דברו אל בני ישראל -
בני ישראל מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן ושרפין עליהן את התרומה, אבל אין חייבין עליהם על ביאת מקדש.

בני ישראל -
אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים?
תלמוד לומר: ואמרתם אליהם.

איש איש -
מה תלמוד לומר איש איש?
לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר:
אין צריך, הרי הוא אומר: והזב את זובו לזכר ולנקבה.
זכר - כל שהוא,
זכר - בין גדול בין קטן,
נקבה - כל שהיא,
נקבה - בין קטנה בין גדולה.
אם כן מה תלמוד לומר: איש איש?
דברה תורה כלשון בני אדם.
אלמא כי מַרְבֵּי קרא בן יום אחד מרבי, ורמינהו.

איש - אין לי אלא איש, בן תשעה שנים ויום אחד הראוי לביאה מנין?
תלמוד לומר: ואיש.

אמר רבא:
הלכתא נינהו, ואסמכוה רבנן אקרא. הי קרא והי הלכתא?
אילימא בן יום אחד הלכתא ובן ט' שנים ויום אחד קרא, והא קרא סתמא היא?
אלא בן ט' שנים (וכו' ובן ט' שנים) ויום אחד הלכתא, בן יום אחד קרא.
ומאחר דהלכתא, קרא למה לי?
למעוטי אשה מלובן.
למה לי למיכתב בזכרים ולמה לי למיכתב בנקבות?
צריכא.
דאי כתב רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים, אבל נקבות דלא מטמו בראויות כבימים אימא לא, צריכא.
ואי כתב רחמנא בנקבות משום דמטמו באונס, אבל זכרים דלא מטמו באונס אימא לא, צריכא (כתוב ברמז תק"צ).

תנן:

הזב ובעל קרי, אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ.

כיצד?
היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה.
זב – דכתיב: איש כי יהיה זב מבשרו.
בעל קרי – דכתיב: ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע.

תניא: ר' סימאי אומר:
איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' -
מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא, הא כיצד?
שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש אף לקרבן.
ואימא שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה?
אמרת: עד שלא ראה שלש ראה שתים.
אימא שתים לקרבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה?
לא סלקא דעתך.
דתניא: וכפר עליו הכהן וגו' מזובו - מקצת זובו מביא קרבן ומקצת זובו אין מביא קרבן.
הא כיצד?
שלש מביא, שתים אין מביא.
או אינו אלא ראה שתים מביא ראה שלש אין מביא?
אמרת: עד שלא ראה שלש ראה שתים. ואיצטריך דר' סימאי ואיצטריך מזובו.

דאי מדר' סימאי: הוה אמינא כי קושיין?
תלמוד לומר: מזובו.
ואי מזובו הוה אמינא לא ידעינן כמה ראיות, קא משמע לן דרבי סימאי.
והשתא דאמר: מזובו לדרשה.

וכי יטהר הזב מזובו -
מאי דרשת ביה?
מיבעי ליה, לכדתניא:
וכי יטהר הזב - לכשיפסוק הזוב.
מזובו - ולא מזובו ומנגעו.
מזובו וספר - מקצת זובו, למד על בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.

והלא דין הוא: אם טמא משכב ומושב וכו' אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה?!
שומרת יום כנגד יום תוכיח, שמטמא משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה.
אף אתה אל תתמה על זה אף על פי שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה?
תלמוד לומר: מזובו - מקצת זובו, וספר לו.

א"ל רב פפא לאביי:
מאי שנא הך מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות, ומאי שנא הך מזובו דמרבי ביה בעל שתי ראיות לספירה?
א"ל: אי סלקא דעתך למעוטי הוא, לישתוק קרא מיניה.
וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח.
וכי תימא האי מזובו מיבעי ליה מזובו - ולא מנגעו, אם כן לכתוב קרא: וכי יטהר הזב זובו מאי וכי יטהר הזב מזובו?
למד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.

שלהו ליה לאבוה דשמואל:
יבמה שרקקה דם תחלוץ, שא"א לדם בלא צחצוחי הרוק.
מיתיבי: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה יהא טמא?
תלמוד לומר: זובו טמא הוא - ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור, לא קשיא, כאן במוצצת כאן בשותת.
זוב מטמא לח ואינו מטמא יבש, מנלן?
דתניא: זובו טמא - למד על הזוב שהוא טמא.

והלא דין הוא:
לאחרים גורם טומאה, לעצמו לא כל שכן.
שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, אף אתה אל תתמה על זה, שאף על פי שגורם טומאה לאחרים, הוא עצמו טהור.
תלמוד לומר: זובו טמא - למד על הזוב שהוא טמא.
ואימא הני מלי במגע, אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ?
במגע לא איצטריך קרא, דלא גרע משכבת זרע, כי איצטריך קרא למשא.
ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע - אדם לטמא בגדים לא לטמא, מידי דהוה אמגע נבלה?
לא סלקא דעתך, דתניא: אחרים אומרים:
והזב את זובו לזכר ולנקבה - מקיש זובו לו:
מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים,
אף זובו לא תחלוק בין משאו למגעו לטמא אדם לטמא בגדים.

והשתא דנפקא לן מוהזב את זובו - זובו טמא למה לי?
איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, ואי משום והזב את זבו למינא הוא דאתא: זוב - חדא זובו – תרתי, ובשלישי אקשיה רחמנא לנקבה, כתב רחמנא: זובו טמא. והשתא דאמר רחמנא זובו טמא - דרוש ביה נמי הא:

מימי רגליו מנלן?
דתניא: זובו טמא וזאת (לטמא) - לרבות מימי רגליו לטומאה.
והלא דין הוא: ומה רוק הבא ממקום טהרה טמא, מימי רגליו הבאין ממקום טומאה אינו דין שיהו טמאים.
דם היוצא מפי האמה יוכיח, שבא ממקום טמא וטהור, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שבא ממקום טמא יהא טהור?
תלמוד לומר: זובו טמא וזאת - לרבות מימי רגליו לטומאה.
דם היוצא מפיו ומפי אמה, מנא לן דטהור?
דתניא: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא?
תלמוד לומר: זובו טמא הוא - הוא טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור. ואיפוך אנא?
דומיא דרוק, מה רוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, אף כל וכו', יצא דם שאין מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה שמתעגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע. ונילף מזובו שאין מתעגל ויוצא וטמא? מזובו ליכא למילף, שכן גורם טומאה לאחרים.

כי יהיה -
מן הדבור ואילך.
והלא דין הוא: טמא בנגעים וטמא בזבים, מה נגעים פטר בהן לפני הדבור אף זבים יפטור בהן לפני הדבור.

וקל וחומר: ומה נגעים שטמא בהן אנוסין פטר בהן לפני הדבור, זבין שלא טמא בהם אנוסין אינו דין שיפטור בהן לפני הדבור?!
לא, אם אמרת בנגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן, תאמר בזבין שטומאתן בכל אדם, והואיל וטומאה וטהרה בכל אדם לא יפטור בהן לפני הדבור?
תלמוד לומר: כי יהיה - מן הדבור ואילך.

כי יהיה זב -
יכול אף הזב מכל מקום יהא טמא?
והלא דין הוא:
טמא בזב,
וטמא בזבה,
מה זבה ממקום שמטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה,
אף זב ממקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה.
לא, אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, תאמר בזב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד הואיל ומטמא בשלש ראיות ויום אחד יטמא מכל מקום?
תלמוד לומר: מבשרו - ולא כל בשרו.

אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין:
נאמר: טמא בזב
וטמא בזבה,
מה זבה ממקום שמטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה,
אף זב ממקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה.

מבשרו טמא -
עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו.
והלא דין הוא: ומה אם זבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים מטמא בפנים כבחוץ, זב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ?!
תלמוד לומר: מבשרו טמא - עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו.
מבשרו מבשרו טמא ולא מחמת דבר אחר.

מכאן אמרו:
בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה,
במאכל,
ובמשתה,
במשא,
ובקפיצה,
ובחולי,
ובמראה,
ובהרהור.
משנזקק לזיבה אין בודקין אותו.
אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר.

זובו טמא -
למד על הזוב שהוא טמא וכו' (כדלעיל).

הוא -
טמא, ואין הדם היוצא מן האמה טמא וכו'.
מימי רגליו מנין וכו'?
כול אף הזיעה והליחה הסרוחה והרעי יהו טמאין?
תלמוד לומר: הוא.
אוציא את אלו שאין מטמאין טומאת משקה ולא אוציא את דמעת עינו ודם מגפתו וחלב שבאשה שהן מטמאין טומאת משקה?
תלמוד לומר: וזאת, נמצאת אומר: תשעה משקין בזב:
הזיעה,
והליחה הסרוחה,
והרעי - טהורין מכולם,

דמעת עינו,
ודם מגפתו,
חלב האשה - מטמא טומאת משקה,

זובו,
ורוקו,
ומימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה.

וזאת תהיה טמאתו בזובו -
תלה הכתוב לזב בראיות, ולזבה בימים.
וממאי דהאי וזאת - למעוטי זבה מראיות, אימא למעוטי זב מימים?
לא סלקא דעתך, דאמר קרא: והזב את זובו לזכר ולנקבה - מקיש זכר לנקבה:
מה נקבה בימים,
אף זכר בימים.

וליקוש נמי נקבה לזכר:
מה זכר בראיות,
אף נקבה בראיות,
הא מיעט רחמנא וזאת. ומה ראית?
מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות. קאי בראיות ממעט ימים?!

אמר שמואל:
זב צריך כחתימת פי האמה, שנאמר: החתים בשרו מזובו.
והוא אנן תנן: מטמא בכל שהו,
הוא דאמר כרבי נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל:
זב צריך כחתימת פי האמה ולא הודו לו.

מאי טעמא דרבי ישמעאל?
אמר קרא: או החתים בשרו מזובו.

ורבנן, מיבעי ליה לח הוא מטמא ואין מטמא יבש.
ור' שמעון, ההוא מדר בשרו נפקא.
ורבנן, ההוא למנינא הוא דאתא:
זובו חד, דר - תרתי,
את זובו - תלת,
למד על זב בעל שלש ראיות שחייב קרבן.
מזובו טמא - מקצת זובו – טמא, למד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.

ור' שמעון, מנינא מנא ליה?
נפקא ליה מדר' סימאי: מנה הכתוב שתים - וקראו טמא, שלש - וקראו טמא, הא כיצד?
שתים לטומאה ושלש לקרבן.
ולמאן דנפקא ליה תרוייהו מוזאת תהיה טמאתו האי איש כי יהיה זב מבשרו, מאי עביד ליה?
מיבעי ליה עד שיצא מבשרו.
זובו טמא - למד על הזוב שהוא טמא.

וזאת תהיה טמאתו בזובו -
טומאתו תלויה בזובו, ואין תלויה בימים.
והלא דין הוא: ומה אם זבה שמטמאה את בועלה אינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים?! תלמוד לומר: וזאת תהיה טמאתו בזובו - טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה בימים.

זובו רר -
מלמד שמטמא בשלש ראיות.
אין לי אלא גדולות, מנין אף הקטנות?
תלמוד לומר: תהיה - ואפילו כל שהוא,

החתים -
ואפילו כל שהוא, ואם נאמרו קטנות למה נאמרו גדולות?
ליתן שעור לגדולות, שאם ראה אחת מרובה כשלש, שהוא כמגדיון לשילוח שהן כדי שתי טבילות ושני ספוגין, הרי זה זב גמור.

רבי אומר:
למה הדבר דומה?
לחבל של מאה אמה, ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור, ראה בתחלת מאה בתוך חמשים ובסוף מאה או בתחלת מאה ולאחר חמשים ובסוף מאה אין זה זב גמור.

מזובו -
אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב.
והלא דין הוא: ומה אם זבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות, זב שסופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות?!
לא, אם אמרת בזבה שמטמאה משכב ומושב בראיה אחת, תאמר בזב שאין מטמא משכב ומושב בראיה אחת, הואיל ואין מטמא משכב ומושב בראיה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות?!
תלמוד לומר: מזובו - אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב.

טומאתו [בזובו] -
בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם.
והלא דין הוא: ומה אם זבה שאינה מטמאה בלובן מטמאה באודם, זב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא באודם?!
תלמוד לומר: טומאתו [בזובו] - בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם. קל וחומר לזבה שתטמא בלובן.
ומה אם הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שהיא מטמאה באודם, אינו דין שתטמא בלובן?
תלמוד לומר: טומאתו הוא - טומאת האיש - בלובן, טומאת אשה – בדם.

כל המשכב אשר ישכב עליו [וגו'] -
יכול כל כלי במשמע?
תלמוד לומר: אשר ישכב וגו'.

וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב -
יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים וכו' אבן שמטמא בביאה אינו דין שעושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים?!
תלמוד לומר: הזב - ולא אבן המנוגעת.

מבנין אב מכתוב אחד, כיצד?
לא המשכב כהרי המושב ולא המושב כהרי המשכב, הצד השוה שבהן שהן עשויין לנוחת אדם לבד, והזב מטמא אותו בזובו, לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים - אף כל שהוא עשוי לנוחת אדם לבד, יהא הזב מטמא אותו בזובו, לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים - יצא מרכב שהוא עשוי לסבלון אחר.

אשר ישכב עליו הזב יטמא -
יכול אפילו שכב על ערבה ועל הדלת?
תלמוד לומר: משכב ולא ערבה ולא הדלת.
אוציא את אלו ולא אוציא את המחצלת של קנים ושל חילת?
תלמוד לומר: המשכב - משכב המיוחד.
אין לי אלא אלא המטה והכר, הסגוס והרדיד חלוק וטלית הקרסטול ארבעת קבין והתורמיל חמשת קבין והכריתית סאה והחמת שבעת קבין, מנין?
תלמוד לומר: כל המשכב - ריבה.
או יכול שאני מרבה את הסרוד ודף של נחתומין ואת ערבה גדולה שהנדות שוכבות בתוכה? תלמוד לומר: אשר ישכב עליו - המיוחדת לשכיבה, ולא שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. יכול שאני מוציא את הסגוס והרדיד חלוק וטלית קרסול ארבעת קבין תורמיל חמשת קבין והכריתות סאה והחמת שבעת קבין?
תלמוד לומר: כל המשכב - ריבה.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שרבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהן משמשין שכיבה עם מלאכתן, ומוציא אני את אלו שאין משמשין שכיבה עם מלאכתן.

אשר ישב עליו יטמא -
יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה?
תלמוד לומר: כלי - ולא אבן ולא קורה.
אוציא את אלו ולא אוציא את כסא של גללים ושל אבנים ושל אדמה?
תלמוד לומר: הכלי - כלי המיוחד.
אין לי אלא כסא קתדרא וספסל המיוחדין, מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה וערבה משני לוג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחת?
תלמוד לומר: וכל הכלי - ריבה.
יכול אפילו כפה סאה תרקב וישב עליו?
תלמוד לומר: אשר ישב עליו - המיוחד לישיבה, ולא שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
יכול שאני מוציא את תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה וערבה משני לוג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחת?
תלמוד לומר: וכל הכלי – ריבה.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן, ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן.
אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, מנין ישב על המשכב ושכב על המושב, עומד נתלה נשען מנין?
תלמוד לומר: יטמא יטמא ריבה.

הזב - ולא בעל קרי.
והלא דין הוא: זב טומאתו מן המקור ובעל קרי טומאתו מן המקור, מה זב מטמא משכב ומושב אף בעל קרי יטמא משכב ומושב?
תלמוד לומר: הזב - ולא בעל קרי.

הזב - ולא אבן המוגעת.
והלא דין הוא: ומה אם הזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב, אבן המנוגעת שמטמאה בביאה אינו דין שמטמאה משכב ומושב?!
תלמוד לומר: הזב - ולא אבן הנוגעת.

הזב - ולא טמא מת.
והלא דין הוא: ומה אם הזב שאינו טעון הזאת שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב, טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי אינו דין שיטמא משכב ומושב?!
תלמוד לומר: הזב ולא טמא מת.

הזב - ולא המת.
והלא דין הוא: ומה אם הזב שאינו מטמא טומאת שבעה מטמא משכב ומושב מת שמטמא טומאת שבעה אינו דין שיטמא משכב ומושב?!
תלמוד לומר: הזב - ולא המת.

רבי שמעון אומר:
אשר ישכב עליו ואת ישב עליו -
ואת שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב, ואין זב שמת מטמא משכב ומושב.
והא שאמרו: זב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר, מדברי סופרים.

אשר ישב עליו ואשר ישכב עליו -
עד שינשא רובו עליו.

ואיש אשר יגע במשכבו -
מדרס כלי חרס טהור מנא לן?
אמר חזקיה:
דאמר קרא: ואיש אשר יגע במשכבו - מקיש משכבו לו:
מה הוא אית ליה טהרה במקוה,
אף משכבו נמי אית ליה טהרה במקוה, לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה.

דבי ר' ישמעאל תנא:
כמשכב נדתה יהיה לה - מקיש משכבה לה:
מה היא אית לה טהרה במקוה,
אף משכבה אית לה טהרה במקוה, לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה.

מתיב רבי אלעזר:
מפץ בְּמֵת מנין?
ודין הוא: ומה פכין קטנים של חרס שטהורין בזב טמאין במת, מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת, ואמאי והא לית טהרה במקוה?

א"ל רבי חנינא:
הואיל ואיכא במינו,
א"ל: רחמנא ליצלן מהאי דעתא!
אדרבא, רחמנא ליצלן מדעתא דידך!
וטעמא מאי?
תרי קראי כתיבי: ואיש אשר יגע במשכבו
וכתיב: וכל המשכב אשר ישכב עליו, הא כיצד?
יש במינו ואף על גב דלית ליה טהרה במקוה, אין במינו מקיש משכבו לו:

רבא אמר:
מדרס כלי חרס טהור מהכא: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא - הא יש צמיד פתיל עליו טהור, מי לא עסקינן דיחדיניה לאשתו נדה, ואמר קרא: טהור.

ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו -
אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים, ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא נטמא אדם מתחת זב לטמא אדם לטמא בגדים, נטמא משכב מתחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים.
מקום שנטמא אדם במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים, אינו דין שיטמא משכב במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים?
תלמוד לומר: ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו - אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. וקל וחומר שיטמא אדם תחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים.
ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים, נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים, מקום שנטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, אינו דין שיטמא אדם תחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים?
תלמוד לומר: וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וגו' ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו - משכב מיטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, ואין אדם מיטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים.

משכב במשכבו -
שאם נשבר טהור.
והלא דין הוא: ומה אם כלי חרס שאין לו טהרה מטומאתו אם נשבר טהור, משכב שיש לו טהרה מטומאתו אם נשבר לא יהא טהור?!
לא, אם אמרת בכלי חרס שאין נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, תאמר במשכב שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, אם נשבר לא יהא טהור?
תלמוד לומר: משכב במשכבו אם נשבר – טהור.

במשכבו -
ולא הגזול.
יכול שאני מוציא את הגנוב?
תלמוד לומר: טמא.

רבי ישמעאל אומר:
במשכבו - ולא הגנוב.
או יכול שאני מוציא את הגזול?
תלמוד לומר: טמא.
אמרו לו: מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה?
מביא אני את זה שנתייאשו הבעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתייאשו הבעלים ממנו. משכבו - ולא בַּנִּימִין היוצאין מן הקשר יותר על שלש אצבעות.
יכול שאני מוציא משלש למטה?
תלמוד לומר: יטמא.

משכבו -
ולא בחבל היוצא מן המטה, לא פחות מחמשה ולא יותר על עשרה.
יכול שאני מוציא (את) מחמשה ועד עשרה?
תלמוד לומר: טמא.

אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו -
בשעת מגען - מטמא בגדים, פֵּרֵש - אין מטמא בגדים.
וכבס - יכול אף מחצלת הציפה?
תלמוד לומר: בגד.
אי בגד, יכול בגד גדול ולבן המיטמא בזב ומיטמא בנגעים, מנין גדול צבוע, קטן לבן, קטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה והגלגלין?
תלמוד לומר: בגד בגדיו - ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים?
תלמוד לומר: וטמא.
יכול יטמא אדם וכלי חרס?
תלמוד לומר: בגד - בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, נמצאת אומר: כל המטמא בגדים בשעת מגעו, מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה, והידים להיות שניות, ומטמא שאר כלים כבגדים (נפרש), ואין מטמא לא אדם ולא כלי חרס.
לאחר פרישתו מה מטמא?
מטמא משקין להיות תחלה, ואוכלין והידים להיות שניות, ואין מטמא בגדים ואין צריך לומר אדם וכלי חרס.

והיושב על הכלי -
יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב וישב עליה, יכול יהא טמא?
תלמוד לומר: אשר ישב עליו וכו' - מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו: עמוד ונעשה מלאכתנו.

והיושב על הכלי -
אין לי אלא בזמן שישב עליו ונגע בו, מנין עשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מְסָמָא? תלמוד לומר: אשר ישב עליו הזב - מקום שהזב יושב ומטמא, ישב הטהור - ויטמא.
אין לי אלא בזמן שיושב עליו והזב שם, לעשות ריקן כמלא מנין?
תלמוד לומר: הכלי - לעשות ריקן כמלא.
אין לי אלא משכב ומושב, מרכב מנין?
ודין הוא: אם מצינו שלא חלק בין נושא לנשא [במשכב] ובמושב, לא נחלוק בין נושא לנשא במרכב, מה לי לא חלק בין נושא לנשא במשכב שלא חלק בין מגעו למשאו, לא נחלוק בין נשוא לנשא במרכב שהרי חלק בין מגעו ממשאו?
תלמוד לומר: הכלי - לרבות את המרכב.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:
אם בדרך שלא ירדה עליו טומאה יוצאת ממנו, בדרך שירדה עליו טומאה אינו דין שתצא ממנו?!
לא, מה לי החמיר במרכב הנשא שהרי החמיר בזב הנשא, נחמיר במרכב הנושא שהרי הקל בזב הנושא?
תלמוד לומר: הכלי - לרבות את המרכב:

בבשר הזב -
ולא בצוֹאָה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזימים ולא בטבעות אף על פי שאינם יוצאים, יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן?
תלמוד לומר: וטמא.

בבשר הזב -
ולא בעצם הפורש ממנו, ולא בבשר הפורש ממנו, קל וחומר לפורש מן הטהור שיהא טהור, הא מה אני מקיים או בעצם אדם או בקבר?
זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק.
אם נאמר בזב למה נאמר במשכב ואם נאמר במשכב למה נאמר בזב?
מפני שיש בזב מה שאין במשכב ויש במשכב מה שאין בזב.
הזב - עושה משכב,
ואין המשכב עושה משכב.

חבורי משכב - טמאים,
חבורי הזב - טהורין,
אם כן יש במשכב מה שאין בזב ובזב מה שאין במשכב, צריך לומר בזב וצריך לומר במשכב.

וכי ירוק הזב בטהור -
יכול רקק ולא נגע בו?
תלמוד לומר: בטהור - עד שיגע בו.
אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו מנין?
תלמוד לומר וכי ירוק הזב וכו'.
יכול אף על פי שלא נגע - מהיכא תיתי?
סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה,
מה התם דלא נגע,
אף הכא נמי דלא נגע, קא משמע לן.

ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ.
[אמר ריש לקיש: כו']
אמר קרא: בטהור - מה שביד טהור טמאתי לך.
ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע, אדם ליטמא בגדים לא ליטמא, מידי דהוה אמגע נבלה?
אמר קרא: בטהור - טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזו?
זו מגע נבלה.
ואימא במשא דשרץ?
אם כן ליכתוב רחמנא באדם מאי בטהור?
שמע מינה תרתי.

אשר ירכב עליו הזב יטמא -
יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב?
תלמוד לומר: מרכב ולא במשכב ומושב.

אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף?
תלמוד לומר: המרכב - מרכב המיוחד, איזהו מרכב המיוחד?
(זהו האשתונית) [זהו האשקלוני] ומדוכה המדית ועביט הגמל וטפיטן של סוס.

[ר' יוסי אומר:
טפיטן של סוס] טמא מושב מפני שעומדים בקונפין אבל האוכף של נאקה טמא.
מה בין מרכב למושב?
מרכב חלק מגעו ממשאו, מושב לא חלק מגעו ממשאו.
אין לי אלא בזמן שרכב עליו ונגע בו, מנין י' מרכבות זה על גב זה אפילו ע"ג אבן מסמא?
תלמוד לומר: כל המרכב אשר ירכב עליו הזב - עד שינשא רובו עליו.

וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו -
תחתיו של זב.
או יכול תחתיו של מרכב?
ודין הוא:
מה אם הזב החמור לא טימא כלי שטף אלא במגע, מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע?!
הא מה אני מקיים: וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו?
תחתיו של זב.

והנושא אותם - מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי טמא בגדים אלא מרכב בלבד, משכב ומושב מנין?
ודין הוא: ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעו מטמא בגדים אינו דין שיהא משאו מטמא בגדים?!
גולל ודופק יוכיחו, שמגען מטמא בגדים ואין משאן מטמא בגדים.
אף אתה אל תתמה על משכב ומושב, שאף על פי שמגען מטמא בגדים [לא יהיה משאן מטמא בגדים]?
תלמוד לומר: והנושא אותם - לרבות משכב ומושב.

ר' אלעזר אומר:
והנושא אותם - מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי מטמא במשא אלא אלו בלבד, מנין זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה?
תלמוד לומר: והנושא אותם - לרבות כל האמורים בענין.

בו -
ולא בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות, אף על פי שאינו יוצא, יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן?
תלמוד לומר: טמא.

וידיו לא שטף במים -
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק:
נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה.
מאי מצוה?

אמר אביי:
מצוה לשמוע דברי חכמים.

רבא אמר:
מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב: וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים.

אמר ר' אלעזר בן ערך:
מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה.

א"ל רבא לרב נחמן:
מאי משמע?
דכתיב: וידיו לא שטף - [הא שטף – טהור, והא טבילה בעי?
אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף - טמא.

וידיו לא שטף במים -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ורחץ את בשרו במים - יכול אף בית הסתרים?
תלמוד לומר: וידיו לא שטף במים - מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים, אף כל בשרו בנראה פרט לבית הסתרים.
מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו שלו?
תלמוד לומר: וידיו לא שטף - אפילו לאחר מאה שנה.

וכלי חרש -
אין לי אלא כלי חרס, מנין לרבות כלי נתר?
תלמוד לומר: וכלי חרש.

אשר יגע בו הזב -
יכול אפילו נגע בו מאחוריו יהא טמא?
ודין הוא: ומה אם מת החמוּר לא טימא כלי חרס מאחוריו, זב הקל אינו דין שלא טימא כלי חרס מאחוריו?!
לא, אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב תאמר בזב שעושה משכב ומושב, הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרס מאחוריו?
תלמוד לומר: אשר יגע בו (הזב),
ולהלן הוא אומר: אשר תבושל בו –
מה בו האמור להלן מאוירו,
אף בו האמור כאן מאוירו.
אחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר: וכלי חרש אשר יגע בו (הזב ישבר)?
במגע שהוא ככלו, הוי אומר זה הסיטו.

וכל כלי עץ ישטף במים -
א"ר שמעון:
ומה בא זה ללמדנו?
אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע, והרי כבר נאמר: והנוגע בבשר בזב יכבס בגדיו - אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע הוא עצמו אינו דין שיטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר: וכל כלי עץ ישטף במים?
אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שעשה תחתיו משכב לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא יעשה על גביו מדף?!
תלמוד לומר: וכל עץ ישטף במים - מלמד שהוא עושה על גביו מדף. קל וחומר שיעשה על גביו משכב.
ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב?!
תלמוד לומר: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא - תחתיו הוא עושה משכב, ואין עושה על גביו משכב. קל וחומר שיעשה הוא תחתיו מדף.
ומה אם במקום שלא עשה על גביו משכב עשה על גביו מדף, מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף?
תלמוד לומר: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא - משכב הוא עושה תחתיו ואין עושה מדף תחתיו. קל וחומר שלא יעשה תחתיו משכב.
ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה תחתיו משכב?!
תלמוד לומר: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא - מלמד שעושה תחתיו משכב.

וכי יטהר הזב מזובו -
כשיפסוק מזובו.
מזובו - ולא מנגעו.
מזובו וספר - אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה.
והלא דין הוא: ומה אם מטמא משכב ומושב לשתי ראיות, לא יספור שבעה לשתי ראיות.
זבה תוכיח, שמטמאה משכב ומושב בשתי ראיות ואינה סופרת שבעה לשתי ראיות, אף אתה אל תתמה על הזב, שאף על פי שמטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות?
תלמוד לומר: מזובו וספר - אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה.

וספר לו -
לעצמו.
מכאן אמרו:
הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור יום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים לא בדקו -
רבי אליעזר אומר:
הרי אלו בחזקת טהרה.

רבי יהושע אומר:
אין להם אלא יום הראשון ויום השביעי [בלבד].

רבי עקיבא אומר:
אין להם אלא יום השביעי בלבד.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים:
נראין דברי ר' אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי רבי עקיבא מדברי שניהם אבל הלכה כר' אליעזר.

שבעת ימים -
יכול בין סמוכין בין מפוזרין?
תלמוד לומר: לטהרתו - שתהא טהרתו אחת.

וכבס בגדיו ורחץ בשרו -
מקיש כבוס בגדיו לרחיצת גופו:
מה רחיצת גופו בנקיות,
אף כבוס בגדים בנקיות,
הא למדנו שיש חציצה בכלים.

ורחץ בשרו במים חיים -
זב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.
והלא דין הוא: ומה אם הזב שאין טעון הזאת מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצורע שטעון הזאת מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים?!
תלמוד לומר: ורחץ בשרו במים חיים - זב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.
יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים?
תלמוד לומר: ורחץ בשרו במים חיים - בשרו טעון ביאת מים חיים וכליו עולין בכל המימות. וטהר - מלטמא כלי חרס במשא.

בן עזאי אומר:
ומה אם במקום שלא אעשה את ולד הטומאה הקל (כולד טומאה החמור), כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל, עשה ולד הטומאה (חמור) [הקל] כולד הטומאה (החמור) [הקל] ולטמא באב הטומאה (החמור) [הקל]. מקום שעשה ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור לטמא באב הטומאה החמור, אינו דין שנעשה את ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור לטמא באב הטומאה החמור?!

א"ל רבי יוסי הגלילי:
פרשהו,
א"ל: אין מפרשין לחכם.
אמר ליה: שונהו,
א"ל: אין שונין לחכם,
חזר רבי יוסי הגלילי ופירש.
ומה אם במקום שלא עשה את בגדים של המיטמאין בשרץ כבגדים בשרץ, עשה את כלי חרס בשרץ כאדם בשרץ. מקום שעשה את בגדים של המיטמאין בזב כבגדים בזב, אינו דין שנעשה את כלי חרס בזב כאדם בזב?
תלמוד לומר: וטהר - מלטמא כלי חרס במשא.

וביום השמיני -
יכול בין ביום בין בלילה?
תלמוד לומר: ביום - ולא בלילה.

יקח לו -
לעצמו, שאם הפרישם לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה.

שתי תורים או שתי בני יונה -
חלופי תורין בני יונה וחלופי בני יונה תורין, ואין חלופיהן עשירית האיפה.
מנין שטובל הוא מבעוד יום?
תלמוד לומר: ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד.
כיצד בא אל פתח אהל מועד?
אלא אם כן היה לו הערב שמש, מלמד שטובל מבעוד יום.

ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה -
שיפרישם הכהן אחד חטאת ואחד עולה.
ומנין שאם הפרישן הוא, יהא הפרשו הפרש?
תלמוד לומר: אחד לחטאת ואחד לעולה ונתנם אל הכהן.

וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו -
מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן, הא כיצד?
ראה שלש ראיות – יביא, ראה שתים - לא יביא.
או אינו אומר אלא ראה שתים – יביא, ראה שלש - לא יביא?
והלא משראה שלש ראה שתים, הא מה אני מקיים: לפני ה' מזובו?
מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין, הא כיצד?
ראה שלש – יביא, ראה שתים - לא יביא.

ואיש כי תצא ממנו -
אמר רב פפא:
נגע בשכבת זרע אי בכל שהוא או בכעדשה, תנאי היא, דתניא:
מנין לרבות לנוגע בשכבת זרע?
תלמוד לומר: או איש.
ופליגי תנאי בעלמא, דאיכא למאן דאמר דון מינה: מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ומינה: מה שרץ בכעדשה אף שכבת זרע בכעדשה.
ואיכא למאן דאמר דון מינה: מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ואוקי באתרה: מה רואה במשהו אף נוגע במשהו.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא:
ממאי דמאו איש אשר יגע בכל שרץ קא מרבי ליה, דילמא מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע קא מרבי ליה, ודכולי עלמא דון מינה ומינה. שיילינהו לתנאי.
איכא דתני כרב פפא,
ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן.

בעא מיניה ר' אמי מרב הונא:
הרואה קרי בקיסם מהו?
ממנו אמר רחמנא - עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם, או דילמא האי ממנו - עד דנפיק ממנו טומאה לחוץ, ואפילו בקיסם נמי.
אמר ליה: ותיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה.
למימרא דנגיעה הוא, אלא מעתה לא יסתור בזיבה, אלמה תניא: זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע - מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת וכו'.
אי מה זיבה סותרת כל שבעה אף שכבת זרע סותרת כל שבעה?
תלמוד לומר: לטמאה בה - אין לך אלא מה שאמור בה, אינה סותרת אלא יומה.
א"ל: גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה דלא ערבה בה שכבת זרע סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה דערבה בה שכבת זרע אינה סותרת אלא יום אחד.

איש -
פרט לקטן.
יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואיש.

כי תצא ממנו -
עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו.

מכאן אמרו:
הזב ובעל קרי שהרגישו, אוחזין באמה ובולעין את התרומה.

שכבת זרע -
פרט למערה.

ורחץ במים -
ואפילו במי מקוה.

את כל בשרו -
מים שכל בשרו עולה בהן, וכמה הוא?
אמה על אמה על רום שלש אמות. נמצאת אומר: שעור המקוה ארבעים סאה.

בגד ועור -
אין לי אלא בגד ועור, מנין לעשות שאר הכלים כבגד ועור?
תלמוד לומר: וכל בגד וכל עור.
ואם נפשך לומר:
נאמרו: בגד ועור בשרץ,
ונאמרו בגד ועור במת,
ונאמרו בגד ועור בשכבת זרע,
מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת עשה שאר כל הכלים כבגד ועור,
אף בגד ועור האמור בשכבת זרע נעשה שאר כלים כבגד ועור.

אשר יהיה עליו שכבת זרע -
פרט לשכבת זרע שהכריחה.

אשר יהיה עליו -
אף על מקצתו.

שכבת זרע -
מה שכבת זרע האמור למטה כברייתה אף שכבת זרע האמור למעלה כברייתה, פרט לשכבת זרע שנסרחה.

מכאן אמרו:
הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה.

ר' יוסי אומר: משום ר' ישמעאל:
פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש, פעמים שהן שש.

ור' עקיבא אומר:
לעולם חמש.
אם יצאה עונה הראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית.

תניא: אשה - אין לי אלא אשה, תינוקת בת יום אחד מנין לנדה?
תלמוד לומר: ואשה.
אלמא כי מרבה קרא בת יום אחד מרבה, ורמינהו: אשה אשר ישכב איש אותה - אין לי אלא אשה, בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין?
תלמוד לומר: ואשה - לרבות בת שלש שנים ויום אחד.

אמר רבא:
הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי, בת שלש שנים ויום אחד הלכתא, בת יום אחד קרא, ומאחר דהלכתא קרא למה לי?
למעוטי איש מאודם.
והא דתניא: ואשה כי יזוב זוב דמה - אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מנין?
תלמוד לומר: ואשה, למה לי ליגמר מנדה?
צריכא.
דאי כתב רחמנא בנדה, משום דכי חזיא חד יומא בעיא למיתב שבעה, אבל זבה דאי חזיא יום אחד בשומרת יום כנגד יום סגי ליה, אימא לא, צריכא.
וליכתוב רחמנא בזבה ולא בעי בנדה, ואנא ידענא דאין זבה בלא נדה?
אִין הכי נמי, אלא קרא למה לי?
למעוטי איש מאודם.
והא מיעטתיה חדא זימנא?
חד למעוטי משכבת זרע,
וחד למעוטי מדם.

אשה - פרט לקטנה.
אשר ישכב איש - פרט לקטן.
אותה - פרט לכלה דברי רבי יהודה,
א"ל לרבי יהודה: וכי מה ראיה לכלה?
אלא אותה פרט לדבר אחר,
שכבת זרע - פרט למערה,
אותה - פרט לכלה דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
אותה - פרט לשלא כדרכה.
קסבר רבי יהודה: אין אשה מתעברת מביאה ראשונה.
ובהא קמיפלגי.
רבנן סברי: שכבת זרע פרט להעראה.
אותה - לשלא כדרכה,
ור' יהודה סבר: שלא כדרכה והעראה משכבת זרע נפקא.
אותה - פרט לכלה.

ורחצו במים וטמאו עד הערב -
מקיש רחיצתה לרחיצתו:
מה רחיצתו בנקיות,
אף רחיצתה בנקיות,

מה רחיצתו בארבעים סאה,
אף רחיצתה בארבעים סאה.

מה רחיצתו פרט לבית הסתרים,
אף רחיצתה פרט לבית הסתרים.

רבי שמעון אומר:
מה תלמוד לומר: ורחצו במים וטמאו עד הערב?
אי משום נוגע בשכבת זרע - הרי נוגע בשכבת זרע אמור, ומה תלמוד לומר ורחצו במים וטמאו עד הערב?
וכי מפני שהיא בבית הסתרים, והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים?!
אלא גזירת מלך היא אפילו כל שהו, לכך נאמר: ורחצו במים וטמאו עד הערב.

אשה - אין לי אלא אשה גמורה, מנין לרבות את הקטנה?
תלמוד לומר: ואשה.

מכאן אמרו:
בת יום אחד - לנדה,
בת עשרה ימים - לזיבה.

כי תהיה -
מן הדבור ואילך.

כי תהיה זבה -
יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה?
תלמוד לומר: והיא גלתה את מקור דמיה - מלמד שכל דם שרואה אינה אלא מן המקור.
יכול כל מראה זוב שתהא זבה תהא טמאה?
תלמוד לומר: דם.
אי דם אין לי אלא מראית דם אחד, כשהוא אומר דמיה, מלמד, שדמים הרבה טמאים בה: האדום,
והשחור,
וכקרן כרכום,
וכמימי אדמה,
וכמזוג.

בית שמאי אומרים:
אף במימי תלתן ואבטיח,
וכמימי בשר צלי.
ובית הלל - מטהרין.

כל הנשים מטמאות בבית החיצון,

שנאמר: דם יהיה זובה בבשרה.

תנו רבנן:
בבשרה - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ.
אין לי אלא נדה, זבה מנין?
תלמוד לומר: זובה.
פולטת שכבת זרע מנין?
תלמוד לומר: יהיה.

רבי שמעון אומר:
דיה כבועלה, מה בועל אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ, אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ, וכגון שהטבילה במטה ואינה מתהפכת.

אמר שמואל:
בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה עליו דם – טהורה, שנאמר: בבשרה - עד שתרגיש בבשרה.
האי בבשרה מיבעי ליה מלמד שמטמא בפנים כבחוץ?
אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה?
שמע מינה עד שתרגיש בבשרה.
ואכתי מיבעי ליה בבשרה - ולא בשפיר ולא בחתיכה?
תרתי.

א"ר ירמיה ומודה שמואל:
שהיא טמאה מדרבנן.

רב אשי אמר שמואל: דאמר כרבי נחמיה:
דכל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא:
הרואה דם בשפורפרת מהו?
בבשרה אמר רחמנא - ולא בשפופרת.
או דילמא האי בבשרה מלמד שנטמאה בפנים כבחוץ ואפילו בשפופרת.
א"ל: בבשרה - אמר רחמנא ולא בשפופרת.
והא האי בבשרה - מלמד שמטמאה מבפנים כבחוץ?
אם כן נימא קרא בבשר מאי בבשרה?
שמע מינה תרתי.
בבשרה - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ.
והלא דין הוא: ומה אם הזב שטעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים כבחוץ, נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ?!
תלמוד לומר: בבשרה - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ.

שבעת ימים תהיה בנדתה -
כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה, שנאמר: שבעת ימים תהיה בנדתה - תהא בנדתה כל שבעה, ואיתקש יולדת לנדה:

היה ר' מאיר אומר:
מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה?
מתוך שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה: תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה.

שבעת ימים תהיה בנדתה -
ולא בזיבתה כל שבעה.
יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה?
תלמוד לומר: תהיה - ואף על פי שאינה רואה.
אין לי אלא ימים, לילות מנין?
תלמוד לומר: תהיה - לרבות את הלילות.
יכול בין סמוכין בין מפוזרין?
תלמוד לומר: תהיה - תהא בהוייתן אחת.
מנין שאינה טובלת מבעוד יום?
תלמוד לומר: שבעת ימים תהיה בנדתה - תהא בנדתה כל שבעה.

וכל הנוגע בה יטמא -
יכול לא יהא נוגע בה מטמא בגדים במגע?
הין אם אין מטמא במשכב לטמא אדם לטמא בגדים, היא עצמה לא תטמא בגדים במגע.
אם כן למה נאמר: וכל הנוגע בה יטמא עד הערב?
שיכול יהא נוגע בה מטמא אדם וכלי חרס.

והלא דין הוא: הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא, מה נוגע בזב אין מטמא אדם וכלי חרס אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרס?!
לא, אם אמרת בנוגע בזב שאין מטמא אדם לטמא אדם במקום אחר, תאמר בנוגע בנדה שמטמא אדם לטמא אדם במקום אחר, הואיל ומטמא אדם לטמא אדם במקום אחר יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס?
תלמוד לומר: וכל הנוגע בה יטמא עד הערב - אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס.

וכל (המשכב) אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא -
יכול תטמא משכב שאין מיוחד לשכיבה ומושב שאין מיוחד לישיבה, הרי הוא אומר למטה: וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו, וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו - מה למטה אין מטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.
יכול לענין לטמא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אבל לענין ליטמא תיטמא את הכל, שהרבה מיטמאין ואין מטמאין?
תלמוד לומר: עליו - עליו אמור לענין לטמא עליו אמור לענין ליטמא, מה עליו האמור לענין לטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב המיוחד לשכיבה ולישיבה, אף עליו האמור לענין ליטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב הראוי לשכיבה ולישיבה.

ואם על המשכב הוא -
עד שינשא רובו עליו.

או על הכלי אשר היא יושבת עליו -
(או) [אף] על מקצתו.

מכאן אמרו:
רוב טמא על הטהור או על מקצתו (ומצקצת) [רוב] הטהור על טמא או על מקצתו - בין בזב בין במשכב - טמא.
מקצת טמא על הטהור או על מקצתו ומקצת טהור על הטמא או על מקצתו - בזב טמא ובמשכב טהור.

ר' שמעון אומר:
מקצת טמא על הטהור אף בזב - טהור.
משכב - זה משכב

[אשר היא יושבת עליו -
זה המושב] (שהוא) כלי (מרכב) זה מרכב (יושב עליו זה המושב), שנאמר: בנגעו בו.
איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו?
הוי אומר: זה המרכב.

ואם שכב ישכב -
לרבות שתי שכיבות.

ואם שכב ישכב -
לרבות את המערה.

איש -
פרט לקטן.
יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואם שכב ישכב איש.
אותה - פרט למצורעת.

והלא דין הוא: ומה נידה שאינה מטמאה בביאה מטמאה את בועלה, מצורעת שמטמאה בביאה אינו דין שתטמא את בועלה?!
תלמוד לומר: אותה - פרט למצורעת.

אמר אביי:
הכל מודין בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולך ממזר.
נדה - דהא תפסי בה קידושין, שנאמר: ותהי נדתה עליו - אפילו בשעת נדתה תפסי בה קידושין.
סוטה - נמי תפסי בה קידושין.

תניא נמי הכי: הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר,
ואביי: שומרת יבם מספרא ליה אי כרב אי כשמואל.

תניא: ותהי נדתה עליו - יכול יעלה לרגלה?
תלמוד לומר: וטמא שבעת ימים.
מה תלמוד לומר: ותהי נדתה עליו?
יכול יטמא אדם וכלי חרס?
תלמוד לומר: ותהי נדתה עליו.
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס,
אף הוא מטמא אדם וכלי חרס.

אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים,
אף הוא עושה משכב ומושב [לטמא אדם] לטמא בגדים?!
תלמוד לומר: ותהי נדתה עליו, וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא - שאין תלמוד לומר: וכל המשכב ומה תלמוד לומר: וכל המשכב?
נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.

פריך רב אחאי:
אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה [לטומאה קלה] דלא ליטמי אדם לטמויי בגדים, אבל אדם ובגדים מטמא?

אמר רב אסי:
יטמא טומאה קלה משמע.
אימא ותהי נדתה עליו - כלל,
וכל המשכב - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, משכב ומושב אין מידי אחרינא לא.

אמר אביי:
וטמא שבעת ימים -
הפסיק הענין הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, ואין דנין אותו בכלל ופרט.

רבא אמר:
לעולם דנין, וכל ריבויא הוא.
ואימא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם לטמא בגדים לחומרא, אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו [לטמא אדם] לטמא בגדים לקולא?
אמר קרא: עליו - להטעינו משמע.

בעא מיניה ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא:
אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, דלא יפרוש מיד מנלן?

אמר חזקיה:
דאמר קרא: ותהי נדתה עליו - אפילו בשעת נדתה תהא עליו.
אשכחן עשה - לא תעשה מנלן?

אמר רב פפא:
אמר קרא: לא תקרב לגלות ערותה לא תקרב נמי לא תפרוש, הוא דכתיב: האומרים קרב אליך אל תגש בי. נתקו מטומאה חמורה ותלאו לטומאה קלה, שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין.
נמצאת אומר: משכבו כמגעו:
מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד,
אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד.
נמצאת אומר: ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה תחת הכר או בין כר לחברו, אם כנגדה נתונה - טמאה מפני שמטמא את המנה ומטמא את הככר, שלא כנגדו - טהורה שאין מגעו מטמא בגדים.

וטמא שבעת ימים -
שיספור שבעה לביאה האחרונה,
והלא דין הוא: מטמא במת ומטמא בנדה, מה מת אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה, אף כשהוא מטמא בנדה אינו סופר שבעה אלא לביאה אחרונה.

או כלך לדרך זו: היא מיטמאה ומטמא את בועלה, מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה אף הוא לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה.
נראה למי דומה?
דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שממקום אחר, ואל יוכיהו דמים שהן מגופה.

או כלך לדרך זו: דנין טומאה שמחמת דמים מטומאה שמחמת דמים, ואל תוכיח טומאת המת שאין מחמת דמים?
תלמוד לומר: וטמאה שבעת ימים - שיספור שבעה לביאה אחרונה.

אשר ישכב עליו אשר ישב עליו יטמא -
יכול יטמא משכב שאין מיוחד לשכיבה ומושב שאין מיוחד לישיבה?!
לא, מה היא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף הוא לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה.
יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה אבל היא והוא יטמאו טומאה קלה?
תלמוד לומר: המשכב - ריבה.
אין לי אלא משכב, מנין לרבות את המרכב ואת המושב?
תלמוד לומר: וכל המשכב.
אין לי אלא בזמן ששכב עליו ונגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא?
תלמוד לומר: וכל המשכב.

אשר ישכב עליו -
עד שינשא רובו עליו.

ואשה -
בין גיורת בין שפחה בין משוחררת ובין בת ישראל.

כי יזוב זוב דמה -
דמה מחמת עצמה, ולא דמה מחמת הולד.
אתה אומר ולא מחמת הולד, או אינו אלא ולא מחמת אונס, כשהוא אומר: זוב הרי אונס אמור, הא מה אני מקיים דמה?
דמה מחמת עצמה ולא מחמת הולד.
ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס?
מטהר אני בולד שיש טהרה לאחריו, ומטמא אני באונס שאין טהרה לאחריו.
אדרבה מטהר אני באונס שכן אונס בזב טהור?
השתא מיהא באשה קיימינין ואונס באשה לא אשכחן.
ואי תימא: מאי דעתך לטהר באונס ולטמא בולד, אין לך אונס גדול מולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה מהמת עצמה ולא מחמת ולד.
אתה אומר ולא מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אונס?
כשהוא אומר: ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה, הרי אונס אמור.
הא מה אני מקיים זובה?
זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד.

אמר (אבי) [אבוה דשמואל]:
אמר קרא: וטמאה שבועים כנדתה - ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהור, ואיזו?
זו קושי בימי זיבה.
והשתא דכתיב: וטמאה שבועים כנדתה, דמה למה לי?
אי לאו דמה, הוה אמינא כנדתה - ולא כזיבתה ואפילו בשופי, קא משמע לן.

כמה יהא קשוי ויהא תלוי בולד?
רבי מאיר אומר:
אפילו ארבעים וחמשים יום.

רבי יהודה אומר:
דיה חדשה.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים:
אין קשוי יותר משתי שבתות, לפיכך אם קשתה שבעה עשר דשלשה ראשונים ראוין לזיבה וילדה בזב, ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהן, שנים לבלא עת שבעה לנדה ושנים לאחר הנדה ארבעה עשר של הנקבה, אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב, ויש רואה מאה יום ואינה זבה בהם, שנים לבלא עת, שבעה לנדה ושנים לאחר הנדה ושמונים של נקבה ושבעה לנדה ושנים לאחר הנדה.

תניא: יכול הרואה ג' ימים בתחלה תהא זבה, ומה אני מקיים: ואשה כי תהיה זבה?
ברואה יום אחד, אבל הרואה שלשה ימים בתחלה, יכול תהא זבה?
תלמוד לומר: על נדתה סמוך לנדתה.
ואין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין?
תלמוד לומר: או כי תזוב.
אין לי אלא יום אחד, מנין לרבות שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה?
אמרת: מה מצינו ברביעי שראוי לספירה וראוי לזיבה וכו'.
ומנין לרבות אחד עשר?
תלמוד לומר: בלא עת נדתה.
יכול שאני מרבה אף שנים עשר?
אמרת: לאו, מה ראית לרבות אחד עשר להוציא שנים עשר?
מרבה אני את אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת או כי תזוב. ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מנין?
תלמוד לומר: יְמֵי.
יום אחד מנין?
תלמוד לומר: כל ימי.

טמאה -
מלמד שמטמאה את בועלה.
היא - היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל.
שיכול, והלא דין הוא: ומה היא שאינה מטמאה בראיות כבימים מטמאה את בועלה, הוא שמטמא בראות כבימים אינו דין שמטמא את מה שבועל?!
תלמוד לומר: היא - היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל.
ומנין שהוא עושה משכב ומושב?
תלמוד לומר: כמשכב נדתה.
ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מנין?
תלמוד לומר: ימי.
יום אחד מנין?
תלמוד לומר: כל ימי.
ומנין שסופרת אחד לאחד?
תלמוד לומר: יהיה לה.
יכול תספור שבעה לשנים?
ודין הוא: ומה הוא שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים, היא שסופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שבעה לשנים?!
תלמוד לומר: יהיה לה אינה סופרת אלא יום אחד בין לאחד בין לשנים.

א"ל ר' ישמעיה לרבי אבא:
ואימא כי חזא ביממא תהא זבה, בליליא תהוי נדה?
א"ל: עליך אמר קרא: על נדתה - סמוך לנדתה, וסמוך לנדתה אימת?
בליליא הוא, וקא קוי לה זבה.

ימים -
שנים, יכול ימים הרבה?
אמר ר' עקיבא:
כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשת מרובה - לא תפשת, תפשת מועט - תפשת.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
שתי מדות אחת מדה (קלה) [כלה] ואחת מדה שאינה (קלה) [כלה], מודדין במדה (קלה) [כלה] ואין מודדין במדה שאינה (קלה) [כלה].

רבי נחמיה אומר:
למה בא הכתוב, לפתוח או לנעול?
לא בא לנעול אלא לפתוח, אם אתה אומר ימים עשרה, אינו אלא מאה אלא מאתים, אלא אלף אלא רבוא, כשאתה אומר ימים שנים פתחת.

רבי מונא אומר, משום ר' יהודה:
ימים - שנים.
או יכול ימים הרבה, אם מרובין הן למה נאמר רבים?
הא לא דבר אלא בימים מעוטים, וכמה הן?
הוי אומר: שנים.

רבים - שלשה, יכול רבים עשרה?
אמר: ימים,
ואמר: רבים,
מה ימים מעוט ימים - שנים,
אף רבים מעוט רבים – שלשה.
יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים?
והלא לא נאמר אלא ימים רבים, הא כיצד?
רבים הללו יהו מרובים על השנים, וכמה הן?
הוי אומר: שלשה.

כטומאת נדתה -
ולא כימי נדתה.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שלא עשה את טומאת המיטמא כמטמא עשה את ימי המיטמא כמטמא, מקום שעשה את טומאת המיטמא כמטמא אינו דין שנעשה את ימי המיטמא כמטמא?!
תלמוד לומר: כטומאת נדתה - ולא כימי נדתה.

וכל הנוגע בם יטמא -
על ידי חבוריהן.

ואם טהרה מזובה -
כשתפסוק מזובה.
מזבה - ולא מנגעה.
מזובה - ולא מלידתה.

וספרה לה -
אמר שמואל:
מנין לנדה שסופרת לעצמה?
שנאמר: וספרה לה, מכאן לנדה שסופרת לעצמה.

שבעת ימים -
יכול בין סמוכין בין מפוזרין?
תלמוד לומר: ואחר תטהר.
אחר - אחר לכולן.

ר' שמעון אומר:
אחר תטהר - אחר המעשה תטהר, בין שטבלה טהורה לעסוק בטהרות.
אבל אמרו חכמים:
אסור לעשות כן, שלא תבא לידי ספק.

א"ל רב פפא לרבא:
מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן, ליטבלו ביממא דשביעאה.
א"ל: משום דר' שמעון דתניא: ואחר תטהר וכו'.

אביי אמר:
בלידה - אין קושי סתר בזיבה ואינה עולה.

רבא אמר:
אינה סותרת ועולה.
לאביי, שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם.

אמר רבא:
מנא אמינא לה?
דתניא: מזובה - ולא מנגעה.
מזובה - ולא מלידתה.

ואביי תני חדא:
מזובה - ולא מנגעה.
ורבא, האי מאי?
אי אמרת בשלמא מזובה - ולא מלידתה, איצטריכא ליה לידה תנא נגעה אטו לידה, אלא אי אמרת ולא מנגעה האי מוכי יטהר הזב מזובו נפקא מזובו - ולא מנגעו,
ואביי, חד בזב וחד בזבה, וצריכי.
דאי כתב רחמנא בזב, משום דלא מטמא באונס, אבל זבה דמטמאה באונס אימא לא.
ואי כתב רחמנא בזבה משום דלא מטמאה בראיות כבימים, אבל זב אימא לא, צריכא.

וביום השמיני -
יכול בין ביום בין בלילה?
תלמוד לומר: ביום - ביום ולא בלילה.

תקח לה -
לעצמה, שאם הפרישתן לזיבתה ראשונה לא תביאם לזיבתה שניה.

שתי תורים או שני בני יונה -
חלופי תורין בני יונה, חלופי בני יוני תורין, ואין חלופיהן עשיריה האיפה.
מנין שטובלת מבעוד יום?
תלמוד לומר: והביאה אותם אל הכהן (אל פני ה') אל פתח אהל מועד - כיצד היא באה אל פתח אהל מועד?
אלא אם כן היה לה הערב שמש, מלמד שטובלת מבעוד יום.

ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה -
שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה.
מנין אם הפרישתן היא יהא הפרשן הפרש?
תלמוד לומר: אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם.

אמר רב חסדא:
אין הקינין מתפרשת אלא בלקיחת בעלים או בעשית כהן.

אמר רב שימי בר אשי:
מאי טעמא דרב חסדא?
ולקחה שתי תורים או שני בני יונה וגו' ועשה הכהן וגו' - או בלקיחת בעלים או בעשית כהן. מיתיבי: ועשהו חטאת - הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת וכו'.

והזרתם את בני ישראל -
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי:
כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים, דכתיב: והזרתם את בני ישראל.
וכתיב: והרואה בנדתה, וסמיך ליה: אחרי מות שני בני אהרן.

והזרתם את בני ישראל מטמאתם -
הרי זו אזהרה,

ולא ימותו בטמאתם -
הרי זו עונש.

בטמאם את משכני אשר בתוכם -
אף על פי שהן טמאים שכינה ביניהם.

זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע -
זה הרואה ראיה אחת, שהוא כבעל קרי שטובל ואוכל את פסחו לערב.

פעם אחת בא אחד וישב כנגדי, והיה בו מקרא ולא משנה אמר לי: רבי, זב חמור או נדה? אמרתי לו: נדה חמורה מזב.
אמר לי: רבי, והלא לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב?
[אמרתי לו: בני, והלא דברים קל וחומר: ומה אם הזב שאינו פרה ורבה, מטמא אחת עשרה טומאות וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה. נדה שהיא פרה ורבה, לא כל שכן שהיא מטמאה אחת עשרה טומאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה, הא למדנו: כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנדותם: מתרים אתם לנגוע בכל הכלים, עשו מה שאתם רוצים לעשות, לפי שאין טבילה לנדה מן התורה - אינו רואה קורת רוח לעולם.

מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמיד חכם הרבה, ונכנס לבית עולמו בחצי ימיו, ונעשית אשתו כשוטה והיתה מחזרת על פתחי חברי בעלה ואמרה להם: רבותי, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמיד חכם הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו?
ולא היה אדם שהשיב לה כלום (דבר).
פעם אחת הייתי מהלך בשוק ונכנסתי לחצרה, באה וישבה כנגדי והיתה בוכה.
אמרתי לה: בתי, מפני מה את בוכה?
אמרה לי: רבי, בעלי קרא הרבה שנה הרבה ושמש תלמיד חכם הרבה ומת בחצי ימיו.
אמרתי לה: בתי, בשעת נדותיך מהו אצלך?
אמרה לי: רבי, ח"ו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, ואחר כל אותן הימים שראיתי בהן דם ישבתי שבעה נקיים שלא אבוא לידי ספק.
אמרתי לה: בתי, יפה אמר לך בעלך, שכן אמרו חכמים בזין ובזבות וביולדות שלאחר שבעה הן טהורין, שנאמר: ואם טהורה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. אבל באותן הימים לבנים מהו אצלך, שמא הבאת לו את הסכין שבידך ונגע בו אפילו באצבע הקטנה?
אמרה לי: רבי, חיי ראשך, רחצתי לו את רגליו וסכתי לו את השמן. וישנתי אני עמו במטה אחת אני בבגדי והוא בבגדיו, אבל לא הסיח דעתו לדבר אחר.
אמרתי לה: ברוך המקום שהרגו שאין לפניו משוא פנים, שכן כתוב בתורה: ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב.
יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברי תיפלות?
תלמוד לומר: לא תקרב.
יכול יהא ישן עמה בבגדיה על מטה אחת?
תלמוד לומר: לא תקרב, כדי שלא יאמר אדם לעצמו כשהיא בנדתה - אסור לבשרה ואסור למטתה, פרשה מן הנדה - שמא תאמר לבשרה אסור ולמטתה מותר, לפיכך חזר ופירש על ידי יחזקאל: ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב - השוה אשה נדה לאשת איש להיותו נזהר עליה וכו'.

ראה האדם קרי - חייב טבילה מן התורה. אם אמר: מי רואה אותי אין בכך כלום, העבירו מכנגד פניו שוב ראה קרי ואומר: מי רואה אותי אין בכך כלום, וכן בפעם שלישית, עובר על מה שכתוב בתורה: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב (ועבר על מה שכתוב): הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר לסוף הוא נעשה זב מתוך דרכיו, שנאמר: איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו'.
ומה תלמוד לומר: איש איש?
אלא איש אחד לזב מבשרו ואיש אחד למקרה לילה, ואם חזר ועשה תשובה - מרפאין אותו. ואם לאו - הרי הוא זב עד יום מותו, שנאמר?: וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו וגו'.

ואשה כי תהיה זבה -
רבי ישמעאל אומר:
פרשה זו לכתחלה לא נאמרה אלא ללמד על בנות ישראל שמטמאות טפת דם כחרדל וצריכה לספור שבעה נקיים, ואחר שספרה שבעה נקיים היא צריכה טבילה כמו נדה גמורה כדי לצאת מכלל עבירה.

ר' מאיר אומר:
לא נאמרה פרשה זו אלא למצות פריה ורביה, שאפילו אוכלת אשה כל מיני מאכל ושותה כל מיני משקה אין אישה קווט בה. אבל אם היה רגיל אצלה בכל זמן אפילו בימי נדתה, היה קווט בה והיה מבטל פריה ורביה. לכך נאמר בתורת: שבעת ימים תהיה בנדתה וגו' כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה.
אם חזרה ועשתה תשובה - מרפאין אותה מיד, ואם לאו - הרי היא בחזקתה עד יום מותה, שנאמר: ואשה כי יזוב זוב דמה וגו'].

א"ר (אשי) [יוסף] כי פשיט ריש לקיש:
בזב בעי הכי ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע?
זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע - אמר רחמנא - כל ששכבת זרעו מטמאה ראיה ראשונה שלו מטמא, והאי כיון דשכבת זרעו לא מטמא ראיה ראשונה שלו נמי לא מטמא, או דילמא כיון דאלו איהו חזי תרי מצטרפי - מטמיא.

אמר (רב יוסף) [רבא]:
תא שמע: זאת תורת הזב - בין גדול בין קטן, מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמא, אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמא.

[בעי רב יוסף:
ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא וכו'?

אמר אביי:
מאי תבעי ליה יהא הוא דקאמר:] זאת תורת הזב - בין גדול בין קטן, וכיון דנפקא ליה קטן מהתם אייתר ליה לזכר - לרבות מצורע למעינותיו. ולנקבה - לרבות מצורעת למעינותיה. ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור:
מה זב גמור מטמא במשא,
אף ראיה ראשונה דזב מטמא במשא.

אמר רב הונא:
ראיה ראשונה של זב מטמא באונס, שנאמר: זאת תורת הזב וגו' - מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס.

א"ר יצחק:
והלא זב בכלל בעל קרי היה בראיה ראשונה, ולמה יצא בראיה שניה?
להקל עליו ולהחמיר עליו.
להקל עליו - שאינו מטמא באונס.
ולהחמיר עליו - שהוא מטמא משכב ומושב.

(תניא:) [אמר רב הונא:]
זוב - דומה למי בצק של שעורים,
זוב - בא מבשר המת,
שכבת זרע - בא מבשר החי,
זוב - דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת,
שכבת זרע - קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.

והדוה בנדתה -
זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפרכס ולא תתקטש בבגדי צבעונים. עד שבא
רבי עקיבא ולמד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה?
תהא בנדתה עד שתבא במים.

דם הנדה מטמא לח ויבש

מנא הני מילי?
אמר חזקיה:
דאמר קרא: והדוה בנדתה - מדוה כמותה.
מה היא מטמאה,
מדוה נמי מטמאה.
אשכחן לח, יבש מנלן?
אמר קרא: יהיה בהוייתו יהא.
ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא לן?
ותו הא דתנן:

המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נמחו טמא.

מנא לן?
יהיה רבויא הוא.
אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים.
אמר קרא: אשר היא יושבת עליו - היא ולא דמה,
אי מה היא מטמאה באבן מסמא,
אף מדוה תטמא באבן מסמא,
אמר קרא: והנושא אותם - מעוטא הוא.

הדוה בנדתה והזב - זה בעל שתי ראיות שהיא כנדה, שמטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן.

תורת הזב והזב את זובו - זה שראה שלש ראיות שהוא זב גמור, מטמא משכב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן.

תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבה זרע - מה הזוב סותר בזב אף שכבת הזרע תסתור בזב, אי מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל?
תלמוד לומר: לטמאה בה - אין לה אלא יום אחד.
יכול אף מימי רגלים יהו סותרין בזב?
תלמוד לומר זאת.

והזב את זובו -
אחרים אומרים:
(אם) [מה] הזב מטמא במשא,
אף הזוב מטמא במשא,
לזכר - לרבות את המצורע,
ולנקבה - לרבות את היולדת.

רבי ישמעאל בנו של רבן יוחנן בן ברוקה אומר:
הרי הוא אומר: והזב את זובו לזכר ולנקבה –
לזכר - כל שהוא.
זכר - בין קטן בין גדול.
ולנקבה - כל שהיא.
נקבה - בין גדולה בין קטנה.

ולאיש אשר ישכב עם טמאה -
להביא את (זבה) [הבא על] שומרת יום כנגד יום.

ר' יוסי בר חנינא אומר:
מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת?
תלמוד לומר: והזב את זובו לזכר ולנקבה.
מקיש נקבה לזכר:
מה זכר מביא קרבן על הודאי,
אף נקבה מביאה קרבן על הודאי,

ומה זכר מביא על הספק,
אף נקבה מביאה על הספק.

ומה זכר ממין שהוא מביא על הודאי מביא על הספק,
אף נקבה ממין שהיא מביאה על הודאי מביאה על הספק.

אי מה זכר מביא קרבן ונאכל,
אף נקבה מביאה קרבן ונאכל.
אמרת, לא כן, אם אמרת בזכר שכן איסור אחד, תאמר בנקבה ששני איסורין.

אמר רבי נתן:
והזב - זהו ראיה ראשונה,
את זובו - זהו ראיה שניה,
מכאן ואילך הרי ראית זכר כראית נקבה,
מה ראית נקבה דם נדות אפילו באונס,
אף ראית זכר כן.

והתניא ר' אליעזר אומר:
שלישית בודקין אותו רביעית אין בודקין אותו?
באתים קמיפלגי,
לרבי אליעזר, והזב - חד, את - תרי, זובו - תלת, רביעית איתקש לנקבה.

אמר רב נחמן אמר רב:
טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם - אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה.
ראו לובן ואודם כאחת - אין חייבין עליהן על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה, שנאמר: מזכר עד נקבה תשלחו - זכר ודאי נקבה ודאית, אבל טומטום ואנדרגינוס לא.
אי הכי תרומה נמי לא לישרוף, דכתיב: והזב את זובו לזכר ולנקבה - זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק.

דא"ר יצחק:
לזכר - לרבות מצורע למעינותיו,
ולנקבה - לרבות מצורעת למעינותיה.
הא נמי מיבעי ליה במי שיש לו טהרה במקוה פרט לכלי חרס שאין לו טהרה במקוה, דברי רבי יוסי הגלילי.
אם כן נכתוב רחמנא אדם, וכי תימא אי כתב רחמנא אדם, הוה אמינא כלי מתכות לא, מבכל טמא נפש נפקא מזכר עד נקבה למה לי?
לכדרב.
ואימא כולה לכדרב הוא דאתא?
אם כן ניכתוב רחמנא נקבה, מאי עד נקבה?
עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה.
אי הכי כי איטמי בשאר טומאות לא לישלחו?
אמר קרא: מזכר - מטומאה הפורשת מזכר.
וכל היכא דכתב רחמנא זכר ונקבה - למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הוא, והא גבי ערכין דכתיב: זכר ואם נקבה.
ותניא: הזכר - ולא טומטום ואנדרוגינוס.
יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה?
תלמוד לומר: זכר - ודאי נקבה – ודאית, אבל לא טומטום ואנדרוגינוס.
טעמא דכתב רחמנא זכר ואם נקבה הא לא כתב רחמנא מזכר עד נקבה לא ממעט. ההוא מיבעי ליה לחלק בין ערך איש לערך אשה.

ואשה כי יזוב דמה ימים רבים -
והלא שבעת ימי הנדה הן, ולמה קורא אותן ימים רבים?
לפי שפרשה מבעלה והן ימים של צער, לפיכך קרא אותן ימים רבים.
כיוצא בו: ויהי בימים הרבים ההם - על שהיו ימי צער קורא אותם ימים רבים.
ודכוותה: ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה.
ודכוותה: ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו - שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה, י"ב באמצע הרי י"ח חדש.
וכי רבים הוו?
אלא על ידי שהיו של צער קוראם רבים.
ודכוותה: ימים רבים שמונים ומאת יום:

והנדה בנדתה אין כתיב כאן אלא והדוה בנדתה צער גדול נתן הקב"ה לאשה זו, שמאחר שמשמרת שלשת ימי זיבה יושבת ומשמרת שבעת ימי נדה, לכך כתיב: והדוה בנדתה.

ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי:
ומה אם האשה הזו על ידי שפרשה שלשה ימים התורה קורא אותה דוה, אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית תפארתנו וממקדשנו כמה ימים וכמה שנים כמה יובלות וכמה עבורים על אחת כמה וכמה.

כי יזוב זוב דמה ימים רבים -
שלשה ימים, הא כיצד?
האשה הזו טמאה שבעת ימים ונטהרת ביום השמיני.
ואם ראתה דם באותו יום שומרת יום כנגד יום ונטהרת.
חזרה וראתה ביום התשיעי שומרת אותו יום ושבה ונטהרת.
חזרה וראתה ביום עשירי שומרת אותו יום ושבה ונטהרת - הרי שלשה ימים, שהן ימים רבים. אבל אם ראתה דם ביום אחד עשר שהוא יום רביעי לטהרתה - חוזרת לטומאתה ושומרת שבעת ימי נדתה מתחלתה.

שכך שנו חכמים:

אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני.

לפיכך האשה צריכה שתהא סופרת חמשה עשר יום.
כיצד היא עושה?
שומרת שבעת ימי נדתה ואחר כך סופרת שבעה נקיים ונטהרת ביום השמיני, וטובלת טבילה חמורה אחר שקיעת החמה והיא מותרת לבעלה, שנאמר: ואם טהרה מזובה.

ואשה כי יזוב זוב דמה -
למה אשה ולא איש?
לשעבר היתה נוהגת בנשים ובאנשים, שנאמר: איש איש כי יהיה זב מבשרו.

ר' מאיר אומר:
טמאת האיש חמורה היתה מטומאת האשה, למה?
שטומאת האשה סימן לבנים אבל של איש צער הוא, שנאמר: וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו - דבר שחתום וסגור.
לשעבר היו האנשים רואים דמים עד שעמדה רחל, שנאמר: כי דרך נשים לי - וניתן לה, לכך נאמר: ואשה כי יזוב זוב דמה.

כך שנו רבותינו:
על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ושלשתן מן התורה:
נדה מנין? ואשה כי יזוב זוב דמה,
חלה, דכתיב: ראשית עריסותיכם חלה וגו'.
הדלקת הנר, דתנו רבנן: מנין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר?
שנאמר: וקראת לשבת עונג - זה הדלקת הנר.
ולמה נמסר ולאשה?
אמר הקב"ה: היא כבתה נרו של עולם, שנאמר: נר אלהים נשמת אדם, לפיכך תשמור מצות נר.
היא טמאה חלתו של עולם - זה אדם הראשון, דאמר רבי יוסי בן קצרתה:
כאשה הזו שמקשקשת עיסתה במים, ואחר כך: וייצר ה' אלהים לפיכך וכו'.
נדה - אמר הקב"ה: היא שפכה דמו של אדם הראשון והיא מתחייבת שתשפך דמה, שנאמר: שופך דם האדם וגו' תשמור נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה.
לפיכך הקב"ה מְדַמֶּה טומאת ישראל לטומאת נדה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקב"ה לטהר את ישראל, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

דבר אחר:
כטומאת הנדה היתה דרכם לפני - כטומאת הנדה הנדה ולא כטומאת המת:
המת בבית - אין כהן גדול נכנס לשם,
אבל נדה בבית - כהן גדול נכנס עמה בבית ויושב עמה על האיסטווא ובלבד שלא תהא מתנדדת.
כך אלו נמשלו ישראל לטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אבל לנדה נמשלו שהכהן עמה בבית ואינו חושש, כך השכינה שורה עם ישראל אף על פי שהן טמאים, שנאמר: השוכן אתם בתוך טומאתם.
בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות נשותיהם [דם נדות] מפני אימת מצרים שהיתה עליהם, ואף משיצאו משם לא היו רואות במדבר, שהשכינה היתה ביניהם, והנשים קבלו את התורה תחלה, שנאמר: כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, ואחר כך ותגיד לבני ישראל - אלו האנשים.
וכן הוא אומר: איומה כנגדלות עליהן נאמר: גן נעול גל נעול.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה הייתם מיטהרין וחוזרין ומיטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם שלא תיטמאו עולמית שנאמר: וזרקתי עליכם מים וטהרתם וגו'.