אני ה' אלהיכם -
מה תלמוד לומר?
מלמד שכל המשעבד בהם למטה, כאלו משעבד בהם למעלה.,

לא תעשו לכם אלילים -
זה אחד מן השמות המגונים שנקראת עבודת אלילים על שם מעשיה.

ופסל ומצבה -
מה הפסל עשייתו פסלתו
אף מצבה עשייתה פסלתה.

מה מצבה בל תקימו,
אף פסל בל תקימו.

לא תקימו לכם -
אלו מרקוליס שעל הדרכים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אלו חמנים שבראשי גגות.

ואבן משכית -
רב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא, פתח בריך, חתים לא בריך, ונפול כולי עלמא על אנפייהו ורב לא נפיל על אפיה.
מאי טעמא לא נפל על אפיה?
רצפה של אבנים הוה, ותניא: ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה - בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה במקדש.
וכדעולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד.
אי הכי מאי איריא רב, אפילו כולהו נמי?
קמה דרב הוא דהואי.
וליזיל גבי ציבורא ולינפול על אפיה?
לא מטרח ציבורא.

אמר רב חייא בריה דרב הונא:
חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי.

את שבתותי תשמרו -
(כתוב למעלה ברמ תר"ד).
כנגד זה הנמכר לנכרי הכתוב מדבר שלא יאמר [הואיל] רבי עובד אלילים אף אני עובד אלילים.
רבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות,
רבי מחלל שבתות אף אני אחל שבתות?
תלמוד לומר: לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה' אלהיכם את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו - (לא) הזהיר בו הכתוב את כל המצות.
אני ה' - אני נאמן לשלם שכר.

חשבתי דרכי ואשיבה רגלי על עדותיך - אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: ואשיבה רגלי אל עדותיך.

רבי (חנינא) [הונא] בשם ר' אחא אמר:
חשבתי מתן שכרן של מצוות והפסדן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך.

ר' מנחם חתניה דר' (חנינא) [לעזר בר אבינא] אמר:
חשבתי מה שכתבת לנו בתורה: אם בחקותי תלכו, ומה כתיב תמן: ונתתי שלום בארץ, ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן: ויספתי ליסרה אתכם.

ר' אבא בריה דרבי חייא בשם רבי (חייא) [יונתן] אמר:
חשבתי ברכות וחשבתי קללות, חשבתי ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וחשבתי קללות מן וי"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן . הא כיצד?
אם זכיתתם - אני הופך לכם את הקללות לברכות, ואימתי?
כשתשמרו את תורתי, הדא הוא דכתיב: אם בחקותי תלכו.

[א"ר אלעזר]:
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזרה אם רוצה הוא מקיימה, ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים, אבל הקב"ה אינו כן, אם גוזר גזרה הוא מקיימה תחלה (איש אמו ואביו תיראו) [הדא הוא דכתיב: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'], אני הוא שקיימתי מצוות זקן תחלה.

דבר אחר:
אם בחקתי תלכו -
חוקים שחקקתי בהם את השמים ואת הארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
חוקים שחקקתי בהם את השמש ואת הירח, שנאמר: כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה.
חוקים שחקקתי בהם את הים, שנאמר: בשומו לים חקו.
חקים שחקקתי בהם את החול, שנאמר: אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם.
חוקים שחקקתי בהם את התהום, שנאמר: בחוקו חוג על פני תהום, חוק וחוג לגזרה שוה. חוקים שבהן חקוקים על יצר הרע , הדא הוא דכתיב: הוי החוקקים חקקי און.

אמר ר' לוי:
משל למקום אדרימון שהו משובש בגייסות, הושיב בה המלך קוסטרינוס אחר לשמרו.
כך אמר הקב"ה: התורה אבן ויצר הרע אבן, האבן תשמור את האבן.
התורה אבן, דכתיב: ואתנה לך את לוחות האבן וגו'.
ויצר הרע אבן, שנאמר: והסירותי את לך האבן מבשרכם.
חוקים שהן מביאין את האדם לחיי העולם הבא, שנאמר: והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים הוא העוסק בתורה שהיא עץ חיים. הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים.
אמר להם [הקב"ה]: אם תשמרו מה שכתוב בספר הזה - תנצלו מן הסייף הזה, ואם לאו - הוא הורג אתכם.
והיכן משמעו של דבר?
שנאמר: ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ חיים, דרך - זו דרך ארץ, ואחר כך עץ חיים - זו תורה.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
הככר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים.
אמר להם: אם שמרתם את התורה - הרי הככר לאכול, ואם לאו - הרי המקל ללקות בו.
מהיכן משמעו של דבר?
שנאמר: אם תאבו ושמעתם - טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם - חרב תאכלו וחריבון תאכלו.

אמר ר' אחא:
צריכין ישראל לחרובא עבדון תתובא.

אמר ר' עקיבא:
יאי הוא מסכנותא לברתיה דיעקב, כערקא סומקא ברישיה דסוסיא חיורא.

זה שאמר הכתוב: אם חרוצים ימיו, כשברא הקב"ה את העולם חרץ ימיו של כל אחד ואחד, שנאמר: והיו לאותות ולמעודים, ולמי נתנם?
לישראל, שנאמר: מגיד דבריו ליעקב חקיו וגו'.

מספר חדשיו אתך חקיו עשית [ולא יעבור] –
אמר הקב"ה לישראל: אם עשיתם חקי אין השטן נוגע בכם, שנאמר: מדי עברו יקח אתכם הוי חקיו עשית ולא יעבור.
אדם הראשון אלו שמר את התורה ואת המצוה שנתתי לו, לא מת, לפיכך כתיב: אם בחקתי תלכו אם בחקתי וגו', מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה.
וכן הוא אומר: לוּ עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי.
ואומר: לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים.
ואומר: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'.

אם בחקתי תלכו -
יכול אלו המצות?
כשהוא אומר: ואת מצותי תשמרו - הרי מצוות אמורות, הא שאינו אומר: אם בחקתי תלכו אלא שיהו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר: אם לא תשמעו לי.
וכן הוא אומר: זכור את יום השבת, יכול בלבך?
כשהוא אומר: שמור את יום השבת, הרי שמירת הלב אמורה, הא אינו אומר: זכור את יום, אלא להיות שונה בפיך.
וכן הוא אומר: זכור את אשר הקצפת, יכול בלבך?
כשהוא אומר: אל תשכח הרי שכחת לב אמורה, הא אינו אומר זכור [אלא] להיות שונה בפיך,
וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, יכול בלבך?
כשהוא אומר: השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות, הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור?
שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר: זכור את אשר עשה לך עמלך.
יכול בלבבך?
כשהוא אומר: לא תשכח הרי שכיחת לב אמורה, הא שאינו אומר זכור אלא להיות שונה בפיך.

אמר ר' לוי:
בוא וראה שלא במדת הקב"ה מידת בשר ודם.
הקב"ה ברך את ישראל בעשרים ושתים אותיות וקללן בשמונה. ברכן בעשרים ושתים מאם בחוקותי עד .
וקללן בשמונה מואם בחקתי תמאסו עד געלם נפשם.

ואלו משה רבינו ברכן בשמונה, מוהיה אם שמוע עד לעבדם וקללם
בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמע עד ואין קונה.

בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב: אם בחקותי תלכו ואם בחוקתי תמאסו.
אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי?
איצטריך סלקא דעתך אמינא אם בחקתי תלכו - ברכה, ואם בחקתי תמאסו - לא ברכה ולא קללה קא משמע לן.

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם -
הלמד לעשות, ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות - נוח לו שלא נברא.

אמר ר' חמא בר חנינא:
אם שמרתם [את התורה] - הרי אני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם, כדכתיב: ועשיתם אותם.

אמר רבי חנינא בר פפא:
[א"ל] אם שמרתם את התורה - מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים עצמכם, הדא הוא דכתיב: ועשיתם אתם.

א"ר יוחנן:
הלמד שלא לעשות - נוח לו אלו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לעולם.

אמר ר' אחא:
הלמד על מנת לעשות - זוכה לרוח הקדש, מה טעם?
לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו' כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל ואין תשכיל אלא רוח הקדש, כמה דאת אמר: משכיל לאיתן האזרחי.

ונתתי גשמיכם בעתם -
שלושה נתנו מתנה לעולם:
התורה,
והמאורות,
[והגשמים].
ונתתי גשמיכם בעתם - לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית. שכשהגשמים הללו מרובים, מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות.
ונתתי - אני ולא על ידי מלאך ולא ע"י שליח.
גשמיכם - ולא גשמי כל הארצות.
וכן הוא אומר: הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים וגו'.

ונתתי גשמיכם בעתם -
ברביעיות, או אינו אלא בערבי שבתות?
אמרו: אפילו שנים כשני אליהו וגשמים יורדים בערבי שבתות אינו אל סימן קללה.
הא מה אני מקיים ונתתי גשמיכם בעתם?
(בלילות) [בלילי רביעיות].

מעשה בימי הורדוס, שהיו הגשמים יורדין בלילות, בשחרית נשבה הרוח וזרחה החמה ונתנגבה הארץ, והפועלין יוצאין ועושין מלאכתן ויודעין שמעשיהם לשם שמים.

ונתתי גשמיכם בעתם -
בלילי שבתות.
אמרו: מעשה בימי שמעון בן שטח היו גשמים יורדין מלילי שבת ללילי שבת, עד שנעשו חטין בכליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם חכמים והניחו דוגמא לדורות להודיע כמה חטא גורם.
וכן הוא אמר: עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם.

ונתתי גשמיכם בעתם -
ולא גשמי כל שאר ארצות.
הא מה אני מקיים: ונברכו בך כל משפחות האדמה?
שיהו פירות מרובים בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, ויהיו באים (ונוטלין) [ולוקחין] מכם ומעשירין אתכם בכספים, כענין שנאמר: וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען.
ואומר: וכימיך דבאך שיהו כל הארצות דובאים כסף ומביאות לארץ ישראל.

ונתנה הארץ יבולה -
לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון.
ומנין אתה אומר שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בת יומה?
תלמוד לומר: זכר עשה לנפלאותיו.
ואומר: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע - מלמד שבו ביום שנזרעת בו ביום עושה פירות.

ועץ השדה יתן פריו -
לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון.
ומנין אתה אומר: יהא אילן ניטע ועושה פירות בן יומו?
תלמוד לומר: זכר עשה לנפלאותיו.
ואומר: עץ פרי עושה פרי למינו - מלמד שבו ביום שניטע בו ביום עשה פירות.
ומנין שאף העץ עתיד (להיות) מאכל?
תלמוד לומר: עץ פרי, אם ללמד שעושה פירות הרי כבר נאמר: עושה פרי, אם כן למה נאמר: עץ פרי?
אלא מה פרי מאכל, אף העץ עתיד להיות מאכל.
ומנין שאף אילני סרק עתידין להיות להוציא פירות?
תלמוד לומר: ועץ השדה יתן פריו.

והשיג לכם דיש את בציר -
שתהיו עסורים בדיש עד שתגיע בציר.

ובציר ישיג את זרע -
שתהיו עסוקים בבציר עד שתגיע זרע.

ואכלתם לחמכם לשובע -
אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קימעא ומתברך (עליו) [במעיו] כמה שנאמר להלן: וברך את לחמך ואת מימיך.

וישבתם לבטח בארצכם -
בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח בחוצה לארץ.
שמא תאמרו: הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין (כאן) כלום?
תלמוד לומר: ונתתי שלום בארץ, מלמד שהשלום שקול כנגד הכל.
וכן הוא אומר: עושה שלום במרומיו.
ואומר: עושה שלום ובורא את הכל - מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

ושכבתם ואין מחריד -
לא יראין מכל אדם.

והשבתי היה רעה -
רבי יהודה אומר:
מעבירם מן העולם.

רבי שמעון אומר:
משביתם שלא תזיק.

אמר רבי שמעון:
אימתי הוא שבחו של הקב"ה?
כשאין מזיקין או כשיש מזיקין ואין מזיקים?
הוי אומר: כשיש מזיקין ואין מזיקים.
וכן הוא אומר: מזמור שיר ליום השבת - למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו.
וכן הוא אומר: וגר זאב עם בכש יגמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם ופרה ודוב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שיהא תינוק מישראל מושיט אצבעו לתוך עיניו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו.
ואומר: גמול ידו הדה - זו חיה ההורגת את הבריות.

וחרב לא תעבור בארצכם -
אין צריך לומר לבאין למלחמה, אלא שלא יהו עוברין ושבין ממדינה למדינה, כדרך שעברו בימי יאשיהו.

ורדפתם את אויביכם ונפלו -
שיהו נופלים איש בחרב רעהו.

ורדפו מכם חמישה מאה -
מכם - מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם.

ומאה מכם רבבה רדופו -
וכי כך הוא החשבון.
והלא אין ראוי לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו?
אלא אין דומין המועטין העושים את התורה למרובין העושין.

ונפלו אויביכם לפניכם לחרב -
שיהו נופלין שלא כדרך הארץ.

ופניתי אליכם -
משל, למה הדבר דומה?
לבעל הבית ששכר פועלים, והיה שם פועל אחד שעשה עמו מלאכה שלוש שנים, ובאו פועלים ליטול שכרן ובא פועל ההוא עמהן, ובעל הבית אומר לפועל: בני, הללו עשו עמי מועט אתן להם שכר מועט, אבל אתה חשבונות הרבה יש לי לחשוב עמך.
כך ישראל מבקשין שכרן בעוה"ז מלפני המקום, והאומות מבקשין שכרן מלפני המקום. והמקום אומר להם לישראל: בני, אפנה לכם. הללו עושין עימי מועט אני אתן להם שכר מועט בעוה"ז שמועט. אבל אתם חשבונות הרבה יש לי לחשב עמכם.

ופניתי אליכם -
בטובה.

והפריתי אתכם -
בפריה ורביה.

והרביתי אתכם -
בקומה זקופה.

והקימותי את בריתי אתכם -
לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, [שנאמר: אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה', אלא ברית חדשה שלא תופר מעתה, שנאמר:] הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה.

ואכלתם ישן נושן -
מלמד, שכל המתיישן יפה מחברו.
נושן - אין לי אלא יין שדרכו להיות כך.
מנין לרבות כל דבר המיושן?
תלמוד לומר: ישן נושן.

וישן מפני חדש תוציאו -
שיהו אוצרות מלאין ישן וגרנות מלאין חדש.
ואתם תהיו מקפידים, היאך נוציא ישן לפני חדש.

ונתתי משכני בתוככם -
זה בית המקדש.

ולא תגעל נפשי אתכם -
משאגאל אתכם עוד איני מואס בכם (כתוב בסוף פרשת נח).

והתהלכתי בתוככם -
משלו, משל למה הדבר דומה?
למלך שבא אצל אריסו והיה האריס ההוא מיטמר מלפניו.
והמלך אמר לאריס: מה לך שאתה מטמר מלפני?
הריני כיוצא בך.
כך עתיד המקום לטייל בין הצדיקים, וצדיקים מזדעזעין מלפניו.
והמקום אומר להם לצדיקים: מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני?
הריני כיוצא בכם!
[אי] לפי שאני כיוצא בכם, יכול לא תהא מוראי עליכם?
תלמוד לומר: והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם.
אם אין אתם מאמינים לי בדברים הללו, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - אני הוא שעשיתי לכם נסים במצרים, עתיד אני לעשות לכם את כל (המעשים) [הנסים] האלו.

מהיות להם עבדים -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר להלן: מבית עבדים יכול עבדים לעבדים היו?
תלמוד לומר: מהיות להם עבדים. עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים.

ואשבור מוטות עלכם -
משלו, משל למה הדבר דומה?
לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת, והשאילה לאחר להיות חורש בה. והיה לו לאיש ההוא עשרה בנים. זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וחרש וישב לו, והיתה המענה ארוכה ורבצה לה אותה פרה. נכנסו כל הפרות ואותה פרה לא נכנסה, וכשראה בעל הבית שלא נכנסה פרתו לא הספיק דעתו לקבל פיוס. מיד קפץ ושבר את העול ופסק את הסמלונין.
כך היו ישראל בעוה"ז שלטון אחר בא ומשעבד והולך לו, בא שלטון אחר ומשעבד והולך לו. כשמגיע הקץ אין הקב"ה אומר להם לאומות העולם כך עשיתם לבני. אלא מיד משבר את העול ומקצץ את הסמלונין, שנאמר: ואשבור מוטות עלכם.
וכן הוא אומר: ה' צדיק קצץ עבות רשעים.

ואולך אתכם קוממיות -
ר' (יהודה) [שמעון] אומר:
מאתים אמה.

רבי (שמעון) [יהודה] אומר:
מאה אמה, כאדם הראשון.
אין לי אלא אנשים. נשים מנין?
תלמוד לומר: בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל.
וכמה הוא [תבנית] היכל?
מאה אמה.

דבר אחר:
קוממיות -
בקומה זקופה, שלא יהיו יראין מכל אדם.

ואם לא תשמעו לי -
(כתוב ברמז תת"צ):

ואם לא תשמעו לי -
למדרש חכמים.
או יכול למה שכתוב בתורה?
כשהוא אומר: ולא תעשו את כל המצוות האלה.
הרי מה שכתוב בתורה אמור. הא מה אני מקיים: ואם לא תשמעו לי?
למדרש חכמים.

ואם לא תשמעו לי -
מה תלמוד לומר: לי?
זה שיודע את רבינו ומתכוין למרוד בו.
וכן הוא אומר: כנמרוד גבור ציד [לפני ה'] שאין תלמוד לומר: לפני ה', אלא שהיה יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו.
וכן הוא אומר: ואנשי סדום רעים וחטאים [לה' מאד] שאין תלמוד לומר: לה' מאד, אלא שהיו יודעין את רבונן ומתכוונין למרוד בו.

ולא תעשו -
יש לך אדם שאינו למד אבל עושה?
תלמוד לומר: ולא תעשו. הא כל שאינו למד אף אינו עושה.

או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה, אבל אין מואס באחרים.
תלמוד לומר: ואם בחקותי תמאסו, הא כל אדם שאינו למד ואינו עושה לסוף שמואס באחרים.
אבל אין שונא את החכמים?
תלמוד לומר: ואם אם משפטי תגעל נפשכם, הא כל אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, לסוף ששונא את חכמים.

או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את חכמים, לסוף שאין מניח את אחרים לעשות.

או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים. ושונא את חכמים, ואין מניח את אחרים לעשות, אבל מודה במצוות שנתנו מהם סיני?
תלמוד לומר: את כל מצותי, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את חכמים ואין מניח את אחרים לעשות, לסוף שאינו מודה במצוות שנתנו מהר סיני.

או יש לך אדם שיש בו כל המדות הללו. אבל אינו כופר בעיקר?
תלמוד לומר: להפרכם את בריתי, הא כל אדם שיש בו כל המדות הללו, לסוף שכופר בעיקר. אף [אני] איני מדבר אלא באף. אני שבניתי אני אהרוס. ושנטעתי אני אתוש.
וכן הוא אומר: הנה (את) אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש.

אעשה זאת -
זו קשה לכם יותר מן הכל, שמי הגדול הוא לכם בעל חוב.
לכם - הן הדברים ואין הרעה יוצאה מלפני לעולם.
וכן הוא אומר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

והפקדתי עליכם -
שיהו המכות פוקדות אתכם מזו לזו עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ויסמוך לה. בהלה - זו המכה המבהלת את בני אדם. ואי זו?
זו מכת מוֹתָן.

רבי אליעזר בר יהודה אומר:
בעון חלה אין ברכה (בממונם) [במכונס], ומארה משתלחת בשערים, וזורעים ואחרים אוכלין אותו, שנאמר: והפקדתי עליכם בְּהָלָה - אל תקרי בהלה אלא בְּחַלָּה.
וכתיב: וזרעתם לריק זרעכם. ואם נותנין מתברכין, שנאמר: ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך.

את השחפת -
יש לך אדם שחולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו?
תלמוד לומר: את השחפת, לסוף שבשרו נשחף.
או עתים שבשרו נשחף אבל נוח לו ואינו מקדיח?
תלמוד לומר: ואת הקדחת.
או עתים שמקדיח אבל סבור על עצמו שיחיה?
תלמוד לומר: מכלות עינים.
או הוא אין סבור על עצמו שיחיה, אבל אחרים סבורים עליו שיחיה?
תלמוד לומר: ומדיבות נפש.

וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם -
אם זורעין שנה [ראשונה] ואינו מצמיח. לשנה אחרת כשהוא מצמיח באין אויבים ואוכלים אותו.

דבר אחר:
וזרעתם לריק - זרעכם כנגד בנים ובנות הכתוב מדבר, בנים ובנות שיהו לכם חטא מאבדן.
וכן הוא אומר: אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם.

ונתתי פני בכם -
כשם שנאמר בטובה ופניתי אליכם. כך נאמר ברעה ונתתי פני בכם.

משל למה הדבר דומה?
למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בכם לרעה.

ונגפתם לפני אויביכם -
שיהא המות הורג בכם מבפנים ובעל דבבא מקיף אתכם מבחוץ.

ורדו בכם שונאיכם -
שאעמיד עליכם מכם ובכם. שבזמן שאומות העולם עומדין על ישראל אין (נוטלין) [מבקשים] אלא בגלוי. כענין שנאמר: והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור. בזמן שעומדין עליהן מישראל אין מחפשין אלא אחר מטמוניות, כענין שנאמר: ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו' לכך נאמר: ורדו בכם שונאיכם, שאעמיד עליכם מכם ובכם.

ונסתם מפני אימה -
ואין רודף אתכם מבלי כח.

ואם עד אלה לא תשמעו לי -
ר' אליעזר אומר:
לעולם אין המקום מביא פורענות על ישראל עד שמעיד בהם תחלה, שנאמר: ואם עד אלה לא תשמעו לי.

ר' יהושע אומר:
שמא יאמרו ישראל: כלו כל המכות ואין עוד לו אחרות להביא?
תלמוד לומר: ואם עד אלה עוד יש לי אחרות מאלה וכאלה להביא.

ויספתי ליסרה אתכם שבע ע חטאתיכם -
אתם עברתם לפני שבע עבירות בואו וקבלו לכם שבע פורעניות.

ושברתי את גאון עוזכם -
זה בית המקדש, כענין שנאמר: הנני מחלל את מקדש גאון עוזכם.

רבי עקיבא אומר:
ושברתי את גאון עוזכם - אלו גבורים שהיו בהן בישראל, כגון: יואב בן צרויה וחבירו.

אחרים אומרים:
ושברתי את גאון עוזכם - אלו הגאים שהן גאונם של ישראל, כגון: פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו.

ושברתי את גאון עוזכם -
אלו ראשי (ה) בולאות שביהודה.

ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה -
זו קשה מן האחרונה, שבאחרונה הוא אומר: והיו שמיך אשר על ראשך נחושת - שיהו שמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה, והארץ אשר תחתיך ברזל - שלא תהא הארץ מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ותהא משמרת פירותיה.
וכאן הוא אומר: ונתתי את שמיכם כברזל - שלא יהו שמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ואת ארצכם כנחושה - שתהא הארץ מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה, ותהא מאבדת פירותיה.

ותם לריך כחכם -
הרי אדם שלא עמל ולא חרש ולא זרע ולא נכש ולא עדר ובשעת הקציר בא שדפון וירקון ולקתו ואין בכך כלום. אבל אדם שעמל וזרע וחרש וזבל ודייר נכש וכסח ובשעת הקציר בא שדפון וירקון ולקתו ששניו של זה קהות. לכך נאמר: ותם לריק כֹּחֲכֶם.

דבר אחר:
ותם לריק כחכם -
רבי אומר:
זה הכרם.

ויש אומרים:
זה הפשתן.

דבר אחר:
ותם לריק כחכם -
יש בני אדם שמשיא את בתו ופסק לה ממון הרבה, ואל הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא (הורג) [קובר] את בתו ומאבד את ממונו.

ולא תתן ארצכם את יבולה -
אף לא מה שאתה מוביל לה.

ועץ הארץ לא יתן פריו -
שלא יהא העץ חונט את פירותיו בשעה שמפריח, אלא יהא מלקה פירותיו. ו

אם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי -
אתם עשיתם את דיני עראי בעולם, אף אני אעשה אתכם עראי בעולם.

ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם -
אתם עברתם לפני שבע עבירות, בואו קבלו שבע פורעניות.

והשלחתי בכם את חית השדה -
אין לי אלא חית השדה משכלת, חיה שאינה משכלת מנין?
תלמוד לומר: ושן בהמות אשלח בם.
יכול נושכין ואין ממיתין?
תלמוד לומר: עם חמת זוחלי עפר, מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין.
וכבר היו שנים בארץ ישראל שור נושך וממית, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית.

ושכלה אתכם -
אלו הקטנים.

והכריתה את בהמתכם -
(מבפנים) [מבחוץ].

והמעיטה אתכם -
(מבחוץ) [מבפנים].

ונשמו דרכיכם -
לרבות (ז) דרך דרכי דרכיכם, לרבות שבילים גדולים ושבילים קטנים.
בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחלול השם וחלול שבתות חיה רעה באה ובהמה כלה מן השדה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין, שנאמר: ואם באלה אל תקרי בְּאֵלֶה אלא בְּאָלָה, וכתיב: והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה.
וכתיב בשבועת שקר: ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת.
ובחלול השם כתיב: ולא תחללו את שם קדשי.
ובחלול שבת כתיב: מחלליה מות יומת,
ילפינן חלול חלול משבועת שקר.

והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית -
נקם [בברית] ונקם [שאינו] בברית.
ואיזהו נקם שלא בברית?
זה סימוי שסימו את צדקיהו.

ונאספתם אל עריכם -
מפני המצודה.

ושלחתי דבר בתוככם -
שיהא המות [הורג] מבפנים ובעל דבבא מקיף אתכם מבחוץ.

ונתתם ביד אויב -
הלכה אין מלינין את המת בירושלים, וכשאתם מוציאין אותו לקברו, יהו קרוביו נתנין ביד אויב. בעון ענוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין ובעון בטול תורה חרב וביזה ושבי ודבר בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל, שנאמר: והבאתי עלכם חרב.
וכתיב: בשברי לכם מטה לחם, ואין ברית אלא תורה, דכתיב: אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וכתיב: יען וביען במשפטי מאסו: לפי שנאמר: נקם ינקם נקימה זו איני יודע מה היא?
כשהוא אומר: והבאתי עליכם חרב (כתוב ברמז של"ה).

בשברי לכם מטה לחם -
לרבות (ח) כל סועדי לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור מבלי עצים.

והשיבו לחמכם במשקל -
שתהא פת נפולת והן שוקלות אותה מתוך התנור.

רבי יוסי בן דורמסקית אומר:
משקל - מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר: היה לאדם איסר או פרוטה, היה יושב ומשקלו ואומר: מה אטול בו?
פת איני שבע, אלך ואטול בו תמרים, שמא אני אוכל ואשבע, אעפ"כ אוכל ואינו שבע,
תלמוד לומר: ואכלתם ולא תשבעו.

דבר אחר:
ואכלתם ולא תשבעו -
זה רעב של מהומה.

ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם -
אמרו: כשמת דואג בן יוסף הניח בן קטן לאמו, והיתה אמו מודדתו בטפחים [בכל שנה] ונותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. כשהקיפתה מצודת ירושלים, טבחתו בידה ואכלותו, והיה ירמיה מקונן עליה לפני המקום: אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, השיבתו רוח הקודש: אם יהרג במקדש ה' כוהן ונביא, זה זכריה בן יהוידע.

דבר אחר:
ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם -
אין לי אלא אבות שיאכלו בשר בנים ובנות, שיאכלו בשר אבותם מנין?
תלמוד לומר: תאכלו.
וכן הוא אומר: אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם.

והשמדתי את במותיכם -
כמשמעו.

והכרתי את חמניכם -
אלו הנחשים והקסמים [שבישראל].

ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם -
וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים?
אלא כשהיה אליה (שוחה) [מחזור] על תפוחי רעב, מצא אדם אחד שתפוח ומוטל ברעב.
א"ל: מאיזו משפחה אתה?
א"ל: ממשפחה פלונית. [וכמה הייתם?
א"ל: שלשת אלפים],
וכמה נשתיירו מכם?
א"ל: אני,
א"ל: [רצונך] לומר דבר אחד ותחיה?
א"ל: הן.
א"ל: אמור: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ותחיה.
צווח עליו ואמר: הס כי ה' אלוהינו ה' לא להזכיר בשם ה' לא למדנו אבא כך.
מה היה עושה?
נוטל את יראתו ונותנה על לבו מחבקה ומנשקה, עד שנבקע [כרסו] ונפל הוא מיראתו לארץ, לכך נאמר: ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם.

אמר רב יהודה אמר רב:
יודעין היו ישראל שאין ממש בעבודת אלילים ולא עבדו לאלילים אלא להתיר עריות בפרהסיא וכו'.
תא שמע: ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. אמרו: אליהו ז"ל היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים וכו' בתר דאביקו ביה וכו'.

וגעלה נפשי אתכם -
זו גאולה.

ויש אומרים:
זו סלוק שכינה.

ונתתי את עריכם [חרבה. -
עיר ערי עריכם] לרבות את הכרכין ואת המחוזות.

והשמותי את מקדשיכם -
לרבות את בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ולא אריח בריח ניחוחכם -
כמשמעו.

והשמותי אני את הארץ -
זו מידת נחת רוח, שאמר: והשמותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה, שמא יאמרו ישראל: הואיל וגלינו ממנה אויבים הבאים אחרינו ימצאו עליה נחת רוח,
תלמוד לומר: ושממו עליה אויביכם - היושבים בה, זו אויבים הבאים אחריכם לא ימצאו עליה נחת רוח.

ואתכם אזרה בגוים -
זו מדה קשה לישראל, שאמר: ואתכם אזרה בגוים, שבזמן שבני המדינה גולין ויושבין במקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וכאן הוא אומר: ואתכם אזרה בגוים שאפזר אתכם בין אומות העולם ואין אחד מכם קרוב אצל חברו, כענין שנאמר: והפיצותים בגוים וזריתים בארצות.
ואומר: ואזרם במזרה בשערי הארץ, כאדם שזורה את השעורים במזרה ואין אחת מהם נוגע בחברתה, כך אין אחד מכם קרוב לחברו.

אחריכם חרב -
חרב הנשלחת אחריכם לא במהרה חוזרת, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור.

והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה -
זו מדה קשה לישראל, שבזמן שבעל הבית גולה מביתו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין ביתו וכרמו חרב, וכאן הוא אומר: והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה כאלו אין סופו לחזור.

אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם -
אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמיטין אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי היא. ואתם לא עשיתם כן, עמדו וגלו ממנה והיא תשמיט מאליה עד שתרצה לפני כל שמיטין שהיא חייבת לי, לכך נאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה.

והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם -
אנו אומר מורך בלבבכם אלא מורך בלבבם, זו אימה ופחד דאגה ויראה.

ורדף אותם קול עלה נדף -
אמר ר' יהושע בן (יהודה) [קרחה]:
פעם אחת היינו יושבים תחת האילן, ונשבה הרוח והטיחו עלים זה בזה, ועמדנו ורצנו, ואמרנו: אוי לנו הגיעונו פרשים. לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם. וישבנו ובכינו ואמרנו: אוי לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה: ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב - מפני אימה. ונפלו ואין רודף - מבלי כח, וכשלו איש באחיו.
אינו אומר: איש באחיו אלא איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה.

ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם -
זו שעה שנלכדה בה ירושלים.

ואבדתם בגוים -
רבי עקיבא אומר:
אלו עשרת השבטים שגלו למדי.

אחרים אומרים:
ואבדתם בגוים - אין אבדן אלא גולה, יכול אבדן ממש?
כשהוא אומר: ואכלה אתכם ארץ אויביכם, הרי אבדן ממש אמור, הא מה אני מקיים: ואבדתם בגוים?
אין אבדן אלא גולה.

אמר רב מסתפינא:
מהאי קרא: ואבדתם בגוים.

מתקיף לה רב פפא:
דילמא כאבדה המתבקשת, דכתיב: תעיתי כשה אובד בקש עבדך?
אלא מסיפה דקרא: ואכלה אתכם ארץ אויביכם.
ודילמא כאכלת קשואין ודלועין?

ואף בעונות אבותם אִתָּם ימקו –
(כתוב ברמז ר"צ).

והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי -
שכיון שנהפך לבם לתשובה ומתודין על עונותיהן, מיד מרחמין עליהן, שכך נאמר: והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי, ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי - על שעשו את דיני עראי בעולם, אף אני עושה אותם עראי בעולם.


והבאתי אותם בארץ אויביהם -
זו מדה טובה לישראל, שמא יאמרו ישראל: הואיל וגלינו לבין האומות נעשה כמעשיהם?
אני איני מניחן, על כרחן שלא בטובתן, מעמיד אני נביאים עליהן ומחזירין אותן תחת כנפי, כענין שנאמר: והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם אדני ה, אם לא בד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, על כרחכם שלא בטובתכם ממליך אני מלכותי עליכם.

או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם -
כיון שנכנע לבם לתשובה ומתודים על עונותיהם מיד מרחמין עליהם, לכך נאמר או אז.

רבי נחמיה אומר:
חביבין יסורין, שכשם שהקרבנות מרצין כך יסורין מרצין.
בקרבנות הוא אומר: ונרצה לו לכפר עליו.
ביסורין הוא אומר: והם ירצו את עונם.
ועוד, שיסורין מרצין יותר מהקרבנות, שהקרבנות בממון ויסורין בגוף.
וכן הוא אומר: עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק -
למה מנה הכתוב את האבות אחורנית?
[אלא] אע"פ שאין מעשה אברהם כדאי, מעשה יצחק כדאי.
אין מעשה יצחק כדאי, מעשה יעקב כדאי.
כדאי מעשה אחד מהם, שיתלה העולם בגינו.
ולמה נאמר באברהם וביעקב זכירה וביצחק לא נאמר זכירה?
אלא רואין כאילו אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח.
ולמה נאמר באברהם וביצחק אף וביעקב לא נאמר אף?
מפני שמטתו של יעקב הייתה שלמה.
אין לי אלא אבות אמהות מנין?
תלמוד לומר: את את - אתים אלו אמהות, שנאמר: שמה קברו את אברהם ואת שרה וגו', ואת רבקה וגו' ואת לאה.
מנין שהברית כרותה (י) לארץ?
תלמוד לומר: והארץ אזכור.

ולמה מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן?
אמר רבי שמעון בן לקיש:
משל למלך שהיו לו שלושה בנים ושפחה אחת מגדלתן, כיון שהמלך שואל בשלום בניו, הוא אומר: שאלו לי שלום המגדלת.
כך הקב"ה מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן [הדא הוא דכתיב:] וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.

כתיב: יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט
אמר רבי פנחס:
העושה מצווה בעולם הזה והוא מבקש ליטול שכרו מיד ליד לא ינקה רע - רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום.

כאינש דאמר:
הא סקא והא סלעא והא סאתא, קום אכול לך.
כך, אלו בקשו אבות הראשונים שכר על מצוות קלות שעשו בעולם הזה, מהיכן הייתה זכות עומדת לבניהם אחריהם?
הדא הוא דכתיב: וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'.

והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה -
אמרתי להן לישראל: שיהיו זורעין שש ומשמיטין לי אחת בשביל שידעו שהארץ שלי היא, והם לא עשו (אלא) [כן], יעמדו ויגלו ממנה, והיא תשמיט מאליה, עד שתרצה לפני כל שמיטין שהיא חייבת לי, לכך נאמר: והארץ תעזב מהם.

יען וביען -
וכי ראש בראש נפרעתי מישראל, והלא לא נפרעתי מהם אפילו אחד ממאה שעשו לפני, אם כן למה נאמר: יען וביען?
יען במשפטי מאסו - אלו הדינין.
ואת חקותי געלה נפשם - אלו מדרשות.
זאת זו עונות של מדבר, גם זאת זו עונה של פעור.

ואף גם זאת -
זו עונה של מלכי האמורי.

לא מאסתים ולא געלתים לכלותם -
וכי מה נשתייר להם לישראל שלא [נגעלו ושלא] נמאסו, והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם, מה נשתייר להם?
זה ספר תורה, שאם לא היה קיים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום.

דבר אחר:
לא מאסתים - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניא מישאל ועזריה.
ולא געלתים - בימי (מדי) [המן], שהעמדתי להם מרדכי ואסתר.
לכלותם - בימי יונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק.
להפר בריתי אתם - בימי רומיים, שהעמדתי להם רבי וחכמי הדורות.
כי אני ה' אלהיכם - לעתיד לבא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

מנין שהברית כרותה לשבטים?
תלמוד לומר: וזכרתי להם ברית ראשונים.
אלה החוקים - אלו המדרשות,
והמשפטים - אלו הדינין.
והתורות - מלמד ששתי תורות ניתנו להן לישראל: אחת בפה ואחת בכתב.

אמר ר' עקיבא:
וכי שתי תורות בלבד ניתנו להן, והלא תורות הרבה ניתנו להן, שנאמר זאת תורת העולה, וזאת תורת המנחה, וזאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים, זאת התורה אדם כי ימות באהל, מלמד שתורות הרבה ניתנו להן לישראל.

אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה -
מלמד שנתנה תורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני.