ואל בני ישראל תאמר -
ואל בני ישראל תדבר,
אמור אל בני ישראל,
דבר אל בני ישראל,
צו את בני ישראל,
ואתה תצוה את בני ישראל.

אמר רבי יוסי:
דברה תורה לשונות הרבה וכולן צריכין למדרש.
ישראל - אלו ישראל.
גר - אלו הגרים.
הגר - לרבות את נשי גרים.
בתוכם - לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררים).
אם כן למה נאמר: איש איש להביא את (הגרים) [הגוים] שבאו על עריות ישראל שידונו בדיני ישראל, ושבאו על עריות האומות שיודונו בדיני האומה.

אשר יתן מזרעו למולך -
(כתוב ברמז תקצ"ז).

מות יומת -
בבית דין.
מנין אם אין כח בבית דין שעם הארץ מסייעין אותן?
תלמוד לומר: עם הארץ ירגמוהו באבן.

דבר אחר:
עם הארץ -
עם שבשבילם נבראת הארץ.

רבן גמליאל אומר:
עם הארץ - עם שעתידין לירש את הארץ, על ידי הדברים האלה.
ירגמוהו - ולא בכסותו.
באבן - מלמד שאם מת באבן אחת יצא.

ואני אתן את פני -
פונה אני מכל עסקי ועוסק בו.
באיש - ולא בצבור.
ההוא - ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

והכרתי אותו מקרב עמו -
ועמו בשלום.

למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי -
מלמד, שהוא מטמא את המקדש, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם.

אמר רבי יוסי בר חנינא:
שלש כריתות בע"ז, למה?
אחת לכדרכה,
ואחת לשלא כדרכה,
ואחת למולך.

ולמאן דאמר: מולך - עבודת אלילים היא, כרת במולך למה לי?
למעביר בנו שלא כדרכה.

ולמאן דאמר: מגדף - זה עבודת אלילים, כרת במגדף למה?
לכדתניא: הכרת תכרת – הכרת - בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא, דברי ר' עקיבא.

א"ל רבי ישמעאל:
והלא כבר נאמר ונכרתה וכי שלשה עולמות יש?!
אלא ונכרתה - בעולם הזה הכרת - בעולם הבא, הכרת תכרת - דברה תורה כלשון בני אדם.

תניא: רבי אומר:
והכרתי אותו -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו', יכול כל המשפחה כולה בהכרת?
תלמוד לומר: אותו - אותו בהכרת ואין כל המשפחה בהכרת, אלא ביסורין.

תניא: רבי שמעון אומר:
אם הוא חטא משפחתו מה חטאה?!
אלא ללמדך, שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסים, ושיש בה ליסטים שאין כולה לסטין, מפני שכולם מחפים עליו.

אם העלם יעלימו -
מנין העלימו דבר אחד סוף שדברים הרבה מעלימין?
תלמוד לומר: ואם העלם יעלימו.
מנין שאם העלימו בית דין אחד, סוף שבתי דינין הרבה מעלימין?
תלמוד לומר: ואם העלם יעלימו.
מנין שאם העלימו סנהדראות של שבטים, סוף שסנהדרי גודלה מעלמת ודיני נפשות בטלין על כך?
תלמוד לומר: ואם העלם יעלימו.

לבלתי המית אתו -
בכל מיתות שירצו.

ושמתי אני את פני -
פונה אני מכל עסקי ועוסק בו.
באיש - ולא בצבור.
ההוא - ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

ובמשפחתו -
אמר רבי שמעון וכו'.

והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו -
לרבות שאר עבודה זרה בהכרת.

מקרב עמו -
ועמו בשלום.

תניא רבי נתיניא בן הקנה, היה עושה יום הכפורים כשבת [לתשלומין],
מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין,
אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין.
מאי טעמא דרבי נחוניא בן הקנה?

אמר אביי:
נאמר אסון בידי שמים,
ונאמר אסון בידי אדם,
מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין,
אף אסון האמור בידי שמים פטור מן התשלומין.

רבא אמר:
טעמא דרבי נהוניא בן הקנה מהכא: ואם העלם יעלימו עם דארץ וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא, אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין.

והנפש אשר תפנה -
(כתוב ברמז תרכ"א).

והתקדשתם -
כתוב בסוף פרשת ויהי ביום השמיני.
איש - אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: כי איש איש אשר יקלל. את אביו - ולא אבי אביו.
ואת אמו - ולא אם אמו,
אביו - ולא הספק,
אמו - ולא הספק.

אשר יקלל את אביו ואת אמו -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ומקלל אביו ואמו מות יומת, יכול לא יהא חייב עד שיקללם שניהם כאחד?
תלמוד לומר: את אביו ואת אמו - מגיד שהוא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו.
והלא הגר חייב על אמו ואין חייב על אביו דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
את אביו ואת אמו -
את שחייב על קללת אביו - חייב על קללת אמו, את שאין חייב על קללת אביו - אינו חייב על קללת אמו.
מודה רבי עקיבא בשתוקי, שהוא חייב על אמו אף על פי שאינו חייב על אביו.

אביו ואמו קלל -
אפילו לאחר מיתה.ש
היה בדין: הואיל והמכה חייב והמקלל חייב, מה המכה אינו חייב אלא על החיים, אף המקלל לא יהא חייב אלא על החיים?
תלמוד לומר: אביו ואמו קלל - אפילו לאחר מיתה.

דמיו בו -
בסקילה.

תניא אידך:
איש - מה תלמוד לומר: איש איש?
לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס.

אשר יקלל את אביו ואת אמו -
אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו אמו של אביו מנין?
תלמוד לומר: אביו קלל ואמו קלל (אביו ואמו קלל) דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו.

תנו רבנן:
אביו ואמו קלל -
לאחר מיתה, שיכול חייב במכה וחייב במקלל, ומה מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך לא חייב בו לאחר מיתה, מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך, אינו דין שלא חייב לאחר מיתה?!
תלמוד לומר: אביו ואמו קלל.

הניחא לרבי יונתן דמיותר ליה קרא אביו ואמו, אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר?
נפקא ליה ממקלל, ואידך מיבעי ליה לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. ותיפוק ליה מאיש איש?
דברה תורה כלשון בני אדם.

תנו רבנן:
הכה את זה וחזר והכה את זה, קלל את זה וחזר וקלל את זה, הכה את שניהם בבת אחת קלל את שניהם בבת אחת - חייב.

רבי יהודה אומר:
בבת אחת - חייב, בזה אחר זה - פטור.

והתניא: המכה את אביו ואמו - פטור דברי ר' יהודה?

תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה.
מאי טעמא דמאן דאמר פטור?
נאמר ברכה למעלה ונאמר ברכה למטה, מה למעלה שאין בה שותפות, אף למטה שאין בה שותפות ואיתקש הכאה לקללה.

והנפש אשר תפנה אל האבות ואל הידעונים -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו - עונש שמעונו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם - עונש ואזהרה שמענו כרת ולא שמעונו?
תלמוד לומר: והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם ונתתי את פני בנפש ההיא והכרתי אותה מקרב עמה.

והתקדשתם והייתם קדושים -
זו קדושת פרישות עבודה זרה.
או אינו אלא קדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו הרי קדושת כל המצות אמורה, הא מה תלמוד לומר: והתקדשתם והייתם קדושים?
זו קדושת פרישות אלילים.

אני ה' אלהיכם -
אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

איש -
פרט לקטן.

אשר ינאף את אשת איש -
פרט לאשת קטן.

אשר ינאף את אשת רעהו -
פרט לאשת אחרים.

מות יומת -
בחנק.
אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה?
אמרת: לא, כל מיתה שהיא סתומה בתורה אי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
לא, מפני שהיא קלה, אלא מפני שנאמר סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם הרי זה בחנק.

רבי אומר:
כמיתה האמורה בידי שמים, מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה כאן מיתה שאין בה רושם.

מכאן אמרו:
מצות הנחנקין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עש שנפשו יוצאת.
(ענוש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר:) לא תנאף אחד האיש ואחד האשה.

אמר מר:
אף מיתה בידי אדם שאין בה רושם, אימא שרפה?
מדאפקה רחמנא לבת כהן בשרפה, מכלל דהאי לאו בת שרפה,
בשלמא לר' יונתן כדמפרש רבי לטעמיה, אלא לר' יאשיה ממאי דאיכא חנק בעולם אימא סייף?

אמר רבא:
ארבע מיתות גמרא גמירי לה.
מאי לא מפני שהיא קלה קמיפלגי בפלוגתא דר' שמעון ורבנן.

ואיש אשר ישכב את אשת אביו -
(כתוב ברמז תקצ"ג).

ואיש אשר ישכב את כלתו תבל עשו -
שתבלו את החטא, שחתו את החטא.

מות יומתו -
בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה?
תלמוד לומר: דמיהם בם,
ולהלן נאמר: דמיהם בם,
מה דמיהם בם האמור להלן סקילה,
אף דמיהם בם האמור כאן סקילה.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ערות כלתך לא תגלה.
אי כלתך יכול אפילו שפחה אפילו נכרית?
תלמוד לומר: אשת בנך היא - לא אמרתי אלא באשה שיש לה אישות עם בנך.

תועבה -
תועה אתה בה.

תבל עשו -
(כלום) תבלין יש בה?!
מאי שנא הדא ביאה מכולהו ביאות?!
זמה זו מה היא.

ואיש אשר ישכב את זכר -
(כתוב ברמז תקצ"א).

ר' חנינא בר אידי אמר:
משכב זכור והבהמה [והיו בכלל כל העריות, והכא הכתוב מוציאן] מכללן וקוראן תועבה?
לומר: מה אלו עריות שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועליהן גלו כנענים,
אף כל ערוה שחייבין עליה כרת ועל שגגתה חטאת וגלו עליה כנענים.

איש -
פרט לקטן.

אשר יקח את אשה ואת אמה -
בכולן הוא אומר שכיבה וכאן הוא אומר לקיחה?
ללמדך, שלעולם אינו חייב אלא על הנשואין.

מכאן אמרו:
נושאין על האנוסה ועל המפותה, והאונס והמפתה על הנשואה - חייב, נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו.

אשה ואת אמה -
אין לי אלא אשה ואמה, בתה ובת בתה ובת בנה מנין?
נאמר כאן: זמה,
ונאמר להלן זמה,
מה להלן בתה ובת בתה ובת בנה ובת בנה,
אף כאן בתה ובת בתה ובת בנה.

ומנין לעשות זכרים כנקבות?
[נאמר כאן זמה,
ונאמר להלן זמה,]
מה להלן עשה זכרים כנקבות,
אף כאן עשה זכרים כנקבות.

מנין לעשות למטה כלמעלה?
נאמר כאן זמה,
ונאמר להלן זמה,
מה להלן למטה כלמעלה,
אף כאן למטה כלמעלה,

ומה כאן למעלה כלמטה,
אף להלן למעלה כלמטה.

אמר מר:
מנין לעשות זכרים כנקבות?
מאי זכרים?
אילימא בת בנה כבת בתה, בהדי הדדי קאתיין?
אלא אם חמיו כאם אחותו, השתא אם חמותו לא קמה לן, אם חמיו מהדר עלה?

אמר אביי:
הכי קאמר: מנין לעשות שְׁאֵר הבא ממנו כשאר הבא ממנה?
נאמר כאן זמה,
ונאמר להלן זמה וכו'.
והא בשאר דידה לא כתב זמה?

אמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי:
אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה.

אמר מר:
מנין לעשות למטה כלמעלה, מאי למטה כלמעלה, אילימא בת בנה ובת בתה כבתה, בהדי הדדי קאתיין?
אלא אם חמיו ואם חמותו כחמותו.
האי למטה כלמעלה, למעלה כלמטה הוא?
תני למעלה כלמטה.
אי הכי נאמר כאן זמה,
ונאמר להלן זמה,
השתא אינהו לא כתיבן, זמה דידהו כתיבן?

אמר אביי:
הכי קאמר: מנין לעשות שלשה דורות למעלה כשלשה דורות למטה?
נאמר למטה זמה,
ונאמר למעלה זמה,
מה למטה שלשה דורות,
אף למעלה שלשה דורות
ומה בעונש עשה למטה כלמעלה,
אף באזהרה נמי עשה למטה כלמעלה.

רב אשי אמר:
לעולם כדקתני, ומאי למטה?
למטה באיסור.
אי מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה?

אמר אביי:
אמר קרא: אמך היא - משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו.

רבא אמר:
בין למאן דאמר מינה ומינה, בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה לא אתיא.
למאן דאמר דון מינה ומינה מה היא אם אמה אסורה אף הוא נמי אם אמו אסורה, ומינה מה היא בשרפה אף הוא בשרפה.
ולמאן דאמר שרפה חמורה, איכא למיפרך: מה להיא שכן אמה בשרפה, תאמר בהוא שאמו בסקילה.
ועוד, אמו בסקילה אם אמי בשרפה.
ועוד מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה, אף הוא לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו. ולמאן דאמר נמי סקילה חמורה, מהאי קושיא לא נדונן.
ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו אסורה, ואוקי באתרה התם הוא דבשרפה אבל הכא בסקילה כדאשכחן כאמו.
ולמאן דאמר שרפה חמורה, איכא למיפרך: מה להיא שכן אמה בשרפה, תאמר בהוא שאמו בסקילה.
ועוד הוא כהיא, מה היא לא חלקת בה בין אמה לאם אמה, אף הוא לא תחלוק בו בין אמו לאם אמו.
ולמאן דאמר סקילה חמורה, מהאי קושיא לא נדונין.
אי מה הוא כלתו אסורה, אף הוא נמי כלתה אסורה?

אמר אביי:
אמר קרא: אשת בנך היא, משום אשת בנו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת בנה.

רבא אמר:
בין למאן דאמר דון מינה ומינה בין למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה, לא אתיא.
למאן דאמר דון מינה ומינה מה הוא כלתו אסורה אף היא כלתה אסורה, ומינה מה היא בסקילה אף היא בסקילה.
ולמאן דאמר סקילה חמורה איכא למיפרך: מה להוא שכן אמו בסקילה תאמר בהיא שאמה בשרפה.
ועוד, בתה בשרפה כלתה בסקילה, הוא עצמו יוכיח, דְבִתּוֹ בשרפה וכלתו בסקילה, אלא מה הוא לא חלקת בו בין אמו לכלתו בסקילה, אף היא נמי לא תחלוק בה בין אמה לכלתה.
ולמאן דאמר שרפה חמורה, מהאי קושיא לא נדונין.
ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה מה היא כלתו בסקילה אף היא כלתה בסקילה, ואוקי באתרה הכא הוא בסקילה אבל התם בשרפה, כדאשכחן באמה.
ולמאן דאמר סקילה חמורה, איכא למיפרך: מה להוא שכן אמו בסקילה, תאמר בהיא שאמה בשרפה.
ועוד, מה הוא (לא) חלקת בו בין בתו לכלתו, אף היא נמי (לא) תחלוק בה בין בתה לכלתה. ולמאן דאמר שרפה חמורה, מהאי קושיא לא נדונן.
בתו מאנוסתו (כתוב לעיל).

תנו רבנן:
באש ישרפו אותו ואתהן -
אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. ואם חמותו מדרשא נפקא.

ור' עקיבא סבר:
אותו ואתהן -
אותו ואת שתיהן, ואם חמותו הכא כתיבא.

רבא אמר:
חמותו לאחר מיתה איכא ביניינו.

ר' ישמעאל סבר:
חמותו לאחר מיתה בשרפה.

ורבי עקיבא סבר:
איסורא בעלמא.

מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובויו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזהמושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

רבי יהודה אומר:
אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שרפה, אלא פותח את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וכו'. מאי פתילה?

אמר רב מתנה:
פתילה של אבר, מנא לן?
אתיא שרפה שרפה מעדת קרח וכו'.

ר' אלעזר אומר:
אתיא שרפה שרפה מבני אהרן, מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים אף כאן. מאן דיליף מעדת קרח מנא ליה?
דכתיב: את מחתות החטאים האלה בנפשותם - שנשמתן נשרפת וגופן קיים.
ואידך ההוא שרפה ממש הואי, ומאי בנפשותם?
שנתחייבו שרפה על עסקי נפשותם.

דאמר ריש לקיש:
מאי דכתיב: בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו?
בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של נגיהנם שניו.
ומאן דיליף מבני אהרן מנא ליה?
דכתיב: וימותו לפני ה' - כעין מיתה.
ואידך ההוא שרפה ממש הואי, ומאי וימותו?
דאתחיל בהו מגואי כעין מיתה.

דתניא אבא יוסי בן דוסתאי אומר:
ב' חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, נכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ושרפום. והכתיב: ותאכל אותם?
אותם - ולא בגדיהם.
ונילף מפריס הנשרפים, מה להלן שרפה ממש, אף כאן שרפה ממש?
מסתברא מאדם הוה ליה למילף, שכן אדם חוטא נשמה פגול.
אדרבא מפרים הנשרפים הוה ליה למילף, שכן מכשיר לדורות, הנך נפישן.
ומאן דיליף מעדת קרח מאי טעמא לא יליף מבני אהרן?
ההוא שרפה ממש הואי.
(ומאן דיליף מבני אהרן מאי טעמא לא יליף מעדת קרח?
ההוא שרפה ממש הואי).
ונילף מינה?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
וכי מאחר דאיכא דרב נחמן, גזרה שוה למה לי?
אי לאו גזרה שוה הוה אמינא שרפת נשמה וגוף קיים לאו שרפה היא כלל.
ואי משום ואהבת לרעך כמוך לפיש ליה חבילי זמירות כו' (כתוב ברמז תר"ל).

ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו – בסקילה.
אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
תלמוד לומר: דמיהם בם,
ולהלן דמיהם בם,
מה דמיהם בם האמור להלן סקילה,
אף דמיהם בם האמור כאן סקילה.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא.

דיני נפשות בעשרים ושלשה.
הרובע ונרבע בעשרים ושלשה, שנאמר: והרגת את האשה ואת הבהמה.
ואומר: ואת הבהמה תהרוגו, קא פסיק ותנא לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה.
בשלמא רובע נקבה דכתיב: והרגת את האשה ואת הבהמה, אלא רובע זכר מנלן?
דכתיב: כל שוכב עם בהמה מות יומת - אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב, ואפקיה רחמנא בלשון שוכב, מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה.

והרגת את האשה ואת הבהמה -
אם אדם חטא בהמה מה חטאה?!
אלא מפני שבאה תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל.
והלא דברים קל וחומר: ומה אם בהמה שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע על שבאה תקלה לאדם על ידה, אמר הכתוב תסקל, אדם הגורם לחברו להטעותו ומתעהו מדרך חיים לדרך מות, על אחת כמה וכמה.
כיוצא בדבר אתה אומר: יאבד תאבדון את כל המקומות אר עבדו שם הגוים אר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים וגו'.
והלא דברים קל וחומר: ומה מקומות ואילנות שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברים על שבאה תקלה על ידיהם אמר הכתוב השחת שרוף וכלה ובער מן העולם, אדם שגורם לחברו להטעותו ומתעהו מדרך חיים לדרך מות על אחת כמה וכמה.
וכי למה אמרה תורה להחריב את כל המקומות ולאבד את כל האילנות?
מפני שמזכרין גנותו של אדם.
והלא קל וחומר: אם כך חס הקב"ה על כבודן של רשעים, קל וחומר על כבודן של צדיקים.

לענין צדיקים מה הוא אומר?
כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדות עליו גרזן כי ממנו תאכיל ואותו לא תכרות.
והלא דברים קל וחומר: ומה אם האילנות שאינם לא רואים ולא שומעים ולא מדברים על שעושין פירות חס עליהם המקום מלבערם מן העולם, אדם שעושה את התורה ועושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שיחוס עליו המקום מלבערו מן העולם.

לענין הרשעים מה הוא אומר?
רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת.
והלא דברים קל וחומר: ומה אם האילנות שאינם רואים ולא שומעים ולא מדברים על שאין עושין פירות לא חס עליהם המקום מלבערם מן מעולם, אדם שאין עושה את התורה ואין עושה רצון אביו שבשמים על אחת כמה וכמה שלא יחוס המקום מלבערו מן העולם.

רבן יוחנן בן זכאי אומר:
הרי הוא אומר: אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך וגו' - אבנים שמטילות שלום בעולם.
והלה דברים קל וחומר: ומה אם האבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הכתוב: לא תניף עליהם ברזל, העושה שלום בין איש לאשתו בין איש לאיש בין איש לאשה בין עיר לעיר בין מדינה לחברתה על אחת כמה וכמה, שאין בא פורעניות עליו.

ר' שמעון בן אלעזר אומר:
הברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אין בדין שיניף המקצר על המאריך.

ואיש אשר יקח את אחותו -
איש - פרט לקטן.

אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו -
אין לי אלא בת אביו לא בת אמו, בת אמו ולא בת אביו, אחותו מן האב ומן האם מנין?
תלמוד לומר: אחותו מכל מקום, עד שלא יאמר יש לי בדין: אם חייב על אחותו מאב שלא מאם ומאם שלא מאב, קל וחומר מן האב ומן האם, אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: אחותו - ללמדך שאין עונשין מן הדין.

אמר עולא מנין להתראה מן התורה?
שנאמר: ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה - אטו בראיה תליא מלתא?
אלא עד שיראוהו טעמו של דבר, אם אינו ענין לכרת תנהו למלקות.

דבי חזקיה תנא:
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה - שהתרו בו ועדיין הוא מזיד.

דבי ר' ישמעאל תנא:
המוצאים אותו מקושש עצים - שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.

דבי רבי תנא:
על דבר אשר ענה - על עסקי דבור. וצריכי.
דאי כתב רחמנא באחותו, הוה אמינא: חייבי מלקיות אִין חייבי מיתות ב"ד לָא, כתב רחמנא כי יזיד.
ואי כתב רחמנא כי יזיד, הוה אמינא: הני מילי סייף קיל אבל סקילה דחמירא אימא לא. ותרתי בנסקלין למה לי?
לרבי לאתויי נשרפין.
לרבנן, מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
וליכתוב רחמנא בנסקלין וליתו הנך וליגמרו מיניה?
הכא נמי מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.

וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא -
שיהו שניהם מזידים.

חסד הוא -
שמא תאמר קין נשא אחותו?!
תלמוד לומר חסד הוא ועולם מתחלתו לא נברא אלא בחסד, שנאמר: אמרתי עולם חסד יבנה.

ונכרתו לעיני בני עמם -
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ערות אחותך בת אביך או בת אמך.
אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו, בת אמו ולא בת אביו, מן האב ומן האם מנין?
תלמוד לומר: אחותך מכל מקום, עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הזהיר על אחותו מאב שלא מאם ומאם שלא מאב קל וחומר מן האב ומן האם, אלא אם אמרת כן הזהרת מן הדין, לכך נאמר אחותך, ללמדך שאין מזהירין מן הדין.
אי אחותך יכול אפילו שפחה ואפילו נכרית?
תלמוד לומר: בת אשת אביך.
אי בת אשת אביך אפילו מאיש אחר?
תלמוד לומר: מולדת אביך.
אם כן למה נאמר מולדת בית או מולדת חוץ?
בין שאומר לו קיים בין שאומר לו הוצא.

ואיש אשר ישכב את אשה דוה -
א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי:
מנין שאין אשה טמאה עד שיצא מַדְוֶה דרך ערותה?
שנאמר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו'.
איש - פרט לקטן.

אשר ישכב את אשה דוה -
אין דוה אלא נדה, שנאמר: והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה מכל מקום.

וגלה את ערותה את מקורה הערה -
מגיד הכתוב שעשה בה מערה כגומר, שאר כל עריות מנין?
אמרת: מה נדה ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת עשה בה מערה כגומר, אף כל ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת נעשה בה מערה כגומר?!
לא, אם אמרת בנדה שיש לה טומאה לפיכך עשה בה מערה כגומר, תאמר בשאר כל עריות שאין להן טומאה לפיכך לא נעשה בהן מערה כגומר. שאין תלמוד לומר: כי את שארו הערה, הרי אתה דן בבנין אב מבין שניהם:
לא ראי נדה כראי אחות האב ולא ראי אחות האב כראי נדה, הצד השוה שבהן שהן ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ועשה בה מערה כגומר, אף כל ערוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת נעשה בה מערה כגומר.

ונכרתו שניהם מקרב עמם -
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר:
ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה.

וערות אחות אמך ואחות אמך ואחות אביך לא תגלה -
אחות אמך בין מאב בין מאם, אחות אביך בין מאב בין מאם. או אינו אלא אחות אמך מאב ולא מאם, ואחות אביך מאב שלא מאם.
והדין נותן: הואיל ואסר אשת אחי אביו ואסר אחות אמו ואחות אביו, מה אשת אחי אביו מן האב לא מן האם אף אחות אמו ואחות אביו מן האב שלא מן האם?
תלמוד לומר: וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה - בין מאב בין מאם.

כי את שארו הערה -
לענין שאמרנו עונם ישאו - עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך הוא ערות אחות אמך היא.

איש - פרט לקטן.

אשר ישכב את דודתו -
באשת אחי אביו הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא באשת אחי אמו?
תלמוד לומר: ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא.
נאמר כאן דדתו,
ונאמר להן דודתך,
מה דודתך האמור להלן באשת אחי אביו הכתוב מדבר,
אף דודתו האמור כאן באשת אחי אביו הכתוב מדבר.
אתה אומר באשת אחי אביו הכתוב מדבר או אינו אלא באשת אחי אביו ואפילו מאמו?
והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו ואסר אשת אחי אביו, מה אחות אמו ואחות אביו בין מאב בין מאם אף אשת אחי אביו בין מאב בין מאם.

ועוד קל וחומר: ומה אם במקום שהותר מכלל אשת אחיו מאביו אסר מכלל אשת אחיו מאמו, מקום שלא הותר מכלל אשת אחי אביו מאביו אינו דין שלא נתיר מכלל אשת אחי אביו מאמו?!
תלמוד לומר: ערות דודו.
נאמר כאן דודו,
ונאמר להלן דודו,
מה להלן במשפחת אביו הכתוב מדבר,
אף דודו האמור כאן במשפחת אביו הכתוב מדבר.

חטאם ישאו ערירים ימותו -
אם יש להם בנים - קוברין את בניהן, אם אין להם בנים - מתים בלא בנים, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא.

איש -
פרט לקטן.

אשר יקח את אשת אחיו -
באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר.
או אינו אלא אפילו באשת אחיו מאמו?
והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו ואסר אשת אחיו, מה אחות אמו ואחות אביו בין מאב בין מאם אף אשת אחיו בין מאב בין מאם?
תלמוד לומר: נדה היא, לא אמרתי אלא באשת אח שיהא כנדה.
מה נדה יש לה איסור ויש לה היתר, אף אשת אח שיש לה איסור ושי לה היתר.
איזו היא שיש לה איסור ויש לה היתר?
זו אשת אחיו מאביו, אם יש לו בנים - אסורה, אין לו בנים - מותרת.

ערות אחיו גלה ערירים יהיו -
אם יש להן בנים - קוברין את בניהם, אם אין להם בנים - מתים בלא בנים, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכו'.
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא.

ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם -
ליתן שמירה ועשיה לחקים,
וליתן שמירה ועשיה למשפטים.

ולא תקיא אתכם הארץ -
א"י אינה כשאר כל הארצות, אינה מקיימה עוברי עבירות.
משלו משל למה הדבר דומה?
לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו אלא מקיאו.
כך א"י אינה מקיימת עוברי עבירה.

אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה -
איני מביא אתכם שמה אלא על מנת לירש לא ככנעניים שהיו שומרי המקום.

ולא תלכו בחקות הגוי -
אלו מצרים.

אשר אני משלח מפניכם -
אלו כנעניים.

כי את כל אלה עשו -
מלמד שהיו כנעניים שטופים בדברים האלה ואיני מגלה אותם אלא על ידי הדברים האלה.

ואקוץ בם -
כאדם שהוא קוֹוֵט במזונו.

ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם -
אתם באים ירושים אותה, שאתם פתחתם תחלה.
וכן הוא אומר: גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום.

ואני אתננה לכם לרשת אותה -
עתיד אני שאתננה לכם ירושת עולם.
שמא תאמרו: אין לך שתתן לנו אלא של אחרים, והלא שלכם היא, אינה אלא חלקו של שם ואתם בנים של שם, והן אינם אלא בני חם, מה טיבן בתוכה?!
אלא שהן שומרין אותה עד שתבואו.

אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים -
ראו כמה ביניכם לבין העכו"ם, אחד מן העכו"ם מקשט את אשתו ומוסרה לאחר וכו'.

והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה -
אין צריך לומר בין פרה לחמור הלא כבר מפורשין, אם כן למה נאמר: בין הבהמה הטהורה לטמאה, בין טהורה לך בין טמאה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו.
וכמה הוא בין רובו לחציו?
מלא השערה.

ובין העוף הטמא לטהור -
בין טרפה פסולה לטרפה כשרה.

ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש באדמה אשר הבדלתי לכם לטמא -
לאיסור.

אמר רב יהודה אמר רב:
אכילת שרצים לוקה עליהם בכזית. מאי טעמא?
אכילה כתיבא בהו.

והא תני רבי יוסי ברבי חנינא קמיה דרבי יוחנן:
והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' -
פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה,
מה טומאה בכעדשה,
אף אכילה בכעדשה.
וקלסיה רבי יוחנן.
לא קשיא, כאן במיתתן כאן בחייהן.

א"ל אביי: והא רב נמי אמתניתין קאי?
מתניתין כל השרצים קאמר אפילו במיתתן, (לא דאיכא פורתא מהאי ופורתא מהאי).
א"ל רב יוסף: ההוא דיוקא דילך הוא, רב שמעתא בעלמא קאמר, וקלסיה ר' יוחנן.
מיתיבי: האברין אין להן שעור, אפילו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין.

וא"ר יוחנן:
אין לוקין עליהם אלא בכזית.

אמר רבא: במובדלין דבר הכתוב.

א"ל רב אדא בר אהבה לרבא:
אלא מעתה בהמה נמי ליפלגו בין מובדלת שאינה מובדלת?
א"ל: כי אקיש להו רחמנא לבל תשקצו [אבל לשעורין לא].

והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' -
כשם שאני קדוש,
כך אתם היו קדושים,

כשם שאני פרוש,
כך אתם היו פרושים.

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי -
אם מובדלים אתם מן העמים - הרי אתם שלי, ואם לאו - הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבבל וחבריו.

אמר רבי אלעזר בן עזריה:
מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבא על הערוה, אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי?
תלמוד לומר: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי - נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים.

איש או אשה -
אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות קטן וקטנה טומטום ואנדרוגינוס?
תלמוד לומר: ואיש או אשה.

כי יהיה -
ולא הנשאל בהן.
אוב - זה פיתום המדבר משחיי.
ידעוני - המדבר בפיו.
הן עצמן בסקילה והנשאל בהן באזהרה.

באבן ירגמו אותם דמיהם בם -
זה בנה אב לכל דמיהם [בם] האמור בתורה שיהא בסקילה.

אמר ליה רבי זירא לאביי:
שאר הנסקלין דלא כתיב בהן סקילה דגמירי מאוב וידעוני, במאי גמירי?
במות יומתו גמירי, או בדמיהם בם גמירי?
אמר ליה: בדמיהם בם גמירי, דאי במות יומתו גמירי דמיהם בם למה לי?
אלא מאי מדמיהם גמירי, מות יומתו למה לי?
כדתניא: מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו וכו'.
ואי במות יומתו גמירי מאי קשיא ליה?
אילימא אשת איש קשיא ליה, למיתי למיגמר מות יומת מאוב וידעוני, מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה.
מדאמר רחמנא ארוסה בסקילה מכלל דנשואה לאו בסקילה. אלא מכה אביו ואמו קשיא ליה (ליתא) [למיתי] למיגמר מות יומת מאוב, אדגמירת מאוב וידעוני נגמור מאשת איש דאי אתה רשאי למושכה להחמיר אלא להקל עליה!
אמר ליה: שאר הנסקלין גופייהו קא קשיא ליה, דאי במות יומתו גמירי מאוב וידעוני נגמור מאשת איש. אוב וידעוני בכלל בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו?
להקיש אליהן ולומר לך כו' (כתוב למעלה ברמז שמ"ז).

ואבדיל אתכם מן העמים -
ר' ברכיה בשם ר' אבהו:
אלו אמר: ואבדיל עמים מכם לא היתה תקומה לאומות העולם, אלא ואבדיל אתכם כזה שבורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר, אבל כשהוא בורר את הרע מתוך היפה שוב אינו בורר.

א"ר לוי:
כל מעשיהם של ישראל מובדלים מאומות העולם: בחרישתם, ובזריעתם, ובקצירתם, ובעמורם, ובדישתם, בגרניהם, ביקביהם, במנינם, ובחשבונם.

בחרישתם - לא תחרוש בשור ובחמור.
בזריעתם - לא תזרע כרמך כלאים.
בקצירתם - ולקט קצירך לא תלקט.
בעמורם - ושכחת עומר בשדה.
בדישתם - לא תחסום שור בדישו.
בגרניהם ביקביהם - העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך.
במנינם ובחשבונם - שיהו אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה, שנאמר: החדש הזה לכם.