וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר -
אמר אלעזר הקפר:
כתיב: שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז - העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, מה כתיב למעלה מן הענין: ושבתה הארץ, ואחר כך פרשת היובל וספרת לך שבע שבתות שנים - אם לא שמר שמיטת ויובלות או אם לא שמר אחד מהם, סוף שימכור כל אשר לו, שנאמר: וכי תמכרו ממכר וכי ימוך אחיך עד שמוכר את עצמו.
וכן אתה מוצא בימי ירמיה, בשביל שחללו את השביעית נמכרו לנכרים, שנאמר: ויעל עליהם מלך כשדים.
אמר הקב"ה למשה: ראה היאך נמכרים לנכרים בשביל שחללו את השביעית.
אמר לפניו: רבש"ע, לא כך אמרת: וכי ימוך אחיך וגו', קיים מה שקראת אותם אחי ורעי וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כשתמוט ידם לפני נבוכדנצר כביכול שכינה עמהם שנאמר: למענכם שולחתי בבלה, והחזקת בו תפוס עמהם בדין שלא יאבדו.

גר ותושב וחי אחיך עמך, אף על פי שהן נעשים גרים בבבל כו' וחי עמך.
א"ל הקב"ה: בעונותיהם אני מוכר את ביתי, שנאמר: ואיש כי ימכור בית מושב - זה ביתו של הקב"ה כו', הקב"ה אומר: וכי תשיג יד גר ותושב.
יד גר - זה נבוכדנצר,
ותושב - זה מלכות מדי,
ונמכר לגר - זה מלכות יון,
או לעקר משפחת גר - זו מלכות רביעית.
אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, למה נמסרו למלכיות הללו?
א"ל: מפני שמחללין את השביעית, שנאמר ויגל (את) השארית מן (הארץ) [החרב] וגו' עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה (עד מלאת) [למלאות] שבעים שנה.
לפיכך אמר הקב"ה למשה: רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטות ועל היובלות, הוא שאמר בסוף כל הפרשה: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' - אני הוא שעתיד ליתן לכם שכר אם תשמרו אותם ואם לאו, אני עתיד ליפרע מכם ביד המלכיות וכשתקרב שנת הגאולה אני גואל אתכם, שנאמר: כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה.
מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו בהר סיני?!
אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

כי תבואו -
יכול משבאו לעבר הירדן?
תלמוד לומר:
אל הארץ - אל ארץ המיוחדת.
יכול אפילו באו לעמון ומואב?
תלמוד לומר: אשר אני נותן לכם ולא לעמו ומואב.
ומנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות [חלקו לבתי אבות] ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, יכול יהו חייבין בשמיטה?
תלמוד לומר: שדך, עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו.
כרמך - עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו.
נמצאת אומר: כיון שעברו את הירדן נתחייבו:
בחלה ובערלה ובחדש,
הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר,
שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם,
לארבעה עשר שנה נתחייבו במעשרות,
התחילו מונין לשמיטה.
לעשרים ואחת שנה עשו שמיטה,
לששים וארבע עשו יובל.

ושבתה הארץ -
יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות?
תלמוד לומר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
אין לי אלא לזרוע ולזמור, לעדור לחרוש לנכש לכסוח מנין?
תלמוד לומר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור - כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך.
מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן?
תלמוד לומר: שדך לא וגו' כרמך לא וגו' - כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך.
מנין שאין מקרסמין (ואין מקרמין) ואין מזהמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן?
תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, אי שדך לא כרמך לא, יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא נקעים תחת הזיתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לחברו?
תלמוד לומר: לא תזרע ולא תזמור, הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו?
להקיש אליהם: מה זרע וזמיר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך -
מה תלמוד לומר?
שיכול אף שנת היובל תעלה למנין שני שבוע?
תלמוד לומר: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך.
שנת זרעים עולה למנין שני שבוע ואין שנת יובל עולה לשני שבוע.
מנין לאורז ולדוחן לפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית?
תלמוד לומר: ואספת את תבואתה בשביעית.
יכול אף על פי שלא השרישו?
תלמוד לומר: שש שנים תזרע ואספת, ששה זרעים וששה אסופין.

רבי נתן בן יוסף אומר:
מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה כונס אתה בשביעית?
תלמוד לומר: ואספת את תבואתה, אף משהביאה שליש.
ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה?
תלמוד לומר: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.

מכאן אמרו:
בנות שוח שביעית שלהן שניה, שהן עושות לשלש שנים.

רבי יהודה אומר:
הפרסיות שביעית שלהן למוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים.
אמרו לו: לא אמרו אלא בנות שוח.

שבת לה' -
כשם שנאמר בשבת בראשית: שבת הוא לה',
כך נאמר בשביעית: שבת לה'.

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור -
כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך.
באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין, מנלן?
דכתיב: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגמר שנה שנה מתשרי, דכתיב: מראשית השנה, וליגמר מניסן, דכתיב: ראשון הוא לכם לחדשי השנה?
דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים, ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים.

תנן התם:

משקין בית השלחין במועד ובשביעית.

בשלמא מועד, משום טירחא הוא, ומשום פסידא שרו רבנן, אלא שביעית, חרישה וזריעה בשביעית מי שרי?

אמר רבא:
אבות אסרה תורה, תולדות לא אסרה, דכתיב: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' וכתיב: את ספיח קצירך וגו', מכדי זמירה בכלל זריעה וזריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הילכתא כתבינהו רחמנא?
למימרא דאהני תולדות הוא דמיחייב, הא אאחרינא לא מיחייב, ולא, והתניא: שדך לא תזרע, אין לי אלא זריעה וזימור מנין לרבות המנכש וכו'?
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
וקשקוש בשביעית מי שרי?
והתניא: ובשביעית תשמטנה ונטשתה, תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל?
תרי קשקושי הוו, אברויי אילני אסור, סתומי פילי שרי.

את ספיח קצירך לא תקצור -
מכאן סמכו חכמים:
לספיחים שהן אסורין.

ואת ענבי נזיריך לא תבצור -
את השמור אי אתה בוצר, אבל אתה בוצר את המופקר.
לא תבצור - כדרך הבוצרים.

מכאן אתה אומר:
תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במקצה, אבל קוצך הוא בחרב.
אין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה.
אין עושין זיתים בבית הבד ובקוטב, אבל כוש הוא ומכניס לבודידה.

רבי שמעון אומר:
אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה.

שנת שבתון יהיה לארץ -
כיון שיצאה שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורין עד חמשה עשר בשבט.

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה -
לכם דומיא דלאכלה - מה אכילה שהנאתו ובעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר בעורן. כדתניא: עלי קנים ועלי גפנים שגבבן (הרבה) [לחובה] על פני השדה, לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית, ועצים נמי אף על גב דהנאתן ובעורן שוה, סתם עצים להסקה עומדין. ועצים דהסקה תנאי היא.
דתניא:

אין מוסרין פירות שביעית לא למישרא ולא לכבוס.

רבי יוסי אומר:
מוסרין.
מאי טעמא דתנא קמא?
אמר קרא: לכם לאכלה - לאכלה ולא למישרא ולכביסה.

ור' יוסי אומר:
מוסרין פירות שביעית למישרא ולכביסה, דכתיב: לכם - לכל צרכיכם.

ותנא קמא נמי הא כתיב לכם?
ההוא לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו ובעורו שוה, יצא מישרא וכביסה שהנאתו ובעורו אינו שוה.
ורבי יוסי נמי הכתיב: לאכלה?
ההוא מיבעי ליה לאכלה ולא למלוגמא.
ומה ראית לרבות את הכביסה ולהוציא את המלוגמא?
מרבה אני את הכביסה ששוה בכל אדם, ומוציא אני את המלוגמא שאינה שוה בכל אדם.
מאן תנא להא דתנו רבנן:
לאכלה ולא למלגמא,
לאכלה ולא לזילוף,
לאכלה ולא לעשות אפיקטוזין.
כמאן?
כרבי יוסי, דאי רבנן הא איכא נמי מישרא וכביסה.

רבא רמי: תנן:

ממין הצבעים ספיחי סטים וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם בעור ולדמיהם בעור.

אלמא עצים יש בהם קדושת שביעית, ורמינהו: עלי קנים ועלי גפנים וכו' (כדלעיל).
מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית?

בית שמאי אומרים:
כל האילנות משיוציאו.

בית הלל אומרים:
החרובין משישרשו,
והגפנים משיגרעו
והזיתים משינצו
ושאר כל האילנות משיציאו.

רמי ליה רמי בר אחא לרב חסדא תנן:
שומרי ספיחים [בשביעית] נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ורמינהו: לאכלה ולא לטרפה?
א"ל: רחמנא אמר לדורותיכם, ואת אמרת תיבטל.
א"ל: מי קאמינא תיבטל, לייתו מדאישתקד?
בעינן כרמל וליכא.
ולייתו מכרמל דאישתקד?
אמר קרא: כרמל תקריב בעינן כרמל בשעת הקרבה וליכא.

אמר רב חסדא:
בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי, אבל פודין בה את הספק. בהמת שביעית פטורה מן הבכורה, לאכלה אמר רחמנא, ולא לשרפה, וחייבת במתנות, דלאכלה קרינא ביה.
מיתיבי: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ואמאי?
כיון דאלו מיטמא בת שרפה היא, לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה?
שאני התם, כדתיב: לדורותיכם.
תניא נמי הכי: מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה?
תלמוד לומר: לדורותיכם.
וליגמר מינה?
התם עיקר לאכילה, הכא עיקר לשרפה.

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה -
מן השובת בארץ אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן המשומר.

מכאן אמרו:
שדה שניטייבה –
בית שמאי אומרים:
אין אוכלין מפירות שלה [בשביעית].

ובית הלל אומרים:
אוכלין.

בית שמאי אומרים:
אין אוכלין מפירות שביעית בטובה.

ובית הלל אומרים:
בטובה ושלא בטובה.

ר' יהודה אומר:
חילוף הדברים, זה מקולי בית שמאי ומחומרי ובית הלל.
לכם - ולא לאחרים.
לאכלה - ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא ממנה נסכים.

לך ולעבדך ולאמתך -
מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, יכול אין לי פירות שביעית מותרין אלא לעניים בלבד?
כשהוא אומר: לך ולעבדך ולאמתך, הרי [בעלים] עשירים (ובעלי) ושפחות אמורים.
אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך?
עניים אוכלין אחר הבעור אבל לא עשירים, דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר:
אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הבעור.

דבר אחר:
ואכלו אביוני עמך -
הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה, (אם כן למה נאמר: לך ולעבדך ולאמתך?
פירות אדם לאדם פירות בהמה לבהמה).
ולשכירך - מן הנכרים
ולתושבך - מן הנכרים,
הגרים עמך - להביא את האכסניא.

ולבהמתך -
כל שיש לו בעור יש לו שביעית. ויש שיש לו שביעית ואין לו בעור. עיקר הלוף שוטה ועיקר הדנדנה, דכתיב: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול - כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה - אתה מאכיל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה שבשדה - כלה לבהמתך שבבית, והני לא כלו.

(במקום שנהגו) תנן התם:
שלש ארצות (הן) לבעור:
יהודה,
ועבר הירדן,
והגליל.
ושלש ארצות בכל אחת ואחת,
ולמה אמרו שלש כו'?
שיהו אוכלין כל אחת ואחת עד שיכלה האחרונה שבה.
מנא הני מלי?
אמר קרא: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - האכל לבהמתך מן הבית וכו', וגמירי דאין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדלה על פירות שביהודה.
עד מתי (אוכלין) נהנין ושורפין] בקש ובתבן של שביעית?
עד שתרד רביעה שניה, דכתיב: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך - בזמן שחיה אוכלת מן השדה - האכל לבהמתך מן חבית וכו':

ולבהמתך מה תלמוד לומר?
ומה אם חיה שאינה ברשות אדם היא אוכלת, בהמה שהיא ברשות אדם אינו דין שתאכל?
אלו כן הייתי אומר יכניס לבהמה ותהא אוכלת לעולם, הא מה אני מקיים בעור פירות שביעית?
בפירות אדם, אבל בהמה תהא כאוכלת והולכת לעולם?
תלמוד לומר: ולבהמתך ולחיה.
מקיש בהמה לחיה:
שכל זמן שחיה אוכלת מן השדה בהמה אוכלת מתוך הבית וכו'.

אשר בארצך -
מה שבארצך הן אוכלין, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפונתוס.

אמר ר' שמעון:
שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריא ואין מציאין לחוצה לארץ.
תהיה - אף להדלקת הנר אף לצבוע בה את הצבע.

כל תבואתה -
מלמד שאינה נאכלת אלא (מן) התבואה.

מכאן אמרו:
מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית?
הַפַּגִּין, (משיזריעו) [משיזריחו] - אוכל בהן פתו בשדה.
כיחלו - כונס לתוך ביתו.
וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייבין במעשרות.
הבוסר - (משתגע) [משיגרע] אוכל בו פתו בשדה.
הבאיש - כונס לתוך ביתו.
וכן כיוצא בו ושאר שני שבוע חייבין במעשרות.
הזיתים - מקום שעושין שלשת לוגין לסאה,
הכניסו רביעית [לסאה], פוצע ואוכל בשדה.
הכניסו חצי לוג, כותש וסך בשדה.
הכניסו לוג, כותש בשדה וכונס לתוך ביתו.
וכן כיוצא בהן ושאר שני שבוע חייבין במעשרות.
ושאר כל פירות האיל אינו רשאי לאכול מפגיהן לכבוש מהן לשלוק מהן למלוח מהן, אלא כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית.

לאכול -
ולא לעשות ממנו מלוגמא,
ולא לעשות ממנו זלפין,
ולא לעשות ממנו אספלנית,
ולא לעשות ממנה אפיקטוזין.

וספרת לך -
בבית דין.

שבע שבתות -
יכול שבע שבתות ימים?
תלמוד לומר: שבע שבתות שנים.
יכול יספור ז' שמטים זה אחר זה ויעשה יובל?
תלמוד לומר: שבע שנים שבע פעמים, הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו.
ומנין שיספרו לשני שבוע?
תלמוד לומר: והיו לך ימי שבע שבתות השנים.
מנין שיספור לשני יובל?
תלמוד לומר: והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה,
מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל?
תלמוד לומר: והיו לך ימי שבע שבתות השנים.
מנין עשה יובל אף על פי שאין השביעית?
תלמוד לומר והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:
שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל ואין היובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית.

והעברת שופר תרועה -
(כתוב ברמז תרמ"ו).

ביום - ולא בלילה.
ביום הכפורים - ואפילו בשבת.
תעבירו שופר בכל ארצכם - מלמד שכל יחיד ויחיד חייב.
יכול [אף] תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם?
תלמוד לומר: והעברת שופר תרועה בחדש השביעי [בעשור לחודש] שאין תלמוד לומר בעשור לחודש, ממשמע שנאמר ביוה"כ איני יודע שיוה"כ בעשור לחדש?!
מה תלמוד לומר: בעשור לחדש?
אלא בעשור [לחודש] דוחה את השבת בכל ארצכם, ואין תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד.
באחד בתשרי ראש השנה ליובל. באחד בתשרי הוא, בעשרה בתשרי הוא דכתיב: ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, הא מני רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא,
דאמר:
מראש השנה חל יובל.
דתניא: וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ביום הכיפורים תעבירו שופר, יכול לא תהא מתקדשת אלא מיוה"כ ואילך?
תלמוד לומר: וקדשתם את שנת החמשים, מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה.

מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה:
מראש השנה ועד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא היו משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהן בראשיהן, כיון שהגיע יוה"כ תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן.
ורבנן, שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים.

וקדשת את שנת החמשים שנה -
ולא שנת חמשים ואחת.

מכאן אמרו:
יובל אין עולה למנין שבוע.

ר' יהודה אומר:
יובל עולה למנין שבוע.
אמרו לו לר' יהודה: הרי הוא אומר: שש שנים תזרע שדך אם כן אינו אלא חמש?
אמר להם: לדבריכם הרי הוא אומר: ועשת את התבואה לשלש השנים והרי כאן ארבע?
אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע, דילי נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע.

ר' אליעזר בר צדוק אומר:
אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו, שכבר קדשוהו שמים.

פלימו אומר:
בזמנו אין מקדשין אותו, שלא בזמנו מקדשין אותו.

ר' אלעזר בן עזריה אומר:
בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו, שנאמר: וקדשתם את שנת החמשים שנה - שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים.

וקדשתם את שנת החמשים -
בשנים, השביעית חביבה (כתוב ברמז רע"ו).

וקראתם דרור בארץ לכל יושביה -
יכול בארץ אִין בחוצה לארץ לא?
תלמוד לומר: כי יובל הוא מכל מקום.
אם כן מה תלמוד לומר: בארץ?
בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, אין הדרור נוהג בארץ אין נוהג בחוצה לארץ. תניא: משגלו ראובן וגד וחצי שבט המנשי, בטלו יובלות, שנאמר: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן.
יכול אפילו היו עליה והו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: לכל יושביה בזמן שיושבין כתיקנן ולא בזמן שהן מעורבין.

וקראתם דרור -
אין דרור אלא חירות.

אמר ר' יהודה:
מה לשון דרור.
כמדייר בי דיירא כאידרא' ומסחר בכל מדינה.

יובל היא -
אף על פי שלא שמטו ואף על פי שלא תקעו/
יכול אף על פי שלא שלחו.
תלמוד לומרף היא, דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר:
יובל היא -
אף על פי שלא שלחו ואף על פי שלא שמטו.
יכול אף על פי שלא תקעו?
תלמוד לומר: היא.

אמר ר' יוסי:
וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר: יובל היא?
אף על פי שלא שלחו, ואינו יובל אלא אם כן תקעו.
לפי שאפשר לעולם בלא שלוח עבדים, ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר.

דבר אחר:
זו מסורה לבית דין, וזו אין מסורה לבית דין, מאי דבר אחר?
וכי תימא אי אפשר דליכא חד בסוף העולם, דלא משלח, קא משמע לן.

דבר אחר:
בשלמא לר' יוסי כדאמר טעמא, אלא לר' יהודה מאי טעמא?
אמר קרא: וקראתם דרור וקסבר מקרא נדרש לפניו כו'. דכולי עלמא מיהת דרור לשון חירות, מאי משמע?
כי מדייר דיירא ומביל סחורתא בכל מדינתא.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן:
זו דברי ר' יהודה ור' יוסי.

אבל חכמים אומרים:
שלשתן מעכבין, וקסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו.
והכתיב: יובל היא?
דאפילו בחוצה לארץ.
והכתיב: בארץ?
ההיא בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ, ובזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ.

ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו -
אמר רבי אלעזר:
במה הכתוב מדבר?
אי במוכר עצמו הרי כבר אמרו, ואי במכרוהו בית דין הרי כבר אמרו, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתי שנים ושלש וארבע לפני היובל,היובל מוציאו.
מאי משמע?
אמר קרא: איש - איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה?
הוי אומר: זו רציעה. ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין ואיצטריך למיכתב נרצע.
דאי אשמעינן מכרוהו בית דין, משום דלא מטא זמניה, אבל נרצע דמטא זמניה אימא ליקנסיה.
ואי אשמעינן נרצע דעבד ליה שש, אבל מכרוהו בית דין דלא עבד ליה שש אימא לא, צריכא. ואיצטריך למיכתב ושבתם ואיצטריך למיכתב לעולם.
דאי כתב רחמנא לעולם הוה אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא ושבתם.
ואי כתב רחמנא ושבתם, הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד ליה שש, אבל עבד ליה שש לא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו שש אף סופו שש, קא משמע לן, לעולם - לעולמו של יובל.

דבר אחר:
ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו -
לְמַה שהוחזקה משפחתו הוא שב, דברי רבי מאיר.

ר' יהודה אומר:
לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיתה בידו.
וכן הוא אומר בגאולה.
תשובו - לרבות את האשה.

יובל היא שנת החמשים שנה -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: וקדשתם את שנת החמשים שנה יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחלתה כך מתקדשת והולכת בסופה, ואל תתמה שהרי מוסיפי מחול על הקודש?
תלמוד לומר: יובל היא שנת החמשים שנה שנת חמשים אתה מקדש ואי אתה מקדש שנת חמשים ואחת.

ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת.
לאפוקי מדר' יהודה דאמר:
שנת חמשים עולה לכאן ולכאן.

כי יובל הוא קודש תהיה לכם -
הערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהן - מקודשת, מנלן?
מדגלי רחמנא בעבודה זרה: והיית חרם כמוהו - כל מה שאתה מחייה ממנו הרי הוא כמוהו, מכלל דכל איסורים שבתורה שרו. ונילף מינה?
משום דהויה עבודה זרה ושביעית, שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
שביעית מאי היא?
כי יובל היא קודש - מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה.
אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאה לחולין? תלמוד לומר: תהיה - בהוייתה תהא, הא כיצד?
לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתעברין בשביעית.
לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים,
בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין,
ביין שמן יצא יין ונכנס שמן, הא כיצד?
אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו אסור.
הניחא למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר?
תרי מעוטי כתיבי, כתיב הכא: והיית חרם כמוהו.
וכתיב התם: יובל היא, היא אִין מידי אחרינא לא.

מן השדה תאכלו את תבואתה -
כל זמן שאתה אוכל מן השדה - אתה אוכל מן הבית, כלה מן השדה - כלה מתוך הבית.

מכאן אתה אומר:
הכובש שלשה כבשים בחבית אחת -
ר' אליעזר אומר:
אוכלין על הראשון.

ור' יהושע אומר:
אף על אחרון.

רבן גמליאל אומר:
כל שלא כלה מינו מן השדה, יאכל מינו מן הבית, כלה מינו מן השדה - יבער מינו מן הבית והלכה כדבריו.

ר' שמעון אומר:
כל הירק אחד לבעור. אוכלים ברגליה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה.

בשנת היובל הזאת תשובו -
אר' אלעזר:
אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח.

ור' יוחנן אמר:
בין דרך מקח בין דרך חילול.

מאי טעמא דר' אלעזר?
אמר קרא: בשנת היובל הזאת.
וכתיב: וכי תמכרו ממכר,
מה להלן דרך מקח ולא דרך חילול, אף כאן דרך מקח ולא דרך חילול.

ור' יוחנן מאי טעמא?
כי יובל היא קודש - מה קודש בין דרך מקח בין דרך חילול, אף שביעית.
ור' יוחנן האי כי תמכרו מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא:
א"ר יוסי בר חנינא:
בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר וכו'.

ור' אליעזר האי קרא דר' יוחנן מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתיא: יובל היא קודש - מה קודש תופס את דמיו וכו'.
מדקתני לקח אלמא דרך מקח אין דרך חילול לא?

אמר רב אשי:
מחלוקת בפירי שני, אבל בפירי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא.

בשנת היובל הזאת -
זו מוציאה עבדים, ואין שביעית מוציאה עבדים.
שהיה בדין: ומה אם יובל שאינו משמט כספים מוציא את העבדים, שביעית שמשמטת את הכספים אינו דין שתוציא עבדים?!
תלמוד לומר: בשנת היובל הזאת - זו מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים.
קל וחומר ליובל שישמט כספים: ומה אם שביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים, יובל שמוציא עבדים אינו דין שישמט כספים?!
תלמוד לומר: וזה דבר השמטה שמוט - שמיטה משמטת כספים ויובל מוציא עבדים.

תשובו גו' -
לרבות המקדיש את שדהו ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל.

וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו -
כתיב: כה הראני והנה ה' נצב על חומת אנך, על שורא דאוניתא,
ובידו אנך - כבעל חוב שהוא עומד ובידו שטרו.

רבי ברכיה בשים ר' אלעזר אמר:
בכל עונות כתיב: נושא עון ועובר על פשע, ברם הכא: לא אוסיף עוד עבור לו.

ר' יודן בשים ר' יוחנן:
ובצעם בראש כולם - קופה שהיא מלאה עונות, מי מקטרג בראש כולם?
גזל.
בני אדם שהיו בהם עובדי אלילים ושפיכות דמים גלוי עריות, הגזל חמור כנגד כולם.

אמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן:
כ"ד חטאות סדר יחזקאל ומכולם לא חתם אלא בגזל, שנאמר: והנה הכיתי כפי אל בצעך, לפיכך משה מזהיר לישראל: אל תונו איש את אחיו.

אמר ר' חייא בר אבא:
וכי תמכרו ממכר לעמיתך -
וכי תִּמָּכְרוּ, אתם עתידים לִמָּכֵר לאומות העולם אלא תשתתפון לברייכון עמכון, כהדין שעשו חנניה מישאל ועזריה, שאמרו לנבוכדנצר: לא חשחין אנחנא על דנה פתגם וגו' הן איתי אלהנא וגו'.

אמר רבי יוסי בר' חנינא:
בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעת לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך לה: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד. ומאי ניהו?
מטלטלין.
לא הרגיש, לסוף מוכר את שדהו, שנאמר: כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו.
לא באת לידו, לסוף מוכר את ביתו, שנאמר: ואיש כי ימכור בית מושב מאי שנא התם דאמר: לא הרגיש ומאי שנא הכא דאמר לא באת לידו?
כדרב הונא, דאמר רב הונא:
כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר. לא באת לידו, סוף שמוכר את בתו, שנאמר: וכי ימכור איש את בתו ואף על גב דבתו בהאי ענינא לא כתיבא, הא קא משמע לן דלזבין איניש ברתיה ולא ליזיף ברביתא. מאי טעמא?
בתו מיגרעא ואזלא, ורביתא מוספא ואזלא.
לא באת לידו - לסוף לוה ברבית, שנאמר: וכי ימוך אחיך ומטה ידו.
וכתיב: אל תקח מאתו נשך ותרבית. לא באת לידו - לסוף מוכר את עצמו, שנאמר: וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, ולא לך אלא לגר, שנאמר: ונמכר לגר, ולא לגר צדק אומר, או לעקר - זה המכר לעבודת אלילים עצמה.

נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, בשטר ובחזקה.

בחזקה מנלן?
אמר קרא: ושבו בעריכם אשר תפשתם,

דבי רבי ישמעאל תנא:
וירשתם אותה וישבתם בה - במה ירשתם?
בישיבה.
ושאין להן אחריות, אין נקנין אלא במשיכה, מנלן?
דכתיב: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד, ומאי ניהו?
מטלטלין.

ור' יוחנן אמר:
דבר תורה מעות קונות, תנא תקנתא דרבן קתני.

אמר רבי יוחנן:
דבר תורה מעות קונות, ומה טעם אמרו משיכה קונה?
גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה כו' שמא תפול דליקה באונס, דאי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל, ואי לא לא מסר נפשיה ולא טרח ומציל.

וריש לקיש אמר:
משיכה מפורשת מן התורה, דאמר קרא: או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד.

ור' יוחנן אמר:
מיד - למעוטי קרקע דלית בה אונאה.
וריש לקיש, אם כן לימא קרא: וכי תמכרו (מיד) [ליד] אל תונו או קנה למה לי?
שמע מינה למשיכה.
ור' יוחנן או קנה מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: וכי תמכרו לא תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין?
תלמוד לומר: או קנה.
וריש לקיש, תרתי שמע מינה.

אמר ר' יצחק בר נחמן אמר ריש לקיש משום רבי הושעיא:
ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו, בדיניהם אף על פי שלא משך קנה, וחייבת בבכורה.
מאי בדיניהם?

אמר אביי:
בדין שפסקה להן תורה, דכתיב: או קנה מיד עמיתך - במשיכה, מיד גוי - בכסף.
ואימא מיד גוי כלל כלל לא?
אמרי לא סלקא דעתך קל וחומר היא: גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואימא עד דאיכא תרתי אמרי לאו קל וחומר היא גופו קונה ממונו לא כל שכן.
ואימא עד דאיכא תרתי?
אמרי: לאו קל וחומר: גופו – באחת, ממונו – בשתים?!
אימא או בהא או בהא?
דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא. וגוי שנתן מעות לישראל [בבהמתו], בדיניהן אף על פי שלא משך קנה, ופטורה מן הבכורה, מאי בדיניהן?

אמר אביי:
בדיניהן שפסקה להן תורה, לעמיתך הוא דבמשיכה, הא לגוי בכסף.
אימא לעמיתך הוא דליקני, הא לגוי כלל כלל לא?
קל וחומר הוא: אם גופו קונה ממונו כל שכו.
ואימא עד דאיכא תרתי?
אמרי לאו קל וחומר הוא גופו באחת ממונו בשתים?
ואימא או בהא או בהא?
דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא, אף גוי בחדא, ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה, הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן דאמר:
דבר תורה מעות קונות אבל משיכה לא קנה, אהני לעמיתך, לעמיתך - בכסף לגוי - במשיכה, אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר:
משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך – במשיכה, ולא לגוי במשיכה.
לעמיתך מאי אהני?
לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ולגוי אי אתה מחזיר אונאה. מאל תונו איש את עמיתו נפקא?
חד בגוי וחד בהקדש. וצריכא.
דאי כתב רחמנא חד, הוה אמינא: לגוי הוא דלית ליה אונאה, אבל להקדש יש לו אונאה, קא משמע לן. הניחא אי סבר לה כמאן דאמר גזלו אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי אונאה, אלא אי סבר לה כאידך, לעמיתך למה לי?
על כרחך כרבי יוחנן סבירא ליה.

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד -
דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין, אמר קרא: ממכר מי שגופו קנוי וגופו מכור, יצאו שטרות שאין גופן קנוי ואין גופן מכור ואין עומדין אלא לראיה שלהן.

מכאן אמרו:
המוכר שטרותיו [לבושם] יש להן אונאה. וקא משמע לן דיש אונאה לפרוטות. הקדשות, עמיתך כתיב.
למה לי דכתב לאו ברבית, לאו באונאה (ברמז תר"ו):

וכי תמכרו -
אין לי אלא שנתאנה לוקח, נתאנה מוכר מנין?
תלמוד לומר: או קנה אל תונו.
ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר.
דאי כתב רחמנא מוכר, הוה אמינא משום דקים ליה בזבינתיה, אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה אימא לא אזהרה רחמנא בלא תונו.
ואי כתב רחמנא לוקח משום דמיזבן קא זבין דאמרי אינשי: זבנית קנית, אבל מוכר דאבודי קא מוביד, דאמרי אינשי: זבין אוביד, אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו, צריכא.

וכי תמכרו ממכר אל תונו -
רב אמר:
שתות מקח שנינו.

ושמואל אמר:
שתות מעות [נמי] שנינו.
שוי שיתא בחמשא שוי שיתא בשבעה, דכולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא. כי פליגי שויא חמשא בשיתא ושוי שבעה בשיתא.
לשמואל דאמר: בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא,
לרב דאמר: בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשיתא ביטול מקח הויא, שוי שבעה בשיתא מחילה הויא.
ושמואל אמר: כי אמרינן מחילה וביטול מקח, היכא דליכא שתות משני צדדין, אבל היכא דאיכא שתות אפילו מצד אחד הויא אונאה.

תניא כוותיה דשמואל:
מי שהוטל עליו ידו על העליונה. כיצד?
מכר לו שוה חמש בשש, מי נתאנה?
לוקח, יד לוקח על העליונה, רצה, אומר לו: תן לי [מעותי, או תן לי מה שאוניתני. מכר לו שוה שש בחמש, מי נתאנה?
מוכר כו' רצה אומר תן לי] מקחי או תן לי מה שאוניתני.

אמר רבא:
הילכתא פחות משתות נקנה מקח, יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ולא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר.
מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך?
תלמוד לומר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך.
מנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מעמיתך?
תלמוד לומר: או קנה מיד עמיתך.
אין לי אלא קרקעות שבהן דבר הכתוב. מנין לרבות כל דבר?
תלמוד לומר: ממכר לרבות כל דבר.

אל תונו איש את אחיו -
זו אונאת ממון, יכול זו אונאת דברים?
כשהוא אומר: ולא תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמור, הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו - זו אונאת ממון.
בכמה היא אונאה?
ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח, עד מתי מותר להחזיר?
עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.

הורה רבי טרפון בלוד:
האונאה שמונה כסף לסלע, שליש למקח, ושמחו תגרי לוד.
אמר להם: מותר להחזיר כל היום.
אמרו יניח לנו רבי טרפון את מקומנו וחזרו לדברי חכמים:
כשם שאונאה להדיטו, כך אונאה לתגר.

ר' יהודה אומר:
אין לתגר אונאה.
כמה תהא סלע חסרה ולא תהא בה אונאה?

רבי מאיר אומר:
ארבע איסרות מאיסר לדינר.

רבי יהודה אומר:
ארבע פונדיונות, מפונדיון לדינר.

ר' שמעון אומר:
שמונה פונדיונות, משני פונדיון לדינר.
עד מתי מותר להחזיר?
בכרכין עד שיראנה לשולחני.
בכפרים עד ערבי שבתות, שכן דרך השוק להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת.
אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואם לאו, אין לו עליו אלא תרעומות. ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה.

אל תונו איש את אחיו -
אין לי אלא איש את איש, איש את אשה, אשה את איש מנין?
אין לי אלא תגר לתגר הדיוט להדיוט, תגר להדיוט הדיוט לתגר מנין?
תלמוד לומר: את אחיו מכל מקום.

ר' יהודה אומר:
תגר להדיוט יש לו אונאה, הדיוט לתגר אין לו אונאה.

המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, שנאמר: במספר שני תבואות ימכר לך.
היתה שנת שדפון וירקון או שביעית, אינו עולה לו מן המנין.
נרה או הובירה, עולה לו מן המנין.

רבי אליעזר אומר:
מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות - הרי זה אוכל שלש תבואות בשתי שנים.

אינו גואל -
לא קתני, אלא אינו מותר לגאול אלמא קסבר איסורא נמי איכא, ואפילו קרקושי זוזי נמי אסור. ולא מיבעיא מוכר דודאי בעשה, דכתיב: במספר שני תבואות ימכר לך, אלא אפילו לוקח נמי בעשה, דבעינן שנים תקנה וליכא.

תניא: רבי אליעזר אומר:
מנין שאם מכרה לו ערב ראש השנה מלאה פירות, (יכול) [שלא] יאמר לו הנה לפני כדרך שהנחתי לפניך?
תלמוד לומר: מספר שני תבואות ימכר לך - פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה -
רב אמר: מכורה ויוצאה.
ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר.
מיתיבי: אחר היובל שנים תקנה - מלמד שמוכרה סמוך ליובל.
מופלג מן היובל מנין?
תלמוד לומר: לפי רוב השנים וגו' ובשנת היובל עצמה לו ימכור ואם מכר אינה מכורה.
א"ל רב: אינה מכורה למספר שני תבואות, אבל מכורה היא ויוצאה.
שתי שנים שבשדה אחוזה מעת לעת (כתוב למעלה ברמז שי"א).

היתה שנת שדפון וירקון או שביעית או שנים כשני אליהו, אין עולה לו מן המנין.
קתני שנת שדפון דומיא דשנים כשני אליהו דלא היתה תבואה כלל, אבל איכא תבואה סלקא ליה ולא אמרינן מכת מדינה היא. שאני התם, דאמר קרא: מספר שני תבואות ימכר לך - שנים שיש תבואה בעולם.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא:
אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין, דהא איכא תבואה בחוצה לארץ?
אמר ליה: שביעית אפקעתא דמלכא הוא.
אלא מעתה [שביעית] לא תעלה לו מן הגירוע, אלמה תנן:
נותן לו סלע ופונדיוןלשנה?
א"ל: שאני התם דחזיא למשטחא בה פירי.

אמר רבא:
קרא ומתניתין מסייע לריש לקיש, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
קרא דכתיב: כי מספר תבואות הוא מוכר לך.
מתניתין דתנן:

בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל.

ולא תונו איש את עמיתו -
כתיב: מות וחיים ביד לשון.
תרגם עקילס: מיצטרא ומכירין, מות מכאן וחיים מכאן.
היתה לפניו גחלת ונפח בה בערה, רקק בה כבתה.

אמר רבי חייא בר אבא:
היתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עישרה - מות ביד לשון, עישרה ואכלה - חיים ביד לשון.

רבן גמליאל אמר לטבי עבדי:
פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. איתי ליה לישן.
תוב אמר לו: פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא.
איתי ליה לישן.
אמר ליה: כד אמרית לך: צדו טבא, אייתת לי לישן.
וכד אמרית לך: צדו בישא, אייתת לי לישן?!
א"ל: מרי, מיניה טבתא ומיניה בישתא, כד הוא טב לית טב מיניה, וכד הוא ביש לית ביש מיניה.

רבי עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין, התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין.
א"ל: בני, כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל: ולא תונו איש את עמתו.
ולא תונו איש את עמיתו - עם אתו עם שאתך בתורה ומצות.

אל תונו - באונאת דברים הכתוב מדבר.
או אינו אלא באונאת ממון?
כשהוא אומר: וכי תמכרו ממכר וגו' - הרי אונאת ממון אמרו.
הא מה אני מקיים: ולא תונו איש את עמיתו?
באונאת דברים הכתוב מדבר, הא כיצד?
אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים.
אם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך.
היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו: פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה?!
אם היו יסורין באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד.
אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו], לא יאמר להם: לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם.

רבי יהודה אומר:
אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, ונאמר בו: ויראת מאלהיך.

א"ר יוחנן:
גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו: ויראת, וזה לא נאמר בו ויראת.

רבי אלעזר אמר:
זה בגופו וזה בממונו.

ר' שמואל בר נחמני אמר:
זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון.

ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם -
ליתן שמירה ועשיה למשפטים, שמירה ועשיה לחוקים.

וישבתם על הארץ -
ולא גולין.
לבטח - ולא מפחדין.

ונתנה הארץ פריה ואכלתם (לחמכם) לשובע -
[שיהא אדם] אוכל הרבה ושבע דברי רבי יהודה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אף היא אינה סימן ברכה.
אם כן למה נאמר לשובע?
שלא יהא דבר חסר לשלחנו שאינו עולה לו.

וישבתם לבטח -
[ולא מפוזרין] ולא מפחדין.
עליה - ולא גולין.

וכי תאמרו -
עתידין אתם לומר: מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?

אמר ר' עקיבא:
אם אינם זורעין מה הן אוספין?
מכאן לספיחים שהן אסורין.

וחכמים אומרים:
אין ספיחין אסורין מדברי תורה, אלא מדברי סופרים.
אם כן למה נאמר: הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?
אמרת לנו: אל תזרעו, מה שאנו כונסין אין מכניסין לקיום.
אמרת לנו: בערוהו מה אנו אוכלין מן הבעור ואילך?

וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית -
אין לי אלא בששית, מנין בחמישית ברביעית בשלישית ובשנית יהו מספקות משנה לחברתה?
תלמוד לומר: ובשנה. ועשת את התבואה לשלש השנים:
לששית,
ולשביעית,
ולמוצאי שביעית.

דבר אחר:
לשלש השנים:
לשביעית,
וליובל,
ולמוצאי יובל.

תנן התם:

התבואה והזית משיביאו שליש.

מנא הני מילי?
דכתיב: ועשת את התבואה לשלש השנים - אל תקרי לִשְׁלֹשׁ אלא לִשְׁלִשׁ.
האי מיבעי ליה לגופיה?
כתיב קרא אחרינא: וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן וגו', (כתוב לעיל).

וזרעתם את (השנה) השמינית -
זו שמינית שאחר השמיטה.
כשהוא אומר: שנה זו (שביעית) [תשיעית] שאחר שמינית שאחר שמיטה.

ואכלתם מן התבואה ישן -
ולא סלמנטין.

עד התשיעית -
זו תשיעית שאחר יובל שאחר שמיטה.
עד בא תבואתה תאכלו ישן - שהוא אחת עשרה ליובל.
מאי סלמנטין?

אמר רב נחמן:
רצינתא.

רב ששת אמר:
בלא שדיפא.

תניא כוותיה דרב נחמן:
ואכלתם מן התבואה ישן -
יכול יהו מצפין לחדש מפני ישן שכלה?
תלמוד לומר: עד בוא תבואתה עד שתבא תבואה מאליה.

תנו רבנן:
ואכלתם מן התבואה ישן -
מלמד שכל היושן מחברו מעולה מחברו.
ואין לי אלא דברים שדרכן לישנן, דברים שאין דרכן לישנן מנין?
תלמוד לומר: ישן נושן מכל מקום.
וישן מפני חדש תוציאו –מלמד יהיו אוצרות מלאות ישן, וגרנות מלאות חדש, ויהו ישראל אומרים: היאך נוציא זה מפני זה?

א"ר פפא:
כל מילי עתיקא מעלי, לבר מתמרי ושיכרא והרסנא.

והארץ לא תמכר לצמיתות -
לחלוטין.

כי לי הארץ -
אל תרע עיניך בה.

כי גרים ותושבים אתם עמדי -
אל תעשו עצמכם עיקר.
וכן דוד אומר: כי גר אנכי עמך תושב כל אבותי.
ואומר: כי גרים אנחנו [לפניך] ותושבים ככל אבותינו.

אתם עמדי -
דיו לעבד שיהא שוה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם.

ובכל גאולה תתנו -
יכול בעבדים בשטרות במטלטין?
תלמוד לומר: ארץ אחוזה – לארץ.
אם כן ובכל גאולה תתנו למה לי?
לרבות בתים ועבד עברי.

ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו -
לרבות בתי חצרים ועבד עברי.
בתי חצרים בהדיא כתיב בהו: על שדה הארץ יחשב?
ההוא לקבעו חובה ואליבא דרבי אליעזר.
דתניא: וגאל את ממכר אחיו רשות, או אינו אלא חובה?
תלמוד לומר: כי לא יהיה לו גואל [כי יש אדם בישראל שאין לו גואלים]?!
אלא זה שאינו רוצה ליקח ויש לו שהרשות בידו, דברי ר' יהושע.

ר' אליעזר אומר:
וגאל את ממכר אחיו - חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו - הכתוב קבעו חובה.
בשלמא למאן דאמר: לרבות בתי ערי חומה, היינו דכתיב בכל, אלא מאן דאמר לרבות בתי חצרים מאי בכל?
קשיא.
מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו להניחה בפונדתו ליקח בה כלים ליקח בה בית [אלא אם כן העני]?
תלמוד לומר: כי ימוך ומכר אין מוכר אלא לכשיעני.
יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת?
תלמוד לומר: כי ימוך ומכר אין מוכר אלא לכשיעני.
יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת?
תלמוד לומר: מאחוזתו כו'.

א"ר אלעזר בן עזריה:
אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה חייב להיות חס על נכסיו.

ובא גואלו הקרוב אליו -
הקרוב קרוב קודם.

וגאל את ממכר אחיו -
לרבות את הנותן מתנה.

ואיש כי לא יהיה לו גואל -
וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים?!
[אלא] גואל שיכול לגאול.

והשיגה ידו -
ידי עצמו.

ומצא -
שלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב,
ברעה ויגאול ביפה,
ולא ילוה ויגאול.

כדי גאולתו -
אין גואל לחצאין.

וחשב את שני ממכרו -
שנים הוא מחשב ואין מחשב חדשים.
מנין אם רצה לעשות חמשים שנה עושה?
תלמוד לומר: והשיב את העודף.

למימרא דמצא השתא משמע, ורמינהו: ומצא פרט לממציא את עצמו.
מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב:
אם משיצתה אבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור.

אמר רבה:
הכא מענינא דקרא, ומצא דומיא דוהשיגה ידו מה השיגה ידו השתא אף מצא נמי השתא. הכא מענינא דקרא, מצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף מצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא.

תנו רבנן:
מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים, מנין שאינו מחשב אלא עם הראשון?
תלמוד לומר: לאיש אשר מכר לו.
מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשב אלא עם האחרון?
שנאמר: לאיש, [לאיש] אשר בתוכו דברי ר' דוסתאי.

ר' יהודה אומר:
מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים, מנין שאין מחשבין אלא במנה?
שנאמר: והשיב את העודף - העודף שבידו.
מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה, מנין שאין מחשב אלא ממנה?
שנאמר: והשיב את העודף [העודף] שבקרקע.
מאי בינייהו?
דאייקר וזל ואייקר.
וממאי דלקולא אימא לחומרא?
לא סלקא דעתך דגמר גאולה גאולה מעבד עברי, והתם מנלן?
דתניא: נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין אלא במנה?
שנאמר: כפי שניו.
ואין לי אלא עברי הנמכר לנכרי שיגאל וידו על העליונה, נמכר לישראל מנין?
תלמוד לומר: שכיר שכיר לגזרה שווה.

אמר אביי:
הריני כבן עזאי בשוקי טבריא.

אמר ליה ההוא מרבנן לאביי:
מכדי הני קראי איכא למדרשינהו לקולא ואיכא למדרשינהו לחומרא, ממאי דלקולא אימא לחומרא?
לא סלקא דעתך, מדאקיל רחמנא גביה. דתניא: כי טוב לו עמך - עמך במאכל, עמך במשתה, שלא תהא אתה אכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן.

מכאן אמרו:
הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. אדרבה נחמיר עליה מדרבי יוסי ברבי חנינא, דתניא רבי יוסי בר חנינא אומר:
בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו' (כדלעיל ברמז תרס"א),
א"ל: הא אהדריה קרא, דתנא דבי רבי ישמעאל:
הואיל והלך זה ומכר עצמו לאלילים אידחי אבן אחר הנופל?
תלמוד לומר: גאולה תהיה לו (וביובל יצא) [אחד מאחיו יגאלנו].
ואימא גאולה דלא ליטמע בגוים, ולעולם פדיונן נחמיר עליה.

אמר רב נחמן בר יצחק:
כתיב: אם עוד רבות בשנים.
וכתיב ואם מעט נשאר בשנים.
וכי יש שנים מרובות ויש שנים מעוטות?
אלא נתרבה כספו מכסף מקנתו נתמעט כספו כפי שניו.
ואימא היא דעבד תרתי ופיישן ארבעה ליתב ליה ארבעה מכסף מקנתו, והיכא דעבד ארבעה ופיישן תרתי ליתב ליה תרתי כפי שניו?
אם כן ליכתוב: אם עוד רבות שנים אם מעט נשאר שנים, מאי בשנים?
נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו, נתמעט כספו בשנים כפי שניו.

א"ר יוסי דרשינהו רב נחמן:
להני קראי כסיני.

ושב לאחוזתו -
בבעל אחוזה דברתי, ולא דברתי במוכר למוכר.
ואם לא מצאה ידו די השיב לו - מה תלמוד לומר?
מנין אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאול כסדר הזה?
תלמוד לומר: ואם לא מצאה ידו ולא ילוה, די השיב לו ואין גואל לחצאין.

והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל -
ולא ביד הקדש עד שנת היובל, אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב,
ברעה וגואל ביפה,
ולוה וגואל חצאין.

אמר ר' שמעון:
מה טעם?
מפני שבהדיוט הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לבעלים, ובהקדש הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים.

עד שנת היובל -
שלא יכנס בה כלום.
נמצאת אומר: שדות וכספים משמיטים כאחד.
שביעית משמטת בסופה,
יובל בתחלתו.

ויצא ביובל -
אף מן הקדש.

ושב לאחוזתו -
לרבות את האשה.

להמשך שמעוני ויקרא פרק כה חלק שני