכשיטיה.
וכתיב: ושפח אדני את קדקד בנות ציון.

רבי אלעזר אומר:
הלקן בצרעת כדאמרינן: ולשאת ולספחת.

לשון שקר - ממרים - ותדבר מרים באהרן ובמשה.
וכתיב: והנה מרים מצרעת כשלג.
וידים שופכות דם נקי - מיואב - יחולו על ראש יואב וגו' זב ומצורע.
לב חורש מחשבות און - מעוזיהו - שבקש ללבוש לבוש כהונה גדולה.
וכתיב: וינגע ה' את המלך ויהי מצרע עד יום מותו.
רגלים ממהרות לרוץ לרעה - זה גיחזי: וצרעת נעמן תדבק בך.
ומשלח מדנים בין אחים – מפרעה, ששלח מדנים בין אברהם לשרה.
וכתיב: וינגע ה' את פרעה.
לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע - המוציא שם רע (כתוב ברמז ס"ט).

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר: מאן בעי למיזבן סם חיים? אודקין עליה רבי ינאי. הוה יתיב ופשיט בטרקליניה.
א"ל: תא סק להכא, זבין לי,
א"ל: לית את צריך, לא אנת ולא דכוותך, אטרח עליה סלק לגביה, הוציא לו ספר תהלים מכורך, הראה לו פסוק זה: מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע.

אמר רבי ינאי:
אף שלמה מכריז ואומר: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו - שומר מצרעת נפשו.

א"ר ינאי:
כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל: זאת תהיה תורת המצורע - המוציא שם רע.

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש,
רבי יוחנן אמר:
אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות.

ר' שמעון בן לקיש אמר:
עד מאה אמה, ולא פליגי.
מאן דאמר: עד ארבע, בשעה שאין הרוח יוצא.
ומאן דאמר: על מאה אמה, בשעה שהרוח יוצא.

רבי אמי ורבי אסי לא הוו עיילין למבואה של מצורעין.
רבי שמעון בן לקיש, כד הוה חמי חד מנהון מרגם ליה באבניא ואמר ליה: פוק לאתריך לא תזהם ברייתא.

תני רבי חייא:
בדד ישב -
לבדו ישב.

ר' אלעזר ברבי שמעון:
כד הוה חמי חד מנהון, הוה מיטמר מיניה, על שם דכתיב ביה: זאת תהיה תורת המצורע - המוציא שם רע.

אמר ר' לוי:
מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שאין הקב"ה חפץ בקלוסו של רשע.
בתורה מנין?
ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא.

בנביאים - ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה וגו' זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע לאחורי תרעא הוה קאי?

רבי אומר:
אפילו היה בסוף העולם הסיטו הקב"ה והביאו כדי שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקב"ה.

בכתובים מנין?
דכתיב: ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי.

רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא:
רמ"ח אברים יש באדם, מהן רבוצים ומהן עומדים, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ואמת המים נתונה תחתיו ומוכפל כמה כפלות; בוא וראה כמה שרפות הוא שורף! אלו היה זקוף - על אחת כמה וכמה, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'.

אל תתן את פיך - זו מרים, דכתיב: ותדבר מרים וגו'.
לחטיא את בשרך - אל תתן רשות לאחר מאבריך להחטיא כל אבריך.
ואל תאמר לפני המלאך - זה משה, דכתיב: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים.
כי שגגה היא - אשר גואלנו ואשר חטאנו.
למה יקצוף האלהים על קולך - ויחר אף ה' בם וילך.
וחבל את מעשה ידיך - בפיה חטאה ושאר כל האברים לקו, דכתיב: והענן סר מעל האהל וגו'.

א"ר יהושע בן לוי:
מלה – בסלע, משתוקתא - בתרי.

דתנן שמעון בנו אומר:

כל ימי גדלי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.

א"ר יהושע בן לוי:
חמש תורות כתובות במצורע:
זאת תורת נגע צרעת,
זאת התורה לכל נגע הצרעת,
זאת תהיה תורת המצורע - תורת המוציא רע.
ללמדך, שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה ספרי תורות, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'.

דבר אחר:
אל תתן את פיך - בלשון נקי.
אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותגע בה.
ואל תאמר לפני המלאך שממונה על צורת הולד, שוגג הייתי, לא הייתי יודע.
למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך - אלו הבנים שלוקין בנגעים.

אמר רבי אחא:
אם שמש אדם את אשתו בימי נדתה - הבנים לוקין בצרעת. כיצד?
שמש ביום ראשון לנדתה - הבן הנולד מהן לוקה לעשר שנים.
שמש עמה ביום שני - לוקה לעשרים שנה.
ביום שלישי - לוקה לשלשים שנה.
ביום הרביעי - לוקה לארבעים שנה.
ביום חמישי - לוקה לשבעים, כנגד שבעת ימי נדתה ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין.
אמר הקב"ה: כביכול אין המדות הללו משלי, כבר העדתי בך ואמרתי לך: זאת תהיה תורת המצורע. זה שאמר הכתוב: מות וחיים ביד לשון עסק אדם בתורה בלשונו - זכה לחיים, שהתורה עץ חיים היא למחזיקים בה והיא רפואתו של לשון הרע, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים. ואם עסק אדם בלשון הרע - מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחד, ומספר לשון הרע הורג שלשה:
האומרו,
והמקבלו,
והנאמר עליו.

דואג אמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג: מות תמות אחימלך,
נהרג שאול עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ. קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין שבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר: ועשית משבצות זהב.
ודואג נשתמד מעולם הזה ומעולם הבא, שנאמר: גם אל יתצך יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה.
מי קשה המכה בחרב או מכה בחץ?
המכה בחרב אינו יכול להסית את חברו אלא אם כן קרב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן, אלא זורק החץ ומכה אותו בכל שהוא רואה אותו, לכך נמשל מספר לשון הרע כחץ, שנאמר: חץ שחוט לשונם מרמה דבר.
ואומר: בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.

ראה מה קשה לשון הרע שהוא קשה מגלוי עריות ומשפיכות דמים ומעבודה זרה.
בגלוי עריות כתיב: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת.
בשפיכות דמים כתיב: ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא.
בעולם הזה כתיב: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה.
ובלשון הרע כתיב: יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.
לשון הרע אין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. כביכול צווח על מספרי לשון הרע: מי יקום לי עם מרעים - מי יכול לעמוד בהן.
וגיהנם צווחת: אף אני איני יכולה לעמוד בו.
אמר הקב"ה: אני מלמעלה ואתה מלמטה, אני זורק בהן חצים מלמעלה ואת הופכת עליהם גחלים מלמטה, שנאמר: חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים.

ראה מה כתיב במרים?
ותדבר מרים ואהרן במשה.
וכתיב: ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת.
וכתיב: זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים.
והלא דברים קל וחומר: ומה מרים שלא זכרה אלא באחיה שלא בפניו ולא נתכונה אלא להחזירו לאשתו, כך, המספר לשון הרע על חברו על אחת כמה וכמה!
מה כתיב למעלה מן הענין?
השמר בנגע הצרעת.
ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו, שנאמר: ויחר אף ה' בם אלא שאהרן נתרפא מיד.
וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע. אמר: כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו - כל אומן שונא את חברו, מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אכלו ממנו ותבראו עולמות.
אמר ליה הקב"ה: ספרת לשון הרע - סופך ללקות, שנאמר: ויאמר ה' אל הנחש וגו'.
במה אררו?
בצרעת, הסלעין שהם עליו היא צרעת.
ולא עוד, אלא כל בעלי מומין מתרפאין לעולם הבא והנחש אינו מתרפא, שנאמר: ארור אתה מכל הבהמה - שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא, שנאמר: אז ידלג כאיל פסח וגו', אז תפקחנה עיני עורים, זאב וטלה ירעו כאחד ונחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם, שהוא הוריד את הבריות לעפר.
ומי גרם לו?
על ידי שאמר לשון הרע.
וכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי.
תניא: א"ר אלעזר בן פרטא:
בוא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע, ממרגלים.
ומה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, מוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה, דכתיב: וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ - רעה על דבת הארץ שהוציאו.

א"ר יוחנן משם רבי יוסי בן זמרא:
מאי דכתיב: מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה?
אמר הקב"ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות: אחד של עצם ואחד של בשר, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה.

א"ר יוחנן משם רבי יוסי בן זמרא:
כל המספר לשון הרע נגעים באין עליו, שנאמר: מלשני בסתר רעהו אותו אצמית.
וכתיב התם: לצמיתות ומתרגמינן לחלוטים.
ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא:
כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן.
כתיב הכא: אותו אצמית.
וכתיב התם: צמתו בבור חיי וידו אבן בי.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא:
כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: מלשני בסתר וגו' גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל.

אמר ריש לקיש:
מאי דכתיב: אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון - לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך?
אמר להן: מה יתרון לבעל הלשון.

אמר ריש לקיש:
כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ.

רבי אחא בר חנינא אמר:
ספר לשון הרע אין לו תקנה שכבר כְּרָתוֹ דוד ברוח הקודש, שנאמר: יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו?
שלא יבא לידי לשון הרע.
אם תלמיד חכם הוא - יעסוק בתורה, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים - ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר: חץ שחוט לשונם.
ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה.
ואם עם הארץ הוא - ישפיל דעתו, שנאמר: וְסֶלֶף בה שבר ברוח.

א"ר חמא בר חנינא:
מאי דכתיב: מות וחיים ביד לשון, וכי יש יד ללשון?!
אלא לומר לך:
מה יד ממית,
אף לשון ממית.

אי מה יד אין ממית אלא בסמוך לו,
אף לשון אינו ממית אלא בסמוך לו?!
תלמוד לומר: חץ שחוט לשונם.

אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה,
אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה?!
תלמוד לומר: שתו בשמים פיהם.
וכי מאחר דכתיב: שתו בשמים פיהם, חץ שחוט למה לי?
הא קא משמע לן, דקטיל כחץ.
וכי מאחר דכתיב: חץ שחוט, מות וחיים ביד לשון למה לי?

כדרבא, דאמר רבא:
דבעי חיי בלישניה, דבעי מות בלישניה.
היכי דמי לישנא בישא?
כגון דאמר: היכא משתכח נוּרָא?
אלא בי פלניא דשכיחא בישרא וכוורי וכו' כדתניא התם.

תורת המצורע -
לבית עולמים.
זאת - אינה נוהגת בבמה,
תהיה - בזמן הזה.
תורת המצורע - תורה אחת לכל המצורעין, שיהו מביאין קרבן זה.
וכי מאין יצאו?
לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלוק בקרבנן?
תלמוד לומר: תורת המצורע - תורה אחת לכל המצורעים, שיהיו מביאין קרבן זה.

ביום טהרתו -
מלמד שטומאתו וטהרתו ביום.
אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מנין הזאתו ותגלחתו ושחיטת צפרין ביום?
תלמוד לומר: ביום טהרתו.
יכול אף לקיחת צפרין ושלוח צפרין וכבוס בגדים ורחיצתו ביום?
תלמוד לומר: זאת תורת המצורע ביום.
תורת המצורע – בכהן, מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן.
אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן, מנין שחיטה צפרין והזאת צפור ותגלחתו בכהן?
תלמוד לומר: תורת המצורע (ביום) - בכהן.
יכול אף לקיחת צפרין ושלוח צפרין וכבוס בגדיו ורחיצתו בכהן?
תלמוד לומר זאת.

ביום טהרתו והובא אל הכהן -
שלא ישהא.
שהיה מונבז דן לפני ר' עקיבא: ומה משפטירתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו שבעה, משאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שאוחזנו בהליכתו שבעה?!

א"ל ר' עקיבא: מוספני על דבריך:
וכי את מה החמירה תורה את ימי הגמר או את ימי הספר?
חמורין הם ימי הגמר מימי הספר, שבימי הגמר מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה, ובימי ספרו אין מטמאין משכב ומושב ואין מטמאין בביאה, ואם לימי הספר הקלין נתת לו שבעה. לימי גמר החמורין אינו דין שתתן לו שבעה?!
א"ל: רבי, כל שכן שהוספת.

א"ל ר' עקיבא:
וכשנתת לימי גמר שבעה [נעשו] אףהם ימי ספר, ונמצאו אלו ואלו ארבעה עשר, ואם לימי ספר הקלים נתת לו ארבעה עשר לימי גמר החמורים אינו דין שתתן לו ארבעה עשר?!
נמצאת מרבה והולך עד לעולם.
הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר: ביום טהרתו והובא אל הכהן - שלא ישהא.
טהרת מצורע ביום, דכתיב: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו.
הַמֻּדָּר הנאה מחברו דם חטאת ודם אשמו של מצורע, דכתיב: זאת תורת המצורע - בין גדול בין קטן וכו'.

סדזאת תהיה תורת המצורע -
תהיה - בהיותה תהא.
הקדים מתן שמן למתן דם - ימלאנו שמן ויחזור ויתן שמן אחר מתן דם.
מתן בהונות למתן שמן - ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן שמן.
הקדים חטאתו לאשמו - לא יהא אחד (מרבה) [ממרס] בדמה, אלא תעובר צורתה ותצא לבית השרפה.

ארבעה מינין שבמצורע מעכבין זה את זה, שנאמר: זאת תהיה תורת המצורע.
מצורע שנתנגע נגעים הרבה מביא קרבן אחד, מנלן?
דכתיב: זאת תהיה תורת המצורע - תורה אחת למצורעין הרבה.

המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה מביאה קרבן אחד, מנלן?
זאת תורת הקנאות - תורה אחת לקנואין הרבה.
תורת - לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא.
יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא?
תלמוד לומר: זאת.
ולילף מינה?
אמר קרא: ואם דל הוא ואין ידו משגת - מצורע הוא דעשיר שהביא קרבן עני דלא יצא, אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא.

ויצא הכהן אל מחוץ למחנה -
מה תלמוד לומר וראה הכהן?
שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדבריות מנין?
תלמוד לומר: וראה הכהן.
אם כן למה נאמר: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה?
אלא כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה מטהר המצורע ואין כהן מצורע מטהר מצורע.

והנה נרפא -
שהלך לו נגעו.
נגע - שהלך לו שער לבן.
הצרעת - שהלכה לה המחיה.
אין לי אלא כולן, מנין אף מקצתן?
תלמוד לומר: מן נגע - ואפילו מקצת שער לבן.
מן הצרעת [הצרוע] - ואפילו מקצת המחיה.
מן הצרוע - להביא את שפרחה בכלו שיטעון צפרין.
והלא דין הוא: ומה אם מי שטהר ואין סימני טמאין עמו טעון צפרין, מי שטהר וסימנין טמאין עמו אינו דין שיטעון צפרין?!
הרי שעמדו בו שני שבועות יוכיח שטהר וסימנין טמאין עמו ואין טעון צפרין, אף אתה אל תתמה על זה על שפרחה בכולו שאף על פי שטהר וסימנין טמאין עמו שלא יטעון צפרין?! תלמוד לומר: מן הצרוע - להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרין.
אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וצפרין. דאמר קרא: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה [והנה נרפא] - מי שצרעתו תלויה ברפואות, יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפאתו אלא בימים.

וצוה הכהן ולקח -
צווי - בכהן, ולקיחה - בכל אדם.

ולקח לַמִּטַּהֵר -
לשם המטהר בין איש בין אשה בין קטן.

מכאן אמרו:
לקח לאיש - כשרות לאשה, לאשה - כשרות לאיש, לבית - כשרות למצורע, למצורע כשרות לבית.

צפרים -
מעוט צפרים שתים, אם כן למה נאמר שתי?
שיהו שוות.
ומנין אף על פי שאינן שוות כשרות?
תלמוד לומר: צפור, צפור ריבה,
חיות - ולא שחוטות,
טהורות - ולא טמאות ולא טרפות.
עץ - יכול בכל עץ?
תלמוד לומר: ארז.
אי ארז יכול טָרָף?
תלמוד לומר: ועץ הא כיצד?
זו בְּקַעַת של ארז.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:
ובראשה טרף.

אמר ר' יהודה:
שַׁבָּתִי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו.
אמר לי: יהודה בני, תן לי סנדלי, ונתתי לו.
פשט ידו לחלון ונתן לי ממנו מקל.
אמר לי: יהודה בני, בזו טהרתי שלשה מצורעים. ולמדתי בה שבע הלכות.
שהיא של ברות,
וראשה טרוף,
וארכה אמה,
ועביה כרבוע כרעי המטה,
אחד לשנים, ושנים לארבעה,
ומזין שונין ומשלשין,
ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרין בגבולין.

ושני -
יכול פיקוס?
תלמוד לומר: תולעת.
אי תולעת, יכול כל צבועין?
תלמוד לומר: ושני הא כיצד?
זה זהורית טובה.

יוחנן בן דהבאי אומר:
ושני תולעת -
השני שבתולעת.
מנין אם טעמה פסלה?
תלמוד לומר: ושני תולעת.
אזוב - ולא אזוב יון, ולא אזוב כוחלית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב מדברי, ולא אזוב שיש לו שם לווי.

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות -
אמר ר' יהודה ברבי סימון:
אלין צפריא קולנין.
אמר הקב"ה: יבא הקול ויכפר על הקול.

ורבי יהושע בן לוי אמר:
צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה ממימיו.
והלא דברים קל וחומר: ומה צפרים שאוכל מפתו ושותה ממימיו מכפרים עליו, כהן שנהנה מישראל כ"ד מתנות על אחת כמה וכמה.
מתלא אמר: דאכיל בהדי קורא ילקה בהדי קילא.

וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת -
למה שוחט אחת ומניח אחת?
לומר: כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור, כך אי אפשר לנגעים לחזור.

ועץ ארז -
זה שאמר הכתוב: וידבר על העצים.
וכי אפשר לאדם לדבר על העצים?
מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר.
אמר שלמה: מפני מה מצורע זה מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב? אלא על ידי שאדם מגביה עצמו כארז הוא לוקה בצרעת.
וכיון שמשפיל את עצמו כאזוב הוא מתרפא באזוב.

וכן אתה מוצא בעוזיהו: וכחזקתו גבה לבו ועד להשחית וימעול בה' אלהיו וגו' ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו.

ושחט את הצפור האחת -
למה שוחט אחת ומשלח אחת?
אלא אם עשה תשובה אין הצרעת חוזרת עליו.

והובא אל הכהן -
והוא בא, למה?
שהכל רחוקים ממנו.
שכן איוב אמר: אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו.
וכן הוא אומר: בדד ישב וגו' לכך נאמר: והובא.

אמר ר' יהושע בן לוי:
מפני מה אמרה תורה מצורע יביא שתי צפרין לטהרתו?
הוא עשה מעשה פטיט, אמרה תורה יביא קרבן פטיט.
וכן בגדי כהונה מכפרין.
מעיל - מכפר על לשון הרע.
אמר הקב"ה: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול.
ואי אהני מעשיו - נגעים אָתוּ עֲלֵהּ, לא אהנו מעשיו - מעיל מכפר.

והאמר ר' יהושע בן לוי:
לשון הרע מתכפר בקטרת, שנאמר: ויתן את הקטרת ויכפר על העם.

ותנא דבי ר' ישמעאל:
יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.
לא קשיא, הא בצנעא הא בפרהסיא.

צפורי מצורע אסורין בהנאה.

מנלן?
דתנא דבי ר' ישמעאל:
נאמר: מכשיר ומכפר בפנים,
ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ,
מה בפנים עשה בו מכשיר כמכפר,
אף בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר.

איתמר: צפורי מצורע מאימתי הן אסורין?
רבי יוחנן אמר:
משעת שחיטה.

ריש לקיש אמר:
משעת לקיחה.
ר' יוחנן סבר שחיטה הוא דאסר להו.
ריש לקיש סבר יליף קיחה קיחה מעגלה ערופה,
מה עגלה מחיים,
אף הכא נמי מחיים.

וצוה הכהן ושחט -
צווי – בכהן, ושחיטה - בכל אדם דברי רבי.

ר' יוסי בר' יהודה אומר:
אף שחיטה בכהן.

ושחט את הצפור האחת -
אחת משתים.
האחת - ברורה שבשתים.
האחת - שאם מתה אחת מהן או שנעשית טרפה יקח זוג לשניה.

האחת אל כלי חרש -
והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא כשרו משם לְשָׁם כשרו בעירובין, מקום שכשרו מִשָּׁם לשם אינו דין שיכשרו בעירובין?!
תלמוד לומר: האחת אל כלי חרש - ואין שתים אל כלי חרס.
יכול כל הכלים?
תלמוד לומר: חרש.
אי חרס יכול מְקֵדָה?
תלמוד לומר: כלי, הא כיצד?
זו פיילי של כלי חרס.

אל כלי חרש על מים חיים -
מה מים שלא נעשה בהם מלאכה,
אף כלי שלא נעשה בו מלאכה.
וסוטה גמר כלי כלי ממצורע.
מה כאן כלי חרש
אף להלן כלי חרש.

מים חיים -
ולא מים מלוחין, ולא מים פושרין, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפין.

רבי אליעזר אומר:
מה מים שלא נעשה בהם מלאכה,
אף כלי שלא נעשה בו מלאכה.

ר' שמעון אומר:
מה מים ברורין שבמינן,
אף הצפור ברורה שבמינה, (ולקח) זו (קבלי) [כיכלי].
ומנין אתה אומר: נשפך הדם (תעזב) [תמות] המשתלחת, מתה המשתלחת ישפך הדם?
תלמוד לומר: את הצפור החיה.

יקח אותה -
מלמד שמפרישה בעצמה.

ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור -
מה תלמוד לומר?
שיכול הואיל ולא היתה עמהן בכלל אגידה, לא תהא עמהן בכלל טבילה?
תלמוד לומר: וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה - החזיר את הצפור לכלל טבילה.
כיצד הוא עושה?
נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון, ומקיף להם ראשי אגפים וזנב של שניה טובל ומזה.

בדם -
יכול בדם ודאי?
תלמוד לומר: במים חיים.
אי במים חיים, יכול עד שיהו כולו מים חיים?
תלמוד לומר: בדם, הא כיצד?
מים חיים שדם הצפור ניכר בהם, ושערו חכמים רביעית.

שחוטה -
ולא מלוקה.
שהיה בדין: הואיל והכשרו בפנים בעוף והכשרו בחוץ בעוף,
מה הכשרו בפנים מְלוָּקה אף הכשרו בחוץ מלוקה?
תלמוד לומר: שחוטה ולא מלוקה.

אל כלי חרש על מים חיים -
רביעית מים למצורע.
מים שדם צפור ניכר בהם. וכמה הן?
רביעית.
עשר רביעיות הן (כתוב לעיל).

תנו רבנן:
שלשה צריכין שיראו:
עפר סוטה,
ואפר פרה,
ורוק יבמה.

משום רבי ישמעאל אמרו:
אף דם צפור, מאי טעמא דרבי ישמעאל?
דכתיב: את הצפר החיה וגו' בדם הצפור השחוטה.
ותניא: יכול בדם ולא במים?
תלמוד לומר: במים.
אי במים יכול במים ולא בדם?
תלמוד לומר: בדם, הא כיצד?
הבא מים שדם צפור ניכר בהם.
וכמה? רביעית.
ורבנן, ההוא לגופיה (מאי) [הכי] קאמר רחמנא: הטבל בדם ובמים.
ורבי ישמעאל, אם כן לכתוב וטבל בהם בדם ובמים למה לי?
לניכר.
ורבנן, אי כתב רחמנא וטבל בהם הווה אמינא האי לחודיה והאי לחודיה, כתב רחמנא בדם ובמים לערבן.
ורבי ישמעאל, לערבן כתיב קרא אחרינא, ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. ורבנן, אי מההיא הווה אמינא לישחטיה סמוך למנא ונינקטינהו לורידין וליקבל לדם במנא אחרינא, קא משמע לן.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא :
גדולה ומדחה את המים קטנה ונדחית מפני המים, מהו?
אמר ליה: לאו אמינא לך. לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, בצפור דרור שערו רבנן, ואין לך גדולה שמדחת את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים.

והזה -
ולא מטיף, ולא זורק.
[והזה] - לאחר ידיו של מצורע.

ויש אומרים:
על מצחו.

והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים -
הנטהר מן הצרעת טעון הזאת שבע, ואין טמא מת טעון הזאת שבע.
והלא דין הוא: ומה אם מצורע שאין טעון הזאת שלישי ושביעי טעון הזאת שבע, טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי אינו דין שיטעון הזאת ז'?!
תלמוד לומר: והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים - טהור מן הצרעת טעון הזאת שבע ואין טמא מת טעון הזאת שבע.
קל וחומר למצורע שטעון הזאת שלישי ושביעי.
ומה אם טמא מת שאין טעון הזאת שבע טעון הזאת שלישי ושביעי, מצורע שטעון הזאת שבע אינו דין שיטעון הזאת שלישי ושביעי?!
תלמוד לומר: שבע פעמים וטהרו - הזאת שבע הוא טעון ואינו טעון הזאת שלישי ושביעי.

וטהרו -
(בדמים) [בדברים] הנעשים בגופו.
יכול הרי הוא מסולק?
תלמוד לומר: ושלח וכבס וגלח ורחץ.
יכול יהו כולן מעכבין אותו?
תלמוד לומר: וטהרו וטהר - טהרה אמור (למטה) [למעלה] וטהרה אמור כאן, מה טהרה האמור (למטה) [למעלה] בדברים הנעשים בגופו אף טהרה האמור כאן בדברים הנעשים בגופו.

כל צפור טהורה תאכלו -
לרבות המשולחת.

וזה אשר לא תאכלו -
לרבות את השחיטה, ואיפוך אנא?

אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי:
לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורין.

תנא דבי רבי ישמעאל:
ושלח על פני השדה -
מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת.
והאי שדה להכי הוא דאתא, הא מבעי ליה לכדתניא:
שדה שלא יעמוד בצור ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר, ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה.
ואידך, אם כן ניכתוב קרא שדה מאי השדה?
שמע מינה תרתי.

רבא אמר:
לא אמרה תורה שלח לתקלה.

על פני (העיר) [השדה] -
שאם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה.

וכבס המטהר את בגדיו -
אר' שמעון:
ומה בא זה ללמדנו?
אם ללמד שיטמא בגדים במגע, הרי קל וחומר הוא:
ומה אם ימי ספרו שאין מטמא בביאה מטמא בגדים במגע,
ימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע?!
אם כן למה נאמר: וכבס המטהר את בגדיו?
מלטמא משכב ומושב. מפני שהן שני כבוסי בגדים:
אחד מלטמא משכב ומושב,
ואחד מלטמא בגדים במגע.

וגלח את כל שערו -
יכול אף בית הסתרים?
הרי אתה דן: נאמר תגלחת בימי ספרו,
ונאמר תגלחת בימי גמרו,
מה תגלחת האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים,
אף תגלחת האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים.
הן אם היקל בימי ספרו שאין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה (וקל וחומר) [ניקל] בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה, הואיל ומטמא במשכב ומושב ומטמא בביאה יגלח אף בית הסתרים?
תלמוד לומר: כל שערו, כל שערו לגזרה שווה:
מה כל שערו האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים,
אף כל שערו האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים.

ורחץ את בשרו במים -
ואפילו במי מקוה.
והלא דין הוא:
ומה אם הזב שאין טעון הזאת מים חיים טעון ביאת מים חיים,
מצורע שטעון הזאת מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים?!
תלמוד לומר: ורחץ במים - אפילו במי מקוה.

ורחץ וטהר ואחר יבא אל המחנה -
רחיצת גופו מעכבתו ליכנס לפנים מן המחנה ואין (כפורים) מעכבין אותו ליכנס לפנים מן המחנה.

וישב מחוץ לאהלו -
אמר רב חסדא:
מנין למצורעת שמותרת בתשמיש המטה?
שנאמר: וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים - ולא מחוץ לאהלה.

וישב מחוץ לאהלו -
שיהא כמנודה, ואבל אסור בתשמיש המטה.
אהלו - אין אהלו אלא אשתו, שנאמר: שובו לכם לאהליכם.

שבעת ימים -
ולא ימי חלוטו, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
קל וחומר: לימי חִלּוּטוֹ.

אמר רבי חייא אמרתי לפני רבי:
והלא למדני רבי שלא היה לו יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו?
א"ל: אף אני כך אמרתי.

והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו - כלל,
את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו – פרט,
ואת כל שערו יגלח - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט,
מה הפרט מפורש מקום כינוס שער ונראה, אף כל מקום כינוס שער ונראה,

מאי רבי?
רבי שער הרגלים.
ומאי מיעט?
מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. והלכה מגלח כל גופו.
דתניא: בא לו לטהר את המצורע - מעביר תער על כל בשרו, שנאמר: וביום השביעי יגלח - שתהא תגלחת שניה כתגלחת ראשונה.

רב אשי אמר:
הא מתניתין רבי שמעון היא, דדריש כללי ופרטי.
ומגלח, כדלעיל מני?
רבי עקיבא היא דדריש רבויי ומעוטי.
דתניא: את כל שערו - רבה,
את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו - מיעט
ואת כל שערו יגלח - חזר ורבה.
מאי רבי?
רבי כל מילי.
ומאי מיעט?
מיעט שבתוך החוטם.

בשביעי - יכול בין ביום בין בלילה?
תלמוד לומר: ביום ולא בלילה.

יגלח את כל שערו -
יכול אף בית הסתרים?
תלמוד לומר: גבות עיניו - מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים, אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים.
אי מה גבות עיניו מקום כינוס שער ונראה אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה.
מנין מקום כינוס שער שאין נראה פזור שער ונראה פזור שער שאין נראה?
תלמוד לומר: ואת כל שערו יגלח.

ראשו - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא תקיפו פאת ראשכם - שומע אני אף מצורע כן?!
תלמוד לומר: ראשו.
וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה.

זקנו - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו - שומע אני אף כהן מצורע כן?!
תלמוד לומר זקנו.

ראשו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: תער לא יעבור על ראשו - שומע אני אף נזיר מצורע כן?!
תלמוד לומר: ראשו:

תנן:

אינו חייב עד שילקטנו בתער.

רבי אליעזר אומר:
אפילו לקטו במלקט וברהיטני חייב.
מאי טעמא דרבנן?
דתניא: זקנו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ופאת זקנם לא יגלחו - יכול אף מצורע כן?!
תלמוד לומר: זקנו.
ומנלן דבתער?
דתניא: ופאת זקנם לא יגלחו - יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב?
תלמוד לומר: ולא תשחית את פאת זקנך.
אי לא תשחית - יכול אפילו לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב?
תלמוד לומר: ופאת זקנם לא יגלחו, הא כיצד?
גלוח שיש בו השחתה, הוי אומר: זה תער.

ור' אליעזר מאי טעמא?
יליף מראשו.
דתניא: ראשו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר גבי נזיר: תער לא יעבור על ראשו - יכול אף נזיר מצורע כן?
תלמוד לומר: ראשו.
ורבנן, האי ראשו מאי דרשי ביה, מבעי ליה למידחי לאו דהקפה.
דתניא: לא תקיפו פאת ראשכם - יכול אף מצורע כן?
תלמוד לומר: ראשו.
ולמה לי למיכתב ראשו תיפוק ליה מזקנו?
דתניא: זקנו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ופאת זקנם לא יגלחו - יכול אף מצורע כן?
תלמוד לומר: זקנו.
למה לי למיכתב ראשו ולמה לי למיכתב זקנו?
צריכא. דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הווה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב רחמנא ראשו, ואי כתב ראשו הווה אמינא משמע תרתי.
משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה.
אכתי בתער מנלן?
להכי כתב זקנו.

ורבי אליעזר דאתי עשה ודחי לא תעשה יליף מגדילים, דתניא: לא תלבש שעטנז וגו' הא גדילים תעשה לך מהם.

לימא הקפת כל הראש תנאי היא, דתנו רבנן: ראשו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא תקיפו - יכול אף במצורע כן?
תלמוד לומר: ראשו.

ותניא אידך: ראשו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר גבי נזיר: תער לא יעבור על ראשו - יכול אף נזיר מצורע כן?
תלמוד לומר: ראשו, מאי לאו תנאי היא.
ומאן דאמר מנזיר, סבר הקפת כל הראש לא שמה הקפה, וכי אתא קרא למידחי לא תעשה ועשה.
ואידך סבר שמה הקפה, וכי אתא קרא למידחי לאו גרידא.

אמר רבא: דכולע עלמא הקפת כל הראש שמה הקפה, ומאן דקא מוקים ליה קרא למידחי לא תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה?
יליף מגדילים, דאמר קרא: לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם.
ומאן דנפקא ליה מראשו מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים?
א"ל גדילים לכדרבא.
דרבא רמי: ונתנו על ציצית הכנף [מין כנף] וכתיב צמר ופשתים יחדיו, הא כיצד?
צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין, במינן – פוטרין, שלא במינן - אינן פוטרין.
והאי תנא דמפיק ראשו ללאו גרידא, דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה מנא ליה?
נפקא ליה מזקנו.
דתניא: זקנו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ופאת זקנם לא יגלחו - יכול אף כהן מצורע כן?
תלמוד לומר: זקנו.
ומאן דמפיק מראשו לעשה ולא תעשה ליליף מזקנו?
וליטעמיך דקיימא לן בעלמא לא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, ליליף מכהן דדחי?
אלא מכהן לא ילפינן, מה לכהן שכןלאו שאינו שוה בכל. נזיר נמי מכהן לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל. ומאן דמוקים לראשו בנזיר, למה לי זקנו?
מיבעי ליה לכדתניא: ופאת זקנם לא יגלחו - יכול גלחו במספרים יהא חייב?
תלמוד לומר: ולא תשחית.
אי לא תשחית יכול לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב?
תלמוד לומר: ופאת זקנם לא יגלחו, הא כיצד?
איזהו גלוח שיש בו השחתה?
הוי אומר: זה תער.
ומאן דמפיק ראשו ללאו גרידא, למה לי למיכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו?
משמע למדחי לאו גרידא ומשמע למדחי לא תעשה ועשה, הילכך שקול הוא ויבואו שניהם, כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף, שכן לאו שאינו שוה בכל.
ובעלמא לא ילפינן מינייהו, משום דאיכא למיפרך כדאמרן.
מה תלמוד לומר: ראשו?
ומה תלמוד לומר: זקנו?
מפני שיש בכראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש.
הראש אסור במספרים כבתער,
הזקן אין אסור במספרים כבתער.

זקן אסור בכל אדם,
הראש אין אסור בכל אדם,
הא מפני שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש, צריך לומר: ראשו וצריך לומר: זקנו.

ר' יוסי הגלילי אומר:
גבות עיניו - ולא ריסי עיניו.
את כל שערו - מה תלמוד לומר יגלח?
ליתן אחריות לתגלחת, שאם לא גלח בשביעי יגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי.
שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה:
נזיר,
ומצורע,
ולוים.
וכולן שגלחו בלא תער או ששירו שתי שערות לא עשו כלום.

בשביעי יגלח ובשמיני יביא -
שאם גלח בשביעי - מביא קרבנותיו בשמיני, אם גלח בשמיני - מביא קרבנותיו בו ביום, דברי ר' עקיבא.

א"ל ר' טרפון:
מה בין זה לנזיר?
א"ל: נזיר טהרתו תלויה [בימים ומצורע טהרתו תלויה] בתגלחתו, ואין מביא קרבנותיו אלא אם כן היה הערב שמש.

שני כבשים -
מעוט כבשים שנים.
ומה תלמוד לומר: שני?
שיהו שניהן שוין.
ומנין אף על פי שאינן שוין שהן כשרין?
תלמוד לומר: כבש כבש ריבה.
טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הווה אמינא פסולין, עיכובא מנלן?
סלקא דעתך אמינא תהיה כתיב, והשתא דרבי רחמנא, תהיה למה לי?
לשאר הויתו של מצורע וכו'.

וכבשה אחת -
שתהא ברורה כבשה אחת - מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה.

בת שנתה -
ולא שנתה למנין עולם.

ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן -
לבהמה, או יכול למנחה עצמה?
כשהוא אומר: והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה - למד שאינה אלא מנחת בהמה. ועדיין הדבר צריך [תלמוד]. כשהוא אומר: תעשה על העולה - זו עולת מצורע, לזבח - להביא את חטאתו, או לזבח - להביא את אשמו.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
הרי הוא אומר: ואם דל הוא וגו' ועשרון מה מצינו עני שמביא בהמה אחת מביא עשרון אחד, (אבל) [אף] עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה עשרונים. הא מה אני מקיים ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן?
לבהמה.

ולוג אחד שמן -
(מה תלמוד לומר: אחד)?
שהיה בדין: שיביא שלשה לוגין, מה מצינו עני שמביא עשרון אחד מביא לוג אחד (אבל) [אף] עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה לוגין?
תלמוד לומר: ולוג אחד שמן.

תנו רבנן:
עשרון בלול ולוג -
למד על עשרון שטעון לוג, דברי חכמים.

רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומר:
אפילו מנחה של ס' עשירון אין לה אלא לוג, שנאמר: למנחה ולוג שמן.

ור' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב האי עשרון בלול מאי עבדי ליה?
ההוא לגופיה (מאי) דקאמר רחמנא לייתי חד עשרון.

ורבנן: לגופיה לא צריך, מדעשיר שלשה קרבנות שלשה עשרונים הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך, איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וחס רחמנא עליה דקא מייתי בדלות, אימא לא ליבעי מנחה כלל.
ואידך, לגמרי לא אשכחן.

ורבנן האי מנחה ולוג שמן מאי עבדי ליה?
ההוא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. ומאי ניהו?
עשרון. ואידך תרתי שמע מינה.

והעמיד הכהן המטהר וגו' -
שער ניקנור שם:
משקין את הסוטות,
ומטהרין את היולדות,
ומטהרין את המצורעין.

בלשמא סוטות, דכתיב: והעמיד הכהן את האשה לפני ה'.
מצורעין נמי דכתיב: והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר,
אלא יולדת מאי טעמא?
דאתיין וקיימן אקרבנייהו.
אי הכי זבין וזבות נמי?
חדא מינייהו נקט.

והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם -
למדנו שטעונין עמידה כולם.
יכול כשם שטעונין עמידה כך יטענו תנופה?
תלמוד לומר: האיש - ולא חטאת ולא עולה.
או אינו אומר אלא להוציא את האשה ואת הקטן?
תלמוד לומר: המיטהר - בין איש בין אשה בין קטן.
אם כן למה נאמר האיש?
איש ולא חטאת ולא עולה.
אם כן למה נאמר: אשם?
שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר, מה אשם טעון תנופה אף האיש טעון תנופה?
תלמוד לומר: אותו לאשם והניף - אשם טעון תנופה ואין האיש טעון תנופה.

לפני ה' אל פתח אהל מועד -
מעמידין אותו בשער ניקנור אחוריהן למזרח ופניהן למערב.

ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' -
למדנו שטעונין תנופה כאחד, [תנופה ולא תנופות].
מנין שאם הונף זה בעצמו וזה בעצמו יצא?
תלמוד לומר: אותם והניף (תנופה ולא תנופות), לפני ה' במזרח.

ושחט את הכבש -
דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה יכול וכו' כיצד?
ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת - שאין תלמוד לומר: כחטאת האשם - לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש, בבהן יד ובבהן רגל הימנית.
יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח?
תלמוד לומר: כחטאת האשם הוא לכהן - מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.
אשם מנא לן דבעי צפון?
דכתיב: במקום אשר ישחטו את העולה וגו'.
קבלה מנלן?
ואת דמו.
מקבל עצמו מנלן?
ואת דמו.
אשכחן למצוה, לעכב מנלן?
דכתיב: ושחט את הכבש וגו'.
והאי להכי הוא דאתא, הא מיבעי ליה לכדתניא: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו'.
אם כן ליכתוב רחמנא האי ולא בעי האיך.
הניחא דאי סבירא לן דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש איהו דלא גמר מכלליה, אבל כלליה גמר מיניה לצפון שפיר, אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה, האי לגופיה צריך והאי לגופיה צריך?
כיון דאהדריה אהדריה.
ואימא כי אהדריה למתן דמים ואימורים דבעיא כהונה, אבל שחיטה דלא בעיא כהונה לא ליבעי צפון?
אם כן ליכתוב כי כחטאת אשם, מאי האשם?
לשאר אשמות.
(והא) למה לי לאקושי לחטאת, ולמה לי לאקושי לעולה?

אמר רבינא:
צריכה, דאי אקשיה לחטאת ולא אקשיה לעולה, הוה אמינא חטאת מהיכא למדה?
מעולה, דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.
ולקשי לעולה ולא לקשי לחטאת?
אם כן הוה אמינא: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.
וכי תימא אם כן לקשי לחטאת?
ניחא ליה דמקשיה לעיקר ולא אקיש ליה לטפל, להכי אקשיה לחטאת והדר אקשיה לעולה, דלא ליהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.

תניא: ולקח - יכול בכלי?
תלמוד לומר: ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן.
יכול אף במזבח כן ביד?
תלמוד לומר: כי כחטאת האשם.
מה חטאת טעונה כלי,
אף אשם טעון כלי.
נמצאת אומר: אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו, אחד מקבלו בכלי, ואחד מקבלו ביד. זה שמקבלו בכלי, בא לו אצל המזבח, וזה שמקבלו ביד, בא לו אצל מצורע.

ושחט את הכבש וגו' -
מה תלמוד לומר?
מפני שיצא לידון בהעמדה, יכול במקום העמדה תהא שחיטה?
תלמוד לומר: במקום אשר ישחט את החטאת.
יכול על טבעתה?
תלמוד לומר: במקום הקדש - להכשיר את כל הרוח.
אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת ועולה במקום הקדש?
תלמוד לומר: כי כחטאת האשם הוא לכהן.
מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית,
אף אשם מן החולין וביום ובידו הימנית.

מה חטאת טעונה כלי,
אף אשם טעון כלי.

מה חטאת טעונה סמיכה.
אף אשם טעון סמיכה.

מה חטאת דם מזבח מתירו,
אף אדם דם מזבח מתירו

אי מה חטאת הדם ניתן למעלה,
אף אשם יהא דמו ניתן למעלה?
תלמוד לומר: וזאת תורת האשם וגו'

ואת דמ יזרוק -
לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם ניתן למטה. ואיני יודע אי זה יקדים, אם מזבח אם בהונות?
כשהוא אומר: (יהיה) [הוא] לכהן - הכהן יקדים.
מה מצינו הכשרו לכהן מזבח, מזבח יקדים.

(יהיה) [הוא] -
פרט לששחטו שלא לשמו.

קדש קדשים -
לרבות לוג שמן של מצורע.

הוא -
פרט לשחסר כל שהוא.

ולקח -
יכול בכלי וכו' עד זה שקבל כבר בא לו אצל המצורע, ומצורע טובל בלשכת המצורעים, בא ועמד על שער ניקנור.

רבי יהודה אומר:
לא היה צריך טבילה, שכבר טבל מבערב:

ונתן הכהן על (תנוך) [תוך] יכול על (תנוך) [תוך] -
ודאי?
תלמוד לומר: על (תנוך) [נוך].
אי על (תנוך) [נוך] יכול על הגובה שבאוזן?
תלמוד לומר: על (תנוך) [תוך נוך], הא כיצד?
זה גדר האמצעי.

על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מלוג שמן ויצק -
חסר הלוג עד שלא יצוק ימלאנו, משיצוק יביא אחר בתחלה, דברי רבי יעקב.

רבי שמעון אומר:
חסר הלוג עד שלא נתן - ימלאנו, משנתן - יביא אחר בתחלה.

ויצק על כף הכהן השמאלית -
מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, אם יצק לתוך כף עצמו יצא.
אין לו בהן יד בהן רגל אזן הימנית - אין לו טהרה עולמית.

רבי אליעזר אומר:
נותן הוא על מקומן.

רבי שמעון אומר:
אם נותן על שמאלי - יוצא.
וטבל - ולא המספג.
וטבל והזה - על כל הזאה טבילה.

באצבעו –
נאמר כאן אצבעו,
ונאמר להלן אצבעו,
מה אצבעו האמור כאן שבידו הימנית,
אף אצבעו האמור להלן שבידו הימנית.

(והזה - ולא מטיף.
והזה - ולא זורק).

והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה' -
מלמד, שהוא טובל ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, ועל כל הזאה טבילה.

ומיתר השמן אשר על כפו וגו' על דם האשם -
שיקדים דם לשמן.
או אינו אומר אלא אם יש שם דם – יתן, אם אין שם דם - לא יתן?
תלמוד לומר: על מקום דם האשם - הא אין הדם גורם אלא המקום גורם.
נתן מקצת מתנות ונשפך הלוג - יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה,

ר' אליעזר ור' שמעון אומרים:
ממקום שפסק משם הוא מתחיל.
גמר מתנות שבפנים ונשפך הלוג - יביא אחר ומתחיל בבהונות.
נתן מקצת דמים שבבהונות ונשפך הלוג - יביא אחר ויתחיל בתחלה בבהונות.

רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים:
ממקום שפסק משם הוא מתחיל.
גמר מתנות שבכהונות ונשפך הלוג - דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות.
מאי טעמא?
אילימא משום דכתיב: והנותר מן השמן אלא מעתה והנותרת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי.

והאמר מר:
שלמים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר את הקומץ עליהן?ש
אני התם, דכתיב: והנותר מן השמן ומיתר השמן.

והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר -
אם נתן – כפר, ואם לא נתן - לא כפר, דברי רבי עקיבא.

רבי יוחנן בן נורי אומר:
שיירי מצוה הן, בין נתן בין לא נתן - כפר, ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר.
מאי כאלו לא כפר?
אילימא דבעי מייתי קרבן אחרינא, והא אמרת בין נתן בין לא נתן כפר?
אלא כפר גברא, לא קמי שמיא. הכא נמי כפר גברא, לא קמי שמיא.
התם נמי גבי מתן, כפר מתן הבהונות לא כפר מתנות הראש.

ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר -
שיהו כל מעשיו לשם חטאת.

ועשה הכהן את החטאת וכפר -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהו כולם מעכבין אותו? תלמוד לומר: ועשה הכהן את החטאת וכפר - מלמד שכפרה בחטאת.

וכפר על המטהר מטמאתו -
ולא מטומאת זובו.

ואחר ישחט את העולה -
אחר המעשה הזה.

והעלה הכהן את העולה -
אף על פי שקדמה את החטאת.

והעלה הכהן את העולה -
אף על פי ששחטה שלא לשמה.

והעלה הכהן את העולה -
מלמד שאברי עולה קודמים לאימורי חטאת.

א"ר שמעון:
למה חטאת דומה?
לפרקליט שנכנס לרצות ורצה פרקליט נכנס הדורון.


להמשך, שמעוני פרק יד חלק שני