צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן -
(כל הדא פרשה כתובה בריש פרשת ואתה תצוה).

מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד -
מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: וישם את המנורה באהל מועד נכח השלחן, אין אנו יודעין אם סמוכה לפרוכת אם סמוכה לפתח, כשהוא אומר: מחוץ לפרוכת העדות הוי סמוכה לפרוכת יותר מן הפתח.

(לפני ה' - שלא יתקן מבחוץ ויכניס).
תמיד - אף בשבת.
תמיד - אף בטומאה.

על המנורה הטהורה -
על טהרה של מנורה, שלא יסמכנה בקיסמין ובצרורות.

יערוך את הנרות לפני ה' -
שלא יתקן בחוץ ויכניס.

רבי אמי שאל את רבי שמואל בר נחמן:
בשביל ששמעת עליך שאתה בעל אגדה, מהו דכתיב: צדקתך אלהים עד מרום?
א"ל: כשם שהתחתונים צריכין צדקה אלו מאלו כך העליונים צריכין צדקה אלו מאלו, הדא הוא דכתיב: ויאמר אל האיש לבוש הבדים וגו'.
אשר עשית גדולות - אלו שני מאורות הגדולים, שנאמר: ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים.
אלהים מי כמוך - [מי כמוך] בעליונים, מי כמוך בתחתונים,
מי כמוך שאתה כובש על מדת הדין ואתה מאיר לעליונים ולתחתונים ולכל באי עולם, ואתה מתאוה לאורן של ישראל, הדא הוא דכתיב: צו את בני ישראל ויקחו אליך.

רבי יצחק פתח:
צרופה אמרתך מאוד - כצורף הזה שמכניס את הזהב לכור שנים ושלשה פעמים עד שהיא מזקקו, כך פרשה זו נאמרה ונשנית ונשתלשת.
והרי דברים קל וחומר: ומה פרשה קטנה של תורה נאמרה ונשנית ונשתלשת, שאר פרשיותיה על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב: צו את בני ישראל.

דבר אחר:
צו את בני ישראל -
הדא הוא דכתיב: תקרא ואנכי אענך. כמא דאת אימא: אז תקרא וה' יענה,
למעשה ידך תכסוף - תתחמד כמאן דאמר: כי נכסוף נכספתה.
אמר איוב לפני הקב"ה: רבונו של עולם, העליונים והתחתונים ברשותך, למעשה ידך תכסוף - תשגיח למעשה ידיך, הוי צו את בני ישראל.

בר קפרא פתח:
כי אתה תאיר נרי -
אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי, ונרי בידך.
נרך בידי, שנאמר: נר ה' נשמת אדם,
נרי בידך, להעלות נר תמיד.
אמר הקב"ה: אתה הארת נרי ואני מאיר נרך.
מזכות יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד, אנו נצולין (מן מסדרתם) מאותה שכתוב בה: כי ערוך מאתמול תפתה.
בזכות להעלות נר תמיד אנו זוכין להקביל נרו של מלך המשיח.
מה טעם?
שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי.

סלת ואפית -
העומר - היה מנופה בשלש עשרה נפה,
ושתי הלחם, בשתים עשרה, עשרה,
ולחם הפנים, באחת עשרה.

ר' שמעון אומר:
לא היה לו קצבה אלא סלת מנופה כל צרכה.

סולת ואפית -
מלמד שניקחה סולת.
ומנין שאפילו חטין?
תלמוד לומר: ולקחת.
יכול אף שאר מנחות כן?
תלמוד לומר: אותה מפני החסכון.
מאי החסכון?
התורה חסה על ממונן של ישראל.

שתי הלחם נלושות אחת אחת ונאפות אחת אחת. לחם הפנים נלושות אחת אחת ונאפות שתים שתים.

מנא הני מלי?
דתנו רבנן:
יהיה החלה האחת מלמד שנילושות אחת אחת כו'.
מנין שאפייתן שתים שתים?
תלמוד לומר: ושמת אותם.
יכול שאף שתי הלחם כך?
תלמוד לומר: אותם.
האי אותם [הא] אפיקתיה, אם כן לימא קרא ושמתם מאי ושמת אותם?
שמע מינה תרתי.

תנו רבנן:
ושמת אותם -
בדפוס. שלשה דפוסין היו, נותנה בדפוס ועדין הוא בצק. וכמין דפוס היה לה בתנור וכשהוא רודה נותנה לדפוס כדי שלא תתקלקל. ולהדרא לדפוס קמא, כיון דאפי לה נפחה.
אלו נאמר: שתים עשרה ולא נאמר שש הייתי אומר אחת של ארבע ואחת של שמונה, לכך נאמר שש.
ואלו נאמר: שתים מערכות שש המערכת ולא נאמר שתים עשרה הייתי אומר שלש של שש שש, לכך נאמר שתים עשרה.
ואלו נאמר: שתים עשרה, יכול ארבע ארבע?
תלמוד לומר: שתים מערכות שש המערכת.
הא שיאמרו שלש מקראות אלו לא למדנו. הא כיצד?
נותן שתי מערכות של שש שש ואם נתן אחת של ארבע ואחת של שמונה לא יצא.
שתים של שבע.

רבי אומר:
רואין את העליונות כאלו אינם. והא בעינן על.
רבי לטעמיה דאמר על בסמוך, דתניא ונתת על המערכת וכו'.

על השלחן הטהור –
תנן התם: משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה. כיצד?
מטבילין כל הכלים שהיו במקדש ואומר להם הזהרו שלא תגעו בשלחן.

תנא: הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה.
ותנא דידן: אמאי לא תני מנורה. בשלחן כתיב ביה תמיד, במנורה לא כתיב בה תמיד.
ואידך כיון דכתיב ואת המנורה נכח השלחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי.
ואידך, ההוא מיבעי ליה לקבוע לו מקום, ותיפוק ליה דהוי כלי הנעשה (לטלטל ולצאת)[לנחת] ואין מקבל טומאה דאיתקש לשק, מה שק מיטלטל מלא וריקן כו', האי נמי מיטלטל מלא וריקן.

דאמר ריש לקיש:
מאי דכתיב: על השלחן הטהור?
מכלל שהוא טמא והלא כלי העשוי לנחת הוא אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין להם לעולי רגלים, ואומר להם: ראו חבתכם לפני המקום שסילוקו שוה כסידורו.

דא"ר יהושע בן לוי:
נס גדול (היה) [נעשה] בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו, שנאמר: לחם חם ביום הלקחו.

ונתת על המערכת -
על בסמוך (כתוב למעלה ברמז תרמ"ד).

מאת בני ישראל ברית עולם -
(כתוב למעלה ברמז תנ"ד).

על השלחן הטהור -
על טהרו של שלחן, שלא יהו סניפין מגביהין הלחם מעל גבי השלחן.
ארבעה סניפין של זהב היו שם מפוצלין מראשיהן שהיו סומכין בהן שנים לסדר הזה ושנים לסדר כ"ח קנים כחצי קנה חלול י"ד לסדר הזה וי"ד לסדר הזה.

ונתת על המערכת -
יכול מערכה אחת?
נאמרה כאן מערכת,
ולמעלה נאמרה מערכת,
מה מערכת האמורה למעלה תופס מערכות,
אף מערכות האמורה כאן תופס שתי מערכות.

לבונה זכה -
שתהא ברורה.

והיתה ללחם לאזכרה -
חובה ללחם והיתר ללחם מלמד שמעכבת ופוסלת ומפלגת את הלחם,

והיתה ללחם -
אינה על גבי הלחם אלא נותנה לבזיכין שיש להן שולים ונותנן על גבי (הלחם) [השלחן] כדי שלא יבצעו את הלחם.

לאזכרה -
רבי שמעון אומר:
נאמרה כאן אזכרה,
ונאמרה להלן אזכרה,
מה אזכרה האמורה להלן מלא קומצו,
אף כאן מלא קומצו.
מלמד שטעונה שני קומצין, מלא קומץ לסדר הזה ומלא קומץ לסדר הזה.

ביום השבת -
ביום השבת עורך חדשה ובשבת מקטיר ישנה.

יערכנו -
אין עורך את הקנים עמו בשבת אלא נכנס מערב שבת ושומטן ונותנן לארכו של שלחן.
כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית חוץ מן הארון. ואחר שבת נכנס וסודרן שלשה תחת כל חלה וחלה, שנים תחת העליונה (ואף על פי) [לפי] שאין עליה משאוי.

מאת בני ישראל -
מרצון ישראל.

ברית עולם -
ממי שהברית שלו.

והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש -
מלמד שאכילתה במקום קדוש.
אין לי אלא אכילתה במקום קדוש, מנין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש?
תלמוד לומר: כי קדש קדשים.
יכול אף שתי הלחם שתהא לישתן ועריכתן במקום קדוש?
תלמוד לומר: קדש קדשים.

רבי יהודה אומר:
כל מעשיהם בקדש.

רבי שמעון אומר:
לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פאגי. הוא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות.

לו - יכול לו לבדו?
תלמוד לומר: ולבניו.
יכול לבניו ולא לו?
תלמוד לומר: לו ולבניו. הא כיצד?
לאהרן תחלה ואחר כך לבניו.
לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת, אף בניו כהנים גדולים אוכלין שלא במחלוקת.

מאשי ה' -
אין להם אלא אחר מתן האישים.

חק עולם -
לבית העולמים.

ההוא קיסר דהוה סגי ליהודאי אמר להו: לחשיבי דמלכותא מי שעלתה לו נימא ברגלו יקטענה ויחיה, או ינחנה ויצטער?
א"ל יקטענה ויחיה.
א"ל קטיעא בר שלום:
חדא דלא מצית מכלת להן לכולן דכתיב: כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, מאי קאמר אלימא דבדרתינהו בארבע רוחות השמים לימא בארבע?
אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוח כך אי אפשר לעולם בלא ישראל.
ועוד קרו לך מלכות קטיעא.
א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא שרו ליה לקמוניא חלילא, כד נקטי ליה ואזיל א"ל: הוא מטרוניתא ווי לה לאלפא דאזלא בלא מכסא נפל על רישא דערלתיה וקטעה בשניה אמר מיכסאי חלפית ועברית.
כי שדו ליה אמר: כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו, יצא רבי עקיבא ודרש: והיתה לאהרן ולבניו - מחצה לו מחצה לבניו.
יצתה בת קול ואמרה: קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא.
בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.

מאשי ה' חק עולם -
שני סדרין מעכבין זה את זה.
כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כ"ג שהן באות שתים עשרה, דברי רבי יהודה.

ר' מאיר אומר:
כולן באות י"ב חוץ מחלות תודה והניזירות שהן באות עשר עשר.
לחם הפנים בהדיא כתיב ביה: חביתי כהן גדול אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן?
גמר מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר.
ולילף מלחם הפנים מה להלן י"ב אף כאן י"ב, מסתברא מלחמי תודה הוה ליה למילף, שכן יחיד שמתנדב שמן נפסל שלא בשבת ושלא בטומאה, אדרבה מלחם הפנים הוה ליה למילף כו' שכן עשרון כלי הקדש ולבונה מצה ועצם הגשה ואישים והני נפישן. הדיוט עדיף ליה.

רבי מאיר אומר:
כולן באות י"ב [מאי קסבר] אי סבירא ליה דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בבנין אב, יליף מחביתי כהן דנפישן.
ואי סבירא ליה דדבר הלמד בגזרה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב, יליף מלחם הפנים קודש מקודש עדיף ליה. חוץ מלחמי תודה ונזירות לחמי תודה דבהדיא כתיב בהן, נזירות דאמר מר: שלמים לרבות שלמי נזיר:

ויצא בן אשה ישראלית -
כתיב: גם במדעך מלך אל תקלל - מלכו של עולם אל תקלל.
ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר - עשירו של עולם. כי עוף השמים יוליך את הקול.

ר' לוי אומר:
יש קול יוצא לטובה ויש קול יוצא לרעה.
יש קול יוצא לטובה - וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי.
מהו?
היטיבו אשר דברו.

רבי חייא בר אבא ובר קפרא,
חד אמר:
הטבה כהטבת נרות.

וחד אמר:
כהטבת קטורת.

יש קול יוצא לרעה - וישמע ה' את קול דבריהם ויקצוף.
אמר הקב"ה: לכם הוא קצפון ולי אין קצפון.
אשר נשבעתי באפי - נשבעתי באפי וחוזר אני בי.
אם יבואון אל מנוחתי - למנוחה זו אין באין אבל באין אל מנוחה אחרת.
ובעל כנפים יגיד דבר.

אמר רבי אבין:
בשעה שהאדם ישן:
הגוף אומר לנשמה,
והנשמה אומרת לנפש,
והנפש אומרת למלאך,
והמלאך אומר לכרוב,
והכרוב אומר לבעל הכנפים,
ובעל הכנפים יגיד דבר לפני מי שאמר והיה העולם.

דבר אחר:
גם במדעך - זה משה וכו',
כי עוף השמים יוליך את הקול - שטס כעוף ועולה לשמים.
ובעל כנפים - שהוגד לו מסיני הוצא את המקלל.

ויצא בן אשה ישראלית -
רבי לוי אמר:
יצא מעולמו כדבר אחר: ויצא איש הבינים.

רבי ברכיה אמר:
מפרשה של מעלה יצא, דכתיב: ולקחת סלת דרכו של מלך לאכול פת חמה, שמא צוננת כההיא
דתמן תנינן: לחם הפנים לא פחות מתשעה ולא יותר מאחד עשר וכו',

תני רבי חייא:
(ממנו יצא) [מפרשת] יוחסין יצא שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן.
אמר להן: מבנות דן אני.
אמרו לו: הכתיב: איש על דגלו באותות לבית אבותם כו'.
נכנס לבית דינו שלמשה ויצא מחוייב, עמד וגדף.

והוא בן איש מצרי -
אף על פי שלא היו ממזרין באותה שעה, זה היה ממזר (כתוב בפסוק: ויפן כה וכה וירא כי אין איש).

דבר אחר:
ויצא בן אשה ישראלית -
הדא הוא דכתיב: גן נעול אחותי כלה וגו'.

א"ר פנחס:
גן נעול - אלו הבתולות,
גל נעול - אלו הבעולות,
מעין חתום - אלו הזכרים.
שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל הנשים בזכותה.
יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו כל האנשים כולם בזכותו.

אמר רבי חייא בר אבא:
כדאי הוא גדר ערוה שיגאלו ישראל בזכותו ממצרים, שנאמר: שלחיך פרדס רמונים שלוחיך כמאן דאמר: ויהי בשלח פרעה.

רבי הונא בשם בר קפרא:
בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים:
על ידי שלא שינו את שמם,
ולא שינו את לשונם,
ועל ידי שלא אמרו לשון הרע,
ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה.

לא שינו את שמם - ראובן ושמעון נחתין וראובן ושמעון סלקין.
על ידי שלא שינו את לשונם - כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש.
ועל ידי שלא אמרו לשון הרע – שנאמר: דבר נא באזני העם.
אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלם כל שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שגילה את הסוד, ולא נמצא אחד מהן שהלשין על חברו.
ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה - תדע לך שהוא כן, אחת היתה ופירסמה הכתוב: ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן.

שלומית -
רבי לוי אמר:
דהות פטפטה שלם עולך שלם עליכון.

בת דברי -
ר' יצחק אמר:
שהביאה דבר על בנה.

למטה דן -
גנאי לו גנאי לאמו גנאי למשפחתו גנאי לשבטו שיצא ממנו (כתוב ברמז ש"צ וברמז תי"א).

ויצא בן אשה ישראלית -
רבי יוסי אומר:
המצריים היו טמאים ומטמאים, אמרו ביריה בן בנו של דן נשא אשה משבטו שלומית בת דברי למטה דן באותו הלילה באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו ובאו על אשתו והרת והולד הולך אחר הזרע אם מתוק מתוק ואם מר מר, והתחיל מחרף ומגדף שנאמר: ויקב בן האשה.
מאין יצא?
מבית דינו של משה, שבא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן.
אמרו לו: מה טיבך שאת נוטע אהלך בתוך בני דן?
אמר להן: מבנות דן אנכי.
אמרו לו: הכתיב: איש על דגלו באותות לבית אבותם.
נכנס לבית דינו שלמשה ויצא חייב ועמד וגידף.

והוא בן איש מצרי -
אף על פי שלא היו ממזרין באותה שעה הוא היה ממזר.

בתוך בני ישראל -
מלמד שנתגייר.

וינצו במחנה -
על עסקי המחנה.

בן הישראלית ואיש הישראלי -
זה שכנגדו.

ויקב בן האשה הישראלית את השם -
זה שם (המיוחד) [המפורש] ששמע מהר סיני.

ויקלל -
אינו אומר ויברך כמה שנאמר: ברך נבות אלהים ומלך אלא וקילל, מלמד שאין הורגין בכנוי. המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם.

אמר רבי יהושע בן קרחה:
בכל יום דנין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין לא היו הורגין בכנוי אלא מוציאים את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו: אמור מה ששמעת בפירוש הוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקרעין ולא מאחין, והשני אומר אף אני כמוהו, ושלישי אומר אף אני כמוהו.
תנא עד שיברך שם בשם מנא הני מילי?
אמר שמואל:
דאמר קרא: ונוקב שם בנקבו שם.
ממאי דהאי ונוקב לישנא דברוכי הוא דכתיב: מה אקב לא קבה אל. ואזהרתיה מהכא: אלהים לא תקלל. אימא מיברז נמי הוא דכתיב: ויקב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא: ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לה' אלהיכם, בעינא שם בשם וליכא.
ואימא דמנח שני שמות אהדדי וברז ליה, ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא.
ואימא דחיק שם אפומא דסכינא וברזי, ההוא חורפא דסכינא הוא דברז.
ואימא פרושי שמו הוא כדכתיב: ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות ואזהרתיה מהכא: את ה' אלהיך תירא, חדא דבעינן שם בשם וליכא ועוד הויא ליה אזהרת עשה ולא שמה אזהרה.
ואיבעית אימא אמר קרא: ויקב ויקלל למימר דנוקב קללה הוא, ודלמא דעבד תרוייהו, לא סלקא דעתך דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הנוקב והמקלל שמע מינה חדא היא. אין העדים צריכין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו.

ויביאו אותו אל משה -
ולא הביאו מקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד.

ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן -
גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו גנאי למשפחותו שזה יצא ממנו.
כנגדו אומר: ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן - שבח לאביו שבח למשפחתו שבח לשבט שזה יצא ממנו.

ויניחו אותו במשמר -
ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד.

לפרוש להם על פי -
ולהלן הוא אומר: כי לא פורש מה יעשה לו.
להלן יודעין שחייב מיתה, שנאמר: מחלליה מות יומת, אבל אין יודיען באיזה מיתה ימות וכאן הוא אומר: לפרוש להם על פי ה', אין יודעין אם חייב מיתה אם לאו.
ראויה פרשת מגדף ליכתוב אלא שנתחייב מקלל ונאמרה על ידו, ללמדך שמגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי.

הוצא את המקלל -
בית הסקילה היתה חוץ לשלש מחנות.
מנא הני מילי?
דתנו רבנן:
הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות.
או אינו אלא חוץ למחנה אחת?
נאמר כאן אל מחוץ למחנה,
ונאמר בפרים הנשרפים מחוץ למחנה,
מה להלן חוץ לשלש מחנות,
אף כאן חוץ לשלש מחנות.
והתם מנלן דתנו רבנן: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות.
או אינו אלא חוץ למחנה אחת?
כשהוא אומר: אל מחוץ למחנה בפר העדה שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר: ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון ליתן לו מחנה שניה.
וכשהוא אומר: אל מחוץ למחנה בדשן, שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר על שפך הדשן ישרף, ליתן לו מחנה שלישית.
ולילף משחוטי חוץ, מה להלן חוץ למחנה אחת,
אף כאן חוץ למחנה אחת.
מסתברא מפרים הוה ליה למילף שכן הוציא אל מחוץ למחנה מכשיר ומכפר. אדרבה משחוטי חוץ הוה ליה למילף, שכן אדם חוטא בשנות פגול. מכשיר ממכשיר עדיף ליה.

רב פפא אמר:
משה היכא הוה יתיב במחנה לויה, ואמר ליה רחמנא הוצא את המקלל ממחנה לויה.

ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה -
חוץ למחנה ישראל.
האי מיבעי ליה לעשייה, עשייה בהדיא כתיבא ובני ישראל עשו. אלא מעתה וירגמו אותו מאי עביד ליה?
ההוא מיבעי ליה לכדתניא: וירגמו אותו - אותו בלא כסותו.
אבן - שאם מת באבן אחד יצא.
ואיצטריך למיכתב אבן ואיצטריך למיכתב אבנים.
דאי כתב רחמנא אבן היה אמינא היכא דלא מת בחדא לא נייתי אחריני וניקטליה כתב רחמנא אבנים.
ואי כתב רחמנא אבנים הוה אמינא מעיקרא נייתי תרתי כתב רחמנא אבן.
והא האי תנא נאמר קאמר. הכי קאמר אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גזרה שוה והשתא דנאמר קרא גזרה שוה לא צריך.

הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה -
מלמד שבית דין מבפנים ובית סקילה מבחוץ.

וסמכו השומעים -
אלו העדים.
כל השומעים - אלו הדיינין.
ידיהם - כל יחיד ויחיד.
את ידיהם על ראשו - סמכו את ידיהם עליו, אמרו לו: דמך על ראשך שאתה גרמת לך.

וירגמו אותו -
ולא כסותו.
העדה - וכי כל העדה רוגמין? ומה תלמוד לומר: העדה?
במעמד כל העדה.
יכול הוראת שעה היתה?
תלמוד לומר: ואל בני ישראל תדבר לאמר - יהא מנהג לדורות.
האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה דאמר קרא: ורגמו אותו מאי אות?
אילימא אותו ולא אותה והכתוב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא. אלא אותו בלא כסותו, הא אותה בכסותה (כתוב ברמז תרכ"ז).

תנו רבנן:
האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו והאשה שני פרקים בין מלפניה בין מלאחריה מפני שכולה ערוה, דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:
האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא: ורגמו אותו מאי אותו?
אילימא אותו ולא אותה, והכתיב: והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא אלא אותו בלא כסותו, הא אותה בכסותה.

רבי יהודה אומר:
תנו בלא כסותו לא שנא איש ולא שנא אשה למימרא דרבנן חיישי להרהורא.
ורבי יהודה, לא חייש והא איפכא שמעינן להו דתנן: הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה וסותר את שערה.

ר' יהודה אומר:
אם היה לבה נאה לא היה מגלחו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו.
התם טעמא מאי שמא תצא מבית דין זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה הכא הא מקטלה.
וכי תימא אתי לאגרויי באחרנייתא. נמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות.
דרבנן אדרבנן לא קשיא, אמר קרא: ונוסרו כל הנשים הכא אין לך יסור גדול מזה.
וכי תימא לי עבד בה תרתי. אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה.

תנו רבנן:
איש, מה תלמוד לומר איש איש?
לרבות הנכרים שמוזהרין על עריות כישראל ואין נהרגין אלא בסייף, שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בסייף.
והא מהכא נפקא מהתם נפקא ה' זו ברכת השם.

אמר ר' יצחק נפחא:
לא נצרכה אלא לרבות את הכנויין ואילבא דר' מאיר.
דתניא: איש איש כי יקלל אלהיו, מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר: ונוקב שם ה' מות יומת? לפי שנאמר: נוקב שם ה' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את הכנויין?
תלמוד לומר: איש איש כי יקלל אלהיו, מאי טעמא דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים:
על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה.
ופליגי דרבי מיישא דאמר: בן נח שברך את השם בכנוי פטור.
לרבנן חייב מאי טעמא?
אמר קרא: כגר כאזרח גר הוא דבעינן בנקבו שם אבל נכרים אפילו בכנוי.

ור' מאיר, האי כגר כאזרח מאי עביד ליה?
מיבעי ליה כגר כאזרח הוא דבסקילה אבל נכרים בסייף סלקא דעתך אמינא הואיל ואתרבו אתרבו קא משמע לן.

ור' יצחק נפחא אליבא דרבנן האי כגר כאזרח מאי עביד ליה?
כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל נכרים לא בעינן שם בשם.
איש איש למה לי?
דברה תורה כלשון בני אדם.

אמר רב אחא בר יעקב:
אינו חייב עד שיברך שם כן ד' אותיות לאפוקי שם בן שתים דלא. עומדין מנלן?
דאמר קרא: ואהוד בא אליו וגו' ויקם מעל הכסא.
והלא דברים קל וחומר: ומה עגלון שהוא עובד אלילים ולא ידע אלא בכנוי עמד. ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה.
קוריען מנלן?
דכתיב: ויבא אליקים ושבנא הסופר אל חזקיהו קרועי בגדים.
ולא מאחין מנלן?
אתיא קריעה מאלישע, שנאמר: ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר: ויקרעם לשנים איני יודע שהן קרעים, מה תלמוד לומר: קרעים?
מלמד שהן קרועים והולכים לעולם.

תנו רבנן:
אחד השומעין ואחד השומע מפי שומע חייב לקרוע והעדים אינם חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו, דכתיב: ויהי כשמוע המלך את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו, המלך קרע והם לא קרעו.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
השומע אזכרה מפי עובד אלילים איני חייב לקרוע.
ואם תאמר רבשקה?
ישראל מומר היה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל:
אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי כנוי דלא.
ופליגא דר' חייא בתרווייהו.
דאמר ר' חייא:
השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע ששם [אי] אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים. ממאן אילימא מישראל מי פקרי כולי האי. אלא מגוי מי גמירי שם המיוחד אלא בכנוי. ושמע מינה בזמן הזה הוא דלא חייב. אבל מעיקרא חייב לקרוע.

ונשא חטאו -
ר' יהודה אומר:
נאמר כאן נשיאת חטא,
ונאמר להלן נשיאת חטא האמור כאן כרת.

ונוקב שם ה' מות יומת רגים ירגמו בו כל העדה -
בעלי דבבא שלו.
גר - זה הגר.
כגר - לרבות את נשי גרים.
אזרח - זה אזרח.
כאזרח - לרבות את נשי האזרחים.

בנקבו שם יומת -
אמר ר' מנחם בר יוסי:
להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם.

איש -
להוציא את הקטן.
או איש להוציא את האשה?
תלמוד לומר: ומכה בין איש בין אשה.
אין לי אלא שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: כי יכה כל נפש בין אשה בין איש ובין קטן.
אין לי אלא איש ואשה שהכו את האיש ואיש שהכה את האשה ואת הקטן. אשה שהכתה את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר: רוצח מות יומת מכל מקום.
מה תלמוד לומר: איש?
שיכול אפילו הכה את הנפלים ובני שמונה יהא חייב?
תלמוד לומר: איש, מה איש מיוחד שהוא בן קיימא יצאו נפלים ובני ח' שאינן בני קיימא.

יכה כל נפש -
עד שיכה כל נפשו להביא שהכהו ויש בה כדי מיתה ובא אחר והמית האחרון חייב.

תנו רבנן:
הכהו י' בני אדם בעשר מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין.

ר' יהודה בן בתירה אומר:
בזה אחר זה האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו.

אמר ר' יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת.
רבנן סברי, כל נפש, עד דאיכא כולי נפש.
ור' יהודה סבר, כל נפש, כל דהו נפש.

אמר רבא:
הכל מודים בהורג את הטרפה שהוא פטור.
בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם. מר מדמי לטרפה ולא מדמי לגוסס בידי שמים משום דהאי לא עביד ביה מעשה האי עביד ביה מעשה.
ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים מאי טעמא לא מדמי ליה לטרפה?
טרפה מחתכי סימני האי לא מחתכי סימניה.
תינוק בן יום אחד ההורגו חייב שנאמר: ואיש כי יכה כל נפש אדם (כתוב ברמז שכ"ב וברמז תק"נ).

מכה נפש בהמה -
(כתוב ברמז שמ"א וברמז שכ"ח).
אלו נאמר: מכה נפש בהמה ישלם הייתי אומר מכה אדם ישלם בהמה, כשהוא אומר ישלמנה בבהמה עסקתי.

ויהא שור חייב בארבעה דברים מקל וחומר:
ומה אדם שאינו חייב בכופר חייב בארבעה דברים שור שחייב בכופר אינו דין שחייב בארבעה דברים?!
אמר קרא: איש בעמיתו ולא שור בעמיתו.

כאשר עשה כן יעשה לו -
אמר רבי אילעא:
בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין.
מכדי כתיב ועשיתים לו כאשר זמם יד ביד למה לי?
דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו?
ממון.
חובל בחברו נמי מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי?
דבר שיש בו נתינה.
ומאי ניהו?
ממון.

ומכה בהמה -
תנא רבי חזקיה:
נאמר מכה אדם,
ונאמר מכה בהמה,
מה מכה בהמה לא חלקת בו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין מתכוין בין שאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון.
אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין מתכויין בין שאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפטורו ממון.
חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטורין מלשלם.
חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר - ר' יוחנן אמר: חייב.
חייבי מיתות איתקוש חייבי מלקיות לא איתקוש.

ריש לקיש אמר: פטור.
בפירוש רבתה תורה חייבו מלקיות כחייבי מיתות.
והיכן רבתה תורה?

אמר אביי:
אתיא רשע רשע.

רבא אמר:
אתיא מכה מכה.

כי יתן מום -
אין לי אלא מום, מנין צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק?
תלמוד לומר: כאשר עשה כן יעשה לו.
מנין העביר טליתו ממנו ופרע את ראשה של אשה?
תלמוד לומר: כאשר עשה כן יעשה לו.
מנין הכהו (באחת) [כלאחר] ידו בלוח בנייר בפנקס ובטומוס שטרות שבידו?
תלמוד לומר: (ועשה) כאשר עשה כן יעשה לו.
מנין אחזו והעמידו בחמה ונשתרב אחזו והעמידו בצינה ונצטנן, אחזו והשיך בו את הכלב, אחזו והשיך בו את הנחש?
תלמוד לומר: (ועשה) כאשר עשה כן יעשה לו.
יכול אפילו אמר לו: המתן לי כאן בחמה ונשתרב. המתן לי בצינה ונצטנן. שיסה בו את הכלב ושיסה בו את הנחש?
תלמוד לומר: מום.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מעשה ביד ומוציא אני את אלו שאין מעשה ביד.
יכול סימא את עינו (יהי סומין) [יסמאו] את עינו קטע את ידו (יהו קוטעין) [יקטעו] את ידו? תלמוד לומר: מכה בהמה מכה אדם,
מה מכה בהמה בתשלומיו,
אף מכה אדם בתשלומין.
ואם נפשך לומר הרי הוא אומר ולא תקח כופר לנפש רוצח לרוצח אי את הנוטל כופר אבל נוטל אתה לאברים כופר,
ומכה אדם יומת - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ומכה אביו ואמו מות יומת, יכול לא יהא חייב עד שיכה שניהם כאחד?
תלמוד לומר: ומכה אדם יומת ואפילו אחד מהם.
יכול הכס ולא עשה בהם חבורה יהא חייב?
תלמוד לומר: מכה בהמה מכה אדם.
מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה,
אף מכה אביו ואמו עד שיעשה בהם חבורה.
יכול הכם לאחר מיתה יהא חייב?
תלמוד לומר: מכה בהמה מכה אדם.
מה מכה בהמה בחייה,
אף מכה אביו ואמו בחייהן.

משפט אחד יהיה לכם -
כדיני נפשות כך דיני ממונות.
מה דיני נפשות בדרישה וחקירה,
אף דיני ממונות בדרישה וחקירה.
אי מה דיני נפשות בעשרים ושלשה, יכול אף דיני ממונות כן?
ומה דיני נפשות (מונין) [מטין] על פי אחד לזכות על פי שנים לחובה, יכול אף דיני ממונות כן?
תלמוד לומר: עין תחת עין ריבה.
דיני ממונות בשלשה הדיוטות, משום דרבי חנינא דאמר: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר: משפט אחד יהיה לכם.
ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה?
שלא תנעול דלת בפני לוין.
אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן שנעלת דלת בפני לוין. אי הכי תרתי קתני דיני ממונות בשלשה הדיוטות גזלות וחבלות בשלשה מומחין ועוד שלשה שלשה למה לי?
אלא אמר רבא:
לעולם (הכי) [תרתי] קתני משום דרבי חנינא רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, דכתיב: בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות.
אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות אי אפשר דלית בהו חד דגמיר. אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן דנפישי יושבי קרנות.

ר' אלעזר אומר:
עדים זוממין ממונא משלמי מילקי לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו. דמתרי בהו אימת. נתרי מעיקרא אמרי אישתלין, נתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי. נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה. נתרי בהו בתוך כדי דבור או נתרי בהו מעיקרא ונרמזינהו רמוזי. וכי לא מתרין בהו לא קטלין להו מי איכא מידי דאילו אינהו בעי קטול בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא.
ואי אמרת בן גרושה וחלוצה דלאו מכאשר זמם איתרבי ליבעי התראה. אמר קרא: משפט אחד יהיה לכם - משפט השוה לכלכם.

אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן:
גר צריך שלשה משפט כתיב ביה משפט אחד יהיה לכם כגר.

וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה -
זו היא שאמרנו מלמד שבית דין מבפנים ובית סקילה מבחוץ.

וירגמו אותו -
ולא כסותו.
אבן - מלמד שאם מת באבן אחת יצא.

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה -
אף לסמיכה אף לדחיה אף לתליה אף בלא תלין נבלתו על העץ.
בעולם הזה בעונות היו נמסרין למיתה אבל לעולם הבא בלע המות לנצח ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.