תנו רבנן:

בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין.

יכול לא יהו נערכין?
תלמוד לומר: איש דברי ר' מאיר.

א"ר מאיר:
וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר נערך ואל מעריך?
מפני שרבה הכתוב בנערכין יותר ממעריכין, שהרי חרש שוטה וקטן נערכין ולא מעריכין.

ר' יהודה אומר:

בני ישראל נערכין, ואין הנכרים נערכין.

יכול לא יהו מעריכין?
תלמוד לומר: איש.

אמר ר' יהודה:
וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר הנכרי מעריך ולא נערך?
מפני שרבה הכתוב במעריכין יותר מנערכין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין.

אמר רבא:
הילכתא כר' מאיר מסתברא, דכתיב: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו.
טעמא דר' מאיר לא מסתבר, דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו.
טעמא דרבי יהודה מסתבר דקא מייתי ליה מטומטום ואנדרוגינוס דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא. הילכתא לא מסתברא, דכתיב: לא לכם ולנו לבנות וגו'.
ורבי יהודה האי לא לכם ולנו מאי עביד ליה?

אמר רבא:
משום רפיון ידים, דכתיב: ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות.

בני ישראל –
אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים (המשוחררין)?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם,

איש -
להוציא את הקטן.
יכול שאני מוציא את הקטן (יא) שיש בו הפלאה?
תלמוד לומר: כי יפליא.

כי יפליא נדר -
נאמר כאן נדר,
ונאמר להלן נדר (יב)
מה נדר האמור להלן נדר ונדבה,
אף נדר האמור כאן נדר ונדבה.

אמר רב הונא:
הקדיש ואכל – לוקה, שנאמר: כי יפליא ולא יחל - כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, וכל שאינו בהפלאה, אינו בבל יחל.
הקדיש [הוא] ואכלו אחרים -
רב כהנא אמר:
אן לוקין,

ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש:
דאמרי תרוייהו לוקין.
מר סבר: [מופלא] הסמוך לאיש דאורייתא.
ומר סבר: דרבנן.
תנן התם:

הכל מעריכין ונערכין נודרין ונדרין כוהנים לוים וישראל נשים ועבדים.

הכל מעריכין לאתויי מאי?
לאתויי מופלא הסמוך לאיש,
הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין סלקא דעתך אמינא.

נדר בערכך -
כתיב, כל שישנו בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין, קא משמע לן נפשות כל דהו. איבעיא להו מהו (שמסירין) [שיסדרו] לבעל חוב, נגמר מיכה מיכה מערכין, או לא. תא שמע: דשלח רבין: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך הייתה שאלה: האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו. שיסדרו, קל וחומר מבעל חוב, מה בעל חוב שמחזירים אין מסדרין, הקדש שאין מחזירים אינו דין שאין מסדרין?!

ורבי יוחנן אמר:
נדר בערכין כתיב, מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין.
ואידך, ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא, מה (בעל חוב) [ערכין] נידון בכבודו, אף הקדש נידון בכבודו. ויסדרו בבעל חוב קל וחומר מערכין:
ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין, בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרים?!
אמר קרא: ואם מך הוא מערכך הוא ולא בעל חוב.
(ואידך, אמר לך: הוא ולא אשתו ובניו).
ואידך [האי הוא] עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ויחזרו בהקדש קל וחומר מבעל חוב: מה בעל חוב שאין מסדרין מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין?!
אמר קרא: ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה.

אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גויים.
א"ל: מנין שמסדרין לבעל חוב?
א"ל: גמר מיכה מיכה מערכין.
א"ל מנין לערום שלא יתרום?
א"ל דכתיב: ולא יראה בך ערות דבר,
א"ל: ולאו כוהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות?
א"ל: לא מתני מר סדר טהרות.

דתנן, רבי שמעון בן יוחאי אומר:
קברי כותים אין מטמאין, שנאמר: ואתן צאני צאן מרעיתי וגו'.
א"ל בארבעה סדרי לא מצינא בשיתא מצינא?!
מי טעמא?
משום דוחקא. עייליה לגן עדן, מליה לגלימא טרפי, כי קא נפיק, שמעינהו לנטורי גן עדן דאמרי: מאן קדם ואכיל לעלמיה כרבה בר אבוה (נפיק) [נפץ] שדינהו. ואפילו הכי סחט גלימיה ריח וזבניה בתליסר אלפי דינרי, ופלגינהו לחתנותיה.

נדר בערכך -
מקיש ערכין לנדרים:
מה נדרים בבל תאחר לשלמו,
אף כאן בערכין בבל תאחר לשלמו,
בערכך - להביא ערך סתם.

דבר אחר:
בערכך - ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך אברים וכו'.
יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו?
תלמוד לומר: נפשות נפשות ולא את המת.
אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס?
תלמוד לומר: והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה.

דבר אחר:
נפשות - אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין?
תלמוד לומר: נפשות.

דבר אחר:
נפשות - להביא מנוול ומוכה שחין.
שיכול נדר בערכך כתיב, כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין?
תלמוד לומר: נפשות.

[דבר אחר:
נפשות -] אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש ואשה שהעריכה אשה מנין?
תלמוד לומר: נפשות.

והיה ערכך -
לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים. (יג)
יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך נקבה?
תלמוד לומר: והיה ערכך הזכר ואם נקבה היא. זכר וודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

אמר מר:
בערכך - להביא ערך סתם.
מאי ערך סתם?
דתניא: האומר ערך סתם עלי נותן פחות שבערכין שלשת שקלים, ואימא חמשים?
תפסת מרובה לא תפסת. ואימא שקל, דכתיב: וכל ערכך יהיה בשקל הקדש?
ההוא בהשג יד כתיב.
ואלא קרא למה לי?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
לומר: שאינו נידון בהשג יד, מאי טעמא?
דכמפרש דמי.

ואית דאמרי:
אמר רב נחמן:
לומר שנידון בהשג יד, פשיטא?
מהו דתימא כמפרש דמי, קא משמע לן.

אמר מר:
ערך כלו הוא נותן, ואינו נותן ערך אברים, והא אפיקתיה לערך סתם?
קרי ביה: ערך בערכך.

נפשות - ואל את המת.
הא אפיקתיה לערך סתם?
קרי ביה נפש נפשות.
אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס?
תלמוד לומר: והעמיד והעריך. [אי הכי] מת נמי תיפוק ליה מוהעמיד והעריך?
אין הכי נמי, אלא נפש נפשות למה לי?
כדבעינן למימר קמן.

דבר אחר:
נפשות - אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש ואשה מנין?
תלמוד לומר: נפשות.

דבר אחר:
נפשות - להביא מנוול ומוכה שחין.
והא אפיקתיה להנך?
הנך לא צריכי קרא, מה טעם?
שקולין הן. ויבואו כולן?
[כי] איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין הוא דאיצטריך.

והיה ערכך -
לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים.
דמים למה לי קרא, לא יהא אלא דמי דיקלא מי לא יהיב דמי?

אמר רבא:
לומר שנידון בכבודו, סלקא דעתך אמינא.

נדר כערכך -
כתיב: כל שישנו בערכין נדון בכבודו וכל שאינו בערכין אין נידון בכבודו, קא משמע לן.
רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס למול בשבת.

[אמר רב חסדא:
לא לכל]

א"ר יהודה:
אנדרוגינוס (אינו לא) זכר (ולא נקבה) [הוא], שאם אתה אומר כן בערכין יערך?
ומנלן דלא נערך?
דתניא: הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס וכו' (כדלעיל).

אמר רב נחמן בר יצחק:
אף אנן נמי תנינא:

הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן.

רבי יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס.
ומאי שנא גבי מילה?
דכתיב: ימול לכם כל זכר (כתוב ברמז תק"ע).
מאי שנא נקבה דכי מיזדקנא פחתא וקיימא אתילתא, ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא?

אמר חזקיה: אמרי אינשי:
סבא בביתא פאחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא.

ואם מבן חדש -
תניא: רבי אליעזר אומר:
נאמר כאן ומעלה
ונאמר להלן (ופדויו) מבן חדש ומעלה,
מה להלן מבן חדש יום אחד,
אף כאן חדש ויום אחד.
ואימא כי התם, מה התם חד יומא,
[אף כאן חד יומא]?
א"כ גזרה שוה מאי אהני.

תנו רבנן:
המעריך פחות מבן חדש.

ר' מאיר אומר:
נותן דמיו, אין אדם מוציא דבר לבטלה, ויודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים.

וחכמים אומרים:
לא אמר כלום.

רבנן סברי,
אדם מוציא דבריו לבטלה.
כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב:
האומר ערך כלי עלי נותן דמיו, כמאן?
כר' מאיר.

כמאן אזלא הא דאמר (רבא) [רבה] בר יוסף אמר רב:
המקדיש בהמת חברו נותן דמיה. כמאן?
כרבי מאיר.
יום שלשים, כלמטה הימנו, שנת חמש ושנת עשרים, כלמטה הימנו, שנאמר: ואם מבן שישים שנה ומעלה - הרי אנו למדין בכולן משנת ששים. מה שנת שישים כלמטה הימנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה. הן אם עשית שנת שישים כלמטה הימנה להחמיר נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל?
תלמוד לומר: שנה שנה לגזרה שווה.
מה שנה האמורה בשנת שישים כלמטה הימנה בין להקל בין להחמיר, אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה בין להקל בין להחמיר.

רבי אליעזר אומר:
עד שיהו יתרות על השנה חדש ויום אחד. מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן. שנה שנה יתירי כתיבי.

רבי אליעזר אומר:
מנין שחדש אחד ויום אחד אחר חדש הרי הוא כשנת ששים?
תלמוד לומר: ומעלה.
נאמר כאן ומעלה,
ולהלן הוא אומר מבן חודש ומעלה,
מה ומעלה האמור להלן חדש ויום אחד אחר חדש,
אף ומעלה האמור כאן חדש ויום אחד אחר חדש, הרי הוא כשנת ששים.
אין לי אלא אחר ששים, אחר חמש ואחר עשרים מנין?
דין הוא חייב בשנת שישים וחייב בשנת חמש ובשנת עשרים,
מה אחר שישים חדש אחד וים אחד אחר חדש הרי הוא כשנת ששים,
אף כאן חדש אחד ויום אחד ויום אחד אחר חדש הרי הן כשנת חמש והרי הן כשנת עשרים.

ואם מך הוא מערכך -
אם היה (יד) עני מליתן ערך.

והעמידו לפני הכהן -
להוציא את המת.
אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס?
תלמוד לומר: והעמיד והעריך - את שיש לו עמידה יש לו הערכה, ואת שאין לו עמידה אין לו הערכה.
יכול אפילו אמר ערכו של זה עלי ומת יהא פטור?
תלמוד לומר: יעריכנו אף על פי שמת.

והעריך אותו הכהן -
שלא ליתן אלא בזמן הערך.

על פי אשר תשיג יד הנודר -
ידו ולא יד הַנִּדָּר.

יד הנודר -
בין איש בין אשה ובין קטן.

מכאן אמרו:
השג יד בנודר, והשָּׁנִים בנִּדָּר והערכין בנערך.

והעריך -
בזמן הערך.

יעריכנו הכהן -
בנין אב לכל הערכים שיהו בכהן.
אם היה עני והעשיר או עשיר והעני נותן ערך עשיר.

רבי יהודה אומר:
אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. אבל בקרבנות אינו כן, אפילו מת אביו והניח לו רבואות [או] ספינות בים ובאו לו ברבואות, אין להקדש בהן כלום.
עני והעשיר אשר תשיג יד הנודר - והרי ידו משגת.
עשיר והעני על פי אשר תשיג יד הנודר.

רבי יהודה אומר:
אפילו עני והעשיר וחזר והעני, נותן ערך עשיר.

מאי טעמא דר' יהודה?
אמר קרא: ואם מך הוא מערכך - עד שיהא בְּמָכוּתוֹ מתחלתו ועד סופו.
והשנים בַּנִּדָּר כיצד?
ילד שהעריך את הזקן - נותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילד - נותן ערך ילד.
וערכין בנערך כיצד?
איש שהעריך את האשה - נותן ערך אשה, ואשה שהעריכה את האיש - נותנת ערך איש.
והערך בזמן הערך כיצד?
העריכו פחות מבן חמש ונעשה יותר על בן חמש, פחות מבן עשרים ונעשה יותר מבן עשרים, אינו נותן אלא כזמן הערך.

תנו רבנן:
אתה הקשית דמים לערכין [מרגליות לקלים] ולידון בכבודו, יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה?
תלמוד לומר: כערכך יקום - אינו נותן אלא כזמן הערך.
אף על פי שאמרו חיבי ערכין ממשכנין אותן, נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת סנדליו ותפליו [לו] אבל לא לאשתו ולבניו, ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, ואם היה חָרָשׁ נותנין לו שני מצעדין [מעצדין] ושני מגרות.

רבי אליעזר אומר:
אם היה אכר, נותנין לו צמדו, חַמָּר נותנין לו חמורו. מאי טעמא?
אמר קרא: ואם מך הוא מערכך - [החייהו מערכך] ולא אשתו ובניו.
מאי טעמא מערכך?

ר' אליעזר אומר: וכו.
ורבנן הנהו לאו כלי אומנות אלא נכסים נינהו.
היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט,אינו אומר לו למכור מן המרובה וכו', וכל שיש לו מן המועט. פשיטא, כי היכי דסגי ליה עד השתא השתא נמי סגי ליה?
מהו דתימא עד האידנא דהוה ליה לאושלי הו מושלי ליה, השתא דליכא דמשאיל ליה [לא] קא משמע לן.

תנו רבנן:
יכול יהו קדשי בדק הבית עושין תמורה?
תלמוד לומר: קרבן מי שנקרא קרבן, יצאו קדשי בדק הבית שלא נקראו קרבן.
ולא, והתניא: שומע אני אפילו קדשי בדק הבית [שנקראו קרבן], כענין שנאמר: ונקרב את קרבן ה'?
תלמוד לומר: ואל פתח אהל מועד לא הביאו - כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו משום שחוטי חוץ, ומי שאינו בא לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ.
אלמא איקרו קרבן?

א"ר (אבין) [חנינא]:
לא קשיא,
הא ר' שמעון, הא רבנן.
לר' שמעון איקרו קרבן.
לרבנן לא איקרו קרבן.
ולא, הכתיב: ונקרב את קרבן ה'?
אמר לך: קרבן ה' איקרי, קרבן סתמא לא איקרי.
מאי ר' שמעון ומאי רבנן?
דתניא: לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו למה נאמר, והלא כבר נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו?
לפי שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר אותו משמע קרבן יחיד.
קרבן צבור וקרבן מזבח וקרבנות בדק הבית [מנין?
תלמוד לומר: לא יבקר].

א"ר שמעון:
והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא?
לומר לך: מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא חובה ודבר שאינו בא בשותפות, אף כל קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא חובה ודבר שאינו בא בשותפות.

רבי אומר:
למה יצא מעשר?
מעתה לפי שיצא לידון [בתמורת שמו ובתמורת גופו, לומר לך: תמורת שמו קרבה ותמורת גופו אינה קרבה], תמורת שמו נגאלת ותמורת גופו אינה נגאלת, תמורת גופו חלה [על דבר הראויועל דבר שאינו ראוי, ותמורת שמו אינה חלה אלא] על דבר הראוי בלבד.

אמר מר:
לידון בתמורת שמו, העשירי, מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין?
תלמוד לומר: וכל מעשר בקר וצאן.
תמורת גופו דכתיב: ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.
(וגמר העברה העברה מבכור).
תמורת שמו קרבה דתנן: הבקר לרבות י"א לשלמים, תמורת גופו אינה קרבה, דכתיב: קדש הם, הם קרבים ואין תמורתם קרבה, [וגמר העברה העברה מבכור], תמורת שמו נגאלת כשלמים ותמורתו כשלמים. תמורת גופו אינה נגאלת (בבכור) [דכתיב: הוא] ותמורתו (כבכור) [יהיה קדש].
תמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי, ותמורת שמו אינו חלה אלא על דבר הראוי בלבד.

אמרי משום דרבי בה רחמנא:
דאיתנהי בתמורת שמו איגרועי מיגרע. אִין דאמרינן: מאי דרבי רבי, ומאי דלא רבי לא רבי. והא מהיכא תיתי?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע:
משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, ואין לך בו אלא חדושו בלבד.

תנו רבנן:
האומר רגלה של זו עולה, יכול תהא כולה עולה?
תלמוד לומר: כל אשר יתן ממנה לה' יהיה קדש, ממנו לה', ולא כולו לה'.
יכול תצא לחולין?
תלמוד לומר: יהיה קדש לרבות את כולה. הא כיצד?
תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מאבר שבה, דברי רבי מאיר.

ורבי יהודה אומר:
מנין לאומר רגלה של זו עולה, שכולה עולה?
תלמוד לומר: כל אשר יתן ממנה לה' יהיה קדש, לרבות את כולה.

אמר מר:
תמכר לצרכי עולות.
והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר?

אמר רבא:
באומר הרי עלי בהמה בחייה.

אמר רבא:
ומודה רבי יהודה בדבר שהוא עושה אותה נבלה.

אמר רב חסדא:
ומודה רבי יהודה בדבר שהוא עושה אותה טרפה.

ורב שש אמר:
בדבר שהיא מתה.
מאי איכא בין רב חסדא לרבא?
רב חסדא סבר, כמאן דאמר טרפה אינה חיה.
ורבה סבר כמאן דאמר טרפה חיה.
ומאי איכא בין רבא לרב [ששת]?
איכא בינייהו, דרבי אלעזר נטלה ירך וחלל שלה נבלה. רבא סבר כרבי אליעזר.
ורב ששת לא סבר לה.
יכול יהא הקדש בדק הבית עושה תמורה?
כתיב קרבן יצא הקדש בדק הבית שאינו קרבן.
אוציא א הקדש בדק הבית ולא אוציא את של צבור?
תלמוד לומר: (טו) לא יחליפנו.
אוציא את של צבור ולא אוציא את של שותפין?
תלמוד לומר: ולא ימיר אותו, היחיד עושה תמורה, ולא את של צבור ולא את השותפין עושין תמורה.

אמר ר' שמעון:
והלא מעשר בכלל היה, ולמה יצאו?
להקיש אליו: מה מעשר מיוחד קרבן יחיד (והקדש מזבח), אף אין לי אלא קרבן יחיד (והקדש מזבח).

או דבר שאתה לומדו לדרך אחד אתה לומדו לכל דרכים שיש בו.
מה מעשר מיוחד קדשים קלים ונאכלין לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן, אף איני מרבה אלא כיוצא בו.
מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד?
תלמוד לומר: בהמה ואם בהמה.

לא יחליפנו -
תנן התם:

הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים.

לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר, מומר, וסופג את הארבעים.
הא גופא קשיא: אמרת: הכל ממרין לכתחילה וכו', לא שאדם רשאי להמיר אלמא דיעבד. ותסברא: הכל ממירין לכתחלה, אדקשיא לך מתניתין תיקשי לך קרא, דכתיב: לא יחליפנו ולא ימיר אותו.

אלא אמר רב יהודה:
הכי קאמר: הכל מתפיסין בתמורה, אחד אנשים ואחד נשים, ולא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים.

ולא ימיר אותו -
(כתוב למעלה ברמז תנ"ט).
ורבי יהודה בעלי חוברין לסמיכה ליה ליה, מאי טעמא?
דהא לא מיוחד קרבן דירהו.
ואיבעית אימא: לעולם אית ליה, [קרבן] נוכרי וחברו מחד קרא נפקי, ואייתר ליה חד לבעלי חוברין לסמיכה. ובין (לרבנן) [לר' מאיר] ובין לרבי יהודה טעמא דרביה קרא לאשה, הא לא רביה קרא הוה אמינא כי עבדה [תמורה] לא תלקי.

והאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם - השוה הכתוב אשה איש לכל עונשין שבתורה, איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי עונשין דשוו בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא, דתנן:

אין הצבור והשותפין עושין תמורה.

אשה נמי כי עבדה לא תלקי, קא משמע לן. ואיצטריך גבי סמיכה ואיצטריך גבי תמורה, סלקא דעתך אמינא הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו מעשה הוא סלקא דעתך אמינא לא תחייבה אשה, קא משמע לן, קרא.

ורבי יוחנן דאמר:
כעושה מעשה דמי, קרא למאי אתא?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא:
הני מילי בלאו ששוה בכל, אבל תמורה לא, להכי איצטריך ואם המר ימיר.

לא יחליפנו ולא ימיר אותו -
השתא בטוב אמרת לא, טוב ברע מבעיא?
אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה.

תנו רבנן:
לא יחליפנו – בשל אחרים.
ולא ימיר אותו – בשל עצמו.
ולכתוב ולא יחליפנו, ולא בעי ולא ימיר אותו?
אי כתב הכי הוה אמינא תצא זו ותיכנס זו דתלקי, אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא לקי, קא משמע לן.
האי בשל אחרים דקתני, היכי דמי, אילימא בהקדש דידיה וחולין דעלמא, מי מצי מקדיש, איש כי יקדיש את ביתו - אמר רחמנא: מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה, מי מתפיס, והתניא: אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו, לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה, וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש: כל הרוצה להמיר בבהמתו יבוא וימיר.

תנו רבנן:
בהמה בבהמה מכאן שממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, מן הכבשים על העזים ומן העזין על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים, מן התמימים על בעלי מומין ומן בעלי מומין על התמימים.
יכול אפילו קדם מום קבוע להקדשן?
תלמוד לומר: לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע, או רע בטוב למה לי?
שמע מינה: טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה.

רבא אמר:
תרוייהו טוב (בטוב) יתורי מייתרי, א"כ ליכתוב קרא: לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בטוב, למה לי למיכתב תרוייהו טוב בטוב?
חד כי ממיר אפילו טוב בטוב לקי, ואידך, טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה.

ואביי אמר לך:
קל וחומר הוא: ומה טוב ברע מעלי ליה לקי, טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כל שכן דלקי.
ורבא, אין עונשין מן הדין.

ואביי אמר לך:
האי לאו דינא הוא, מי גרע טוב מרע?!

תנו רבנן:
בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד.

רבי שמעון אומר:
אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות, ולא בהמות בבהמה. א"ל: כשם שבהמה יחידית קרויה בהמה, כך בהמות רבות קרויות בהמה, שנאמר: ובהמה רבה.
ור' שמעון, בהמה רבה איקרי. בהמה סתמא לא איקרי.
וטעמא דר' שמעון, משום בהמה הוא,
והא טעמא דר' שמעון משום הוא הוא, מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת.
(אמרי:) מעיקרא אמר להם רבי שמעון:
מן (בהמה ולא בהמות) [והיה הוא ותמורתו], וכי פרכי אינהו מן (בהמה רבה) [בהמה בבהמה] אמר להו: והיה הוא ותמורתו, מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת.

א"ר שמעון בן לקיש:
ומודה ר' שמעון שממירין וחוזרין וממירין, מאי טעמא?
קדושה ראשונה דהקדש להיכן הלכה?!

ורבי יוחנן אמר:
כשם שאין ממירין שנים באחד, כך אין ממירין וחוזרין וממירין וכו'.

תניא כוותיה דריש לקיש:
יכול כשם שאמר רבי שמעון אין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין?
תלמוד לומר: והיה הוא ותמורתו וגו' אפילו במאה.

אין תמורה עושה תמורה.

מאי טעמא?
דאמר קרא: ותמורתו - ולא תמורת תמורתו.

אין הולד עושה תמורה

דאמר קרא: הוא - ולא ולד.

ורבי יהודה אומר:

ולד עושה תמורה.

דאמר קרא: יהיה - לרבות את הולד.
ורבנן יהיה - לרבות שוגג כמזיד.

אמר אביי:
כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אין עביד מהני.

ורבא אמר:
לא מהני.
והרי תמורה דרחמנא אמר: לא יחלפנו ולא ימיר אותו.
ותנן: לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים.

אמר לך רבא:
שאני התם דאמר קרא: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.
ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו?
הוה אמינא תצא זו ותכנס זו, קא משמע לן דתרוייהו קדשי.

ר' יוסי בר' יהודה אומר:
עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים.
מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה?
דכתיב: יהיה קודש לרבות שוגג במזיד.
היכי דמי שוגג כמזיד?

אמר חזקיה:
כסבור מותר להמיר.
ודכוותה גבי קדשים באומר מותר להקדיש בעלי מומין למזבח, גבי תמורה לקי וגבי מזבח לא לקי.

ריש לקיש ור' יוחנן אמרי:
כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים, דקדיש וכו' דכוותה גבי קדשים לא קדשי, כסבור להקדיש שחור והקדיש אָדֹם [גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי].

(ריש לקיש) [ר' יוחנן] אמר:
כגון תא זו ותכנס זו.
דכוותה גבי קדשים באומר קדשים שנולד בהן מום נאכלין בלא פדיון, גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי.

רב ששת אמר:
כגון דאמר אכנס לבית זה ואקדיש [ואמור] מדעתי, והקדיש והמיר שלא מדעתו, גבי תמורה (קדיש) [לקי] גבי קדשים לא (קדיש) [לקי].

והיה הוא ותמורתו -
מקיש תמורתו לו: מה הוא בעל מום לא קרב, אף תמורתו בעל מום לא קרב. דסלקא דעתך אמינא: הואיל וקדוש כשהיא בעלת מום, קרבה, קא משמע לן.

לא ימיר אותו -
הקדש עושה תמורה ואין [הולך] (תמורה) עושה תמורה.

רבי יהודה אומר:
הולד עושה תמורה.
טוב ברע או רע בטוב, תמימים בבעלי מומין, ובעלי מומין בתמימים.
מנין לרע שהוא בעל מום?
שנאמר: לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע.
בהמה בבהמה - לא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה, לא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה, לא עופות ומנחות בבהמה ולא בהמה בהן. בהמה בבהמה ולא בהמה באבירם ולא אברים בבהמה, ולא בהמה בעוברין ולא עוברין בבהמה, לא אברים ועוברין בשלמין ולא שלמין בהם.

ר' יוסי אומר:
(אין) ממירין אברים בשלמין, ולא שלמים בהן.

א"ר יוסי:
והלא במוקדשין, האומר: רגלה של זו עולה כולה עולה, אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תחת זו, תהא כולה תמורה תחתיה, אמר קרא: והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.
והיכן קדושה חלה עליו?
בבית הבעלים, אף תמורה בבית הבעלים.
והרי הבכור עושה תמורה בבית הבעלים ואין עושין תמורה בבית כהן, דברי ר' עקיבא.

א"ר יוחנן בן נורי:
מפני מה אין ממירין בבכור?

א"ל ר' עקיבא:
חטאת ואשם מתנה לכהן, והבכור מתנה לכהן, מה חטאת ואשם אין ממירין בהן, אף הבכור לא ימירו בו.

א"ל ר' יוחנן בן נורי:
מה לי אין ממיר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן, תאמר בבכור שכן זכין בו בחייו.

א"ל ר' עקיבא:
השבת על הדין, מה אתה משיב על המקרא שאמר: והיה הוא ותמורתו יהיה קודש היכן קדושה חלה עליו?
בבית הבעלים, אף תמורה בבית הבעלים.
אם (טז) משנתנו לכהן, זה וזה אין עושים תמורה.
והיה הוא - הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה.
והלא דין הוא: ומה אם הקדש שאין הקדושה חלה עליו בבעל מום קבוע הרי הוא עושה תמורה, תמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע אינו דין שתהא עושה תמורה?
תלמוד לומר: והיה הוא הקדש עושה תמורה, ואין תמורה עושה תמורה.

יהיה קודש -
מלמד שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע.
והלא דין הוא: ומה אם הקדש שעושה תמורה אין הקדושה חלה עליו בבעל מום קבוע, תמורה שאין עושה תמורה אינו דין שלא תהא קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע?
תלמוד לומר: יהיה קודש, מלמד שהקדושה חלה בבעלת מום קבוע.

ר' יוסי בר' יהודה אומר:
יהיה קדש - לעשות השוגג כמזיד.

בעי רמי בר חמא:
קטן שהגיע לעונת נדרים, מהו שיתפיס בתמורה, מי אמרינן כיון דאמר מר: איש מה תלמוד לומר: כי יפליא?
לרבות מופלא הסמוך לאיש, [דקדשי קדוש], מדאקדושי מקדיש אימורי נמי ממיר, או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס?
ואם תימצי לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל מלקות, נוכרי מהו שיתפיס בתמורה, מי אמרינן כיון דאיתרבי לאקדושי, דתניא: איש מה תלמוד לומר: איש איש?
לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, בתמורה נמי מיתפס. או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה?

אמר רבא:
תא שמע: דתניא: קדשי נכרים אין עושין תמורה, דכתיב בריש עניין תמורה: דבר אל בני ישראל לאמר ואיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה, ומעשר בהמה למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב: את מעשר בני ישראל - בני ישראל ולא נכרים.

ורמי בר חמא, מקדיש נוכרי להתכפר נוכרי לא קא מיבעיא ליה, כי קא מיבעיא ליה בהקדיש נוכרי להתכפר ישראל, בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן?
הא נמי תפשוט ליה מדר' אבהו א"ר יוחנן:
דמתכפר עושה תמורה.

ורמי בר חמא, הני מלי דקאתי מכח ישראל דקרבן דיליה עביר תמורה. אבל נוכרי דקרבן דיליה לא עביד תמורה מי בעינן מתחלה ועד סוף ברשות מאן דעביד תמורה, או לא?
תיקו.

ואם כל בהמה טמאה -
א"ר יוחנן לרבנן:
אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה.

וריש לקיש אמר:
לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. וזה וזה מודים לר' שמעון דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ודברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה.

תניא כוותיה דר' יוחנן:
ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה לה' -
בבעלי מומין קבועין שפדו הכתוב מדבר.
או אינו אלא בבהמה טמאה ממש?
כשהוא אומר: ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה?
בבעלי מומין קבועין [שנפדו] הכתוב מדבר.
יכול יפדו על מום עובר?
תלמוד לומר: אשר לא יקריבו ממנה לה', מי שאינה קרבה לה' כל עיקר, יצא מום עובר שאינה קרבה היום אלא למחר.

אמר רב גידל אמר רב:
מאי טעמא דר' יוחנן?
כתיב: ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו.
וכתיב: בבהמה הטמאה ופדה בערכך.
בקדשי בדק הבית כתיב: ועלייהו כתיב: והעמיד והעריך.

וריש לקיש מאי טעמא?
דכתיב: והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע, איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב ובין רע?
הוי אומר: אלו קדשי בדק הבית, וכתיב: אותה למעוטי קדשי מזבח.

ור' יוחנן סבר אותה למעוטי בעל מום מעיקרו.

ולתנא דבי לוי דאמר:
דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה, ואפילו חיה ואפילו בהמה ואפילו בהמה ואפילו עופות, [והכתיב] אותה?
לתנא דבי לוי קשיא.

אמר רב יהודה אמר רב:
מאי טעמא דר' שמעון?
דאמר קדשי מזבח היו [בכלל העמדה והערכה] קדשי בדק הבית לא היו?
דכתיב: והעריך אותה הכהן בין טוב ובין רע.
איזהו דבר שחלוק בין טוב לרע?
הוי אומר אלו קדשי מזבח.
וכתיב אותו למעוטי קדשי בדק הבית.
טמאה - לרבות את המתה.
יכול אפילו אמר: הרי זו הקדש ומתה תפדה?!
תלמוד לומר: והעמיד והעריך, את שיש לו העמדה יש לו הערכה, ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה.
ומה ראית לרבות את המתה ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה?
אחר שריבה הכתוב ומיעט, הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה.
מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ומוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה.
או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו: מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים, אף איני מרבה אלא כיוצא בה, את מה יש לנו לרבות?
פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין.
מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור?
תלמוד לומר: בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה.

והעמיד את הבהמה לפני הכהן -
בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדין.

והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע -
אין פודין את הקדש אכסרה.

כערכך הכהן כן יהיה -
אמר אחד: הרי היא שלי בעשר סלעים, אחד אומר: בעשרים, אחד אומר: בשלשים, אחד אומר: בארבעים, אחד אומר: בחמשים.
חזר בו של חמישים - ממשכנין מנכסיו עד עשר,
חזר בו של ארבעים - ממשכנין מנכסיו בעשר,
חזר בו של שלשים - ממשכנין נכסיו בעשר.
חזר בו של עשרים - ממשכנין נכסיו בעשר.
חזר בו של עשר - מוכרין אותה בשויה,
אם פחת - נפרעין משל עשר [המותר].

ואם גאל יגאלנה -
(יח) לרבות את האשה.

ואם גאל יגאלנה -
לרבות את היורש.

ויסף חמישתו על ערכך -
הרי כאן שנים, אחד מוסיף חומש ואחד [שאינו] מוסיף חומש, ואין יודעין אם בעליו מוסיפין חומש ואם כל אדם מוסיף חומש, מה מצינו בגאולות האמורות למטה?
הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש, אף בגאולו האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש.

ואיש כי יקדיש את ביתו קודש -
יכול בבית דירה הכתוב מדבר?
כשהוא אומר: ואם המקדיש יגאל את ביתו - הרי בית דירה אמור.
הא מה תלמוד לומר: ואיש כי יקדיש את ביתו קודש?
יכול בבית דירה הכתוב מדבר?
כשהוא אומר: ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור.
הא מה תלמוד לומר: ואיש כי יקדיש את ביתו קודש?
מקדיש אדם כל נכסיו, קודש לה', מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית.

והעריכו הכהן בין טוב ובין רע -
אין פודין את ההקדשות אכסרה.

כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום -
הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומר בעשרים, הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש. אמר אחד: הרי שלי בעשרים ואחת, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושש.
בעשרים ושתים, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושבע.
בעשרים ושלש כופין את הבעלים ליתן עשרים ושמונה.
בעשרים וארבע, כופין את הבעלים ליתן עשרים ותשע.
בעשרים וחמש, כופין את הבעלים ליתן שלשים.
ואין מוסיפין [חמישית] על עילויו של זה.

אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחת ודינר, הבעלים קודמין, ואם לאו אומר לו הגעתיך.

א"ר יוחנן:
גזל ולא נתיאשו הבעלים, שניהם אינם יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, שנאמר: ואיש כי יקדיש את ביתו - מה ביתו שהוא ברשותו אף כל שהוא ברשותו. משום הכי אמרי נהרדעי, לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי.

ואית דאמרי:
לא כתבינא אדרכתא אמטלטלי דכפרי דמחזי כשקרא, אבל דלא כפרי כתבינן. וכל אדרכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה ממשא. מאי טעמא?
משום דאמר לה: לאו בעל דברים דידי את.

[אמר אביי]:
ואי כתב ביה למחצה ולשליש ולרביע, מגו דמשתעי דינא לפלגא משתעי לכולה.
אמר אמימר: ואי תפס לא מפקינן מיניה. וכיון דכתיב ביה: כל דמתעני מן דיא קבילית עלי שליחא שוייה.
הקרקעות תשעה וכהן אחד. מנא הני מילי?

אמר שמואל:
עשרה כוהנים כתובים בפרשה, חד לגופיה, הנך הוי מיעוט אחד מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דאפילו תשעה ישראל וחד כהן.

מתקיף לה רב הונא בר נתן:
אימא חמישה כוהנים וחמשה ישראלים. קשיא.

ואם המקדיש -
אמר ר' יהושע בן לוי:
אהקדש ראשון - מוסיף חומש.
אהקדש שני - אין מוסיף חומש.

ואם המקדיש יגאל את ביתו -
המקדיש ולא המתפיס.

תניא נמי הכי: פרה זו תחת פרה של הקדש, טלית זו תחת טלית של הקדש, טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש, הקדשו פדוי.
אהקדש ראשון מוסיף חומש, אהקדש שני אין מוסיף חומש.

בעי רמי בר חמא:
מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש?

אמר רבא:
תא שמע: ואם המקדיש יגאל את ביתו - מקדיש ולא מתכפר.

אמר ר' יוחנן:
מקדיש מוסיף חומש,
ומתכפר עושה תמורה,
והתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו היא, דאמר קרא: את כל מעשר תבואתך.

(ונתת) [ויסף חמישית] כסף ערכך עליו -
תנו רבנן:
כיצד רשות הגבוה בכסף?
גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה, וההדיוט לא קנה עד שימשוך.
כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט?
האומר: שור זה עולה (שור) [בית] זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה.
ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק.
משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים, נותן מאתים, מאי טעמא?
אמר קרא: ונתן הכסף וקם לו.
משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מאי טעמא?
לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש.
פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מאי טעמא?
ונתן הכסף וקם לו.
פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים, [מה שפדה פדוי] ואין נותן לו אלא מנה. אמאי, הכא נמי נימא: לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש?
אטו הדיוט לאו במי שפרע מדור המבול קאי.

אמר רמי בר חמא:
הרי אמרו הקדש אין מתחלל על הקרקע (כתוב ברמז תרל"ח).

ואם המקדיש יגאל -
לרבות את האשה.
ואם המקדיש יגאל - לרבות את היורש.

ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו -
אם נתן כסף - הרי הוא שלו, ואם לאו - אינו שלו.

שדה אחוזתו -
אין לי אלא שדה אחוזתו מבית אביו, שדה אחוזתו, מבית אמו מנין?
תלמוד לומר: יקדיש איש.

והיה ערכך לפי זרעו -
ולא לפי גדולו.

זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף -
הרי זו גזרת מלך, אחד המקדש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.
מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?
תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו וגו' - שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה, דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

רבי מאיר אומר:
מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?
תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה שדה אחוזה, יצאה זו שהיא שדה אחוזה.
המקדיש את שדהו בשעה שהיובל נוהג, נותן בזרע חומר שעורים חמישים שקל כסף.
היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה.
תנא: כור של זרע, ולא כור של תבואה, מפולת יד ולא מפולת שוורים.

תני לוי:
לא מעבה ולא מדקה, אלא בינוני.
היו שם נקעים וכו' וליקדשו באנפי נפשייהו וליפרקו?
וכי תימא כיון דלא הוי בית כור לא קדשי?
והתניא: שדה מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אין לי אלא שהקדיש כענין הזה, מנין לרבות לתך וחצי לתך, סאה (וחצי סאה), תרקב וחצי תרקב?
תלמוד לומר: שדה מכל מקום.

אמר מר עוקבא בר חמא:
הכא בנקעים מלאים מים עסקינן, דלאו בני זריעה נינהו, דיקא נמי, דקתני דומיא דסלעים שמע מינה. אי הכי פחות מכאן נמי?
הני נגאני דארעא מיקרו שידרי דארעא מיקרו.
בשדה אחוזה להקל ולהחמיר, כיצד?
אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בבית זרע חומר שעורים חמישים שקל כסף ובשדה מקנה נותן את שויו.

ר' אליעזר אמר:
אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה.
מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה?
שבשדה אחוזה - נותן חומש, ובשדה מקנה - אינו נותן חומש.

אמר רב הונא:
הקדיש שדה מלאה אילנות, כשהוא פודן פודה אילנות בשויין, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אלמא קסבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש.

איתיביה רב נחמן, בית זרע - אין לי אלא בית זרע, שדה גפנים [ושדה קנים] שדה אילנות מנין?
תלמוד לומר: שדה מכל מקום.
א"ל הכא נמי פודה וחוזר ופודה.
איתיביה: אחד המקדיש בחולת המחוז וכו'
א"ל: ראויה לפרדסות סבסטי קאמר.

אמר רב פפא:
הקדיש טרסין פודה בשוייהון, מאי טעמא?
בית זרע אמר רחמנא, והני לאו בני זריעה נינהו, לא גאלן יוצאין לכהנים [ביובל].
מאי טעמא?
שדה אחוזה אמר רחמנא: והיה השדה בצאתו ביובל שדה כל דהו, מכר טרסין נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא?
מספר שני תבואות אמר רחמנא, והאי לאו בני תבואה נינהו.
לא גאלן חוזרין לבעלים ביובל. מאי טעמא?
ושב לאחוזתו, אמר רחמנא, ואחוזתו היא.
הקדיש אילנות פורן בשוייהן, מאי טעמא?
בית זרע אמר רחמנא, ולא אילנות.
לא גאלן אין יוצאין לכהנים ביובל, מאי טעמא?
והיה השדה בצאתו ביובל אמר רחמנא, ולא אילנות.
מכר אילנות אין נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא?
מספר שני תבואות אמר רחמנא, והני (פחות מב' שנים לאו) בני תבואה נינהו.
לא גאלן אין חוזרין לבעלים ביובל, מאי טעמא?
ושב לאחוזתו אמר רחמנא ולא אילנות.
מנין שאין אדם רשאי להקדיש את שדהו בשנת היובל, ואם הקדישה הרי היא מקודשת?
תלמוד לומר : אם משנת היובל יקדיש שדהו.
[שדהו] מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר: היו שם נקעים עמוקין [י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים] אין נמדדין עמה?
תלמוד לומר: שדהו.

כערכך יקום -
נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות.
מה טיבו של פונדיון זה?
קולבון לפרוטרוט.

אחר היובל -
סמוך ליובל. מופלג מן היובל מנין?
תלמוד לומר: ואם אחר היובל יקדיש שדהו.
שדהו מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר: היו שם נקעים פחותין מעשרה [או סלעים גבוהים י' טפחים] הרי (אלו) [אינם] נמדדין עמה?
תלמוד לומר: שדהו.
איתמר: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה,
רב אמר:
קדוש ונותן חמשים.

ושמואל אמר:
אינה קדושה כל עיקר.
מאי טעמא דרב?
אמר קרא: אם משנת היובל ושנת היובל בכלל.
ושמואל, מי כתיב אם בשנת היובל, אם משנת היובל כתיב, משנת שאחר היובל.
בשלמא לרב היינו דכתיב: אם משנת היובל ואם אחר היובל.
אלא לשמואל מאי אחר היובל?
אחר אחר.

תנו רבנן:
מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש?
תלמוד לומר: וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות - שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים.
מנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים לשנה עושה?
היכי דמי?
כגון דאקדשיה בפלגא דארבעים ותמני?
תלמוד לומר: וחשב לו הכהן מכל מקום.
הקדישו שתים ושלש שנים לפני היובל,

[רבי אומר:
אומר אני] נותן סלע ופונדיון לשנה.

ואם אמר: הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו, אלא נותן את כולו כאחד אחד בעלים ואחד כל אדם.
מה בין בעלים לכל אדם?
אלא שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותן חומש.

תנו רבנן:
ונגרע מערכך -
אף מן ההקדש, שאם אכלה הקדש שנה או שתים, אי נמי לא אכלה אלא שהיתה לפניו מנכה סלע ופונדיון לשנה.
מנין שאם אמרו הבעלים אנו נותנים דבר שנה בשנה אין שומעין לו?
תלמוד לומר: וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא הכסף כולו כאחד.
מנין שאין מקדישין לפני יובל פחות משתי שנים ולא גואלים אחר היובל פחות משנה?
תלמוד לומר: וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל - שלא יכנס בה כלום.

ואם גאל יגאל -
(כתוב ברמז תרס"ט).

ואם גאל יגאל - לרבות את האשה,
ואם גאל יגאל - לרבות את היורש.
שדה מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי אלא המקדיש בית כור כענין הזה [הקדיש] בית לתך ובית סאה ובית קב מנין? תלמוד לומר: שדה מכל מקום.

ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו -
אם נתן את הכסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינה שלו.

ואם לא יגאל -
הקדישה וגאלה, אינה יוצאה מידו ביובל.
גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל.
גאלה [אחר או] אחד מן הקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל.

תנו רבנן:
ואם לא יגאל את השדה -
בעלים.

ואם מכר את השדה -
גזבר.

לאיש אחר -
לאחר ולא לבן.
או אינו אלא לאחר ולא לאח?
כשהוא אומר איש הרי אח אמור, הא מה אני מקיים אחר?
לאחר ולא לבן.
ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח?
מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולעבד עברי.
אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (האח) [אביו] ליבום?
כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא יש בן אין יבום.
ותיפוק ליה דהכא תרתי והכא חדא?
משום דעבד עברי מהאי פירכא הוא דנפקא ליה, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן.

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא:
הקדיש פחות משתי שנים לפני היובל, מהו שתצא לכהנים?
אמר ליה: מאי דעתיד ונגרע מערכך והיה השדה בצאתו ביובל (דכתיב) [דבת] גירעון אין דלאו בת גירעון לא, אדרבא ואם לא יגאל את השדה והיה השדה בצאתו ביובל, והאי נמי בת גאולה היא. הגיע יובל ולא נגאלה, הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:
נכנסין ולא נותנין.

רבי אלעזר אמר:
לא נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין, עד היובל השני.
הגיע יובל השני ולא נגאלה, נקראת שדה רטושי רטושין, עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר.
מאי טעמא דרבי יהודה?
גמר קדש קדש ממקדיש בית,
מה להלן בדמים,
אף כאן בדמים.

ורבי שמעון, גמר קדש קדש מכבשי עצרת,
מה להלן בחנם,
אף כאן בחנם.
ורבי יהודה, נמי נילף מכבשי עצרת?
דנין קדשי בדק הבית מקדשי בדק הבית, ואין דנין קדשי בדק הבית מקדשי מזבח.
ורבי שמעון, נמי גילף ממקדיש בית?
דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים.
מאי טעמא דרבי אלעזר?
אמר קרא: ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר והיה השדה בצאתו,

אמר אביי:
סכינא חריפא לפסוקי קראי.

אמר רבא:
אמר קרא: והיה השדה בצאתו ביובל בצאתו מידי אחר.

תניא: לא יגאל - יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה?
תלמוד לומר: עוד, לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה.
והכא במאי עסקינן?
בשדה שיוצאה לכהנים והקדישה הכהן ואתו בעלים למיפרקה, סלקא דעתך אמינא: לא תפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה?
תלמוד לומר: עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה.
והתניא: בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו?
תלמוד לומר: לאשר לו אחוזת הארץ.
מה תלמוד לומר: לאשר קנהו?
שדה שיצאה לכהנים ומכרה כוהן והקדישה לוקח וגאלה אחר, יכול תחזור לבעלים הראשונים?
תלמוד לומר: לאשר קנה מאתו. ואיצטריך למיכתב לא יגאל, ואיצטריך למיכתב לאשר קנהו.
דאי כתב רחמנא לא יגאל דלא קא הדרא כלל, אבל הכא דקא הדרא תיהדר למרא קמא, כתב רחמנא לאשר קנהו.
ואי כתב רחמנא לאשר קנהו דלא קא יהבי בעלים דמי, אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידייהו, כתב רחמנא לא יגאל.
ואי כתב לא יגאל ולא כתב עוד הוה אמינא לא תפרוק כלל, כתב רחמנא עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו [כשדה] מקנה.

והיה השדה בצאתו ביובל -
אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (כתוב ברמז תרס"ה ובפסוק על שדה הארץ יחשב).

והיה השדה בצאתו ביובל -
מלמד שהשדה קרוי על שם זכר.

קדש -
מה קדש האמור להלן אין יוצא אלא בפדיון,
אף קדש האמור כאן אין יוצא אלא בפדיון.
מלמד שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנין את דמיה.

כשדה החרם לכהן תהיה -
מה תלמוד לומר?
מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר: הואיל ויוצא לכהנים והרי היא תחת ידי, תהא שלי?
ודין הוא: בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כל שכן?!
תלמוד לומר: [והיה השדה בצאתו ביובל וגו'].
וכי מה למדנו משדה חרמים?
מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש שדה חרמות לשדה אחוזתו של ישראל:
מה שדה אחוזתו של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים,
אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים.

אמר מר:
ודין הוא: בשם אחרים אני זוכה וכו'
מי דמי?
התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל ליה?

אמר רמי בר חמא:
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב: ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כקדשיו דמיא.

א"ל רבא:
מי דמי, קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו?

אלא אמר רב נחמן בר יצחק:
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב: כי אחזת עולם הוא להם, הא נמי אחזתו היא, קא משמע לן אחזתו אִין חרמו לֹא.

אמר רבי חייא בר אביון (אמר רב חסדא):
החרים מטלטלין, נותנן לכל כוהן שרצה, שנאמר: כל חרם בישראל לך יהיה.
החרים שדהו נותנה לכהן שבאותו משמר, שנאמר: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו.
וגמר לכהן לכהן מגזל הגר, והתם מנלן?
דתניא: לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר.
או אינו אלא לכהן שירצה?
כשהוא אומר: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנין למשמר שפגע בו יובל.
איבעיא להו: פגע בו בשבת מאי?

אמר רבי חייא בר אמי:
משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא.
חרמי כוהנים אין להם פדיון אלא נותנן לכהנים [כתרומה].

רבי יהודה בן בתירא אומר:
סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר: כל חרם קדש קדשים הוא לה'.

וחכמים אומרים:
סתם חרמים לכהן, שנאמר: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו.
א"כ למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא?
שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים.

תנו רבנן:
חרמין כל זמן שהן בבית בעלים, הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר: קדש קדשים הוא לה', נתנן לכהן - הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר: כל חרם בישראל לך יהיה.
בשלמא לרבנן כדמפרשי טעמייהו.
אלא רבי יהודה בן בתירא האי כשדה החרם מאי עביד ליה?
מיבעיא ליה לכדתניא: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר?
מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר הואיל ויצאה לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי וכו' (כדלעיל). ואידך, מחרם החרם ואידך חרם החרם לא משמע ליה.

ורבי יהודה בן בתירא [דחל] על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה?
סבר לה כר' (שמעון) [ישמעאל]. כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר שדה שיוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו (שאומר) [יכול יאמר] הרי היא שלי?
ודין הוא: בשל אחר אני זוכה בשלי לא כל שכן!
תלמוד לומר: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, אחוזתו של כוהן שלו ואין זו שלו אלא יוצא לכל אחיו הכהנים.

ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו -
מנין אתה אומר הלוקח שדה מאביו וכו' (כדכתוב לעיל). (כא)

(לכהן תהיה אחוזתו -
מה תלמוד לומר?
מנין לשדה שיוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחר מן הכהנים, שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים וכו'?
תלמוד לומר: אחוזתו - אחוזתו שלו, ואין זו שלו. הא כיצד?
יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים).

הלוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?
תלמוד לומר: אם (משדה) [את שדה] מקנתו אשר לא משדה אחוזתו - שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה [יצאתה זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה] דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

ר' מאיר אומר:
מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפני כשדה אחוזה?
תלמוד לומר: ואם משדה את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה אחוזה, [יצאה זו זהיא שדה אחוזה].
ואילו לר' יהודה ור' שמעון מת אביו ואחר כך הקדיש, לא צריך קרא.
לימא בהא קא מיפלגי:
רבי מאיר סבר, קנין פירות כקנין הגוף דמי.
ור' יהודה ורבי שמעון סברי לאו כקנין הגוף דמי.

אמר רב נחמן בר יצחק:
בשלמא לרבי שמעון [ור' יהודה] קנין פירות כקנין הגוף דמי, והכא קרא אשכח ודריש:
ליכתוב רחמנא ואם את שדה מקנתו אשר לא [שדה] אחוזתו אי נמי: אשר לא שדה אחוזה, מאי משדה [אחוזתו]?
שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה.

וחשב לו הכהן את מכסת הערכך -
תנו רבנן:
במכסת - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר בשדה אחוזה: בית זרע חומר שעורים וגו', יכול אף שדה מקנתו?
תלמוד לומר: במכסת.

ר' אליעזר אומר:
נאמר כאן וחשב,
ונאמר להלן וחשב
מה להלן דבר קצוב
אף כאן דבר קצוב.

איבעיא להו: רבנן אית להו גזרה שוה ומפקין ליה לחומש, או דילמא לית להו גזרה שוה ולית להו חומש?

אמר רבא:
מסתברא לית להו גזרה שוה, מדגלי רחמנא חומש גבי שדה אחוזה וגבי מקדיש בית, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין.
ולמאן דאמר מלמדין, מדגלי רחמנא [חומש] במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה טמאה, הוו להו טובא ואין מלמדין.

תניא כוותיה דרבא ולא מטעמיה,:
במכסת - אין מכסת אלא דמים.
וכן הוא אומר: והרמות מכס, יכול יוסיף חומש?
תלמוד לומר: במכסת הערכך הקישו הכתוב לערכך:
מה ערכין אין מוסיף חומש,
אף שדה מקנה אין מוסיף חומש.

וחשב לו הכהן את מכסת -
אין מכסת אלא דמים, מלמד שנותן לו (כב) כל שוויה.

רבי אלעזר אומר:
צא וראה שאינו אומר וחשב אלא דבר שדמיו קצובין.
מה וחשב האמור להלן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף,
אף וחשב האמור כאן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:

עד שנת היובל -
שלא יכנס בה כלום.

ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' -
מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות של חולין, נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן, יכול אף זה כן?
תלמוד לומר: ונתן את הערכך וגו' חולין הן בידו עד שיבואו לידי גזבר.
בערכך אף על גב דלא אמר [עלי] חייב, דכתיב: ונתן את הערכך וגו'.

ונתן את הערכך ביום ההוא -
שלא ישהא מרגלית לקלים.

קדש לה' -
סתם הקדשות לבדק הבית.

ישוב השדה לאשר קנהו -
(כתוב לעיל).

וכל ערכך יהיה בשקל -
אין בערכין פחות מסלע.

בשקל הקדש -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ופדיו מבן חדש תפדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות?
תלמוד לומר: בשקל הקדש.
אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל?
תלמוד לומר: ופדה.
אם כן למה נאמר: בשקל הקדש?
פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות.

עשרים גרה יהיה השקל -
ללמדך כמה הוא סלע.
מנין אם רצה להרבות ירבה?
תלמוד לומר: יהיה.
יכול אם רצה לפחות יפחות?
תלמוד לומר: הוא.
אלו נאמר בכור לא יקדיש, הייתי אומר לא יקדיש הקדשות?!
תלמוד לומר: איש אותו - אותו אי אתה מקדיש, אבל בכור מקדיש הקדשות.
כשהוא אומר אותו, שומע אני בכור [אינו] מקדיש, אבל פשוט (אינו) מקדיש?
תלמוד לומר: בבהמה, בבהמה אמרתי לך ולא באדם.
יכול לא יקדש בבטן?
תלמוד לומר: אשר יבוכר לה', משיבוכר לה' אי אתה מקדיש, אבל אתה מקדיש בבטן.
יכול אף ולדי כל הקדשים?
תלמוד לומר: אך בכור אך חלק, דכל חד קאים בקדושתיה, אלמא קסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין.

רבי ישמעאל אומר:
כתוב אחד אומר: תקדיש,
וכתוב אחד אומר: לא יקדיש,
אי אפשר לומר: תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש,
ואי אפשר לומר: לא יקדיש שכבר נאמר תקדיש, הא כיצד?
מקדיש אתה אותו (כג) הקדש עילוי, ואי אתה מקדישו הקדש מזבח.
ורבנן לא יקדיש מיבעי ליה לכדתניא: מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו?
שנאמר: הזכר תקדיש.
ורבי ישמעאל, אי לא מקדיש ליה לא קדיש?
קדושתו מרחם הוא!
וכיון דכי לא מקדיש ליה קדיש, לא צריך לאקדושיה.
עדין אני אומר: הוא לא יקדיש, אבל יקדישוהו אחרים?
תלמוד לומר: בבהמה [בבהמה] עסקתי.
יכול לא יקדישהו מן הבטן?
תלמוד לומר: אשר יבוכר לא יקדיש, משנתבכר אינו מקדיש אבל מקדיש בבטן.

מכאן אמרו:
מערימין על הבכור.

אך בכור לא יקדיש -
כל שהוא קודש אין הקדושה חלה עליו.

רבי ישמעאל אומר:
מנין שלא יקדיש אדם את הבכור?
תלמוד לומר: בכור לא יקדיש.
יכול לא יקדישנו הקדש עילוי?
תלמוד לומר: זכר תקדיש.
ומה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח?
אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאו להקדש עילוי?
שחל על הכל, ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל.
אין לי אלא בכור, מנין לכל ההקדשות שלא ישנה מקדושה לקדושה?
תלמוד לומר: בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה.
יכול לא יקדישנו הקדש עילוי?
תלמוד לומר: בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש.
ומה ראית להביאם להקדש עילוי ולהוציאם מהקדש מזבח?
אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאם להקדש עילוי?
שחל על הכל, ומוציאם מהקדש מזבח שאינו חל על הכל.

רבי עקיבא אומר:
מנין שלא יקדיש אדם את הבכור?
תלמוד לומר: בכור לא יקדיש איש אותו.
יכול לא יקדישנו הקדש עילוי?
תלמוד לומר: אך.
ומה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח?
אחר שריבה הכתוב מעט.
מפני מה אני מביאו להקדש עילוי?
שחל על הכל, ומציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל.
אין לי אלא סכור מנין לכל הקדשים שלא ישנה אותם מקדושה לקדושה?
תלמוד לומר: בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה.
יכול לא יקדישם הקדש עילוי?
תלמוד לומר: אך, ומה ראית וכו'.

אם שור אם שה לה' הוא -
הוא קרב ואין תמורתו קרבה.
והרי בכור דרחמנא אמר: אך בכור שור וגו'.
ותנן: מה בין תמורה ומעשר לכל הקדשים?
שכל הקדשים נמכרים באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר ויש להן פדיון ולתמרותותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר.
אלמא לא מהני.

א"ל אביי:
שאני התם דאמר רחמנא הם - בהוייתן יהו,
ולרבא האי הם למה לי?
הן קרבין, ואין תמורתן קרבין.
ולאביי, האי סברא מנא לה?
אם שה לה' הוא – הוא קרב ואין תמורתו קרבה.
ורבא, אין הכי נמי דמההוא קרא, אלא הם למה לי?
לימד על הבכור ומעשר שאם נתערב דמם בכל העולין שקרבין לגבי מזבח.
ואביי נפקא ליה מולקח מדם הפר ומדם השעיר.
והלא דם הפר מרובה סבר לה כרבי יונתן, דאמר: מזה מפני עצמו ומזה מפני עצמו.

ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך -
מה בהמה טמאה (מאחר) [מיוחדת] שתחלתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה, אף כל שתחלתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה. כולה לשמים למעוטי קדשים קלים, כיון דאית להו לבעלים בגוייהו לית בהו מעילה כו'. אתחלת הקדש מוסיף חומש ולא המתפיס כדרבי יהושע בן לוי.
וקרי לבהמה טמאה תחלת הקדש שאינה סוף הקדש וכו'.

ופדה בערכך -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר בשקל הקדש, יכול אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל? תלמוד לומר: ופדה.
אם כן למה נאמר: בשקל הקדש ובלבד שצריך לשום כסף.
אמר: טלית זו תחת חמור, ובלבד יצא לחולין וצריך לעשות דמים.

ויסף חמישתו עליו -
שיהא הוא וחומשו חמשה.

ואם לא יגאל -
בבעלים.

ונמכר בערכך -
לכל אדם.

אך כל חרם אשר יחרם -
מקדיש ומחרים [אדם] מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אוזתו, ואם החרים את כולם אין מוחרמין דברי רבי אלעזר.

אמר ר' אלעזר בן עזריה:
ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו. מנא הני מילי?

דתנו רבנן:
מכל אשר לו - ולא כל אשר לו.
מאדם - ולא כל אדם.
מבהמה - ולא כל בהמה,
ומשדה אחוזתו - ולא כל אחוזתו.
יכול לא יחרים, ואם החרים יהו מוחרמין?
תלמוד לומר: אך כל חרם דרבי רבי אליעזר וכו', וצריכא.
דאי כתב רחמנא כוליה כתב רחמנא מכל אשר לו הוה אמינא כל דאית לה לא לחרים כלה, כתב רחמנא מאדם, ולא כל אדם
דאי כתב רחמנא כוליה כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם.
ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגיא לה בלא עבודה, אבל שדה סגיא לה בלא עבודה, אבל סגיא ליה בדסטורין. ואי אשמעינן שדה משום דחיותיה, אבל אדם סגי ליה בשמעא בעלמא.
ואי אשמעינן הני תרתי משום דהכא חיותיה והכא חיותיה, אבל יחרים אדם בנו ובתו ועבדיו ושפחותיו העברים ושדה מקנתו?
תלמוד לומר: בהמה, מה בהמה יש לו רשות למכרה, אף כל שיש לו רשות למכרה. והלא בתו הקטנה יש לו רשות למכרה, יכול יחרימנה?
תלמוד לומר: בהמה, מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרו לעולם.

אמר רבי אלעזר בן עזריה:
[אם לגבוה אין אדם רשאי] כו', היינו תנא קמא?
איכא בינייהו דרבי אילעאי.

[דאמר ר' אילעאי]:
באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
מעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש], ולא הניחו חברו, ומנו?
רבי ישבב, ואמי לה רבי ישבב: ולא הניחו חברו ומנו?
ר' עקיבא. והרי חרמים דכתיב: אך כל חרם אשר יחרים וגו' לא ימכר ולא יגאל.
ותנן: חרמי כוהנים אין להן פדיון אלא נותנן לכהן.
[אלמא לא מהני]?

א"ל (רבא) [אביי]:
שאני התם, דאמר קרא: קדש קדשים הוא בהוייתו יהא.
ולרבא האי הוא?
למעוטי בכור, דתניא:
בבכור נאמר לא תפדה ונמכר.
במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום.

לא ימכר -
(-כג) לא מכר לגזבר, ולא יגאל לבעלים.
מה יעשה לו?
כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו.
יכול אף על פי (כד) שפירש לשם?
תלמוד לומר: הוא.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
מנין שסתם חרמים לבדק הבית?
תלמוד לומר: כל חרם קדש קדשים הוא לה'.
יכול אע"פ שפירש לכהן?
תלמוד לומר: הוא.
מנין שמחרים אדם את קדשיו?
תלמוד לומר: כל חרם קדש.
מנין שמחרים אדם את קדשי קדשיו?
תלמוד לומר: כל חרם קדש קדשים הוא לה'.
יכול הכהנים ולוים יהו מחרימין?
תלמוד לומר: אך דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
הכהנים אין מחרימין שחרמים שלהן, ולוים מחרימין שאין חרמים שלהן.

אמר רבי:
נראין דברי ר' יהודה בקרקעות, [שנאמר: כי אחוזת עולם הוא להם].
ודברי רבי שמעון במטלטל טין, שאין חרמים שלהן (כתוב בפרשת בהר בפסוק כי אחוזת עולם הוא להם).

אמר רב הונא:
קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כוהנים לא עשה כלום, מאי טעמא?
[אמר קרא]: כל חרם קדש קדשים הוא לה', כל חרם דקשי קדשים קאתי לה'.
מיתיבי: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כוהנים, מה שעשה עשוי כו'. תיובתא דרב הונא תיובתא.
והא רב הונא קרא קאמר?

אמר עולא:
חרם כל חרם -
ומי אמר עולא הכי,
והאמר עולא:
המתפיס עולה לבדק הבית, אי בה אלא עיכוב גזבר בלבד. וליטעמיך.***
מדרבנן, וקרא למעילא הוא דאתא.
למעילה למה לי קרא, קדש קדשים כתיב ביה.

הא דאמר ר' ינאי:
אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה, שנאמר: נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' - קדשים המיוחדים לשם, אי זהו קדש המיוחד לשם?
הוי אומר: זה עולה, אבל חטאת ואשם לא אתיין אלא מדרבי.

דתניא [רבי אומר]:
כל חלב לה' - לרבות אימורי קדשים למעילה, למה לי קרא, קדש קדשים כתיב בהו?
אלא אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו, בעי קרא לרביינהו למעילה, חרמים נמי אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו, בעי קרא לרביינהו למעילה.

תניא: מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עליו שלא אמר כלום?
תלמוד לומר: כל חרם לא יפדה.
יכול אפילו קודש שנגמר דינו?
תלמוד לומר: מן האדם ולא כל האדם.

ולרבי חנינא בן עקביא דאמר:
נערך לפי שדמיו קצובין.

(ורבי יוסי אומר:
נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק חיב בתשלומין).
האי כל חרם מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר:
לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן, שנאמר: אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן?
תלמוד לומר: כל חרם לא יפדה. ואין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנו שגגתן לכפרה, מיתות קלות שניתנו שגגתן לכפרה מנין?
תלמוד לומר: כל חרם.
המקדיש [המקדש] במעשר שני, בין בשוגג בין במזיד, לא קידש, דברי ר' מאיר.
מנהני מילי?

אמר רב אחא [בריה דרבא] משמיה דגמרא:
דכתיב: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא בהוייתן יהא.

זרע הארץ -
לרבות את זרע השום השחליים והגרגירים.
יכול שאני מרבה את זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלין?
תלמוד לומר: מזרע ולא כל זרע.

מפרי העץ -
לרבות את פירות האילן.
יכול שאני מרבה את חרובי (שיטה) [שקמה] וצלמונה ואת חרובי (גרגר) [גרידה]?
תלמוד לומר: מפרי העץ ולא כל פרי העץ.
מנין לרבות את הירקות למעשרות?
תלמוד לומר: וכל מעשר הארץ.
יכול (כה) בשני מעשרות הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: הוא, הוא האמור כאן והוא האמור להלן דברים המחוסרין כאן אמרם הכתוב להלן.

ואם גאל איש ממעשרו -
ולא כל מעשרו, פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה.

רבי אמי אמר:
אין בו.

רב אסי אמר:
אין בחומשו, שנאמר: ויסף חמישיותו עליו - שיהא הוא וחומשו חמישה, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אמר:
(חומש) [חמישיתו] חומשו של קרן.

ואם גאל יגאל -
לרבות את האשה.

ואם גאל יגאל -
לרבות את היורש.
איש - פרט לקטן.
יכול (כו) שאני (מוציא) [מרבה] בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואם גאל יגאל.
ממעשרו - אין לי אלא מעשר שנכנס משדותיו, ירש ולקח וניתן לו במתנה מנין?
תלמוד לומר: ואם גאל יגאל.
ממעשרו - ולא כל מעשרו [פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא].
ממעשרו - פרט לפחות משוה פרוטה.

יוסף עליו -
שיהא הוא וחומשו חמשה.

וכל מעשר בקר וצאן -
מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשים.

בבקר ובצאן -
ואין מתעשרין מזה על זה.
בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה.
בחדש ובישן ואין מתעשרין מזה על זה.
ויהא חדש וישן מתעשרים מזה על זה, מקל וחומר:
ומה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה,
חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה?!
תלמוד לומר: עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן:
מה מעשר דגן (מין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא,
אף מעשר בהמה (ממין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא.
אי הכי כבשים ועזים נמי לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן:
מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא,
אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא.
הא רבי רחמנא וצאן משמע כל צאן.
אי הכי חדש וישן נמי?
הכתיב: עשר תעשר, ומה ראית?

אמר רבא:
אמר קרא: שנה שנה, לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר.

א"ל ר' (אבא) [רבא] בר חנן (לר' אמי) [לאביי]:
[אלא מעתה] גבי מעשר בהמה דלא כתיבי וכל מעשר בקר ומעשר צאן יתעשרו מזה על זה? אמר קרא: העשירי תן עשירי לזה ועשירי לזה.
אי הכי כבשים ועזים נמי?
הא כתיב: וצאן משמע כל צאן אחד, הכא נמי נימא כל מעשר דגן אחד?

אמר אביי:
ראשיתם.

רבא אמר:
בלא ראשיתם [נמי משמע] כל מעשר דגן אחד לא מצית אמרת.
בשלמא התם אמרינן וצאן משמע כל [צאן] אחד, דאי סלקא דעתם כבשים ועזים נמי לא, ליכתוב וכל מעשר בהמה.
וכי תימא אי כתב בהמה הוה אמינא אפילו חיה, תחת תחת מקדשים גמר, ואתי בקל וחומר מחדש וישן. בקר וצאן למה לי?
בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה, הא כבשים ועזים מתעשרין מזה על זה. אלא הכא מי סגי דלא כתיב דגן למעוטי שאר מינין.

מתקיף לה רב הונא (בר נתן) [בריה דרב נחמן]:
אימא לערבו לבקר וצאן,

א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרבא:
אית ליה נמי העשירי.

איכא דאמרי: אמר רבא:
בלא עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה, דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא.

והא רבא הוא דאמר:
שנה לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר.
הדר ביה רבא מההיא. ואיתימא חדא מינייהו רב פפא אמרה.

תנו רבנן:
מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שלשתן מקודשין?
תלמוד לומר: וכל מעשר בקר וצאן וכו'.
יכול שאני מרבה אף שמיני ושנים עשר?
אמרת: הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת, מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך, אף טעותו אין מתקדשת אלא בסמוך.
והתניא: מה הוא מיוחד אף טעותו מיוחדת?
הא מני?
רבי אלעזר בר' שמעון היא דאמר:
לעולם אין אחד [עשר] קדוש עד שישתוק בתשיעי ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי.

סבר לה כר' יהודה דאמר:
טעות מעשר תמורה היא, וסבר לה כאבוה דאמר: אין ממיר חוזר וממיר.
תניא: הבקר לרבות אחד עשר לשלמים.
יכול שאני מרבה אף התשיעי?
אמרת: וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש?
הוי אומר: לאחריו מקדש.

תנו רבנן:
כיצד מעשרן?
כונסן לדיר, ועושה להן פתח קטן כדי שלא יהו יכולין לצאת שנים כאחד, ומעמיד אמותיהן מבחוץ והן מבפנים (וגדיותיו יוצאות) [וגועות ויוצא] לקראת אמם. וליפקינהו אינהו.
יעבור כתיב, ולא שיעבירוהו. ולישדי להו ירקי וליפקו לותיה?

אמר רב הונא:
גזרה משום יתום ומשום לקוח.

כל אשר יעבור -
פרט לטרפה שאינה עוברת.

תחת השבט -
מצווה למנותם בשבט, לא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצין, או עומד מנין?
תלמוד לומר: העשירי קדש מכל מקום.
[ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מנין?
תלמוד לומר: יהיה קדש מכל מקום].
יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד יכול יהו מעושרין?
תלמוד לומר: עשירי ואין זה עשירי.

ר' יוסי בר' יהודה אומר:
מעשר - מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה?
סבר לה כאבא אלעזר בן גומל.

דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר:
ונחשב לכם תרומתכם - בשתי תרומות הכתוב מדבר:
אחת תרומה גדולה,
ואחת תרומת מעשר,
כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה.
אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה,
ומעשר קרייה רחמנא תרומה, דכתיב: כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו.
ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן:
מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה,
אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה.
ולד המעושרת לא יניק מן המעושרות ואחרים מתנדבים כך.
ולד המוקדשין לא ינוק מן המוקדשין, ואחרים מתנדבין כך.
הפועלין לא יאכלו מגרוגרות הקדש,
וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש. מנא הני מילי?

אמר רב אחדבוי בר אמי:
אתיא העברה העברה מבכור.
מה בכור מועלין בו אף חלב המעושרת נמי מועלין בו.
חלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור.
הפועלין לא יאכלו וכו' מאי טעמא?
אמר קרא: לא תחסום שור בדישו - דישו שלך ולא דישו של הקדש.
והרי מעשר דאמר רחמנא לא יגאל, ותנן:

כל הקדשים יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר.

אלמא לא מהני, אמר לך אביי:
מעשר נמי אית רבי מהיכא דאית רבי בכור דיליף העברה העברה מבכור.

כל אשר יעבור -
נאמר (כז) כאן העברה,
ונאמר להלן העברה,
מה העברה האמור להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו,
אף העברה האמור להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו.

אי מה להלן זכרים,
אף כאן זכרים?
תלמוד לומר: כל אשר יעבור תחת השבט אחד זכרים ואחד נקבות במשמע.
מעשר - יליף תחת תחת מקדשים, להוציא את הכלאים.
וגמר העברה העברה מבכור דלא קרב בעל מום.
קפץ אחד מן המנוים לתוכן, כולן פטורין, עשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק.
הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאים, וטרפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן, ויתום.
ואיזהו יתום?
כל שמתה אמו [או שנשחטה ואח"כ ילדה].

ר' יהושע אומר:
אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום. מנהני מלי?

דתנו רבנן:
ושור או כשב פרט לכלאים וכו'.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן בורקה [אומר]:
נאמר כאן תחת,
ונאמר להלן תחת אמו,
מה להלן פרט לכל השמות הללו,
אף כאן פרט לכל השמות הללו.

ומה כאן פרט לטרפה,
אף להלן פרט לטרפה.
הכל לאותויי מאי?
לאתויי, הא דתנו רבנן:

הרובע ונרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן נכנסין לדיר להתעשר.

ר' שמואל בן יהודה אומר, משום רבי שמעון:
טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר.,
ותנא דידן אי גמר תחת תחת מקדשים הני נמי לא, ואי לא גמר הנך מנא ליה?
לעולם גמיר והני רחמנא רבינהו, דכתיב: כי משחתם בהם מום בם.

ותנא דבי רבי ישמעאל:
כל מקום שנאמר בו השחתה, אינו אלא דבר ערוה ואלילים.
דבר ערוה, דכתיב: כי השחית כל בשר.
אלילים, פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל,
כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודת אלילים פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודת אלילים פוסלין בו, והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא, דכתיב: לא יבקר בין טוב לרע, דבר ערוה ועבודת אלילים נמי לא פסלי ביה.
רובע ונרבע דבר ערוה, מוקצה ונעבד עבודת אלילים, ואתנן דבר ערוה ומחיר איתקש לאתנן, טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא.

רבי שמעון בן יהודה סבר:
בריה הוא, ומיעט רחמנא גבי קדשים זכר וודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס. מעשר נמי גמר תחת תחת מקדשים,

תנו רבנן:
הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וטרפה, דברי רבי אליעזר בן יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום ר' יהושע:

אמר ר' עקיבא:
אני שמעתי ממנו אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום.

ותנא קמא:
אי גמר תחת תחת מקדשים, הני נמי לא, ואי לא גמר, בשלמא טרפה, כתיב: כל אשר יעבר פרט לטרפה שאינה עוברת, אלא כלאיים מנא לה?
לעולם גמר, ויוצא דופן, סבר לה כר' שמעון דאמר:
יוצא דופן ולד מעליא הוא .
ודלא כרבי יוחנן, ובמחוסר זמן סבר לה כר' שמעון בן יהודה, יתום כגון שהשלח קיים.
ור' יהושע לטעמיה, דאמר: אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום.

העיד רבי ישמעאל בן כתריאל מערקת לבנה לפני רבי:
במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה.

אמר רבי:
נתגלה טעמא של משנתנו. חזירין שבמקומנו יש להן שישים רבוא קלפי עלין. יתוש שבמקומנו יש בו שישים רבוא קלפים בבית המסס שלו.
פעם אחת נפל ארז במקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת.
פעם אחת נפלה ביצת בר יכני וטבעה שישים כרכים ושברה שלוש מאות ארזים.
ומי שדיא ליה?
והכתיב: כנף רננים נעלסה?
ההיא מזרתא הואי.
קרא לתשעיע עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שלשתן מקודשין, התשיעי נאכל במומו העשירי מעשר, ואחד עשר קרב לשלמים ועושה תמורה, דברי ר' מאיר.

א"ר יהודה:
וכי יש תמורה עושה תמורה?

אמרו משום ר' מאיר:
אלו היה תמורה לא היה קרב.
קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשיריי ולאחד עשר עשירי, אין אחד עשר מקודש.
קרא לתשיעי תשיעי ולעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי -
רבי אומר:
אינו מקודש.

רבי יוסי אומר:
מקודש.

זה הכלל שאמר רבי:
כל זמן שנעקר שם עשירי הימנו, לפניו מקודש, ולאחריו אינו מקודש.

לא יבקר בין טוב לרע -
(כתוב לעיל בפסוק לא יחליפנו).
לפי שנאמר: וכל מבחר נדריכם יכול יהא מוציא את היפה?
תלמוד לומר: לא יבקר בין טוב לרע.

ולא ימירנו -
הא אם המיר עובר בלא תעשה.
ואם המר ימירנו - לרבות את האשה.
ואם המר ימירנו - לרבות את היורש.

והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל -
אימתי עושה תמורה?
מחיים.
ואימתי אינו נגאל מחיים?
הא לאחר שחיטה יגאל,

ורבנן הוא דגזרו בה אחר שחיטה אטו לפני שחיטה, דבר הנשום מחיים גזור רבנן דבר שאינו נישום מחיים לא גזור רבנן, וביתמי אוקמהו רבנן אדאורייתא.

לא יגאל -
(כתוב בפסוק ומעלה מעל בה' ברמז תע"ט):

תניא: בבכור נאמר לא תפדה ונמכר.
במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום.
מנא הני מילי?

[אמר רב חיננא] אמר רב:
נאמר לא יגאל במעשר,
ונאמר לא יגאל בחרמים,
מה להלן מכירה עמו,
אף כאן מכירה עמו.

א"ל רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע:
מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך: מה לחרמים שכן חלין על הכל, לאיי אפנויי מפנה, לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר ממעשר:
מה מעשר קדוש ואינו נגאל
אף חרמים קדושין ואינן נגאלין.
לא יגאל - דכתב רחמנא בחרמים, למה לי?
לאפנויי.
איכא למיפרך מה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו?
אלא לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר מבכור:
מה בכור קדוש ואינו נגאל, אף חרמים קדושים ואינן נגאלין.
לא יגאל - דכתב בחרמים למה לי?
לאפנויי.
איכא למיפרך כדפרכינן:
מה לבכור שכן קדושתו מרחם?
אלא לא יאמר לא יגאל במעשר ונגמור העברה העברה מבכור.
מה בכור קדוש ואינו נגאל אף מעשר קדוש ואינו נגאל.

לא יגאל - דכתב רחמנא גבי מעשר למה לי?
לאפנויי, ואכתי [במעשר נמי] לא מופנה (דבכור) דאיכא למיפרך כדפרכינן?
והעברת קרא יתירא הוא.
בכור נמי נילף גאולה גאולה מחרמים?
דמעשר מפנה דבכור לא מופנה.
ומאי חזית דלא תפדה דבכור לגופיה ודמעשר לאפנויי, ואימא דמעשר לגופיה ודבכור לאפנויי? דנין גאולה מגאולה, ואין דנין פדיה מגאולה.
מאי נפקא מינה?
הא תנא דבי רבי ישמעאל:
ושב הכהן וכו'. ולילף בכור העברה העברה ממעשר, דהא מעשר נמי גמר גאולה גאולה מחרמים?
מיעט רחמנא גבי חרמים הוא - הוא ולא בכור.
ואימא [הוא] ולא מעשר, מעשר גאולה כמותו.

רבא אמר:
לא יגאל - דחרמים לא צריכא, דאיתנהו היכא, אי בי בעלים הקדש נינהו, אי בי כוהן חולין נינהו, דהא תניא: חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה'.
נתנו לכהן (וכשהם בבית כהן) הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר: כל חרם בישראל לך יהיה.

לא יגאל - דכתב רחמנא בחרמים למה לי?
אם אינו עניין לחרמים, תנהו עניין למעשר,
אימא תנהו עניין לבכור?
מעשר גאולה כמותו.

רב אשי אמר:
לא יגאל - דמעשר לא ימכר הוא, דכתיב: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וגו'.
אימתי עושה תמורה?
מחיים.
אימתי אינו נגאל?
מחיים, הא לאחר שחיטה נגאל, הא בעי העמדה והערכה?
אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא.
הניחא למאן דאמר: קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, אלא למאן דאמר: לא היו בכלל, מאי איכא למימר?
אנן הכי קאמרינן: מי איכא מידי דמחיים לא מיפרק, לאחר שחיטה דקילא קדושתיה מיפרק?!
אלמה לָא, מחיים דאלימא קדושתה לא מפרק, לאחר שחיטה דקילא קדושתה מפרק. ולא כל דכן הוא: ומה מחיים דאלים למתפס פדיונה (לא) מפרק?
אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא.
וליכתוב רחמנא לא ימכר?
אי כתב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא מיזדבן דקא עביד ביה עובדין דחול (אחול) [אבל] אפרוקי מיפרק דהא קא עיילי דמיו להקדש. להכי כתיב: לא יגאל דלא איזדבוני מזדבן ולא איפרוקי מיפרק.
מנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר?
תלמוד לומר: יהיה קדש מלמד, שמעשר בהמה בעמוֹד ועשר.

ר' יוסי הגלילי אומר:
והעברת -
מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר.

ר' עקיבא אומר:
(כט) עשר תעשר, מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר.

רבי אומר:
אלה המצוות - מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר.
אלה המצוות - אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

אשר ציווה ה' את משה -
כדאי השליח לשולחו.

את משה אל בני ישראל -
כדאי השליח למי שנשתלח אצלן, וכדאי מי שנשתלח אצלן לשליח, אל בני ישראל (ל) זכות בני ישראל גרמה.

בהר סיני -
מלמד שכולם נאמרו בסיני.

שעורין של עונשין הלכה למשה מסיני.

אחרים אומרים:
בית דינו של יעבץ תקנום, והכתיב: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום.
מנצפ"ך - צופים אמרום.
והכתיב: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
שלשת (מאות) [אלפים] הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה,
אמרו לו ליהושע: שאל!
אמר להם: לא בשמים היא,
א"ל לאלעזר: שאל!
א"ל: אלה המצוות [שאין נביא רשאי לחדש דבר מאתה].

אמר רב יהודה אמר רב:
בשעה שנפטר משה לגן עדן, אמר לו ליהושע: כל ספיקות שיש לך שאל!
א"ל: רבי, כלום הנחתיך [שעה אחת] והלכתי למקום אחר?!
לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל?
מיד תשש כחו של (משה) [יהושע] נשתכחו ממנו שלוש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, בקשו כל ישראל להרגו.
א"ל הקב"ה: לומר לך א"א, לך והטרד אותם במלחמה, שנאמר: ויהי אחרי מות משה וגו'. וכתיב: בעוד שלשת ימים הכינו לכם צדה, ותנא אף אלף וז' מאות ספיקות של גזרות שוות ושל קלין וחמורין ושל דקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה.

אמר רבי [אבהו]:
אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, שנאמר: ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר וכתיב: וילכדה עתניאל בן קנז:

[כתיב: כי פועל אדם ישלם לו.
עובדא הוה בחד גברא דהוו ליה תרין בנין, חד עביד מצוון סגיאין, וחד לא עביד מצווה כל עיקר דין דהוה עביד מצוון סגיאין, זבין ביתיה וכל מה דהוה ליה בגין מצותא,
יומא חד ביום הושענא רבה יהבת ליה איתתיה עשרה פולסין.
אמרה ליה: פוק זבין לבניך כלום מן שוקא.
כיון דנפק גו שוקא, פגעין ביה גבאי צדקה.
אמרין: הא מארי מצותא,
אמרו ליה: הב חולקך בהדי מצותא, דאנן בעיין למזבן קלוב לחדא יתמתא. נסיב אלין פולסין ויהב להון, ונתבייש לילך אצל אשתו.
מה עשה?
הלך לו לבית הכנסת וחמא תמן מן אלין אתרוגיא, דמינוקייא מקלקלי ביום הושענא.
דתנינן: מיד התינוקות שומטין את לולביהם ואוכלין את אתרוגיהם, נסב מנהון ומלי מכונסיה, והלך ופרש בים הגדול, עד שהגיע למדינת הים. ארעת שעתא ואשתכח מלכא דחש מעוהי, אמרינן ליה אסותא: אלו הוה לך חד אתרוגא, מן מה דטעין יהודאי ביומא דהושענא, הוית אכיל ומיתסי לשעתא, בעוי בכל מדינתא ובכל אלפא, ולא אשכחון, אזלון ואשכחון לההוא גברא דרביעא על שקיה.
אמרין ליה: אית גבך כלום מזבנא?
אמר להם: גבר מסכן אנא, ולא אית גבי כלום, פתחון שקיה ואשכחון מלי אתרוגין, אטעוניה ואסקוניה גבי מלכא, ארעת שעתא ואכל מן אלין אתרוגיא ואיתסי.
אמר: פנון ליה מרצופיה ומלון ליה דינרין, ועבדו ליה כן ואזל לשלום.
שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום]:

תם ונשלם ספר ויקרא