ואם זבח שלמים קרבנו
אמר ר' יהודה:
כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.
אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את התודה?
ארבה את התורה שהיא באה שלמים.
מנין לרבות העולה?
ארבה את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה.
מנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח?
ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאין באין על חטא.
מנין לרבות את החטאת והאשם?
תלמוד לומר: זבח.
מנין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים?
תלמוד לומר: קרבנו שלמים.
הא כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.

דבר אחר:
שלמים
שהכל משולמים בהם:
הדם והאימורים למזבח,
ושוק לכהנים העור,
והבשר לבעלים.

רבי שמעון אומר:
מי שהוא שלום מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים.
אין לי אלא שלמים שהוא מין שמחה מנין לרבות את התודה?
ארבה את התודה שהיא באה שלמים.
מנין לרבות את העולה?
ארבה את העולה שהיא בנדר ובנדבה.
מנין לרות הבכור והמעשר והפסח?
ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שאינן באים על חטא.
מנין לרבות חטאת ואשם?
תלמוד לומר: זבח.
מנין לרבות העופות והמנחות היין והלבונה והעצים?
תלמוד לומר: שלמים קרבנו, הא כל קרבן שמביא מביא כשהוא שלם, כשהוא אונן אינו מביא.
מנלן דבעינן זביחה לשמה?
דאמר קרא: ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים.
ודילמא היינו שמייהו?
מדכתיב: המקריב את דם השלמים הזורק את דם השלמים ולא כתב זבח, והכא כתיב: זבח, שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים.
אשכחן זביחה.
שאר עבודות מנלן?
וכי תימא לילף מזביחה, מה לזביחה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח.
אלא אמר קרא: המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים.
וליכתוב רחמנא בקבלה ולילף זביחה מכולהו?
משום דאיכא למיפרך: מה לקבלה שכן פסולה בזר.
אשכחן שחיטה וקבלה.
זריקה מנלן?
וכי תימא לילף מהני, מה להני שכן טעונין צפון וישנו בחטאת הפנימית.
אלא אמר קרא: הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים.
וליכתוב רחמנא זריקה ולילף שחיטה.
וקבלה מניה?
משום דאיכא למיפרך, מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה.
אשכחן כולהו.
הולכה מנלן?
וכי תימא לילף מכולהו, מה לכולהו שכן עבודה שאי אפשר לבטלה, תאמר בהולכה שאפשר לבטלה.
אלא אמר קרא: והקריב הכהן את הכל.

ואמר מר:
זו הולכת אברים לכבש.
ותניא:
והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם זו קבלת הדם, הולכה היא, ואפקה רחמנא בלשון קבלה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה.
אשכחן שנוי קדש.
שנוי בעלים מנא לן?
אמר קרא: ובשר זבח תודת שלמיו, שתהא זביחה לשם תודה, שתהא זביחה לשם שלמים.
אם אינו עניין לשנוי קודש דנפקא ליה מהתם, תנהו עניין לשנוי בעלים.
והאי להכי הוא דאתא, הא מיבעי ליה לכדתניא:
ובשר זבח תודת שלמיו.

אבא חנן משום רבי אליעזר אמר:
בא ללמד על תודה ששחטה לשם שלמים כשרה, שלמים ששחטן לשם תודה פסולין.
ומה הפרש בין זה לזה?
תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרוין תודה.

אלא אמר רבא:
אתיא מאיל נזיר, דכתיב: ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' שתהא זביחה לשם שלמים.
אם אינו עניין לשנוי קודש, תנהו עניין לשנוי בעלים.
אשכחן איל נזיר.
שאר שלמים מנלן?
וכי תימא נילף מנזיר, מה לאיל נזיר שכן יש עמו דמים אחרים.
אם כן לכתוב שלמיו.
מאי שלמים?
לרבות כל שלמים.
אשכחן שלמים.
שאר כל הקדשים מנא לן?.
וכי תימא נילף משלמים, מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
אלא אמר קרא: זאת התורה לעולה למנחה וגו' הוקשו לשלמים, מה שלמים בין בשנוי קודש בין בשנוי בעלים בעינן לשמו, אף כל בין בשנוי בעלים בין בשנוי קודש בעינן לשמו.
אימא היכא דשחיט להו שלא לשמו ליפסלו?
אמר קרא: מוצא שפתיך תשמור וגו'.
נדבה, נדר הוא?
אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר, ואם לאו יהא נדבה.
וצריך למיכתב מוצא שפתיך וצריך למיכתב זאת התורה, דאי כתב רחמנא מוצא שפתיך הוה אמינא לא ידענא במאי, כתב רחמנא זאת התורה.
ואי כתב רחמנא זאת התורה הוה אמינא ליפסלו, כתב רחמנא מוצא שפתיך.

הבקר
לרבות אחד עשר לשלמים.
יכול שאני מרבה את התשיעי, אמרת: וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש?
הוי אומר לאחריו מקדש.

הבקר
לרבות אחד עשר.

מן הבקר
להוציא את התשיעי.
ומה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא את התשיעי?
אחר שריבה הכתוב ומיעט.
שתמצא אומר: אימתי הקדש עושה תמורה לפניו או לאחריו?
הוי אומר: לאחריו.
מרבה אני את אחד עשר שהוא לאחר הקדושה, ומוציא אני את התשיעי שלפני הקדושה.

הוא
היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביאים שלמים נדבה.
והלא דין הוא: עולת בהמה באה בנדר ונדבה ושלמים באים בנדר ובנדבה מה עולת בהמה הרי היא באה נדבת צבור אף שלמים שהן באים בנדר ונדבה יביאו נדבת צבור?!
מנחה תוכיח שהיא באה בנדר ונדבה ואינה באה בנדבת צבור.
לא, אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים, תאמר בשלמים שהם באים נדבת שנים?!
עולת העוף תוכיח שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור.
לא, אם אמרת בעולת העוף שאינה באה חובת צבור, תאמר בשלמים שבאים חובת צבור, הואיל ובאים חובת צבור יבואו נדבת צבור?!
תלמוד לומר: הוא היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה.

זכר
לרבות את הולד.

נקבה
לרבות את התמורה.

והלא דין הוא: ומה תמורה שאין גדולי הקדש קרבה, ולד שהוא גדולי הקדש אינו דין שיקרב.
מה לתמורה שכן נוהגת בכל הקדשים, תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים, הואיל ואינו נוהג בכל הקדשים אינו קרב?!
תלמוד לומר: זכר לרבות את הולד.

נקבה
לרבות את התמורה. והלא דין הוא:
ומה אם ולד שאינו נוהג בכל הקדשים קרב תמורה שנוהגת בכל הקדשים אינו דין שתקרב?! מה לולד, שכן גדולי הקדש תאמר בתמורה שאינה גדולי הקדש?!
תלמוד לומר: נקבה לרבות את התמורה.
אין לי אלא ולד תמימים ותמורת תמימים.
ולד בעלי מומים ותמורת בעלי מומין מנין?
כשהוא אומר: ואם זכר לרבות ולד בעלי מומין, ואם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין.
למאי הילכתא?

אמר שמואל:
ליקרב.

ואליבא דרבי אליעזר:
מהו דתימא, כי אמר ר' אליעזר בעולה דאיכא שם עולה על אמו, אבל הני ולדות לא קרבי, קא משמע לן.

רב פפא אמר:
לרעיה ודברי הכל.

א"ל רב פפא לאביי:
אימא זכר, לרבות את התמורה.
ואם לרבות תמורת בעלי מומין?
א"ל: מסתברא ולד לשון זכר משמע, תמורה לשון נקבה משמע.
והדין תנא מייתי לה מהכא:
דתניא:
רק קדשיך אלו תמורות.
אשר יהיו לך אלו הולדות.
ונדריך זה נדר.

תשא ובאת
שומע אני יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו?!
תלמוד לומר: ועשית עולותיך הבשר והדם וגו', כדרך שאתה נוהג בעולה כך אתה נוהג בתמורה, וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בולד שלמים ובתמורת שלמים.
יכול אף ולד כל הקדשים כן?
תלמוד לומר: רק, דברי רבי ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אינו צריך.
הרי הוא אומר: אשם הוא, הוא קרב ואין תמורתו קרבה.

אמר מר:
יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו!
תלמוד לומר: ועשית הא מהכא תיתי, והא גמרא גמירי דחמש חטאת מתות בכל מקום והני ימותו בבית הבחירה. סלקא דעתך אמינא חמש חטאות מיתין להון בידים והני גרמא אין בידים לא.
תלמוד לומר: ועשית.

אמר מר:
יכול אף ולד כל הקדשים כן?
תלמוד לומר: רק קדשיך ולד דמאן, אי דעולה זכר הוא ולאו בר אולודי הוא, ואי דחטאת גמירי לה דלמיתה אזיל, ואי דאשם הלכתא גמירי לה דלרעיא אזלא, שכל שבחטאת מתה באשם רועה.
אלא אי אצטריך קרא דאי עבר ומקריב ליה קאים ליה בעשה.

ר' עקיבא אומר:
אינו צריך הרי הוא אומר: אשם הוא.

קרא לכדרב הונא אמר רב:
אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לשם עולה, ניתק אין לא ניתק לא.
מאי טעמא?
אמר קרא: הוא - בהוייתו יהא.
הדין תנא דנפקא ליה מן רק קדשיך, תיפוק ליה מזכר אם נקבה, מפיק לולד בעלי מומין ולתמורת בעלי מומין.
ותיפוק ליה כולהו מהאי קרא?
אם לא משמע ליה.
ותנא דנפקא ליה מאם זכר תיפוק ליה מתשא ובאת.
תשא ובאת אפילו ממרגייהו.

ואלו הן בעלי מומין:

כל שהקדשו קדם את מומו, הא אם קדם מומו את הקדשו הרי הם כהקדיש את נכסיו.

רבי יהודה אומר:
הרי הוא אומר: גם את הארי (את) הדוב הכה עבדך, אין לי אלא ארי ודוב.
מנין לרבות אריה עם הדוב ודוב עם האריה?
תלמוד לומר: גם את הארי גם (את) הדוב הכה עבדך.

וסמך ידו
ולא יד בנו ולא יד עבדו, (כתוב ברמז תל"ח).

קרבנו
ולא הבכור.
שיכול והלא דין הוא: ומה שלמים שאין קדושתן מרחם טעונין סמיכה, בכור שקדושתו מרחם אינו דין שיטעון סמיכה?!
איכא למיפרך: מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים וחזה ושוק. קרא אסמכתא בעלמא, אלא קראי למה לי?

קרבנו
ולא קרבן חברו.

קרבנו
ולא קרבן גוי.

קרבנו
לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

תניא:
יורש סומך, יורש ממיר.

ר' יהודה אומר:
יורש אינו סומך יורש אינו ממיר.
מאי טעמא דר' יהודה?
דכתיב: קרבנו ולא קרבן אביו.
ויליף תחילת הקדש מסוף הקדש.
מה סוף הקדש יורש אינו סומך, אף תחילת הקדש יורש אינו ממיר.

ורבנן:
המר יימיר לרבות את היורש.
ויליף סוף הקדש מתחילת הקדש.
מה תחלת הקדש יורש ממיר, אף סוף הקדש יורש סומך.
ורבנן האי קרבנו מיא עבדי ליה?
קרבנו - ולא קרבן גוי.
קרבנו - ולא קרבן חברו.
קרבנו - לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

ור' יהודה:
האי המר ימיר מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לרבות את האשה.
[דתניא: לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופנו לרבות את האשה]?! תלמוד לומר: המר ימיר.

ורבנן דרשי:
מואם.

ורבי יהודה:
ואם לא דריש.

קרבנו קרבנו
[קרבנו] לרבות כל בעלי קרבן.

והלא דין הוא: ומה אם התנופה שהיא נוהגת בחיים ובשחוטין מתמעטת בחוברים, סמיכה שאינה נוהגת אלא בחיים אינו דין שתתמעט בחוברים?!
תלמוד לומר: קרבנו קרבנו [קרבנו], לרבות כל בעלי קרבן.

קרבנו - ולא הבכור.
והלא דין הוא: ומה אם שלמים שאין קדושתן מרחם טעונין סמיכה, בכור שקדושתו מרחם אינו דין שתטעון סמיכה?!
תלמוד לומר: קרבנו ולא הבכור.

קרבנו - ולא המעשר.
והלא דין הוא: ומה שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה, מעשר שהוא בעמוד והבא אינו דין שטעון סמיכה?!
תלמוד לומר: קרבנו ולא המעשר.
קרבנו - ולא הפסח.
והלא דין הוא: ומה שלמים שלא רבה בהן הכתוב מצוות יתרות טעונין סמיכה, פסח שרבה בו הכתוב מצוות יתרות אינו דין שיטעון סמיכה?!
תלמוד לומר: קרבנו ולא הפסח.

ושחט ושחטו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואין אתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה.
אין לי אלא תמימים כשרים ליקרב מנין לרבות בעלי מומין?
ארבה את בעלי מומין שהן ממין הכשר ליקרב.
מנין לרבות את החיה?
מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה.
מנין לרבות את העופות?
תלמוד לומר: ושחטו ושחט אותו.
יכול לא יאכלנו אבל יאכילנו לכלב?
תלמוד לומר: אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.

ושחטו פתח אהל מועד
להכשיר כל הרוחות בקדשים קלים וקל וחומר בצפון.
ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון, קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון?!

ר' אלעזר אומר:
לא בא הכתוב אלא להכשיר את הצפון מקל וחומר.
ומה קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות לא הוכשרו מקומן אצל קדשי קדשים, קדשי קדשים שלא הוכשרו אלא בצפון אינו דין שלא יוכשרו מקומן אצל קדשים קלים?!
תלמוד לומר: ושחטו פתח אהל מועד.
במאי קא מיפלגי?

רבנן סברי:
תלתא קראי כתיבי:
חד לגופיה דאהל דלעביד פתח אהל מועד.
וחד להכשיר צפונה.
וחד להכשיר צדדין,
צדי צדדין לא צריך קרא.

מאי שנא הכא דכתיב בהו פתח אהל מועד ומאי שנא הכא, דכתיב: ושחטו לפני אהל מועד? כדרב יהודה אמר שמואל:
שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין, שנאמר: ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול.
וכן במשכן, עד שלא העמידו הלווים את המשכן ואחר שפרקו לווים את המשכן פסולין.

אמר רבי יוחנן:
שלמים ששחטן בהיכל כשרין, שנאמר: ושחטו פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר.

מיתיבי, רבי יהודה בן בתירא אומר:
מנין שאם הקיפו גויים כל העזרה כולה שהכהנים נכנסין להיכל ואוכלין שם קדשי קדשים ושירי מנחות?
תלמוד לומר: בקדש הקדשים (יאכלוה) [תאכלנו].
ואמאי הכא נמי בחצר אהל מועד יאכלוה ולא יהא טפל חמור מן העיקר.
הכי השתא, התם עבודה, ועבודה עובד במקום רבו, אמרינן לא יהא טפל חמור מן העיקר, אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו, טעמא דאמר קרא, הא לאו הכי לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן.

תמן תנינן:

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט.

רבי יהודה אומר:
אינו צריך, ושניהם מקרא אחד דרשו: ושחטו פתח אהל מועד.

רבנן סברי:
קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד.

ורבי יהודה סבר:
היכל ואולם חדא קדושה היא, וכי כתיב: פתח אהל מועד אתרוייהו כתיב.
והא כי כתיב האי במשכן כתיב?
אשכחן משכן דאיקרי מקדש, מקדש דאיקרי משכן, דאי לא תימא הכי.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל:
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, שנאמר: ושחטו פתח בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול.

והא ההוא במשכן כתיב?
אלא מקדש איקרי משכן.

והקריב מזבח
אף על פי ששחטן שלא לשמן.

השלמים
אף על פי שלא סמך עליהן.

אשה
לשם אישים.

לה'
לשם מי שאמר והיה העולם.

מכאן אמרו: לשם שישה דברים הזבח נזבח:
לשם זבח,
לשם זובח,
לשם שם,
לשם אשה,
לשם ריח,
לשם ניחוח,
חטאת ואשם לשם חטאת.

אמר רבי יוסי:
מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר, שהוא תנאי בית דין שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד.

את החלב המכסה את הקרב מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: כל חלב לה' כל חלב וכל דם לא תאכלו כי כל אוכל חלב ונכרתה.
יכול אף חלב הדפנות בכלל?
תלמוד לומר: את החלב המכסה את הקרב.
יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהא בכלל אזהרה?
תלמוד לומר: את החלב המכסה את הקרב.
אוציא את חלב המוקדשין ולא אוציא את חלב חולין?!
תלמוד לומר: את החלב המכסה את הקרב.
יכול לא יהא בכלל עונש אבל יהא בכלל אזהרה?
תלמוד לומר: את החלב המכסה את הקרב.
אוציא את כולם ולא אוציא את חלב שליל המכסה את הקרב?!
תלמוד לומר: חלב ושתי כליות.
(יכול לא יהא בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה?
תלמוד לומר: חלב ושתי כליות).
יכול לא יהא בכלל אזהרה אבל יהיה בעמוד והקרב?
תלמוד לומר: חלב ושתי הכליות באשם, שאין תלמוד לומר, שהרי קל וחומר הוא.
ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה טעון חלב ושתי הכליות, אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות!
אם כן למה נאמר חלב ושתי הכליות באשם?
ללמד הימנו, לומר לך: מה חלב ושתי הכליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל, אף חלב ושתי הכליות האמורים כאן מוציא מכלל שליל.

אמר רבי יצחק בר נחמן אמר ר' הושעיא:
חלב שעל גבי הקיבה כוהנים נוהגים בו היתר, כרבי ישמעאל שאמר משום אבותיו, וסימנך: כהנא.

מאי מסייע כהני?
דתניא:
כה תברכו את בני ישראל וכו'.
שאמר משום אבותיו מאי היא?
דתניא:
ואת החלב אשר על הקרב
להביא חלב שעל גבי הדקין דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
להביא חלב שעל גבי הקיבה.

ורמינהו: את כל החלב -
ר' ישמעאל אומר:
מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף, אף כל קרום ונקלף.

ר' עקיבא אומר:
מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף, אף כל תותב קרום ונקלף.

שלח רבא משמיה דרבי יוחנן:
כך היא הצעה של משנה ואיפוך קמייתא.
ומאי חזית דאפכת קמייתא אפיך בתרייתא. שאני הכא כיון דקתני מה דווקא קתני לה.
אי הכי כרבי ישמעאל.

כר' עקיבא הוא?
אמר ר' נחמן בר יצחק שאמר משום אבותיו:
וליה לא סבירא ליה.

בעי רב אחדבוי בר אמי:
יש מחוסר אבר בפנים או אין מחוסר אבר בפנים, לאשחוטי ולאפרוקי לא קמיבעיא לן, כי קמיבעיא לן לאפסולי.
מאי, תמים יהיה לרצון?
אמר רחמנא: תמים אין חסרון לא.
או דילמא, תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, מה מומא מאבראי אף חסרון מאבראי. תא שמע: ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלוש כוליות.

ותניא אידך: יסירנה
לרבות בעל כוליא אחת, סברוה דכולי עלמא אין בריה באחת,
דהא מחסר אבר מאי לאו? [בהא קמיפלגי.
דמר סבר:
חסרון מבפנים שמיה חסרון.

ומר סבר:
לא שמה חסרון, לא] דכולי עלמא יש בריה באחת וחסרון בפנים שמיה חסרון.
ולא קשיא, כאן שנבראת בב' וחסרו כאן שנבראת באחת מעיקרא.
והא דומיא דג' קתני, מה ג' מעיקרא אף א' מעיקרא?
אלא בשיש בריה באחת קמיפלגי.
מר סבר:
יש בריה באחת.

ומר סבר:
אין בריה באחת.

ור' יוחנן אמר:
דכולי עלמא אין בריה בא' וחסרון בפנים שמיה חסרון, אלא כאן שחסרו קודם קבלה כאן שחסרו לאחר קבלה.
ולאחר קבלה קודם זריקה שרי?
והתניא: שה תמים זכר בן שנה שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה.
ומנין בקבלה והולכה והזיה?
תלמוד לומר: יהיה, שיהו כל הויותיו תמים ובן שנה, תרגמא אבן שנה.
הכי נמי מסתברא,

דתניא, ר' יהושע אומר:
כל הזבחים שבתורה שנשתיירו מהן כזית בשר או כזית חלב, זורק את הדם. שמע מינה.
ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה, ובקבלה והולכה וזריקה הוי בן ב' שנים?

אמר רבא:
זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים.

ואת החלב אשר עליהן
ולא בשר שעליהן.

אשר על הכסלים
זה חלב אשר על הפקוקלת דברי רבי יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
להביא חלב שעל העוקץ.

ואת היותרת על הכבד
הדבר שקול יטול מן היותרת על הכבד, או מן הכבד על היותרת, כשהוא אומר: ואת היותרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה שיטול מן היותרת על הכבד ולא מן הכבד על היותרת. יסיר יותרת אף על פי שאין כליות, יסיר כליות אף על פי שאין יותרת.

יסירנה
אפילו כוליא אחת.

והקטירו אותו
והקטירו והקטירם מה תלמוד לומר?

והקטירו אותו
כשר ולא פסול.

והקטירו
שלא יערב חלבים בחלבים,

והקטירם
כולם כאחת.

נאמר כאן אשה ולא נאמר לחם ונאמר למטה לחם ולא נאמר ריח ניחוח ונאמר למטה ריח ניחוח ולא נאמר לה'.
מנין ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד?
תלמוד לומר: אשה אשה לגזרה שוה.
מה תלמוד לומר שלמים בבן בקר שלמים בבן צאן?
מפני שיש בבן בקר מה שאין בבן צאן וכו',
בן הצאן נתמעט בנסכים, בן הצאן נתרבה בצבור, וכן הבקר נתמעט בצבור, הא מפני שיש בבן בקר מה שאין בבן הצאן ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר, צריך לומר שלמים בבן הבקר וצריך לומר שלמים בן הצאן.

תנו רבנן:

פסח בזמנו לשמו כש,ר שלא לשמו פסול. בשאר ימות השנה לשמו פסול שלא לשמו כשר.

מנא הני מילי?
אמר אבוה דשמואל:
אמר קרא: ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים.
וממאי דבמותר פסח כתיב דילמא במותר אשם כתיב?

אמר רבא:
אמר קרא: ואם מן הצאן דבר השוה בכל צאן.
בכל אחר את אומר מן להוציא וכאן מן לרבות?!

אמר ר' מני:
הכי נמי, מן להוציא, דליתיה בן ב' שנים וליתיה בנקבה.
ומי מצית אמרת הכי דכי כתב האי במותר פסח כתיב, הא כיון דכתיב אם כשב או עז לאו במותר פסח כתיב?
ההוא מיבעי ליה לכדתניא: כבש לרבות את הפסח לאליה.
כשהוא אומר: אם כשב להביא פסח שעברה שנתו, ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצוות שלמים, שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
כשהוא אומר: אם עז הפסיק הענין, למד על העז שאינה טעונה אליה.
והא מהכא נפקא, מדאבוה דשמואל נפקא:
ואם מן הצאן קרבנו
דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים.

ואכתי מדרב נפקא:
מנין למותר פסח שיקרב שלמים?
שנאמר: וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר.
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ועזים?
מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר.
ומאי ניהו?
שלמים.
אלא תלתא קראי כתיבי:
חד להיכא דעבר זמנו ועברה שנתו.
וחד להיכא דעבר זמנו ולא עברה שנתו.
וחד להיכא דלא עבר לא זמנו ולא שנתו.
וצריכי, דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא היכא דעבר זמנו ושנתו דאידחי ליה מפסח לגמרי, אבלעבר זמנו ולא שנתו דחזי לפסח אימא לא.
ואי כתב רחמנא הני תרתי משום דאידחי להו ממילתייהו, אבל לא זמנו ולא שנתו דחזי לפסח אימא לא, קא משמע לן.

זכר או נקבה
זכר וודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס.
והלא דין הוא: ומה אם עולה שכשרה לבוא מן העוף, לא כשרה לבוא טומטום ואנדרוגינוס, שלמים (מן בן הבקר), שלא כשרו לבוא מן העוף, אינו דין שלא יכשרו לבוא טומטום ואנדרוגינוס?!
לא, אם אמרת בעולה שלא כשרה לבוא נקבות כזכרים, תאמר בשלמים שכשרה לבוא נקבות כזכרים?!
חטאת תוכיח, שכשרה לבוא נקבות כזכרים, ולא כשרה לבוא טומטום ואנדריגונוס!
לא, אם אמרת בחטאת שלא כשרה לבוא כל מין זכרים וכל מיני נקבות, תאמר בשלמים שכשרו לבוא כל מיני זכרים וכל מיני נקבות!
מעשר יוכיח, שכשר לבוא כל מיני זכרים וכל מיני נקבות, ולא כשר לבוא טומטום ואנדרוגינוס!
לא, אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה, תאמר בשלמים שהוא אחד מאחד, הואיל והוא אחד מאחד יכשרו לבוא טומטום ואנדרוגינוס.
תלמוד לומר: זכר או נקבה זכר וודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

כשב
למה נאמר כשב?
להביא פסח לאליה, כשהוא אומר: אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצוות של שלמים, שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אבל אין נאכלין אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן.

בן עזאי אומר:
אין נאכלין אלא ללילה, ואין נאכלין אלא צלי (כתוב ברמז תצ"ט).

אם כשב הוא מקריב
ולד ראשון קרב ולד שני לא קרב.

הוא
קרב ואין ולד כל הקדשים קרבים.
ולד דמאי?
אי דעולה ואשם, זכרים הן ולאו בני אולודי נינהו.
אי דחטאת, הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלה.
לאתויי ולד המעושרת, למה לי קרא עברה עברה?
ליליף מעשר מבכור, מה בכור לא קריב ליה ולר דלאו בר אולודי הוא אף מעשר לא קריב ולד דילה. אצטריך סלקא דעתך אין דנין אפשר משאי אפשר, קא משמע לן.

הוא
היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביאין שלמי נדבה.
ואם תאמר כבר מעטתים מן הבקר, שיכול לא יביא צבור בן הבקר שלמי נדבה, שכן אינו מביא שלמים כיוצא בהן חובה, אבל יביא צבור מן הצאן שלמי נדבה, שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה.
תלמוד לומר: הוא - היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביא שלמי נדבה.

והקריב מזבח
אף על פי ששחטן שלא לשמן, אף על פי שלא סמך עליהן.

אשה
לשם אישים.

לה'
לשם מי שאמר והיה העולם.

חלבו האליה תמימה
להביא החלב הסמוך לאליה, זה חלב שבין הפקוקלת דברי ר' (יהודה) [עקיבא].

ר' (עקיבא) [יהודה] אומר:
חלבו האליה
מקיש אליה לחלב.
מה חלב בשני לאוין אף אליה בשני לאוין.

אליה
יכול יקיים בה מצוות אליה?
תלמוד לומר: תמימה.
יכול יטלנה מן השדרה?
תלמוד לומר: לעמת העצה.
יכול עם העצה?
תלמוד לומר: יסירנה, יכנס לפנים מן העצה.

את החלב המכסה את הקרב
ואת כל החלב מה תלמוד לומר?
שיכול יתרבה כחלב דפנות.
ודין הוא: ומה אם בן הבקר שנתרבה בנסכים נתמעט בחלב דפנות, בן הצאן שנתמעט בנסכים אינו דין שנתמעט בחלב דפנות?!
לא, אם אמרת בבן הבקר שנתמעט באליה, תאמר בבן הצאן שנתרבה באליה, הואיל ונתרבה באליה נתרבה בחלב דפנות?!
תלמוד לומר: המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות, אין לך אלא מה שאמור בענין.

משום ר' ישמעאל אמרו:
מפני שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש החזירו הכתוב לכללו.

והקטירו
שלא יערב חלבים בחלבים.

לחם אשה לה'
לומר לך חלבים שהן קרואים לחם.

חלבו האליה
(כתוב ברמז תמ"ג):

ואם עז קרבנו
הפסיק הענין שלא תהא העז טעונה אליה.

והקריב ממנו
מן המחובר.

קרבנו אשה לה' את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב מה תלמוד לומר? שיכול נתמעט מכולם.
ודין הוא: מה מצינו בבן צאן שנתרבה באליה נתרבה בכולם, אבל בן העז שנתמעט באליה, הואיל ונתמעט באליה יתמעט מכולם?!
בן הבקר יוכיח, שנתמעט באליה ונתרבה בכולם.
לא, אם אמרת בבן הבקר שנתרבה בנסכים, תאמר בבן עז שנתמעט בנסכים, הואיל ונתמעט בנסכים יתמעט מכולם?!
תלמוד לומר: החלב המכסה את הקרב לרבות את כולם.

והקטירם הכהן
כלם כאחד.

לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'
לחייב על החלב מעילה.

משום ר' ישמעאל אמרו:
מכלל שנאמר: אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר, למדנו לבכור שטעון מתן דמים למזבח.
למעשר ולפסח מנין?
תלמוד לומר: ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך.
אין לי אלא דמים, חלבים מנין?
תלמוד לומר: כל חלב לה'. חקת עולם לבית עולמים.

לדורותיכם
שינהגו הדבר לדורות.

בכל מושבותיכם
בארץ ובחוצה לארץ.

כל חלב וכל דם לא תאכלו
ר' יהודה אומר:
מקיש דם לחלב, מה חלב בשני לאוין וכו'.

וחכמים אומרים:
אין בו אלא אזהרה אחת.
יכול אף דם פסולי המוקדשים יהו חייבין עליו בשני לאוין?
תלמוד לומר: רק הדם לא תאכלו.
אין בו אלא אזהרה אחת.
אין לי אלא דמם, חלבם מנין?
תלמוד לומר: חלב ודם.
הקיש חלב לדם, מה דם בלאו אחד אף חלב בלאו אחד.
שמתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשים יכוליהו חייבין על דמו שני לאוין?
תלמוד לומר: רק את דמו לא תאכל אין בו אלא אזהרה אחת.
אין לי אלא דמו חלבו מנין?
תלמוד לומר: חלב ודם.
מה דם בלאו אחד אף חלב בלאו אחד.

תנו רבנן:
אכל חלב נבלה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים.

ר' יהודה אומר:
חלב נבלה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שלש.

א"ל רב שיזבי לרבי אבא בלמא לר' יהודה:
היינו דכתיבי (תרי) קראי:
חקת העולם כל חלב וכל דם לא תאכלו
כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו
וכל זר לא יאכל קדש
הא ג' לאוין.
אלא רבנן מאי טעמייהו?
קסבר: לאו דחוקת עולם בקדשים, לאו דכל חלב שור וכשב בחולין.
וצריכי.
דאי כתב רחמנא בקדשים, הוה אמינא קדשים דחמירי אסור חלבן, אבל חולין אימא לא.
ואי כתב רחמנא כל חלב שור וכשב, הוה אמינא חלב חולין הוא, דאסור משום דלא הותר מכללו, אבל חלב מוקדשין דהותר מכללו הוה אמינא מדהותר בשרן, הותר נמי חלבן, קא משמע לן.

ור' יהודה סבר:
כי כתיב: כל חלב שור בענינא דקדשים כתיב.
מכלל דרבנן לא ילפי דבר מענינו.
דכולי עלמא ילפינן דבר מענינו, והכא רבי יהודה סבר ילפינן לאו מלאו ולאו מכרת.

ורבנן סברי:
לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן.

תנו רבנן:
כל חלב וכל דם לא תאכלו
מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים, דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:
אין בו אלא אזהרה אחת.
מאי שנא חלב דלוקה שתים בלא הקישא?
דכתיב ביה תרי קראי:
כל חלב וכל דם לא תאכלו
כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.
דם נמי בלא הקישא נילקי שתים, דכתיב תרי לאוין:
כל דם לא תאכלו דחוקת עולם.
וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם.
אלא אימא: מה חלב לוקה שלש, אף דם לוקה שלש.
מאי שנא חלב דלוקה שלש, דכתיב ביה הלין תרין קראי דאמרינן ולאו דזרות, הא תלתא.
דם נמי לקי שלש, דכתיב ביה הני תרי לאוי ולאו דזרות, הא תלתא.
אצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל ואיתמעט דם ממילא אימא איתמעט דם נמי מן זרות קמשמע לן הקישא.
אלא לרבנן הקישא למה לי?
מיבעי ליה לכדתניא: כל חלב וכל דם לא תאכלו.

רבי אומר:
מה חלב מאחר שחלבו חלוק מבשרו אין מצטרפין זה עם זה, אף דם שדמו חלוק אין מצטרפין זה עם זה.
אוציא דם שרצים הוא ילואין דמו חלוק מבשרו, שמצטרפין זה עם זה.
הא מן הכא נפקא, מן הדין קרא נפקא וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרף זה עם זה.
אי לאו היקשא סלקא דעתך הני מלי לטומאה, אבל לאכילה אימא לא אשמועינן היקשא לאכילה.

אמר רבינא:
הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין זה עם זה.
מאי קמשמע לן היינו היקשא?
סלקא דעתך שרץ דאתרבי לטומאה איתרבי לאכילה, אבל נחש דלא איתרבי לטומאה, אימא לא קמשמע לן דלכל מילי אין דמו חלוק מבשרו.