אילו נאמר ושמעה - יכול אף האומר לחברו לך עבוד עבודה זרה יהא חייב?!
אם האומר אינו חייב, יהא השומע חייב?
זה יוכיח, שהאומר אינו חייב והשומע חייב.
אף אתה אל תתמה על האומר לחברו לך עבוד עבודה זרה, שאף על פי שאין האומר חייב יהיה השומע חייב?!
תלמוד לומר: ושמעה קול אלה - אין אלה אלא שבועה.
וכן הוא אומר: והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה - אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה. מנין לעשות אלה אף על פי שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה?
תלמוד לומר: ושמעה קול אלה ושמעה קול - לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה.

רבי עקיבא אומר:
אין לי אלא מפי עצמו מזיד.
מפי עצמו שוגג,
מפי אחרים מזיד,
מפי אחרים שוגג, (מפי עצמו) [מנין]?
תלמוד לומר: והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו - לרבות את כולם.
שלח להם ביד בנו, או ביד עבדו, או ביד שלוחו, או שאמר להם הנתבע: משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר: ושמעה קול אלה והוא עד - עד שישמע מפי התובע.
מאי תלמודא?

אמר רבי אלעזר:
לוא כתיב - אם לו לא יגיד.

ונשא עונו -
ואם לאחר לא יגיד - פטור.
ושלשה לו כתובים בתורה באל"ף למ"ד וקורא לו:
אשר לא כרעים,
אשר לא חומה,
אם לוא יגיד.

משביעני עליכם פלוני ופלוני אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני והם יודעים לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, יכול יהו חייבין?
תלמוד לומר: ושמעה קול אלה והוא עד - בזמן שהן כשרין להעיד, ולא בזמן שהן פסולין מן העדות.
עמד בבית הכנסת ואמר: משביעני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין?
תלמוד לומר: ושמעה קול אלה והוא עד - עד שיהא מתכוין לו.
משביעני עליכם, לכשתדעו לי עדות שתבואו ותעידו לי, יכול יהו חייבין?
תלמוד לומר: ושמעה קול אלה והוא עד - בזמן שקדמה עדות את השבועה, ולא בזמן שקדמה שבועה את העדות.
[עמד בבה"כ ואמר משביע אני עליכם וכו' הרי אלו פטורין].

אמר שמואל:
ואפילו עדיו ביניהם, פשיטא?
לא צריכא דקאי עלייהו, מהו דתימא כמ"ד להו דמי, קא משמע לן.

תניא נמי הכי: ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן, ואמר לו: משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: והוא עד - והרי לא ייחד עדיו.
יכול אפילו אמר: כל העומדין כאן?
תלמוד לומר: והוא עד והרי ייחד עדיין.
מנין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון?

רבי אליעזר אומר:
נאמר כאן אואין
ונאמר להלן אואין,
מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון,
אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון,

אואין רוצח יוכיחו, שהוא אומר אואין ומדברים שלא בתביעת ממון?
דנין אואין שיש עמהן שבועה מאואין שיש עמהם שבועה, ואל יוכיחו אואין רוצח שאין עמהן שבועה. אואין סוטה יוכיחו, שהן אואין שיש עמהן שבועה ומדברים שלא בתביעת ממון?
דנין אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כוהן מאואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, ואל יוכיחו אואין דסוטה שאף על פי שיש עמהן שבועה יש עמהן כהן.

רבי עקיבא אומר:
והיה כי יאשם לאחת מאלה -
יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור, הא כיצד?
תבעו ממון – חייב, דבר אחר - פטור.

רבי יוסי הגלילי אומר:
והוא עד או ראה או ידע -
בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר.
ראיה בלא ידיעה כיצד?
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו - זו ראיה בלא ידיעה.
ידיעה בלא ראיה כיצד?
מנה הודית לי בפני פלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו - זו היא ידיעה בלא ראיה.

רבי שמעון אומר:
חייב כאן וחייב בפקדון.
מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

ועוד קל וחומר: ומה פקדון שעשה בו נשים כאנשים קרובין כרחוקין כשרין כפסולין, וחייב על כל אחת ואחת בפני בית דין ושלא בפני בית דין, אינו מדבר אלא בתביעת ממון, עדות שלא עשה בה נשים כאנשים קרובין כרחוקין כשרין כפסולין, ואינו חייב אלא אחת, ובפני בית דין אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון.
מה לפקדון שלא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, תאמר בעדות שכן עשה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג?
תלמוד לומר: תחטא תחטא לגזרה שוה.
נאמר כאן תחטא,
ונאמר להלן תחטא,
מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון,
אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

מתקיף לה רבה בר עולא:
אואין רבטוי יוכיחו, שהן אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כוהן ומדברים שלא בתביעת ממון?
מסתברא מפקדון הוה ליה למילף, שכן תחטא.
אדרבא מבטוי הוה ליה למילף, שכן חטאת מחטאת?
אלא מסתברא מפקדון הוה ליה למילף, שכן חטא במזיד תביעה וכפריה ועבריה.
אדרבה מבטוי הווה ליה למילף שכן חטאת יורד וחומש?
הנך נפישן.

רבי עקיבא אומר:
והיה כי יאשם - וכו' איפוך אנא.
ר' עקיבא אית ליה אואין דרבי אליעזר.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו עדי קרקע,
לרבי אליעזר – חייב.
לר' עקיבא - פטור.
משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, הרי זה תביעת ממון, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: נפש כי תחטא, נפש כי תחטא לגזרה שוה.
מה נפש כי תחטא האמור להלן תובעו ממון ויש לו,
אף נפש כי תחטא האמור כאן תובעו ממון ויש לו:

השביע עליהם חמישה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו, יכול יהו חייבין?
תלמוד לומר: אם לא יגיד - לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה נתחייב זה ממון, ואיזה?
זה בבית דין.

מכאן אמרו:
השביע עליהם חמישה פעמים חוץ לבית דין וכפרו, ובאו לבית דין והודו - פטורין.
בחוץ הודו ובבית דין כפרו - חייבין.
השביע עליהם חמישה פעמים לפני בית דין וכפרו, אין חייבין אלא אחת.

אמר ר' ישמעאל:
מה טעם?
מפני שאין יכולין לחזור ולהודות.
כפרו שניהן כאחד - חייבים.
בזה אחר זה, הראשון - חייב.
כפר אחד והודה אחד, הכופר - חייב.
היו שתי כתי עדות, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה שניה - שתיהם חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן.

אמר ליה רב פפא לאביי:
אין חייבין עד שיכפרו בהו בבית דין.
אי הכי אפילו שבועה נמי בבית דין – אִין, שלא בבית דין – לא?
לא סלקא דעתך, תתניא: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת.
והתנן: השביע עליהן חמישה פעמים בבית דין וכפרו - אין חייבין אלא אחת.

ואמר רבי שמעון:
מאי טעמא?
הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות. אלא לאו שמע מינה: שבועה חוץ לבית דין, כפירה בבית דין.

שבועת העדות בכל לשון, מנלן?
דכתיב: ונפש כי תחטא ושמעה - בכל לשון שהיא שומעת.
שבועת הפקדון בכל לשון - אתיא תחטא תחטא משבועת העדות.
משביע אני עליכם ביו"ד ה"א, באל"ף דל"ת, בשדי צבאות, בחנון ורחום, בארך אפים, ברב חסד, בכל הכנויין - הרי אלו חייבין.
המקלל בכולן - חייב, דברי ר' מאיר.
וחכמים - פוטרין.
ורמינהו: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר: והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה?
לפי שנאמר: ושמעה קול אלה,
ונאמר להלן: אלה,
מה כאן שבועה,
אף להלן שבועה.

מה כאן בשם,
אף להלן בשם.

אמר אביי:
לא קשיא, הא רבי חנינא הא רבנן.

דתניא: רבי חנינא אומר:
הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע, קלל ואל תקלל,
מה הִשָּׁבַע בשם אף לא תשבע בשם,
מה מקלל בשם אף לא תקלל בשם.

ורבנן, אי גמירי גזירה שוה ניבעי שם המיוחד, ואי לא גמירי גזירה שוה אלה דשבועה היא מנלן?
נפקא להו מדתניא: אלה - אין אלה אלא שבועה.
וכן הוא אומר: והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה.
ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה?
תלמוד לומר: ושמעה קול אלה.
וחייבין על זדון שבועת העדות מנא הני מילי?
דתניא: בכולן נאמר כאן ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם - לחייב על המזיד כשוגג.

תניא:
אין עדותן מצטורפת עד שיראו שניהם כאחד.

רבי יהושע בן קרחה אומר:
אפילו בזה אחר זה.
במאי קמיפלגי?
איבעית אימא סברא, איבעית אימאט קרא.
איבעית אימא סברא - מר סבר מנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי.
ואידך אמנה בעלמא תרוייהו קא מסהדי.
ואי תימא קרא: והוא עד או ראה או ידע – ותניא: ממשמע שנאמר: לא יקום עד איני יודע שהוא אחד, מה תלמוד לומר אחד?
זה בנין אב: כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.
ואפקיה רחמנא בלשון חד, למימר עד דחזו תרוייהו כחד.
ואידך, והוא עד או ראה או ידע - מכל מקום. ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד.

ר' נתן אומר:
שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חברו למחר שומעין את דבריו.
במאי קמיפלגי?
איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא.
איבעית אימא סברא: מר סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי, לממונא לא אתי.
ואידך, אטו תרוייהו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא סהדי?
אלא מצרפינן להו הכי נמי מצרפינן להו.
ואיבעית אימא קרא: אם לוא יגיד ונשא עונו וכולי עלמא כרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה, והכא באקושי הגדה לראיה קמיפלגי,

מר סבר:
מקשינן הגדה לראיה.

ומר סבר:
לא מקשינן.

והוא עד או ראה -
מח היה יודע לו בעדותו עד שלא נעשה חֲתָנוֹ [ונעשה חתנו], פקח ונתחרש, פקח ונסתמא, שפוי ונשתטה – הרי זה פסול, אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה - הרי זה כשר.

זה הכלל: כל שתחלתו וסופו בכשרות – כשר.
דאמר קרא: או ראה או ידע אם לוא יגיד - בראיה תלה רחמנא והא איכא. ואלא הוא למה לי? לכדתניא: ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן וכו'
תלמוד לןמר: והוא עד - והרי לא יחד עדיו.

מעשה באחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון זה - לא תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, ואם אין בי עון זה - תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין ועדים לא תהא להם לעולם מחילה.
כששמעו חכמים בדבר אמרו: להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא יהרג ויהא קולר תלוי בצואר עדים. כל כמיניה?
לא צריכא דקא הדרי בהו סהדי.
וכי הדרי בהו מאי הוי, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד?
לא צריכא אף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו, כי ההיא מעשה דבעיא מכסא.

אל תהי עד חנם ברעך והפתית בשפתיך.

ראובן הוה ידע לשמעון סהדי.
אמר ליה: אתי אסהיד לי הדא סהדותא?
אמר ליה: אין.
כשנכנסו לדין, חזר בו. ורוח הקודש אומר לו: והפתית בשפתיך - הכנסת אותו לדין, וחזרת בך?!
למחר אתית סהדי לראובן גבי שמעון, מה יעשה?
כאשר עשה לו, אל תאמר כאשר עשה לי אעשה לו אשיב לאיש כפעלו, והלא כבר נתנה תורה איפופסין: והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו. [ושמעה קול אלה – הדא הוא דכתיב:] וחולק עם גנב שונא נפשו

מעשה בשלטון אחד שהיה הורג את הקבלנין (ומגייר) [ומתיר] את הגנבים. והיו הכל מליזין עליו לומר שאינו עושה כראוי, מה עשה?
הוציא כרוז במדינה ואמר: כל עמא לקומפון, מה עשה?
הביא חולדות ונתן לפניהם מנות, ומוליכות אותם לחורים.
למחר הוציא כרוז ואמר: כל עמא לקומפון, מה עשה? הביא חולדות ונתן לפניהם מנות וסתם את החורים. ומוצאים אותם מסותמות ומחזירות אותם למקומן. לומר, שאין הכל אלא מן הקבלנים. הרי מן השלטון, מן המעשה מנין?
גנב ראובן לשמעון, ולוי ידע ביה.
אמר ליה: אל תפרסמני ואנא יהיבנא לך פלגא.
למחר נכנסו לבית הכנסת, ושמעו קול החזן מכריז ואומר: מאן גנב לשמעון, ולוי קאים תמן, והלא נתנה תורה איפופסין: והוא עד או ראה או ידע, אל תהי שבועה קלה בעיניך.

זכריה חמי לה: ואשוב ואשא עיני ואראה והנה מגלה עפה.
מה הוא עפה?
שייטה כמה את אמר: ויעף אלי אחד מן השרפים וגו' ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגלה עפה.

אמר ר' אבהו:
אפילו עורו של פיל ועורו של גמל אינם כמדה הזה, ואת אמרת כן?!

זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ –
מהיכן יצא?
מפתחו של היכל, דתנן: פתחו של היכל ארכו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה.

אמר ר' איבו:
מפני מה משביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נודות נפוחין?
לומר: אתמול היה הנוד הזה מלא גידים ועצמות, ועכשיו ריק מכלם, כך, המשביע חברו, סוף שיצא ריקם מממונו.

אמר ר' אסי:
על שקר.

רבי (אבא) [יונה] אומר:
אפילו על אמת.

ר' ינאי הוה יתיב ודריש על הדא דרבי יונה:
אמר רבי סימון:
אין מוסרין את השבועה למי שהוא חשוד על השבועה, ואין נותנין את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה.
הוה עובדא בבר תלמיון וסייעא (לרבנן) [לרב אסי].

עובדא בחד גברא דאפקיד גבי בר תלמיון מאה דינרין. אזל בעא להון מניה:
א"ל: מה דאפקדת גבי מסרית בידך.
א"ל: אישתבע ליה.
מה עבד בר תלמיון?
נטל חד קנה וחקקיה ויהב ביה הלין דינרי ושדי מסתמיך עליה.
א"ל: צור הדא קניא בידך עד דאנא משתבע לך, [כיון דמטא לבי כנישתא] אמר: מָארֵהּ דהדין [ביתא] מה דמסרת בידי מסרית בידך. ההוא מן כובדיה נסתיה ואשקליה לארעא שריין הלין דינרי מתבדרין ושרי ההוא מלקט.
א"ל: לקט לקט, דמן דידך אנת מלקט.

שבועת ה' תהיה בין שניהם -
שאינה זזה מבין שניהם (כתוב לעיל). הוצאתיה וגו' ובאה אל בית הגנב

אמר ר' שמואל בר נחמן:
מלאכי חבלה אין להון קפצין, שנאמר: משוט בארץ ומתהלך בה.
וכתיב: ולנה בתוך ביתו.

אמר ר' אבא בר כהנא:
דברים שאין האש שורפתן, שבועת שוא מכלה אותן. דרכה של אש לאוכל עצים, ברם הכא וכלתו ואתעציו ואת אבניו.

רבי יוסי בר חנינא פתר קריא בסוטה:
היא שחטאה על בעלה, שהוא זנה ומפרנסה, והיא הולכת ומקלקלת עם אחר.

ושמעה קול אלה –
והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה.

והוא עד –
ועד אין בה.

או ראה –
ונסתרה והיא נטמאה.

או ידע –
ונעלם מעיני אישה.

אם לוא יגיד ונשא עונו –
אם לא תגיד לכהן וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

רבי פנחס פתר קריא בישראל:
נפש כי תחטא –
וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם.

ושמעה קול אלה –
ואת קולו שמענו מתוך האש.

אמר ר' יוחנן:
קומפרמסאות נתנו ביניהם, שאינו כופר בהן והם אינם כופרין בו.

אמר ר' יצחק:
זה שמשביע את לגיונותיו, אינו משביען אלא בסייף, לומר: כל העובר על התנאין הללו, יהא הסייף הזה עובר על ראשו.
הוא נשבע להם, שנאמר: ואשבע לך ואבא בברית אותך.
והן נשבעין לו, שנאמר: לעבדך בברית ה' אלוהיך ובאלתו - אין אלה אלא שבועה, שנאמר: בשבועת האלה.
כיון שעברו ישראל על התנאי, אמר להם הקב"ה: אף אני אעשה זאת לכם וגו' והבאתי עליכם חרב וגו'.

והוא עד -
[אלו ישראל] אתם עדי נאם ה'.

או ראה -
אתה הראת לדעת.

או ידע -
וידעת וגו' והשבות אל לבבך.

אם לוא יגיד ונשא עונו -
אמר להם הקב"ה: אם לא תגידו בגוים אלהותי, אני פורע מכם, אימתי?
כשיאמרו: דרשו אל האובות וגו'. אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר.

רבי יוחנן וריש לקיש:
אמר הקב"ה: אם לא יאמרו ישראל לעובדי אלילים כדבר הזה אין לו שחר על עצמו אינו מזריח אורה, כיצד מזריח אורה על אחרים?

אמר רבי אבא בר כהנא:
חשך ואפלה שמשו בעולם הזה, הדא הוא דכתיב: ויהי חשך אפלה אבל תהו ובהו לא שמשו בעולם הזה. והיכן עתידין לשמש?
בכרך גדול [של רומי], הדא הוא דכתיב: ונטה עליה קו תהו ואבני בהו.

רבנן אמרין:
עובדי אלילים שלא קיימו את התורה שנתנה מתוך החשך, עליהם הוא אומר: כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים.
אבל ישראל שקיימו את התורה שנתנה מתוך החשך, כמא דאת אמר: ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך, עליהם הוא אומר: ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.

או נפש אשר תגע בכל דבר טמא -
זקנים הראשונים אמרו: יכול אפילו נגע במגע טמאות יהא (טמא) [חייב]?
תלמוד לומר: בנבלת חיה, בנבלת בהמה, בנבלת שרץ - מה אלו מיוחדים שהם אבות הטומאה, יצא דבר שאינו אב הטומאה.

רבי עקיבא אומר:
יכול אפילו נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהא (טמא) [חייב]?
תלמוד לומר: בהמה - מה בהמה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינם אב הטומאה.
ובדבר שאתה לומדו לדרך אחד אתה לומדו לכל הדרכים שיש בו:
מה בהמה טמאה מיוחדת שחלק מגעה ממשאה [ועשאה] (ומשאה) אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, אף איני מרבה אלא כיוצא בה.
את מה אני מרבה?
את מיעוט מי חטאת והמרכב שחלק מגען ממשאן ועשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים.
כשהוא אומר: בכל דבר טמא - לרבות רוב מי חטאת והמשכב ששוה מגען למשאן ועשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים.

כשהוא אומר: בכל דבר טמא - לרבות השורף את הפרה והפרים והמשלח את השעיר שהן מטמאים בגדים.

כשהוא אומר: בכל דבר טמא - לרבות הסככות והפרעות והקיר, דברי ר' יהודה.

בנבלת (בהמה) חיה -
מה תלמוד לומר: טמאה?
שיכול אין לי אלא בכולה, כזית הימנה מנין?
תלמוד לומר: טמאה.

בנבלת בהמה -
מה תלמוד לומר: טמאה?
שיכול אין לי אלא נבלה עצמה, קרנה שערה וחבורה מנין?
תלמוד לומר: טמאה.

בנבלת שרץ -
מה תלמוד לומר: טמא?
שיכול אין לי אלא בשרו, דמו עורו חבורו וערובו מנין?
תלמוד לומר: טמא:

רבי אליעזר אומר:
השרץ ונעלם ממנו -
על העלם שרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

רבי עקיבא אומר:
ונעלם ממנו והוא טמא -
על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש.
מאי בינייהו?

חזקיה אמר:
שרץ ונבלה איכא בינייהו.

רבי אליעזר סבר:
בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי.

ור' עקיבא סבר:
לא בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי, דכיון דידע דאיטמי תו לא צריך.

עולא רמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר.
מי אמר רבי אליעזר בעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ורמינהו:

רבי אליעזר אומר:
מה נפשך, חלב אכל - חייב,
נותר אכל - חייב,
שבת חלל - חייב,
יום הכפורים חלל - חייב,
אשתו נדה בעל - חייב,
אחותו בעל – חייב.

א"ל רבי יהושע:
הרי הוא אומר: [או הודע אליו חטאתו] אשר חטא בה - עד שיודע לך במה חטא,
ומשני: התם אשר חטא בה, אמר רחמנא - חטא כל דהו.
הכא מכדי כתיב: בכל דבר טמא או בנבלת שרץ טמא למה לי?
שמע מינה: בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי.

ור' עקיבא,
איידי דבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי כתב נמי שרץ.

כדתנא דבי רבי ישמעאל:
כל פרשה שנאמרה ושנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

ור' אליעזר
האי בה מאי עביד ליה?
פרט למתעסק.

ורבי יוחנן אמר:
משמעות דורשין איכא בינייהו.

רב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא,
ודרבי עקיבא לרבי אליעזר:

או כי יגע בטומאת אדם -
אדם - זה המת,
טומאת אדם - זה טומאת מת.
לכל טמאתו - לרבות זבים וזבות נדות ויולדות.
אין לי אלא ימי חמורים, ימי קלים מנין?
תלמוד לומר: לכל טמאתו.

אשר יטמא -
לרבות בועל נדה.

בה -
לרבות את הבולע נבלת עוף טהור.
אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות?
שאלו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר: על הקלות בעולה ויורד על החמורות קבוע. אם נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר: על החמורות הוא חייב על הקלות הוא פטור, צריך לומר חמורות וצריך לומר קלות.

עח מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקודשיו?
ודין הוא: הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה כשהזהיר וענש על הטומאה לא הזהיר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.
ואימא תרומה דהזהיר וענש?
לא אשכחן עון מיתה דמחייב עליה קרבן.
אימא הני מילי קרבן קבוע, אבל עולה ויורד לייתי.
מידי דהוה אשמיעת קול ואבטוי שפתים?
אמר קרא: בה - למעוטי תרומה.
ואימא בה למעוטי מקדש, דלא סגי ליה בעולה ויורד עד דמייתי קרבן קבוע?

קרי רבא עליה דרבי:
דולה מים מבורות עמוקים.

דתניא: רבי אומר:
אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה?
נאמר כאן בהמה טמאה,
ונאמר להלן בהמה טמאה,
מה להלן טומאת קדש,
אף כאן טומאת קדש.
אשכחן טומאת קדש, טומאת מקדש מנלן?

אמרי נהרדעי משמיה דרבא:
ג' טומאות בשלמים למה לי?
אחת לכלל,
ואחת לפרט,
ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מהו, הוי אומר: טומאת קדש, ואם אינו עניין לטומאת קדש דנפקא ליה מדרבי, תנהו עניין לטומאת מקדש.
ואלא בה למה לי?
לרבות נבלת עוף טהור.
הא אמרת בה מעוטא הוא?
משום דמעוטא הוא אייתר, דכתיב: או כי יגע - בר נגיעה אִין, דלאו בר נגיעה לא, וכתיב בה, הוי מעוט אחר מעוט ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות.
בשר המת מטמא לח ויבש מנלן?

אמר ר' שמעון בן לקיש:
אמר קרא: לכל טמאתו לכל טומאות הפורשות ממנו.

ורבי יוחנן אמר:
או בעצם - דומיא דעצם, מה עצם יבש אף כאן יבש.
איכא בינייהו דאיפרך אפרוכי.
מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף על דבר שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצאו שינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שגזעו מחליף, ובשעת חבורן הכל טמא.

מנין שאינו חייב עד שתהא ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים?
תלמוד לומר: ונעלם ממנו שני פעמים, דברי ר' עקיבא.

רבי אומר:
ונעלם ממנו - מכלל שהיתה ידיעה, והוא ידע הרי שתי ידעות.
יכול הנודר בנזיר ובקרבן יהא מקריב את הקרבן הזה?
תלמוד לומר: או נפש כי תשבע - על השבועה הוא חייב, ולא שנדר בנזיר ובקרבן.
יכול המהרהר בלב יהא חייב?
תלמוד לומר: בשפתים - ולא מהרהר.
יכול שאני מוציא הגומר בלב?
תלמוד לומר: לבטא: יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל יהא חייב?
תלמוד לומר: להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שפטור.
יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים יהא חייב?
תלמוד לומר: להרע או להיטיב - מה הרעה רשות אף הטבה רשות.
יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור?
תלמוד לומר: להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו.
יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב?
תלמוד לומר: להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שאין הרשות בידו.
מנין לרבות הטבת אחרים?
תלמוד לומר: או להיטיב.
ואי זו היא הרעת אחרים?
אכה את פלוני ואפצע את מוחו.
וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי, דילמא בדבר מצווה כתיבי?
לא סלקא דעתך, מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה:
מקיש הרעה להטבה - מה הטבה שאינה בבטול מצווה אף הרעה שאינה בבטול מצוה, הרעה גופה הטבה היא.
מקיש הטבה להרעה - מה הרעה שאינה בקיום מצווה אף הטבה שאינה בקיום מצוה, הטבה גופה הרעה היא.
אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה?
מקיש הרעה להטבה - מה הטבה שאינה בלא אוכל אף הרעה שאינה בלא אוכל, הרעה גופה הטבה היא.
ומקיש הטבה להרעה - מה הרעה שאינה בקיום אכול אף הטבה שאינה בקום אכול הטבה גופה הרעה היא.
והאי מאי, אי אמרת בשלמא בדבר הרשות כתיבי קראי, היינו דאצטריך או להיטיב - לרבות הטבת אחרים, אלא אי אמרת בדבר מצווה כתיבי, השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת אחרים מיבעיא.
והאי או מיבעי ליה לחלק?
לחלק לא צריך קרא.
הניחא לרבי יונתן אלא לרבי יאשיה מאי איכא למימר?
דתניא: איש כי יקלל את אביו וכו'.
אפילו תימא ר' יאשיה סבר לה כר' עקיבא דדריש רבוי ומעוט ואייתר ליה או לחלק.
אי אמרת בשלמא בדבר הרשות כתיבי קראי ממעט דבר מצוה, אלא אי אמרת בדבר מצווה כתיבי מאי ממעט.

חומר בנדרים מבשבועות כיצד?
אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפלין שאני (נותן) [מניח], בנדרים אסור, בשבועות מותר, שאין נשבעין לבטל את המצוה, שנאמר: לא יחל דברו - דברו לא יחל אבל מיחל הוא חפצי שמים.
מאי שנא נדר?
דכתיב: כי ידור נדר לא יחל דברו שבועה נמי הא, כתיב: או השבע שבועה לא יחל דברו?

אמר אביי:
הא דאמר הנאת סוכה עלי, והא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה.

אמר רבא:
וכי מצוות ליהנות נתנו?!
אלא אמר רבא:
הא דאמר ישיבת סוכה עלי, והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ושאין נשבעין על המצוות מהכא נפקא, מהתם נפקא.
דתניא: יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל יהא חייב?
תלמוד לומר: להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שאין הרשות בידו.
חד קרא למיפטריה מקרבן שבועה, וחד למיפטריה מלאו בשבועה.

אמר אביי:
למה רבו צריך לכפותו לנזירות, ואין צריך לכפותו לנדרים ואין צריך לכפותו לשבועה?
דאמר קרא: להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
נשבע לקיים את המצוה ולא קיים – חייב.
ודין הוא: ומה אם הרשות שאין מושבע עליהן מהר סיני, הרי הוא חייב עליה, מצווה שמושבע מהר סיני עליה, אינו דין שיהא חייב עליה?!
א"ל: לא, אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה לאו כְּהֵן, תאמר בשבועת מצווה שלא עשה בה לאו כהן.

אמר: שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן, שנתתי ושלא נתתי, שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי.

ר' ישמעאל אומר:
אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר: להרע או להיטיב.

אמר ליה ר' עקיבא:
אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה, שאין בהם הרעה והטבה מנין?
תלמוד לומר: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים.
אין לי אלא להבא, לשעבר מנין?
תלמוד לומר: לכל אשר יבטא האדם בשבועה, דברי ר'עקיבא.

ר' ישמעאל אומר:
להרע או להיטיב - להבא.

אמר ליה רבי עקיבא:
אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, שאין בהם הרעה והטבה מנין?
אמר ליה: מרבוי הכתוב.
אמר ליה: אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך.
שפיר קאמר ליה ר' עקיבא לר' ישמעאל.

אמר ר' יוחנן:
ר' ישמעאל ששמש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש כל התורה בכלל ופרט איהו נמי דריש כללי ופרטי, רבי עקיבא ששמש נחום איש גם זו שהיה דורש בריבה ומיעט איהו נמי דריש רבויי ומעוטי.

דתניא: או נפש כי תשבע - ריבה,
להרע או להיטיב - מיעט,
לכל אשר יבטא האדם - חזר וריבה,
ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל.

מאי רַבֵּי?
רַבֵּי כל מילי, ומאי מיעט?
מיעט דבר מצוה.

ור' ישמעאל דריש כְּלָלֵי וּפְרָטֵי –
או נפש כי תשבע - כלל,
להרע - פרט,
לכל אשר יבטא האדם - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש להבא אף כל להבא.
אהני כללא לאתויי אפילו דברים שאין בהם הטבה והרעה להבא. אהני פרטא למעוטי אפילו דברים שיש בהן הטבה והרעה לשעבר.
איפוך אנא?

אמר רבי יצחק:
דומיא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום לא יחל דברו, יצא זה שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו.

ר' יצחק בר אבין אמר:
אמר קרא: או נפש כי תשבע - מי שהשבועה קודמת למעשה, יצא אכלתי ולא אכלתי שמעשה קודם לשבועה.

תנו רבנן:
האדם בשבועה - פרט לאנוס.
ונעלם - פרט למזיד,
ממנו - פרט לשנתעלמה ממנו שבועה.
יכול שנתעלם ממנו חפץ?
תלמוד לומר: בשבועה ונעלם ממנו - על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ.

אמר מר:
פרט לאנוס, היכי דמי?
כדרב הונא ורב אסי כי הוו קיימי קמיה דרב,

מר אמר:
שבועתא דהכי אמר רב.

ומר אמר:
שבועתא דהכי אמר רב,
כי אתו לקמיה אמר כחד מנייהו.
אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבע?
אמר ליה: לבך אנסך.

[ונעלם ממנו] – שנתעלמה ממנו שבועה.
מחכו עלה במערבא: בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור שאוכל קאמר, דשבועתא אינשי חפצא דכיר ליה. אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי?
כגון דאמר שבועה, שלא אוכל פת חטין וכסבור של שעורין היא, דשבועתא דכיר ליה חפצא אינשי, כיון דחפצא אינשי ליה היינו העלם שבועה?

אלא אמר ר' אליעזר:
דא ודא אחת היא.

אמר שמואל:
גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: לבטא בשפתים.
מיתיבי בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין?
תלמוד לומר: לכל אשר יבטא וכו'.

אמר רבא:
תריץ ואימא הכי: בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין?
תלמוד לומר: לכל אשר יבטא.
מיתיבי: מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין?
תלמוד לומר: כל נדיב לב וכו', ונגמור מניה?
משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין.
ולמאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר?
הוי חולין וקדשים, וחולין מקרשים לא גמרינן.

אמר ר' אמי:
כל שבועה שהדיינין משביעים אותה אין בה משום שבועת בטוי, שנאמר: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים - תשבע מעצמה.

וכדריש לקיש:
כי משמש בארבע לשונות:
אי,
דילמא,
אלא,
דהא,

ופליגא דרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה:
פעמים ששניהם בחטאת ופעמים ששניהם באשם.
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת.

יכול טומאת מקדש וקדשיו שהיא בהכרת יהא חייב עליה בעצמה, אבל שמיעת הקול ובטוי שפתים שאינם בכרת לא יהא חייב אלא אחת על שתיהם?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת.

יכול על טומאת מקדש וקדשיו לא יהא חייב אלא אחת, מנין על טומאת מקדש בפני עצמו ועל טומאת קודש בפני עצמו ואפילו כולה בהעלם אחד, מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת. כיצד?
נטמא וידע ונעלם ממנו טומאה ונכנס למקדש ויצא וידע, מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת.

יכול טומאת מקדש וקדשיו שהם בהכרת שיהא חייב על כל אחת ואחת, אבל שמיעת הקול ובטוי שפתים שאינם בהכרת לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת. כיצד?

היו חמישה תובעים אותו, אמרו לו: בוא והעידנו שיש לנו ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה, שבועה שאיני יודע לכם עדות שיש לכם ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה לא לך ולא לך, מניןשהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת.

יכול מפני שהם חמשה, מנין אפילו אמר לו: אחד בוא והעידני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה וכו' מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת.

יכול מפני שהם הרבה מיני תביעות, מנין אפילו אמר לו: בוא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורין וכוסמין וכו' מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת.

יכול מפני שהן מינין הרבה, מנין אפילו אמר לו: בוא והעידני שיש לי חטים ביד פלוני שהפקדתי לו אמש ושלפניו. שבועה שאיני יודע לך עדות שיש לך בידו חטים שהפקדת לו אמש ושלפניו, מנין שהוא חייב על כל אחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת.

יכול שמיעת קול שעשה בה מזיד כשוגג יהא חייב על כל אחת ואחת, אבל שבועת ביטוי שלא עשה בה מזיד כשוגג לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: לאחת - לחייב על כל אחת ואחת, כיצד?
שבועה שלא אוכל פת חטים פת שעורים פת כוסמין ואכל, מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה, מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: לאחת לחייב על כל אחת ואחת.

מנין שמביא אחת על דברים הרבה?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא, כיצד?
אמר שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין הרבה, מנין שאינו חיב אלא אחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא.
שבועה שלא אשתה ושתה משקטין הרבה, מנין שאינו חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא.

יכול שבועת ביטוי שלא עשה מזיד כשוגג לא יהא חייב אלא אחת, אבל שמיעת הקול שעשה מזיד כשוגג יהא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא.

יכול שבועת ביטוי שלא עשה מזיד כשוגג לא יהא חייב אלא אחת, אבל שמיעת הקול שעשה מזיד כשוגג יהא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא. כיצד?
היה תובעו א"ל: בוא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים שהפקדתי לו אמש ושלפניו. שבועה שאיני יודע לך עדות, מנין שאינו חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא.

יכול מפני שהוא מין אחד, מנין אפילו אמר לו: בוא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורין וכוסמין, שבועה שאיני יודע לך עדות, מנין שאינו חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא.

יכול מפני שאינם הרבה מיני תביעות, מנין אפילו א"ל: בוא והעידני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה, שבועה שאיני יודע לך עדות, מנין שאינו חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא וכו'.

יכול שמיעת קול ובטוי שפתים שאינן בהכרת לא יהא חייב אלא אחת, אבל טומאת מקדש שהיא בהכרת יהא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: אחת על חטאתו אשר חטא.

זה הכלל:
כלל אינו חייב אלא אחת, פרט - חייב על כל אחת ואחת, דברי ר' מאיר.

רבי יהודה אומר:
לא לך ולא לך, חייב על כל אחת ואחת.

רבי אליעזר אומר:
לא לך ולא לך שבועה, שאומר שבועה באחרונה, חייב על כל אחת ואחת.

ר' שמעון אומר:
עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד.

ר' עקיבא אומר:
מאלה - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור.

ר' אליעזר בן יעקב אומר:
מכלל שנאמר: לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, יכול ישראל שאכל את המעשר אונן או בטמא יהא מביא קרבן הזה?
תלמוד לומר: מאלה - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור, אוציא את המעשר שאינו בעון מיתה ולא אוציא את התרומה שהיא בעון מיתה, שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו?
תלמוד לומר: מאלה - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור:

והיה כי יאשם -
מה יעשה?
והביא, מנין שטעון וידוי?
תלמוד לומר: והתודה, מנין שטעון וידוי על החי?
נאמר כאן וידוי,
ונאמר להלן וידוי,
מה וידוי שנאמר להלן על החי,
אף וידוי האמור כאן וידוי על החי.

מנין שטעון סמיכה?
נאמר כאן עליה,
ונאמר להלן עליו,
מה עליו האמור להלן טעון סמיכה,
אף עליה האמור כאן טעון סמיכה.

והביא –
אף לאחר יום הכפורים.

אשמו -
נאמר כאן אשמו,
ונאמר להלן אשמו,
מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה,
אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה.

נקבה -
ולא טומטום ואנדרוגינוס.

הצאן -
משמע לרבות אף חרשת אף שוטה אף הננסת.

מן הצאן -
ולא הפלגס.

כשבה או שעירת עזים לחטאת -
מה זה בא ללמדנו?
אם לא מצא כשבה מביא שעירה, הרי קל וחומר:
ומה אם חטאת שבאה על המצוות ואין לה חלופין, עוף יש לה חלופין שעירה וכו', אינו דין שיהא לה חלופין שעירת עזים?!
מצורע תוכיח שיש לה חלופין עוף ואין לה חלופין שעירה.
לא, אם אמרת בחטת מצורע שאין לה חלופין עשירית האיפה, אם ירדה לעשירית האיפה לא תרד לשעירה? אם כן למה נאמר: כשבה או שעירת עזים לחטאת?
שהיה בדין: שיביא עמה עולה.
והלא דין הוא: זה מביא בהשג יד ומצורע מביא בהשג יד, מה מצורע מביא שנים אף זה יביא שנים?!
תלמוד לומר: כשבה או שעירה - אחד הוא מביא ואינו מביא שנים.

מחטאתו [מחטאתו] על חטאתו -
מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר מביאין מהקדש כשבה שעירה, מהקדש שעירה כשבה, מהקדש שעירה וכשבה תורים ובני יונה, מהקדש תורין ובני יונה עשירית האיפה, כיצד?
הפריש כשבה או שעירה והעני - יביא עוף.
העני - מביא עשירית האיפה.
הפריש עשירית האיפה והעשיר - יביא עוף.
העשיר - יביא כשבה או שעירה.
[הפריש כשבה או שעירה] נסתאב - רצה מביא בדמיה עוף.
הביא עוף ונסתאב - לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון, לכך נאמר: מחטאתו על חטאתו.

ואם לא תגיע ידו וגו' -
אין אומרים לו ללוות, ואין אומרים לו עסוק באומנתא.
יש לו שה ואין לו צרכיו, מנין שיביא קרבן עני?
תלמוד לומר: די שה.

אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים, ועל טומאת מקדש וקדשיו. והנשיא כיוצא בהם, דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת קול, שהמלך לא דן ולא דנין אותו.
מאי טעמא דר' יוסי הגלילי?
נאמר: תגיע ידו
ונאמר: תשיג ידו,
מי שבא לידי עניות, יצא משיח ונשיא שאין באין לידי עניות.
נשיא – דכתיב: ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו - שאין על גביו אלא אלהיו.
משיח – דכתיב: והכהן הגדול מאחיו - שיהא גדול מאחיו בנוי בכח ובעושר.

אחרים אומרים:
מנין שאם אין לו גדלהו משל אחיו?
תלמוד לומר: והכהן הגדול מאחיו - גדלהו משל אחיו.

תניא: ר' עקיבא אומר:
משיח פטור מכולם, דאמר קרא: זה קרבן אהרן ובניו - זה באה חובה לו, ואין אחרת באה חובה לו.
אימא כי מיעט בדלי דלות דהיינו עשירית האיפה, אבל עניות ועשירות לא מעטיה?
לא סלקא דעתך, דכתיב: וכפר הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה - כל המתכפר באחת - מתכפר בכולן, ושאין מתכפר באחת - אין מתכפר בכולם.
אלא מעתה לאחת מאלה הכי נמי דכל המתחייב באחת - מתחייב בכולם, ושאין מתחייב באחת - אין מתחייב כולם.

אלמה תנן ר' עקיבא אומר:
נשיא חייב בכולם חוץ משמיעת קול?
מאחת משמע ליה לאחת לא משמע ליה.
מאי שנא דכתב רחמנא לבסוף גבי עשירית האיפה?
למימרא דמתחייב בכולם, דאי סלקא דעתך מתחייב באחת אף על פי שאין מתחייב בכולם, כתבה רחמנא להדין באחת מאלה בדלות אי נמי בעשירות.

והביא את אשמו אשר חטא וגו' -
שנים הוא מביא ואינו מביא אחד.
והלא דין הוא: זה מביא בהשג יד ומצורע מביא בהשג יד, מה מצורע אחד תחת אחד אף זה הואיל ועשיר שלו מביא אחד יהא עני שלו מביא אחד?!
תלמוד לומר: שתי תרים או שני בני יונה - שנים הוא מביא ואינו מביא אחד.

אחד לחטאת ואחד לעולה -
שתקדים חטאת לעולה, שממין חטאת יביא עולה, שאם הביא חטאתו ומת יביאו יורשים עולתו.

דבר אחר:
מה תלמוד לומר: אחד לחטאת ואחד לעולה?
שיכול הואיל ושנים באין תחת אחד יהיו שניהם חטאת?
תלמוד לומר: אחד לחטאת ואחד לעולה - ואין שניהם לחטאת ואין שניהם לעולה, אלא אחד לחטאת ואחד לעולה.

והביא - שיפרישם (הבעלים) [הכהן] אחד לחטאת ואחד לעולה.
מנין שאם הפרישם (הכהן) [הוא] הפרישו הפרש?
תלמוד לומר: אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן.
והביא - אף אחר יום הכפורים.
אותם - שאין לעוף פדיון.
אל הכהן - מלמד שחייב בטפול הבאתם.

והקריב את אשר לחטאת ראשונה -
מה זה בא ללמדנו?
אם ללמד שתקדים חטאת לעולה בכל מעשיה, הרי כבר נאמר?: ואת השני יעשה עולה כמשפט, אם כן למה נאמר: והקריב את אשר לחטאת ראשונה?
בנין אב לכל החטאות הבאות עם העולות בין חטאת העוף עם עולת העוף בין חטאת העוף עם עולת בהמה חטאות קודמות לעולות הבאות עמהם.
הילכך חטאת העוף קודם לעולת העוף, מואת השני.
חטאת בהמה לעולת בהמה מדרבי.
חטאת העוף לעולת בהמה - מזה בנה אב.

תא שמע: (דבי) ר' אליעזר אומר:
כל מקום שנתחלפה חטאת - חטאת קודמת, וכאן עולה קודמת.
וכל מקום שבאה על חטא - חטאת קודמת וכאן עולה קודמת.
וכל מקום שבאות שתים אחת חטאת ואחת עולה חטאת קודמת ובעוף עולה קודמת. וכל מקום שבאות שתים אחת חטאת ואחת עולה - חטאת קודמת.
ובעוף - עולה קודמת.

אמר רבא:
למקראה הקדימה הכתוב.
תא שמע: פר עבודה זרה קודם לשעירי עבודה זרה, ואף על גב דהאי חטאת והאי עולה.
אימא רישא: פר העלם דבר קודם לפר עבודה זרה.
בחד מינא לא אמרינן דחטאת קודמת, כי אמרינן בתרי מיני.
ובתרי מיני אשכחן מיהא דעולה קודמת לחטאת.

אמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי:
חטאת דעבודה זרה חסרה אל"ף לחטת כתיב.

רבינא אמר:
כמשפט - כתיב בה.

ומלק את ראשו -
(כתוב לעיל בעולת העוף).

ממול ערפו -
מול הרואה את העורף.
וכן הוא אומר: והוא יושב ממולי.
ואומר: כי פנו אלי עורף ולא פנים.
מאי ואומר?
וכי תימא עורף גופיה לא ידענא, היכא דנדע מול דידיה היכא?
תא שמע: כי פנו אלי עורף ולא פנים מכלל דעורף להדי פנים.

אמרי דבי ר' חייא:
מצוות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק.

איכא דאמרי:
אף מחזיר.

ואיכא דאמרי:
דווקא מחזיר.

ומסתברא כמאן דאמר אף מחזיר.

אמר ר"ש בן לקיש בשם ר' אליעזר בן פדת משום ר"א בן שמוע:
שמעתי שמבדילין (בעולות) [בחטאת] העוף, ומאי לא יבדיל?
אין צריך להבדיל.

א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
אלא מעתה גבי בור דכתיב ביה: ולא יכסנו ונפל הכי נמי דאין צריך לכסות.
א"ל: התם מדכתיב: בעל הבור ישלם מכלל דבעי כסוי, אבל הכא מכדי כתיב: והקריבו, וחלק הכתוב בין חטאת העוף ובין עולת העוף.
לא יבדיל למה לי?
שמע מינה: אין צריך להבדיל.

ולא יבדיל -
ואם הבדיל פסול.

והזה מדם החטאת -
מעצמה של חטאת. הא כיצד?
אוחז בראש ובגוף ומזה.

על קיר המזבח -
ולא על קיר הכבש, ולא על קיר היסוד, ולא על קיר ההיכל.
[ואיזה?
זה] (על) קיר התחתון.
יכול על קיר העליון?
ודין הוא: ומה בהמה שעולתה למטה חטאתה למעלה, עוף שעולתו למעלה אינו דין שתהא חטאתו למעלה?!
תלמוד לומר: והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח - ששירי הדם שלו מתמצים על היסוד. ואיזה?
זה קיר התחתון.

חטאת -
שיהו כל מעשיו לשם חטאת.

הוא -
פרט לשמלקו שלא לשמו.
ואימא דיהיב מלעיל ואחר כך יהיב מלתחת?

אמר רבא:
מי כתיב מצה?
ימצה כתיב, דממילא הוא.

אמר מר זוטרא בר טוביא אמר רבי:
כיצד מולקין חטאת העוף?
אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו, שתי גפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה על רוחב גודלו ומולק.

במתניתא תנא: ציפרא מלבר, אוחז שתי גפיה בשתי אצבעותיו, ושתי רגליה בשתי אצבעותיו, ומותח צוארה על רוחב גודל שתי אצבעותיו ומולק. וזו היא עבודה קשה שבמקדש. זו היא ותו לא, הא איכא קמיצה הא איכא חפינה?
אלא זו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.

וחטאת העוף הייתה נעשית על קרן דורמית מערבית.
מנהני מילי?

אמר ר' אליעזר:
דאמר קרא: לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא.
ומנחה קרויה חטאת,
וחטאת קרויה מנחה,

מה חטאת טעון צפון,
אף מנחה טעונה צפון.

מה מנחה בקרן דרומית מערבית,
אף חטאת בקרן דרומית מערבית.
מנחה גופא מנלן?
דכתיב: לפני ה'.
יכול במערב?
תלמוד לומר: אל פני המזבח.
אי אל פני המזבח, יכול בדרום?
תלמוד לומר: לפני ה', הא כיצד?
מגישה בקרן דרומית מערבית ודיו.

וסבר ר' ישמעאל:
מצוי חטאת העוף מעכב.
והתניא: ר' ישמעאל אומר:
והנשאר בדם ימצה – נשאר – ימצה, לא נשאר - לא ימצה.
תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל.

קח חטאת העוף - מועלין בה משהוקדשה, נמלקה - הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. הוזה דמה - חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.

אמר רב הונא אמר רב:
מצוי חטאת העוף אינו מעכב.

ותני רב:
הזה דמה -
רב אדא בר אהבה אמר רב:
מצוי חטאת העוף (אינו) מעכב.

ותני רב:
מצה דמה.
תא שמע: והנשאר בדם ימצה,
בשלמא לרב אדא בר אהבה היינו דכתיב: והנשאר בדם - אף על גב דנשאר חטאת היא.
אלא לרב הונא מאי והנשאר?

כדתני ר' ישמאעל:
שאם נשאר, ומאי חטאת היא?
ארישא.

א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
אלא מעתה גבי מנחה דכתיב: והנותרת הכי נמי שאם נתותר?
וכי תימא הכי נמי, והתניא: מסלתה ומשמנה על כל לבונתה - פרט לשחסרה סלתה שמנה ולבונתה?
אמרי: התם כתיב: והנותרת קרא יתירא, הכא כתיב: והנשאר.

ואת השני יעשה עולה כמשפט -
אמר רבא:
עולה דורון הוא. היכי דמי, אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה. ואי דאיכא תשובה [למ"ל עולה], והא תנן: עבר על מצוות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו?
אלא שמע מינה דורון הוא.
ותניא: נמי הכי. אמר ר' שמעון:
למה חטאת באה לפני עולה?
לפקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט, נכנס דורון אחריו.

ואת השני יעשה עולה כמשפט -
כמשפט חטאת בהמה.
או אינו אלא כמשפט חטאת העוף?
כשהוא אומר: והקריבו - חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף, הא מה אני מקיים כמשפט?
כמשפט חטאת בהמה.
מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית, אף עולת העוף אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית.
אי מה להלן ברוב שְׁנַיִם, אף כאן ברוב שנים?
תלמוד לומר: ומלק והקטיר - מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו.

ר' ישמעאל אומר:
כמשפט חטאת העוף.
מה חטאת העוף ממול עורף, אף עולת העוף ממול עורף.
אי מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד, אף כאן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד?
תלמוד לומר: והקריב.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר:
כמשפט חטאת העוף.
מה להלן אוחז בראש ובגוף ומזה, אף כאן אוחז בראש ובגוף ומזה.
מאי קאמר?
הכי קאמר: מה להלן כשהוא אוחז הראש בגוף מזה, אף כאן וכו'.
אי מה להלן בסימן אחד אף כאן בסימן אחד?
תלמוד לומר: והקריבו.

ותנא קמא:
וכי מאחר דנפקא לן מומלק והקטיר והקריבו למה לי?
אי לא והקריבו הוה אמינא.
מאי כמשפט?
כמשפט חטאת העוף, ואי משום ומלק והקטיר הוה אמינא:
מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח - השתא דכתיב ביה: והקריבו דרוש נמי הא.

ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו' -
אמר ר' יהודה:
חביבה מצווה בשעתה, שמיד הוא מביא עשירית האיפה, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה.

רבי אליעזר אומר:
חביבה מצווה בשעתה, שמיד בערכים נותן סלע, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמישים סלעים.

ר' שמעון אומר:
חביבה מצווה בשעתה, שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן, ואין ממתינין להם עד שיקריבו למוצאי שבת.

והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה -
אין לי אלא קרבן חובתו עשירית האיפה, מנין אף קרבן נדבתו עשירית האיפה?
תלמוד לומר: קרבנו אשר חטא עשירית האיפה.

עשירית האיפה -
אחד מעשרה בשלש סאין, שהם שבעה רבעים ועוד.

סלת -
מה סלת האמור להלן מן החטים, אף סלת האמור כאן מן החטים.

לחטאת -
שיהא הפרש מצותו לשם חטאת.

לא ישים עליה שמן -
תניא: ר' שמעון אומר:
בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר.
ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר.
ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים שלא יהא חוטא נשכר.
ומפני מה אינה טעונה?
שלא יהא קרבנו מהודר.

איתמר: קומץ דמנחת חוטא ששמנו –

ר' יוחנן אמר:
פסול.

ר"ש בן לקיש אמר:
הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעלהו.
והכתיב: לא ישים עליה שמן?
ההוא שלא יקבע לה מדה כחברותיה.

לא ישים עליה שמן -
ואם שם פסול.
יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסול?
תלמוד לומר: כי חטאת היא.
יכול אף בשמן כן?
תלמוד לומר: היא.
ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה?
פוסל אני בשמן שאי אפשר ללקטו, ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללקטה.

אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן:
נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה – פסול, מאי טעמא?
לא ישים - שימה כל דהו.
עליה - עד דאיכא שעורא.

ואמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן:
נתן כזית לבונה על גבי משהו מנחה - פסול. מאי טעמא?
לא יתן - עד דאיכא נתינה.
עליה – נתרבה, הוי רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט.

תנו רבנן:
לא ישים -
יכול בשני כוהנים?
תלמוד לומר: עליה - בגופה של מנחה הכתוב מדבר.
יכול לא יתן כלי על גבי כלי ואם נתן פסול?
תלמוד לומר: עליה - בגופה של מנחה הכתוב מדבר.

לא ישים עליה שמן -
נותן הוא על שיריה.

כי חטאת היא -
אמר ר' יהודה:
היא - ולא מנחת כ"ג, שאין חטאת טעונה לבונה.

וקמץ הכהן וגו' על אשי ה' -
שיהא מקטירה לאישים, ומתכוון לשם חטאת.

היא -
פרט לשנקמצה שלא לשמה.

וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו -
מה תלמוד לומר?
שיכול (הואילו ו) חמורים שבהן יהיו בכשבה ושעירה, וְהַקַּלִּין שבהן יהיו בעוף, והקלין מן הקלין יהיו בעשירית האיפה?
תלמוד לומר: מאחת מאלה להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירת עזים, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה.

והיתה לכהן כמנחה -
שתהא עבודתה כשרה בו.
אתה אומר שתהא עבודתה כשרה בו, או אינו אלא להתיר מנחת חוטא של כוהנים, ומה אני מקיים: וכל מנחת כוהן כליל תהיה - מנחת נדבה אבל חובתו נאכלת?
תלמוד לומר: והיתה לכהן כמנחה - מקיש חובתו לנדבתו:
מה נדבתו אינה נאכלת,
אף חובתו אינה נאכלת.

אמר רבי שמעון:
וכי נאמר: והיתה לכהן כמנחתו והלא לא נאמר אלא כמנחה?
אלא להקיש מנחת חוטא של כוהנים למנחת חוטא של ישראל,
מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת,
אף מנחת חוטא של כוהנים נקמצת.

אי מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ושיריה נאכלין,
אף מנחת חוטא של כוהנים נקמצת ושיריה נאכלין?
תלמוד לומר: לכהן כמנחה - ולא לאישים כמנחה. הא כיצד?
קומץ קרב בפני עצמו, ושירים בפני עצמן.
והאי שתהא עבודה כשרה בו מהכא נפקא, מהתם נפקא.
מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה?
תלמוד לומר: ובא בכל אות נפשו ושרת.
אי מהתם הוה אמינא דבר שאינו בא על חטא, אבל דבר הבא על חטא אימא לא.
והא נמי מהכא נפקא: וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה - מלמד שהכהן מכפר על ידי עצמו.
[אי מההיא הוה אמינא בשוגג אין מבזיד לא קא משמע לן.

תניא אידך: ר' שמעון אומר:
מנחת חוטא של כוהנים נקמצת והקומץ קרב בעמו והשירים קרבין בעצמן.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
הקומץ קרב בעצמו, והשירים מתפזרין על בית הדשן.

הוי בה רבי יוחנן:
בית הדשן דהיכא, אי דלמעלה היינו אבוה. אי דלמטה - יש לך דבר שקרב למטה?

אמר ליה ר' אבא:
דילמא לאבוד. אחיכו עליה.
וכי יש לך דבר שקרב לאבוד?

תני אבוה דר' אבין:
וכל מנחת כוהן כליל תהיה לא תאכל - לאכילה הקשיתיו, ולא לדבר אחר.
מאי קאמר?

אמר אביי:
הכי קאמר: וכל מנחת כוהן לא תאכל – חובתו, כליל תהיה נדבתו.

אמר ליה רבא:
סכינא חריפתא מפסקא קראי.

אלא אמר רבא:
וכל מנחת כוהן כליל תהיה – נדבתו, לא תאכל - חובתו.
ואיפוך אנא?
מסתברא נדבתו הו"ל לרבויי שכן תדירה, ולא חטי, ובסיס ריחיה.
אדרבה חובתו הווה ליה לרבויי, שכן עשרון חובה. הנך נפישן.

ורבנן
האי וכל מנחת כוהן מאי עבדי ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: אין לי אלא עליונה בכליל תקטר ותחתונה בלא תאכל.
מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה?
תלמוד לומר: כליל כליל לגזרה שוה:
מה להלן בכליל תקטר,
אף כאן בכליל תקטר.

ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתו,
אף להלן ליתן לא תעשה על אכילתו.

תניא: רבי אליעזר אומר:
כל שהוא בכליל תקטר, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

נפש כי תמעול מעל -
מכאן אתה דן: לצדקה.
הרי הוא אומר: נפש כי תמעול מעל - שוה פרוטה, ופרוטה אחד מח' באיסר האיטלקי, ומהו משלם?
אשם בשתי סלעים, וכמה פרוטות בב' סלעים?
אלף ותקל"ו, מדה טובה מרובה ממדת פורענות ת"ק.
ומה אם מי שמעל בשוה פרוטה משלם אלף ותקל"ו, הנותן צדקה על אחת כמה וכמה שאין סוף למתן שכרה.

אמר ר' לוי:
קשה גזל הדיוט מגזל גבוה, שזה מקדים חטא למעילה וזה מקדים מעילה לחטא.

תנו רבנן:
נפש -
אחד יחיד,
ואחד נשיא,
ואחד משיח.

כי תמעול מעל -
אין מעילה אלא שנוי.
וכן הוא אומר: איש איש כי תשטה אשתו.
ואומר: וימעלו בני ישראל.
יכול פגם ולא נהנה, או נהנה ולא פגם, ובמחובר לקרקע, ובשליח שעשה שליחותו?
תלמוד לומר: וחטאה.
נאמר חטא בתרומה,
ונאמר חטא במעילה,
מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה, ומי שפגם נהנה, ובדבר שפגם בו נהנה, ופגימתו והנאתו כאחד, ובתלוש מן הקרקע, שעשה שליחותו.
אף חטא האמור במעילה כיוצא בו.
אין לי אלא אוכל ונהנה, מנין אכילתו ואכילת חברו, הנייתו והניית חברו, הנייתו ואכילת חברו, מצטרפין זה עם זה לזמן מרובה?
תלמוד לומר: כי תמעול מעל.
אי מה חטא האמור בתרומה לא צירף שתי אכילות כאחד,
אף חטא האמור במעילה לא צירף שתי אכילות כאחד.

מנין אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה?
תלמוד לומר: תמעול מעל - מכל מקום.
אי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו כאחד.
מנין לאכילתו ואכילת חברו ואפילו מכאן ועד ג' שנים?
תלמוד לומר: תמעול מעל מכל מקום.
אי מה חטא האמור בתרומה עד שיצא מהקדש לחולין.
מנין לרבות מהקדש להקדש?
כגון קיני זבים וקיני זבות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו [מן ההקדש] כיון שהוציא מעל.

ר' יהודה אומר:
עד שיזרוק את הדם, תלמוד לומר: תמעול מעל מכל מקום.

אמר מר:
נפש אחד יחיד וכו' פשיטא נפש כתיב.
מהו דתימא אמר רחמנא: ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא דהא אימשח בגווה, קא משמע לן.
אקשיה רחמנא לסוטה ולעבודה זרה ולתרומה.
לסוטה - אף על גב דלא פגם מעל,
גבי הקדש נמי נתנה טבעת בידה מעלה.
אקשה רחמנא לעבודה זרה - עד דאית ביה שנוי, גבי הקדש נמי עד דבוקע בקרדום.
אקשה לתרומה - מה תרומה כי יאכל - פרט למזיק,
גבי הקדש נמי כל דבר אכילה כי מזיק ליה - פטור.

תניא:
אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד.

רבי נחמיה אומר:
בהמה וכלי שרת. מאי טעמא דתנא קמא?

(אמר רבה):
קסבר בענינא דבהמה כתיב בְּאֵיל האשם.

ורבי נחמיה אמר לך:
קל וחומר:אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כל שכן.

אכל היו אכל למחר,נהנה היום נהנה למחר,נהנה היום ואכל למחר,אכל היום ונהנה למחר, ואפילו מכאן ועד שלוש שנים, מנין שמצטרפין זה עם זה?
תלמוד לומר: תמעול מעל - ריבה.

תנו רבנן:
קדשי גויים - לא נהנין מדרבנן, ולא מועלין מדאורייתא, מאי טעמא?
כתיב הכא: נפש כי תמעול מעל וחטאה.
וכתיב התם: ולא תשאו עליו חטא, בני ישראל מועלין ולא גוים. ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו.
ויליף נותר חלול חלול מטומאה, דכתיב גבי נותר: ואוכליו עונו ישא וגו'.
ויליף פגול עון עון מנותר, דכתיב גבי פגול: ואם האכל יאכל מבשר זבח וגו' וכולהו בני ישראל - ולא גוים.
ואין מביא נסכים אבל קרבנו טעון נסכים, דברי ר' ישמעאל.
מנא הני מילי?

דתנו רבנן:
האזרח - האזרח מביא נסכים ולא הגוים מביאין נסכים.
יכול לא יהא עולתו טעונה נסכים?
תלמוד לומר: ככה.

אמר ר' יוסי:
רואה אני בכולן להחמיר. מאי טעמא?
לה' כתיב ביה. וחטאה בשגגה - פרט למזיד.
והלא דין הוא: ומה שאר מצוות שחייב בהן כרת (פרט) [פטר] בהן מזיד, מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין (שפרט) [שפטרו] בה את המזיד?!
לא, אם אמרת בשאר מצוות שכן לא חייב בהן מיתה, תאמר במעילה שחייב בה מיתה?
תלמוד לומר: בשגגה - פרט למזיד.
האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת, ולבסוף אלימא ליה מיתה?
הכי קאמר: לא, אם אמרת בשאר מצוות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית, תאמר במעילה שחייב בה מיתה בפחות מכזית.

מר בריה דרבינא אמר:
הכי קאמר: לא, אם אמרת בשאר מצוות שכן לא חייב בהן שאין מתכוון כמתכוון, שאם נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - פטור. תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי צמר חולין ונתחמם בגיזי צמר עולה שמעל.

רב נחמן בר יצחק אמר:
הכי קאמר: לא, [אם אמרת בשאר מצוות שכן לא מתחייב בהם שאין מתעסק כמתעסק, שאם] נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור. תאמר במעילה שאם נתכוון להושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו בשמן של הקדש שמעל.

איל תמים מן הצאן בכסף שקלים -
תנו רבנן:
האומר הרי עלי בסלע למזבח, מביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע אלא כבש. ממאי?
מדאמר רחמנא: איל אשם בכסף שקלים - מכלל דכבש בן שנה בסלע. מדכתיב: כבש בן שנתו.
ותנן:

ועמדו קינין בו ביום ברבעתים,

ומדחס רחמנא עליה דדלות למהוי חד משיתסר בעשירות, חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות למהוי חד משיתסר בדלות, אם כן דלות כמה הוי?
רבעא, וכמה פריטי?
ארבעין תמני פריטי, חד משיתסר.
כמה הוי דדלות?
תלתא פריטי.
אם כן דקתני מכאן את למד לעשירית האיפה בפרוטה, אמאי פרוטה, האמרת: עשירית האיפה דלי דלות היא, ואמרת: חד משיתסר דדלות היא, וחשבינן דתלתא פריטי הויין.
תנא: מיולדת יליף דמתיא פרידה אחת תחת כבש, דהוי חד מתלתין ותרין דכבש.
ועד כאן דלי דלות כמה הוי?
חד משיתסר בדלות, דמהיכא יליף מכבש, עד כאן פרוטה ופלגא הוי.

אמר (רבינא) [רבא]:
כולא מילתא מיולדת יליף, והכי קאמר: מרחם עלה דדלות למהוי חד מתלתין ותרין בעשירות, ומאי היא?
יולדת חס רחמנא עליה נמי דדלי דלות, ומאי היא?
עשירית האיפה, למהוי חד מתלתין ותרין בדלות.
אי הכי נכי רבעא דפרוטה הוי. הכי נמי ולאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקדש.

אמר ר' אליעזר:
זה בא על חטא וחטאת באה על חטא, מה חטאת אינה באה על הזדון כשגגה אף זה לא יביא על הזדון כשגגה.

או כלך לדרך זו: זה קרוי אשם ושאר אשמות קרויין אשם, מה שאר אשמות באין על זדון כשגגה, אף זה יביא על זדון כשגגה.
נראה למי דומה?
דנין דבר שהוא עון מיתה מדבר שהוא עון מיתה, ואל יוכיחו שאר חטאות שאין בהן עון מיתה.

או כלך לדרך זו: דנין אשם קשה בן שתי שנים מאשם קשה בן שתי שנים, ואל תוכיח נקבה בת שנתה. תלמוד לומר: בשגגה- פרט למזיד.

קדשי ה' -
המיוחדים לשם, יצאו קרשים קלים שאינן מיוחדים לשם.
אין לי אלא פריס הנשרפים ושעירים הנשרפים שכולן מיוחדין לשם, מנין לרבות עולה שֶׁעוֹרָהּ מתנה לכהן, קדשי קדשים בשרם ואימוריהן לפני זריקת דמים, ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים?
תלמוד לומר: קדשי ה' - ריבה.
מנין לרבות את החלב למעילה?
תלמוד לומר: קדשי ה' - ריבה.

יכול שאני מרבה את את הדם?
תלמוד לומר: מקדשי ה' מיעט.
ומה ראית לרבות את החלב ולהוציא את הדם?
אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את החלב ששוה לבשר בפגול בנותר ובטמא, ומוציא אני את הדם שלא שוה לבשר בפגול ונותר וטמא.
מנין לרבות קדשי בדק הבית למעילה?
תלמוד לומר: קדשי ה' - ריבה.

אין לי אלא בזמן שהקדיש למזבח דברים הראוים למזבח, לבדק הבית - דברים הראויין לבדק הבית, הקדיש לבדק הבית דברים הראוים למזבח, או הקדיש למזבח דברים הראוים לבדק הבית, הקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראויין לזה ולזה, כגון: ציר וחומץ דגים וחגבים מנין?
תלמוד לומר: קדשי ה' ריבה.

הקדשי תרנגולת למזבח - מועלין בה וכו'. תורים לבדק הבית - מועלין בהן ובביציהן. בור מלא מים, אשפה מלאה זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא יונים אילן מלא פירות, שדה מלאה זרעים, מנין שמועלין במה שבתוכן?
תלמוד לומר: קדשי ה' - ריבה.

יכול הקדיש תורים למזבח יהו מועלין בביציהן?
הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלא זבל, שובך ונתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלא עשבים, יכול יהו מועלין במה שבתוכן?
תלמוד לומר: מקדשי ה' - מיעט.

ר' יוסי אומר:
המקדיש את השדה ואת האילן - מועלין בהן ובגידוליהן, מפני שהם גידולי הקדש.

והביא -
אף אחר יום הכפורים.

איל -
קשה, בן שתי שנים.

צאן -
לרבות כל במשמע, אף חרשת אף שוטה אף הננסת.

מן הצאן -
ולא מן הפלגס.

בערכך כסף -
יכול דינרין?
תלמוד לומר: שקלים.
יכול שקלי נחושת?
תלמוד לומר: כסף.
יכול בבליות מדיות קפוטקיות?
תלמוד לומר: בשקל הקדש - סלעים של קדש, סלעים של צורי.

לאשם -
שהוא מפריש מעות לשם אשם.

ואשר חטא מן הקדש ישלם -
לאותו שעל הקדש.
מנין לרבות פחות משוה פרוטה?
שיכול שאין חייבין עליו משום תשלומין ולא יהו חייבין עליו מעילה?
תלמוד לומר: מן הקדש - לרבות פחות משוה פרוטה.
מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו?
תלמוד לומר: הקדש ישלם.

וחמישיתו יוסף עליו -
שיהא הוא וחומשו חמשה.

ואשר חטא מן הקדש ישלם -
לרבות אפילו פחות משוה פרוטה להשבון. להקדש אִין להדיוט לֹא, ואם הוזקקו בית דין בשוה פרוטה, גומרין אפילו בפחות משוה פרוטה.

גבי גזל כתיב: וחמישיתו יוסף עליו.
ותנן: נתן לו את הקרן ונשבע על החומש, הרי זה מוסיף חומש על חומש עד שיתמעט הקרן בפחות משוה פרוטה.

גבי תרומה כתיב: ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו
ותנן: האוכל תרומה בשוגג - משלם קרן וחומש.
אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אחד תרומה טהירה ואחד תרומה טמאה - משלם חומשא וחומש חומשא.

גבי מעשר לא מיכתיב כתיב, ולא מיתנא תנן, ולא בעיא מבעיא לן.

גבי הקדש כתיב: ויסף חמישית כסף ערכך.
מה כסף ערכו מוסיף חומש, [אף כסף חומשו נמי מוסיף חומש].

ונתן אותו -
פרט לחמש חטאות מתות, שאין מועלין בהן.
ונתן אותו - לכהן.

והכהן -
מה תלמוד לומר?
שיכול הואיל ומעילה באה על ידי כוהן לא יהא הכהן מועל?
תלמוד לומר: ונתן אותו לכהן והכהן - מלמד שהכהן מועל.

והכהן יכפר עליו -
מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר הביא מעילתו ולא הביא אשמו לא יצא?
תלמוד לומר: באיל האשם.
יכול הביא אשמו ולא הביא מעילתו לא יצא?
תלמוד לומר: באיל האשם.
יכול כשם שאיל האשם מעכב, כך יהא חומש מעכב?
תלמוד לומר: באיל האשם ונסלח לו - איל האשם מעכב ואין החומש מעכב.

ונסלח לו -
מלמד שאין משיירין לו ליום הכפורים.
יכול אף על פי ששב ולא הביא?
תלמוד לומר: לו.

ואם -
הרי זה מוסיף על עניין ראשון, לומר שספק מעילות כאשם תלוי, דברי ר' עקיבא. [ומודה ר' עקיבא שאינו מביא מעילתו עד שתודע לו ויביא אשם ודאי].

א"ל ר' טרפון:
מה לזה שמביא שתי אשמות?
אלא מביא מעילה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעים, ויאמר: אם וודאי מעלתי - זו היא מעילתי וזו היא אשמי, ואם ספק - המעות לנדבה והאשם תלוי. [שממין] שמביא על הודע מביא על לא הודע.

א"ל ר' עקיבא:
נראין דבריך במעילה המעוטה הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה [לא יפה שיביא אשם בב' סלעים ואל יביא ספק מעילה בק' מנה].
מודה ר' עקיבא לרבי טרפון במעילה המעוטה.

תנו רבנן:
ואם נפש -
לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, דברי ר' עקיבא.
וחכמים - פוטרין.

טעמיהון דרבנן, דגמרי מצוות מצוות מחטאת חֵלֶב, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל ספקו אשם תלוי, לאפוקי מעילה שאין חייבין על זדונה כרת.

דתניא: הזיד במעילה -
רבי אומר:
במיתה.

וחכמים אומרים:
באזהרה.

ורבי עקיבא סבר:
כי ילפינן מצוות מחטאת חלב, להכי הוא דילפינן:
מה להלן בקביעה אף כאן בקבועה, לאפוקי עולה ויורד דלא. (ורבנן וכו' אלא)

היינו טעמא דרבי עקיבא:
דאמר קרא: ואם נפש ו"ו מוסיף על עניין ראשון, וילמד עליון מתחתון.

ורבן סברי:
תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים.

ורבי עקיבא סבר:
אין היקש למחצה.

ורבנן,
אתא מצוות מצוות אפקיה מהיקישא.

ורבי עקיבא –
אשם בכסף שקלים מנא ליה?
נפקא ליה מוזאת תורת האשם (כתוב ברמז תצ"ב).

ועשתה אחת -
לחייב על כל אחת ואחת, שאם בא לפניו ספק חֵלֶב ודם ונותר ופגול בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת.
חלב ושומן לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל,
אשתו ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן שגג,
שבת ויום חול ועשה מלאכה באחת מהן בין השמשות ואינו יודע באיזה מהם עשה,
מנין שמביא אשם תלוי?
תלמוד לומר: ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל.

רבי יהודה אומר:
אשתו נדה ואחותו בבית ושגג באחת מהם ואין יודע באיזה מהן שגג,
שבת ויום הכפורים ועשה למאכה בין השמשות ואין יודע באיזה מהן עשה,
חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואין יודע איזה מהן אכל -
רבי אליעזר - מחייב חטאת.
ורבי יהושע – פוטר, שנאמר: כי תחטא ולא ידע - פרט לזה שידע שחטא.

ר' שמעון אומר:
זה עצמו מביא אשם תלוי, שנאמר: כי תחטא ועשתה ולא ידע - ועשה ואינו יודע מה עשה. אבל ספק עשה ספק לא עשה צא ובקש מנין שיביא אשם תלוי?
ולא ידע - פרט להודע.
יכול לא הודע של קלות ולא הודע של חמורות הכל בכלל, הן אם הודע שלהן פטרתי אינו דין שנפטור את לא הודע?!

או חילוף: אם את לא הודע שלהן חייבתי אינו דין שנחייב את הודע?!
[ואיזה] הודע פטרתי?
הודע של חמורות שיצא לידון בחטאת.
והלא דין הוא: ומה במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת פטר את לא הודע שלהם מחטאת, מקום שפטר את הודע של קלות מן האשם אינו דין שנפטור את [לא] הודע שלהן מן האשם?!

או חילוף: ומה במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת חייב את הודע שלהם חטאת, מקום שחייב את לא הודע של קלות אשם אינו דין שנתחייב את הודע שלהן [אשם]?!

ודין אחר: ומה במקום שחייב את הודע של חומורות חטאת פטר את הודע של קלות מן האשם, מקום (שלא פטר) [שפטר] את לא הודע של חמורות מן החטאת, אינו דין שנפטור את לא הודע של קלות מן האשם?!

או חילוף: ומה במקום (שלא פטר) [שפטר] את לא הודע של חמורות מן החטאת חייב לא הודע של קלות אשם, מקום שחייב את הודע של חמורות חטאת אינו דין שנתחייב את הודע של קלות אשם?!
תלמוד לומר: אשם אשם לגזרה שוה:
מה אשם האמור להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וספקו אשם תלוי,
אף אשם האמור כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וספקו אשם תלוי.

ולא ידע ואשם ונשא עונו -
רבי יוסי הגלילי אומר:
הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע, אם כך ענש הכתוב למי שאינו יודע, על אחת כמה וכמה שיענוש למי שיודע.

רבי עקיבא אומר:
האוכל חלב - מביא חטאת בסלע.
ספק אכל ספק לא אכל - מביא אשם תלוי בשתי סלעים.
אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.

ר' מנחם בר' יוסי אומר:
הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש - מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים.
צא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפים, אם כך ענש הכתוב את השוגג, על אחת כמה וכמה שיענוש את המזיד.


המשך שמעוני ויקרא פרק ה חלק שני