וידבר ה' וגו' צו את אהרן וגו' -
זה שאמר הכתוב: כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים.
בלעם הרשע היה סניגורן שלא אומות העולם, ואמר: הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן - רוצה הוא מה שאתם מקריבים לו לוג שמן, ממה שאינו מקריבין לו רבבות נחלי שמן. מה הקריב אברהם לפניו לו איל אחד, שנאמר: וירא והנה איל וגו' אם רוצה אנו מקריבין לו אלפי אילין ומה הקריב לו אברהם בנו?
אני מקריב לו בני ובתי, שנאמר: האתן בכורי פשעי - זה בנו הבכור.
פרי בטני חטאת נפשי - זה בתו.
ראה כמה היה בלעם הרשע ערום. התחיל לומר: את שבעת המזבחות ערכתי לא אמר מזבחות אלא המזבחות, אמר: משנברא אדם ועד עכשיו שבעה מזבחות בנו, ואני מקריב שבעה כנגדן.

למה היה אותו רשע דומה?
לטבח שהיה מוכר בשר והיתה חנות מלאה בשר, וראה הלוגסטוס מסתכל בבשר.
אמר לו: מרי, כבר שלחתי אופסנון לביתך.
כך בלעם, אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, מה אתה עושה?
אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח.
אמר לו הקב"ה: רשע, אילו הייתי מבקש קרבן הייתי אומר למיכאל וגבריאל והיו מקריבין לפני, שנאמר: כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים - בבני אברהם ויצחק שהן אלי עולם, אין אני מקבל קרבנות אלא מישראל, שנאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר וגו'.

זה שאמר הכתוב: שנאה תעורר מדנים.
שנאה - שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים, תעורר מדנים עוררה עליהם דיני דינים.

אמר רבי אסי:
מלמד, שהיה (הקב"ה) [אהרן] נוטל את (קרנם ופותחו) [וקרבנם ופוחסו] להם ואומר להם: דעו, שאין להן ממש. הוא שהקב"ה אומר למשה: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי הדא הוא דכתיב: ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו.

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
אין השמדה הכתובה כאן, אלא כלוי בנים, כמה דאת אמר: ואשמיד פריו ממעל וגו'.
ועל כל פשעים תכסה אהבה - תפילה שנתפלל משה עליו.
מה נתפלל עליו?

רבי מני דסיכנין בשם רבי לוי אמר:
מתחלת הספר ועד כאן כתוב: והקריבו בני אהרן, ונתנו בני אהרן, וערכו בני אהרן, והקטירו בני אהרן!
אמר משה לפני הקב"ה: באר שנואה, ומימיה חביבין?!
לעצים חלקת כבוד בשביל בניהן, כדתנן:

כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן.

לאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שבתפלתך אני מקרבן, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, שנאמר: צו את אהרן ואת בניו.

זאת תורת העלה -
אמר רבי אבא בר יודן:
משל למלך שכבדו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים.
א"ל המלך: זו היא דורון?
אמר ליה: אדוני המלך, לפי שעה כבדתי אותך, אבל כשתכנס לפלטין, אתה יודע במה אני מכבדך.
כך אמר הקב"ה למשה: זאת תורת העולה היא העולה?!
אמר לפניו: רבונו של עולם, לפי שעה הקרבתי אותה, אבל כשתיטיב ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו'.

תני ר"ש בן יוחאי:
אין העולה באה אלא על הרהור הלב.

רבי לוי אמר:
מקרא מלא הוא: והעולה על רוחכם.
ממי את למד?
מבניו של איוב, דכתיב: והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלוהים בלבבם.
הדא אמרה: העולה אינה באה אלא על הרהור הלב.

רבי אחא בשם רבי אחא בר פפא אמר:
כשהיה בית המקדש קיים, היינו מקריבין כל קרבנות שבתורה, עכשיו מהו להתעסק בהן?
א"ל הקדוש ברוך הוא: הואיל ואתם מתעסקין בהן, מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים אותם.

רבי חנניה אמר תרתי:
אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות, שנאמר: כי יתנו בגוים עתה אקבצם.

ר' חנינא אמר חורי:
כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה - וכי יש קמיצה והקטרה בבבל?!
אלא אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקין בהן, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותם.

אמר רבי אסי:
מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים יתחילו להן מבראשית?!
אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות.

רבי ברכיה ורבי חנן בשם רבי עזריה:
משל למלך שהיו לו שני מגריסין, ועשה לו הראשון תבשיל, ואכלו וערב לו, והשני וערב לו. ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר, אלא ממה שצוה את השני: עשה לי כתבשיל הזה, אנו יודעין של שני ערב לו יותר.
כך הקריב לו נח קרבן וערב לו, שנאמר: וירח ה' את ריח הנחוח.
והקריבו ישראל קרבן שנאמר: תשמרו להקריב לי במועדו.
ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר, אלא ממה שצוה את משה ואמר ליה: זאת תורת העולה היא העולה אנו יודעין שזה ערב לו יותר, שנאמר: וערבה לה' מנחת יהודה וגו' כימי עולם - כימי משה, וכשנים קדמוניות - כימי שלמה.

דבר אחר:
כימי עולם - כימי נח, הדא הוא דכתיב: כי מי נח זאת לי וגו'.
וכשנים קדמוניות - כשני הבל שלא הייתה עבודת אלילים בעולם.

רבי אביון אמר:
משל למלך שהיה מסב על אקוביטון שלו והכניסו לו תבשיל, ואכלו וערב לו, התחיל ממחה בקערה, הדא הוא דכתיב: עולות מחים אעלה לך - כזה שהוא ממחה את הקערה.

רבי אבין אמר חורי:
משל למלך שהיה מהלך במדבר. נכנס (לכור דגן) [לבורגין] הראשון, (וכו') [ואכל שם ושתה שם. הגיע לבורגין הב'] אכל שם ושתה שם ולן שם.
[כך] למה הוא מְתַמֵּהַּ זאת תורת העולה היא העולה אלא מלמד, שהעולה כולה לאישים.

ואש המזבח תוקד בו -
א"ר פנחס:
אש המזבח תוקד עליו ואין כתיב כאן, אלא תוקד בו, המזבח היה מוקד באש.


תנא משום רבי נחמיה:
קרוב למאה ושש עשרה שנה הייתה האש מחזיק בה, עצו לא נשרף ונחושתו לא ניתך. אם תאמר דהוי גליד,

תני בשם רבי הושיעיא: [כעובי דינר גרדינן היה בו.

אמר ר' שמעון בן לקיש]:
אף מזבח הקטרת כן.

אמר ריש לקיש:
כתיב: ועשית מזבח מקטר קטרת - המזבח היה מתקטר בקטרת.

אמר רבי לוי:
נימוס קילוסין הוא, שכל מי שמתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: היא העולה על מוקדה.
דור המבול - על ידי שנתגאו ואמרו: מה שדי כי נעבדנו, לא נידונו אלא באש, הדא הוא דכתיב: בעת יזורבו נצמחו בחומו נדעכו - ברותחין.

אמררבי יוחנן:
כל טפה וטפה שהיה הקב"ה מורידה עליהם, היה מרתיח אותה.
סדומיים - על ידי שנתגאו ואמרו: נעמוד ונשכח הרגל מבינותינו לא נדונו אלא באש, הדא הוא דכתיב: וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש.

פרעה - על ידי שנתגאה ואמר: מי ה' אשר אשמע בקולו, לא נדון אלא באש, הדא הוא דכתיב: ויהי ברד ואש מתלקחת וגו'.

סיסרא - על ידי שנתגאה ואמר: והוא לחץ את ישראל בחזקה - בחרופין ובגדופין לא נדון אלא באש, הדא הוא דכתיב: מן שמים נלחמו וגו'.

סנחריב - על ידי שנתגאה ואמר: מי בכל אלהי הארצות לא נדון אלא באש הדא הוא דכתיב: ותחת כבודו יקד וגו'.

נבוכדנצר - על ידי שנתגאה ואמר: ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי לא נדון אלא באש, הדא הוא דכתיב: גובריא אלו די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטיל המון שביבא די נורא.

ומלכות הרביעית - על ידי שנתגאה ואמר: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, לא נדונין אלא באש, הדא הוא דכתיב: חזה הוית עד די קטילת היותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. אבל ישראל על ידי שנבזים ושפלים בעולם הזה, אין מתנחמים אלא באש, הדא הוא דכתיב: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב לה.
מה כתיב למעלה מן הענין?
והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה, ואחר כך זאת תורת העולה - אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום, למה?
כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה.
ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה?
כשתנקה ידך מן הגזל.

אמר דוד: מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב.
ומתחלת הקרבנות אתה למד: אדם כי יקריב מכם.
אמר הקדוש ברוך הוא: כשתהא מקריב לפני, תהא כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם.

דבר אחר:
למה נקרא שמה עולה?
שהיא עליונה מכל הקורבנות.

היא העולה -
תדע, מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכן המנחה, וכן אשם, וזבח שלמים לבעליהן, אבל העולה אין בריה טועם ממנה אלא כולה להקב"ה, לכך נקרא עולה שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון (כתוב ברמז ל"ו).

המזבח מקדש את הראוי לו

רבי יהושע אומר:
כל הראוי לאישים אם עלה - לא ירד, שנאמר: היא העולה על מוקדה.
ראוי לו – אִין, שאין ראוי לו - לא.
למעוטי מאי?

אמר רב פפא:
למעוטי קומצים שלא קדשו בכלי.

מתקיף לה רבינא:
מאי שנא מדעולא, דאמר עולא:
אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים, אם עלו - לא ירדו, נעשו לחמו שלמזבח.
הנך לא מחסרן מעשה בגופייהו, הני מחסרי מידי בגופייהו.

[רבן גמליאל אומר:
כל הראוי למזבח, אם עלה - לא ירד].
לרבן גמליאל נמי הכתיב: מוקדה?
ההוא לאהדורי פוקעין הוא דאתא.
ואידך, נפקא ליה: מאשר תאכל האש על המזבח.
ואידך, עיכולי עולה אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת.
ואידך, לאו ממילא שמע מינה דעיכולי עולה מהדרינן.

לרבי יהושע נמי הכתיב: מזבח?
אמר לך: הראוי למוקד קדיש מזבח.
ואידך, מזבח אחרינא כתיב.
ואידך, חד היכא דהיתה לו שעת הכושר, וחד להיכא דלא הייתה לו שעת הכושר.
ואידך, כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא לא הייתה לו שעת הכושר לא שנא הייתה לו שעת הכושר.

תניא: רבי שמעון אומר:
עולה - מה עולה הבאה בגלל עצמה אף כל הבאין בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל זבח.

תניא: רבי יהודה אומר:
זאת היא העולה - הרי אלו מעוטין וכו' (כדכתוב ברמז תל"ו).

ורבי יהודה מייתי לה מהכא, דתניא: מפני מה אמרן לן בדם, כשר?
שהרי לן כשר באימורים. לן באימורים כשר - שהרי לן כשר בבשר. יוצא, הואיל וכשר בבמה. טמא, הואיל ואישתרי בעבודת צבור. ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו.
חוץ לזמנו - הואיל ומרצה לפגולו.
חוץ למקומו - הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו.
ושקבלו פסולין וזרקו את דמו - בהנך פסולין דחוו לעבודת צבורא.
וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו?

תנא:
זאת תורת העולה - ריבה סמיך ליה.

תניא: אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה, כגון אברים ופדרים, שמעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה. דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים, שמעלן ומקטירן מבוא השמש מנין?
מבוא השמש – והאמרת: דרכן ליקרב ביום?
אלא שהעלן עם בוא השמש שיהיו מתעכלין והולכין כל הלילה, מנין?
תלמוד לומר: זאת תורת העולה - ריבה. והא עם בוא השמש לא משכחת לה שהוצת האור ברובו, לא קשיא, כאן לקלוט כאן להתיר.
ר' אליעזר מתני לה מבוא השמש, ומוקי לה בפוקעין.

וכן אמר רבי ינאי:
בפוקעין.
והאמר רבי ינאי: קטרת שפקעה מעל גבי המזבח אפילו קרטין שלה, (אוכלין) [ואין מחזירין] אותן.

דתני רבי:
אשר תאכל האש את העולה –
עיכולי עולה אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר עכולי קטרת, סמי מכאן קטרת וכו'.

ומנחתם ונסכיהם -
אפילו בלילה. (ומנחתם) [וסכים] מי קרבי בלילה?
והתניא: אין לי אלא דברים שדרכו ליקרב בלילה וכו'
קתני מיהת מנחת נסכים ביום.

אמר רב יוסף:
סמי מכאן נסכים.

כי סליק רב דימי אשכחיה לרבי ירמיה דיתיב ואמר משמיה דרבי יהושע בן לוי:
מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קרבין אלא ביום?
תלמוד לומר: לנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים:
מה שלמים ביום,
אף נסכים ביום.
אמר: מאן יהיב גברא וכתיב אגרתא. שלח ליה לרב יוסף דלא תסמי מנחת נסכים מהך מתניתין, דלא קשיא, כאן בנסכים הבאים עם הזבח כאן בנסכים הבאים בפני עצמן.
ואי משכח גברא כתב אגרתא.

והאמר רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
כותבי ספרים כשורפי תורה, והלומד מהם אין לו קבול שכר.

דדרש ר' יהודה בר נחמן מתורגמניה דר"ש בן לקיש:
כתוב אחד אומר: כתב לך את הדברים האלה.
וכתוב אחד אומר: כי על פי הדברים האלה,
לומר לך דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה.
אמרי מילתא חדתא שאני, דהא ר' יוחנן וריש לקיש מעייני באגדתא בשבתא, ודרשי הכי: עת לעשות לה' הפרו תורתך - מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל.

אמר רב פפא:
השתא דאמרת נסכים הבאים בפני עצמן קרבין אפילו בלילה, נזדמנו לו נסכים בלילה מקדשן בלילה ומקריבן בלילה.

אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה:
תניא דמסייע לך.
זה הכלל: כל הקרב ביום - אינו קדוש אלא ביום, והקרב בלילה - קדוש בין ביום בין בלילה.

אמר רב אדא בר אהבה:
עמוד השחר פוסלת בהן כאברים.

כלל שרבי עקיבא אומר:
שפסולו בקדש - הקדש מקבלו.
לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו, חוץ מבעל מום, שבעל מום בעוף כשר.

רבי חנינא סגן הכהנים אומר:
דוחה היה אבא בעלי מומים מעל המזבח.
יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו?
תלמוד לומר: עולה - מה עולה מיוחדת שהיא באה בגלל עצמה יצאו נסכים שאינן באים בגלל עצמן.

מכאן אתה אומר:
הזבח כשר והנסכים פסולים, הזבח פסול והנסכים כשרים ואפילו זה וזה פסול, (אלא) שהזבח לא ירד והנסכים ירדו.
מתוך שנאמר: כל הנוגע במזבח יקדש - למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו.
מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח?
תלמוד לומר: ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח.
מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם?
תלמוד לומר: וקדשת אותם והיו קדש קדשים כל הנוגע בהם יקדש.
כלי הלח מקדש את הלח, מידת היבש מקדש את היבש, ואין כלי הלח מקדש את היבש, ואין מידת היבש מקדש את הלח.
כלי הקדש שניקבו, אם עושין מהן מעין מלאכתן שהיו עושין כשהן שלמים – מקדשין, ואם לאו - אין מקדשין. וכולם אין מקדשין אלא בקדש.

היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר -
שיהא נותנו מבוא השמש והן מתעכלין והולכין על גבי המזבח כל הלילה.
אין לי אלא דברים שהן ראויין ליקרב בלילה, דברים שדרכן ליקרב ביום וכו'.
אתה אומר: לכך נאמר: כל הלילה - שיהא נותנו מבוא השמש והן מתעכלין על המזבח כל הלילה.
או אינו אלא שיהא מעלן על גבי המזבח כל הלילה?
כשהוא אומר: ולא ילין חלב חגי עד בקר - למד שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה.
[ומה אני מקיים כל הלילה]?
שיהא נותנו מבוא השמש וכו'.
ומה תלמוד לומר: עד הבקר?
אם אינו עניין לעכול אברים, תנהו לתרומת הדשן, למד שיהו תורמין את המזבח כל הלילה.

בכל יום תורמין את המזבח מקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו.
ביום הכפורים מחצות, ברגלים מאשמורת הראשונה.

מנהני מילי?

א"ר יוחנן:
ממשמע שנאמר: כל הלילה איני יודע שהוא עד בקר, ומה תלמוד לומר: עד בקר?
תן בקר לבקר ראשון של לילה. הילכך כל יומא מקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, סגיא.
ביום כפור דאיכא חולשא דכהן גדול, עבדינן מחצות.
ברגלים דנפישי ישראל ונפישי קרבנות, עבדינן מאשמורת הראשונה, כדקתני טעמא:

לא הייתה מגעת קריאת הגבר עד שהיתה העזרה מלאה מישראל.

תנו רבנן:
בכל יום ויום היו שם שתים מערכות, והיום שלש:
אחת מערכה גדולה,
ואחת מערכה שניה של קטרת,
ואחת שמוסיפין בו ביום, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר:
בכל יום שלש, והיום ארבע:
אחת מערכה גדולה
[ואחת מערכה ב'] של קטרת,
ואחת של קיום האש,
ואחת שמוסיפין בו ביום.

ר' מאיר אומר:
בכל יום ארבע והיום חמש:
אחת של אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב.
דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו, מנלן?
אמר קרא: היא העולה על מוקדה - זו היא מערכה גדולה.
והאש על המזבח תוקד בו - זו מערכה שניה של קטרת.

ור' יוסי קיום האש מנא ליה?
נפקא ליה, מוהאש על המזבח תוקד בו.
ורבי יהודה, ההיא להצתת האליתא הוא דאתא.
ורבי יוסי הצתת האליתא מנא ליה?
נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' שמעון דתניא:
ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח - לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת, דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח?
אלא למד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח.
ור' יהודה, אי מהתם הוה קאי אארעא ועביד במפוחא, קא משמע לן.
ור' מאיר אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מנא ליה?
נפקא ליה: מוהאש ע המזבח.
ורבנן ו"ו לא דרשי.

ורבנן אברים ופדרים שלא נתעכלו מאי עבדי ליה?
מהדרי להו למערכה גדולה, דתניא: מנין לאברים שלא נתעכלו מבערב שסודרן על צדי המזבח, ואם אין מחזיקין - סודרן על גבי כבש או על גבי סובב עד שיעשה המערכה גדולה וסודרן?
תלמוד לומר: אשר תאכל האש את העולה על המזבח.
מאי עולה?
עולה דיומי, פשיטא, צריכא למימרא?
אם אינו עניין לעולה דיומי תנהו עניין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, והיכא?
על המזבח.

ור' מאיר עכולי עולה אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר עכולי קטרת, דכולי עלמא מיהא מוסיפין בו ביום אית להו, מנא להו?
מוהאש ואפילו למאן דלא דריש וי"ו, וי"ו ה"א דריש.

אש תמיד -
למאי אתא?
לכדתניא: ואש המזבח תוקד בו - למד על מערכה שניה של קטרת שלא תהא אלא על מזבח החיצון.
אש מחתה ומנורה מנין?
ודין הוא: נאמר אש בקטרת,
ונאמר אש במחתה ומנורה,
מה להלן על מזבח החיצון,
אף כאן על מזבח החיצון.

או כלך לדרך זו:
נאמר אש בקטרת,
ונאמר אש במחתה ומנורה,
מה להלן בסמוך לו,
אף כאן בסמוך לו?!
תלמוד לומר: אש תמיד תוקד על המזבח - אש שאמרתי לך לא תהא אלא על מזבח החיצון.
ולמדנו אש למנורה אש למחתה מנין?
נאמר כאן אש במחתה,
ונאמר אש בקטורת,
מה להלן על מזבח החיצון,
אף כאן על מזבח החיצון.

או כלך לדרך זו:
נאמר אש בקטרת,
ונאמר אש במחתה,
מה להלן בסמוך לו,
אף כאן בסמוך לו?
תלמוד לומר: ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו'.
איזהו דבר שמקצתו לה' ואין כולו לה'?
הוי אומר: זה מזבח החיצון.
ואיצטריך למיכתב מעל המזבח ואיצטריך למיכתב מלפני ה', דאי כתב רחמנא מעל המזבח הווה אמינא מאי מזבח?
מזבח הפנימי, כתב רחמנא מלפני ה'.
ואי כתב רחמנא מלפני ה' הוה אמינא דווקא לפני ה', אבל מהאי גיסא ומהאי ניסא אימא לא, צריכא.

אביי מסדר סדר המערכה משמא דגמ' ואליבא דאבא שאול:
מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטרת.
דתניא: היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר - זו היא מערכה גדולה.
ואש המזבח תוקד בו - זו היא מערכה שניה של קטרת,
ואיפוך אנא?
מסתברא טערכה גדולה עדיפא, שכן כפרתה מרובה.
אדרבה שניה עדיפא, שכן מכניסין אותה לפנים?
אפילו הכי כפרתה מרובה עדיפא.
איבעית אימא: אי לא משכח עצים למערכה שניה, מי לא מעייל ממערכה גדולה?!
מערכה שניה של קטרת קודמת לסדור שני גזרי עצים, דכתיב: ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר - עליה ולא על חברתה מכלל דאיתא לחברתה. והאי עליה מיבעי ליה לגופיה?
תרי עליה כתיבי.
סדור שני גזרי עצים קודם לרשון מזבח הפנימי, דאף על גב דהכא כתיב: בבקר בבקר, והכא כתיב בבקר בבקר אפילו הכי מכשיר עדיף. מי דמי?
מכשיר מערכה שניה מאי ניהו?
שני גזרי עצים, סדור שני גזרי עצים למערכה גדולה עביד ליה?

א"ר ירמיה:
שום עצים.

רבינא אמר:
הואיל והתחיל במערכה - גומר.

רב אשי אמר:
גזרי עצים מכשירי קטרת הן, דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל נחלים ממערכה גדולה?!
דשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות. מאי טעמא?

אמר אביי: גמרא גמירנא, סברא לא ידענא,

רבא אמר כריש לקיש:
דאין מעבירים על המצות, וכי פגע ברישא במזבח פגאע ברישא במזבח פגע ברישא.
דתניא: שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך קימעא כלפי חוץ ונעבדיה בהדייהו?
כיון דכתיב: את המנורה נכח השלחן בעינן דחזו אהדדי.

אמר רבא:
שמע מינה מדריש לקיש:
עבורי דרעא אטוטפתא אסור. הטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד, דם התמיד קודם להטבת שתי נרות.
מאי טעמא?

אמר אביי:
ההוא בבקר בבקר דשני גזרי עצים דלא צריכי, שדינהו להכא ולהכא.
חד שדייה להטבת חמש נרות דנקדמיה לדם התמיד.
וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות,
חד שדייה להטבת ה' נרות דנקדמיה לדם התמיד - דהכא תלתא והכא תרי.
וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות - דאף על גב דהכא תרי והכא תרי, מכפר עדיף.

א"ל רב פפא לאביי:
ואימא חד שדייה לדשון מזבח הפנימי דנקדום לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי.
וחד שדייה לדם התמיד דניקדום להטבת חמש נרות, דאף על גב דהכא תרי והכא תרי, מכפר עדיף.
אם כן אפסוקי במאי מפסקת להו?
הניחא לריש לקיש דאמר: למה מטיבין וחוזרין ומטיבים כדי להרגיש כל העזרה כולה - שפיר. אלא לר' יוחנן דאמר: בבקר בבקר, חלקהו לשני בקרים, מאי איכא למימר?

אמר ליה רבינא לרב אשי:
האי בבקר דעצים מי מייתר, הא מיבעי ליה לגופיה, דקאמר רחמנא נקדמיה למערכה שניה של קטרת.
אמר ליה: ולאו אוקימנא עליה ולא על חברתה, מכלל דאיתא לחברתה.
ומאי שנא דעביד הטבת ה' נרות ברישא, נעביד הטבת שתי נרות. כיון דאתחיל ליה עביד רובא.
ונעביד שית?
אמר קרא: בהיטיבו את הנרות - ואין נרות פחות משנים.
הטבת שתי נרות קודמת לקטרת, דאמר קרא: בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות והדר יקטירנה.
קטרת לאברים, דתניא: יוקדם דבר שנאמר בו: בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד.
אברים למנחה, דתניא: מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר?
שנאמר: וערך עליה העולה.

ואמר רבא:
העולה עולה ראשונה.
מנחה לחביתין - עולה ומנחה.
חביתין לנסיכים שם מנחה.
נסכים למוספין זבח ונסכים.
מוספין לבזיכין, והתניא: בזיכין קודמים למוסיפין?
תנאי היא.
דתניא: מוספין קודמין לבזיכין.

ר' נחמיה אומר:
בזיכין קודמין למוספין.

אמר אביי:
מסתברא כמאן דאמר: מוספים קודמין לבזיכין, לאו אמרת: בבקר בבקר – להקדים?
הכא נמי ביום ביום לְאַחֵר.
מאי טעמא דמאן דאמר בזיכין קודמין?
גמר חוקה חוקה מחביתין.
אי מהתם גמר ליגמר לכולה מילתא מהתם?
להכי אהני ביום, ביום לאחר.

ולבש הכהן מדו בד -
מדו - כמדתו.
בד - שיהו של בּוּץ.
בד - שיהו חדשים.
בד - שיהו שזורין.
בד - שיהא חוטן כפול ששה.
בד - שלא ילבש בגדי חול עמהן.

אמר אביי לרב יוסף:
בשלמא שיהו של בּוּץ, קא משמע לן דבוץ אין מידי אחרינא לא. אלא בד שיהו חדשים, חדשים - אִין משוחקים – לא, והתניא: משוחקים כשרין?
וליטעמיך בד שיהא חוטן כפול ששה, בד חד חד לחודיה משמע.
אלא הכי קאמר: בגדים שנאמר בהן בד צריכים שיהו של בוץ חדשים, שזורין שיהא חוטן כפול שישה יש מהן למצוה ויש מהן לעכב.
ממאי דהאי בד כיתנא הוא?

אמר ר' יוסי בר חנינא:
דבר העולם מן הקרקע בד בבד.
ואימא עמרא?
עמרא מיפצל כיתנא נמי מיפצל?
על ידי לקותא מיפצל.

רבינא אמר מהכא:
פארי פשתים - והא עד דלא אתא יחזקאל מנלן?
גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
מה תלמוד לומר: ילבש?
להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן, דברי ר' יהודה.

ר' דוסא אומר:
להביא בגדי כוהן גדול ביום הכיפורים, שהן כשרין לכהן הדיוט.

רבי אומר:
שתי תשובות בדבר:
חדא אבנט של כוהן גדול לא זהו אבנטו של כוהן הדיוט.

דבר אחר:
דברים שנשתמש בהן קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה. מה תלמוד לומר: ילבש?
לרבות את השחקים.
ואזדא ר' דוסא לטעמיה.
דתניא: והניחם שם – מלמד, שטעונין גניזה.

ר' דוסא אומר:
שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר.

והרים את הדשן אשר תאכל האש -
יכול עצים?
תלמוד לומר: עולה.
אי עולה יכול אברי עולה?
תלמוד לומר: אשר תאכל האש. הא כיצד?
חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד.

ושמו -
בנחת,
ושמו - כולו.
ושמו - שלא יפזר.

בעי רבי אבין:
תרומת הדשן בכמה?
מתרומת מעשר ילפינן לה, או מתרומת מדין ילפינן לה.
תא שמע, דתני ר' חננינא:
נאמר כאן והרים,
ונאמר להלן והרים,
מה להלן בקומצו,
אף כאן בקומצו?
אף כאן בקומצו.

איתמר: הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח –
רב אמר:
אין מועלין בו.

ור' יוחנן אמר:
מועלין בו.
לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לאחר תרומת הדשן.

רב סבר:
אין מועלין, הרי נעשה מצותו.

ור' יוחנן סבר:
כיון דכתיב: ולבש הכהן מדו בד - כיון דצריך בגדי כהונה בקדושתיה קאי.

ופשט ולבש -
שומע אני כדרך שכהן גדול עושה ביום הכפורים שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול?
תלמוד לומר: ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים.
מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט:
מה להלן בגדי קודש,
אף כאן בגדי קודש.
אם כן מה תלמוד לומר: אחרים?
פחותין מהן.

ר' אליעזר אומר:
אחרים והוציא -
למד על כוהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן.

אמר מר:
אחרים - פחותין מהן.

כדתני דבי ר' ישמעאל:
בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו.

אמר ריש לקיש:
כמחלוקת בהוצאה, כך מחלוקת בהרמה.

ור' יוחנן אמר:
מחלוקת בהוצאה, אבל הרמה דברי הכל עבודה היא.
מאי טעמא דריש לריש?
אמר לך אי סלקא דעתך עבודה היא, יש לך עבודה שהיא כשרה בשני כלים?!
ור' יוחנן, גלי רחמנא בכתנת ומכנסים, והוא הדין למצנפת ואבנט. ומאי שנא הני?
מדו בד – כמדתו.

מכנסי בד -
לכדתניא: מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים?
תלמוד לומר: ומכנסי בד ילבש על בשרו.

וריש לקיש, מדו - כמדתו, מדאפקיה רחמנא בלשון מדו, שלא יהא דבר קודם למכנסים מעל בשרו נפקא.

ושמו אצל המזבח -
אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו, וכתיב: ושמו אצל המזבח - שם תהא גניזתו. משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
תרומת הדשן - הא דאמרן,
בגדי כהונה – דכתיב: והניחם שם.

הניחא לרבנן דאמרי: והניחם שם, מלמד שטעונין גניזה.
אלא לר' דוסא דאמר: מותרין הן לכהן הדיוט, מאי איכא למימר?
משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד.
הניחא למאן דאמר: אין מלמדין, אלא למאן דאמר: מלמדין מאי איכא למימר?
תרי מעוטי כתיבי.
כתבי הכא: ושמו,
וכתיב התם הערופה.
דשון מזבח הפנימי והמנורה, לא נהנין ולא מועלין.
בשלמא מזבח החיצון, דכתיב: ושמו אצל המזבח, מזבח הפנימי מנלן?

א"ר אלעזר: אמר קרא: והסיר את מראתו בנוצתה - אם אינו עניין למזבח החיצון תנהו עניין למזבח הפנימי. ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום?
אם כן לימא קרא אצל מאי הדשן?
דאפילו מזבח הפנימי מנורה מנלן?
מדשן, הדשן.

מנין לשנוי בגדים מן התורה?
שנאמר: ופשט את בגדיו [ולבש] - מכאן למדה תורה דרך ארץ: בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.
מנין שכל המכבה המערכה עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר: לא תכבה.
מנין שיעשה המערכה גדולה כדי שתקבל כל העולות?
תלמוד לומר: עליה.
מנין לאימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים?
תלמוד לומר: חלבי השלמים.
מנין הקומץ והלבונה ומנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נכסים?
תלמוד לומר: עליה (הקטר) [והקטיר] כל הקטרות יהיו עליה.
מה תלמוד לומר: ובער עליה הכהן?
(כתוב ברמז תמ"ח).

מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר?
תלמוד לומר: וערך עליה העולה.
מאי תלמודא?

אמר רבא:
העולה - עולה ראשונה.
מנין שלא יהא דבר מתעכב אחר תמיד שלבין הערבים?
תלמוד לומר: והקטיר עליה חלבי השלמים מאי תלמודא?
אמר קרא: עליה שלמים ולא על חברתה שלמים.

א"ל רבא:
ודילמא שלמים הוא דלא קרבי, אבל עולה קרבה?
אלא אמר רבא:
השלמים - עליה השלם כל הקרבנות כולן.

רב הונא רמי:
כתיב: ולא ילין חלב חגי עד בקר - עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין.
וכתיב: והקטיר עליה חלבי השלמים - עליה השלם כל הקרבנות.
הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשנתותרו:

אש תמיד -
תמיד - אף בשבת,
תמיד - אף בטומאה.

לא תכבה -
אף במסעות.
מה עושין לה?
כופין עליה פסכתר דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אמר:
אף בשעת מסעות מדשנין אותה, שנאמר: ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן.

זואת תורת המנחה -
לבית עולמים.
זאת - אינה נוהגת בבמה.

זאת תורת המנחה -
תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה.
וכי מנין יצאו?
מכלל שנאמר: ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו.
יכול אינה טעונה שמן ולבונה אלא מנחה ששיריה נאכלין, מנחה שאין שיריה נאכלים מנין?
תלמוד לומר: תורת המנחה - תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה.

אמר ר' עקיבא:
אם מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כוהנים לבל תתן, כך לא נחלוק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כוהנים לתתן.

א"ל ר' חנניא בן יהודה:
וכי מה ראיה לאו להן, עשה ללא תעשה?
תלמוד לומר: תורת המנחה - תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונין שמן ולבונה.

הקרב אותה -
כשרה ולא פסולה.

אותה -
כולה כאחת.

בני אהרן -
ולא בנות אהרן.
כל המנחות נקמצוות וכו' דכתיבא - [כתיב ודלא כתיבא - כתיב]

וזאת תורת המנחה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו לפני ה' -
יכול במערב (כתוב ברמז תמ"ח וברמז תל"ח).

והרים ממנו -
מן המחובר, שלא יביא עשרון אחד בשני כלים.

בקומצו -
שלא יעשה מדה לקומץ.

מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה -
שתהא שם לבונה בשעת קמיצה.

ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר -
שילקוט את הלבונה ויעלה לאישים.

והקטיר ריח ניחוח אזכרתה לה' -
נזכרין בה, ונזכרין בקמיצה, ונזכרין בלבונה.

תנו רבנן:
חסרה ועמדה על קורט אחד – פסולה, על שני קורטין – כשרה, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר:
על קורט אחד – כשרה, פחות מכאן - פסולה.

והתניא: ר' שמעון אומר:
קומץ לבונה שחסר כל שהוא – פסולה.
תני: קורט לבונה שחסר כל שהוא - פסול.
ואיבעית אימא: כאן בלבונה הבאה עם המנחה, כאן בלבונה הבאה בפני עצמה.

א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן:
ג' מחלוקת בדבר:
ר' מאיר סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף.
ר' יהודה סבר קומץ בתחלה ושני קורטין בסוף.
ר' שמעון סבר קומץ בתחלה וקורט אחד בסוף,
ושלשתן מקרא אחד דרשו (את כל לבונתה) [ואת כל הלבונה] אשר על המנחה.

ר' מאיר סבר עד דאיתיה ללבונה דאיקבעה בהדי מנחה מעיקרא.
ור' יהודה סבר כל אפילו חד קורט. את - לרבות קורט אחד,
ור' שמעון את לא דריש.

וא"ר יצחק א"ר יוחנן:
מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל לבונה הבאה בפני עצמה דברי הכל קומץ בתחלה וקומץ בסוף, להכי אצטריך אשר על המנחה - דבהדי מנחה - אין, בפני עצמה - לא.

וא"ר יצחק א"ר יוחנן:
מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה, אבל לבונה הבאה בבזיכין דברי הכל שני קומצים בתחלה ושני קומצים בסוף. פשיטא?
מהו דתימא כיון דבהדי לחם אתיא, כאשר על המנחה דמי, קא משמע לן.

והנותרת ממנה -
כשרה ולא פסולה.

יאכלו אהרן ובניו -
ריבה אכילתה, בכל מאכל שירצו.

יאכלוה -
שיאכלו עמה חולין ותרומה, בזמן שהיא מועטת.

לאהרן ולבניו -
לאהרן תחלה ואחר כך לבניו, לאהרן - שלא במחלוקת, ולבניו – במחלוקת.
מה אהרן כוהן גדול יאכל שלא במחלוקת, אף בניו כנהנים גדולים יאכלו שלא במחלוקת.

מצוות תאכל -
מצוה, לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתרה הראשון?
תלמוד לומר: מצוות תאכל מצווה וכו'.
כיוצא בה: יבמה יבא עליה מצווה לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתרה הראשון?
תלמוד לומר: יבמה יבא עליה מצווה מאן תנא להא דתנו רבנן:
יבמה יבא עליה מצווה וכו'.

א"ר יצחק בר אבדימי אבא שאול: היא והכי קאמר: יבמה יבא עליה - למצוה שבתחלה הייתה עליו בכלל היתר, רצה לשם נוי כונסה, רצה לשם אישות כונסה, נאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתרה הראשון?
תלמוד לומר: יבמה יבא עליה למצוה.

[ורבא אמר:
אפילו תימא רבנן, והכי קאמר: יבמה יבא עליה - למצוה], שבתחלה הייתה עליו בכלל היתר, רצה כונסה רצה (חולץ לה) [אינו כונסה], ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתרה הראשון רצה כונסה רצה אינו כונסה?
[רצה אינו כונסה] - הא אגידא ביה, בכדי תיפוק?
אלא אימא: רצה חולץ?
תלמוד לומר: יבמה יבא עליה – למצוה.
אימא רישא: מצוות תאכל – למצוה, שבתחלה הייתה עליו בהיתר וכו'.
בשלמא לרבא דאמר כרבנן היא, הכי קאמר: מצוות תאכל – מצוה, שבתחלה הייתה בכלל היתר, רצה אוכלה רצה אינו אוכלה, נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון [רצה אוכלה רצה אינו אוכלה] רצה אינו אוכלה, והכתיב: ואכלו אותם אשר כופר בהם?
מלמד, שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. אלא רצה הוא אוכלה רצה כוהן אחר אוכלה?
תלמוד לומר: מצוות תאכל - מצוה.

אלא לרב יצחק בר אבדימי דאמר: כולה כאבא שאול היא.
הכא מאי תרי גווני איכא?
רצה מצה אוכלה, רצה חלוט אוכלה.
האי חלוט היכי אי מצה היא - הרי מצה, ואי לאו מצה היא - הרי מצוות אמר רחמנא?
לעולם מצה היא, ולהכי תנינא רחמנא לעכב.

תניא: מנין לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש, שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין קדשי קדשים ושירי מנחה?
תלמוד לומר: בחצר אהל מועד יאכלוה - התורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה.
והכתיב: בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו?
קדשי שעה שאני.

מצוות תאכל -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: יאכלוה - אין לי אלא כולה, מנין אפילו מקצתה?
תלמוד לומר: תאכל - אפילו כל שהוא.

בחצר אהל מועד יאכלוה -
שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה.

בעי מיניה רבי פרידא מר' אמי:
מנין לכל המנחות שהן באות מצות?
מנלן, דכתיבא – כתיבא, דלא כתיבא – כתיב: והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו מצות? א"ל: מצווה לא קמבעיא לי, כי קא מבעיא לי לעכב. [ולעכב נמי כתיב: לא תאפה חמץ]?
אי מלא תאפה חמץ אימא למיקם גברא בלאו בעלמא, איפסולי לא מיפסיל, אלא מנא לן? כדתניא: מצה - יכול מצוה?
תלמוד לומר: תהיה - הכתוב קבעו חובה.
אם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה. מנהני מילי?

אמר ריש לקיש:
אמר קרא: לא תאפה חמץ חלקם - אפילו חלקם לא תאפה חמץ.
והאי להכי הוא דאתא, הא מבעי ליה לכדתניא: לא תאפה חמץ - מה תלמוד לומר: והלא כבר נאמר: לא תעשה חמץ?
לפי שנאמר: לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולן?
תלמוד לומר: לא תאפה - אפיה בכלל הייתה ולמה יצאה?

להקיש אליה: מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה.
אנן מחלקם קאמרינן. ואימא כולי להכי הוא דאתא?
אם כן ליכתוב חלקם לא תאפה חמץ, מאי לא תאפה חמץ חלקם?
שמע מינה תרתי.
ואימא אפיה דפרט ביה רחמנא ליחייב חדא, אבל אינך ליחייב חדא אכולהו?
משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו'.
ואימא לא תעשה – כלל,
לא תאפה – פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, אפיה אין מידי אחרינא לא?

אמר רבי אפטוריקי:
משום דהוא כלל ופרט המרוחקין זה מזה, ואין דנין אותן בכלל ופרט.

חלקם נתתי אותה מאשי -
אינם רשאין לחלק אלא מותר מן האשים.
אין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות את כל הקדשים?
תלמוד לומר: כי קדש קדשים היא.
יכול אף הפסולה (אם חלקיה תהא פסולה)?
תלמוד לומר: (היא אותה) [מאשי] - כשרה ולא פסולה.
יכול אם חלקוה תהא פסולה?
תלמוד לומר: היא - הרי היא בקדושתה.

כחטאת -
מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית,
אף זו מן החולין וביום ובידו הימנית.

אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה,
אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה?
תלמוד לומר: כאשם –
מה אשם אם נשחט שלא לשמו - כשר,
אף זו אם נקמצה שלא לשמה - כשרה.

רבי שמעון אומר:
יש מהם כחטאת, ויש מהם כאשם.

מנחת חוטא -
הרי היא כחטאת, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה פסולה.

מנחת נדבה - הרי היא כאשם, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה - כשרה.
בעלי מומין בין בעלי מומין קבועים בין בעלי מומין עוברין, חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין. מנהני מילי?

דתנו רבנן:
כל זכר - לרבות בעלי מומין.
למאי?
אי לאכילה הרי כבר נאמר: לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל?
אלא לחלוקה.

תניא אידך: כל זכר - לרבות בעל מום.
למאי?
אי לאכילה הרי כבר נאמר, ואי לחלוקה הרי כבר נאמר, שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום בעל מום, מעיקרו מנין?
תלמוד לומר: כל זכר.

תניא אידך: כל זכר - לרבות בעל מום.
למאי?
אי לאכילה הרי כבר אמור, אי לחלוקה כבר אמור, (ואי לבעל מום מעיקרו הרי כבר אמור). שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין?
תלמוד לומר: כל זכר. כלפי לייא?

אמר רב ששת:
איפוך.

רב אשי אמר:
לעולם לא תיפוך, ואצטריך, סלקא דעתך כטמא, מה טמא כמה דלא טהר לא אכיל, אף האי נמי כמה דלא מיתקן לא אכיל קא משמע לן.

יאכלנה -
כשרה ולא פסולה.

חק עולם -
לבית עולמים.

לדורותיכם -
שינהוג הדבר לדורות.

מאשי ה' -
אין להם אלא לאחר מתן אישים.

כל אשר יגע בהם יקדש -
יכול אפילו לא בלע?
תלמוד לומר: בהם משיבלע.
יכול אם נגע במקצתו יהא כלו פסול?
תלמוד לומר: כל הנוגע בהם יקדש - הנוגע פסול, הא כיצד?
חותך מקום הבלע.
יקדש - להיות כמוהו.
אם פסול – יפסל, ואם כשר - יאכל כחמור שבו.

סימן תפו

זה קרבן אהרן ובניו -
זה שאמר הכתוב: כי אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים וגו'.

רבנן, פתרין קרא באהרן: בלשון זה, הושפל ובלשון זה, הוגבה.
בלשון זה הושפל - ואשליכהו באש ויצא העגל הזה.
ובלשון זה הוגבה - זה קרבן אהרן ובניו.

דבר אחר:
זה קרבן אהרן ובניו -
הדא הוא דכתיב: ויאמר אליהם מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק - היה שמשון מתמיה: אריה אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל?!
כן אהרן ובניו אוכלין כל הקרבנות ועכשיו יצא מהן קרבן, שנאמר: זה קרבן אהרן ובניו.

אמר רב אידי:
מתאוה היה דוד לקרבן נשיאים, הדא הוא דכתיב: עולות מחים אעלה לך - אין לך קרבן שיש בו פרים אילים עתודים אלא קרבן נשיאים, הדא הוא דכתיב: ולזבח השלמים בקר שנים וגו'.

ר' יהודה ורבי נחמיה ורבנן,
ר' יהודה אומר:
חביב קרבן נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל לפניו על הים.
בשירה כתיב: זה אלי ואנוהו.
וכאן כתיב: זה קרבן נחשון.

רבי נחמיה אומר:
חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבנן של נשיאים.
להלן כתיב: זה קרבן,
וכאן כתיב: זה קרבן אהרן ובניו.

א"ר ברכיה:
חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כי"ב שבטים.
מנין ז"ה הרי י"ב.

ביום המשח אותו עשירית האיפה -
ר' יוחנן אמר משום ר' שמעון בן יהוצדק:
מלמד שעשירית האיפה מעכבת בגדולת אהרן ובניו.

סלת מנחה תמיד -
ר' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
בוא וראה כמה חס הקב"ה על ממונן של ישראל, זה שנתחייב להביא קרבן, יביא מן הבקר: אם עולה קרבנו מן הבקר.
לא מצא מן הבקר, יביא מן הכבשים, שנאמר: אם כשב הוא מקריב.
לא מצא מן הכבשים ,יביא מן העזים, שנאמר: ואם עז קרבנו.
לא מצא מן העזים, יביא מן העוף, שנאמר: ואם מן העוף עולה קרבנו.
לא מצא מן העוף, יביא מן הסלת, הדא הוא דכתיב: סלת יהיה קרבנו.
ולא עוד, אלא כל הקרבנות אינם באים חצאים וזו באה חצאים, הדא הוא דכתיב: מחציתה בבקר ומחציתה בערב. ולא עוד, אלא כל שמקריבה, מעלין עליו כאלו הקריב מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב: כי ממזרח שמש ועד מבואו וגו'.

זה קרבן אהרן ובניו -
יכול אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה?
תלמוד לומר: אהרן ובניו אשר יקריבו - הא כיצד?
אהרן מביא לעצמו ובניו מביאין לעצמן, בניו - אלו בניו הדיוטים.
או בניו כוהנים גדולים, כשהוא אומר: הכהן המשיח תחתיו מבניו - הרי כוהן גדול אמור, הא מה אני מקיים ובניו?
אלו כוהנים הדיוטים, כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו.

דרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא:
זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו וגו' - וכי מה למדנו לבניו מיום המשח מעתה?
אלא מקיש חינוכו להמשחו:
מה המשחו רבוכה,
אף חינוכו רבוכה.

אמר רב חסדא:
כהן גדול המתקרב לעבודה צריך ב' עשרונות אחד להמשחו ואחד לחינוכו.

רבי חייא אמר:
שלוש, ולא פליגי, הא דעבד עבודה כשהוא כוהן הדיוט, הא דלא עבד עבודה כשהוא כוהן הדיוט.

ביום המשח אותו -
אין כוהן גדול נמשח אלא ביום.

אותו -
אין מושחין שני כוהנים גדולים כאחד.

ביום המשח -
ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.
או אינו אומר: ביום המשח אותו אלא ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומספיק?
תלמוד לומר: מנחת תמיד, הא מה אני מקיים: ביום המשח אותו?
ביום שנמשח אותו ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.

עשירית האיפה -
אחד מי' בג' סאים, שהם ז' רבעים ועוד.

סלת -
מה סלת האמור להלן חטים,
אף סלת האמור כאן חטים.

מנחה -
הרי היא ככל המנחות ללבונה.

תמיד -
אף בטומאה
תמיד - אף בשבת.

תנו רבנן:
אילו נאמר: מנחה מחצית הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב?
תלמוד לומר: מחציתה בבקר - מחצה משלם הוא מביא. הא כיצד?
מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בערב.
נטמא מחצה בין הערבים, או שאבד, יכול יביא חצי עשירין מביתו ערבית ויקריב?
תלמוד לומר: מחציתה בבקר ומחציתה בערב - מחצה משלם הוא מביא. הא כיצד?
מביא עשרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה ומחצה אבד. נמצאו ב' חצאין קרבין וב' חצאין אבודין.
כהן גדול שמת ומנו אחר תחתיו, יכול יביא חצי עשרון מביתו אי חצי עשרונו של ראשון?
תלמוד לומר: ומחציתה בערב - מחצה משלם הוא מביא. הא כיצד?
מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה, ומחצה אבד. נמצאו ב' חצאין קרבין וב' חצאין אבודין.

תני תנא קמיה דרב נחמן:
מחצה ראשון ומחצה שני תעובר צורתו ותצא לשרפה.

אמר רב אשי:
כיון דבעידנא דפלגינהו אי בעי האי מקריב אי בעי האי מקריב, מיחזי חזי.

חביתי כ"ג –
ר' יוחנן אמר:
אינה קדושה לחצאין.

ור' אלעזר אמר:
מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין.

א"ר אחא מאי טעמא דר' יוחנן?
אמר קרא: מנחה מחציתה - מביא מנחה ואחר כך חוצהו.
מיתיבי חביתי כוהן גדול לא היו באין חצאין?
אלא מביא עשרון שלם וחוצהו.
ותניא: אלו נאמר מנחה מחצית הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב?
תלמוד לומר: מחציתה - מחצה משלם הוא מביא למצוה.

א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי:
והא חוקה כתיב בה?
א"ל: לא נצרכה אלא להביא שלם מביתו.
קאיתמר: חביתי כ"ג כיצד עושין אותן?

ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן:
אופה ואחר כך מטגנה.

רב אמי א"ר חנינא:
מטגנה ואחר כך אופה.

א"ר חייא בר אבא:
כוותי דידי מסתברא.

תופיני -
תאפינה נאה.

רב אמי אמר:
כוותי דידי מסתברא.

תופיני - תאפינה נא.
כתנאי: תופיני - תאפינה נא.

רבי אומר:
תאפינה נאה.

ר' (דוסא) [יוסי] אומר:
תאפינה רכה, ואית ליה נא ואית ליה נאה.

תנן התם: חביתי כ"ג - לישתן ועריכתן בפנים, ודוחות את השבת.
מנהני מילי?

אמר רב הונא:
תופיני - תאפינה נאה, ואי אפי לה מאתמול אינשפא לה.

מתקיף לה רב יוסף:
אימא דכביש ליה בירקא.

דבי ר' ישמעאל תנא:
תעשה - ואפילו בשבת.
תעשה - ואפילו בטומאה.

אביי אמר:
סלת מנחה תמיד -
הרי היא כמנחת תמידין.

רבא אמר:
על מחבת -
מלמד שטעונה כלי, ואי אפי לה מאתמול איפסל לה בלינה.

תניא כוותיה דרבא:
על מחבת בשמן -
מלמד שטעונה כלי.

בשמן -
להוסיף לה שמן, ואיני יודע כמה.
הריני דן: נאמר כאן שמן,
ונאמר במנחת נסכים שמן,
מה להלן ג' לוגין לעשרון,
אף כאן ג' לוגין לעשרון.

או כלך לדרך זו:
נאמר כאן שמן
ונאמר במנחות נדבה שמן,
מה להלן לוג אחד,
אף כאן לוג אחד.
נראה למי דומה?
דנין תכשיט מתכשיט תדיר חובה מטומאת חובה, ואין דנין תכשיט משאינו תכשיט.

או כלך לדרך זו:
דנין יג"ל מיג"ל יחיד בגלל עצמה לבונה, [ואין דנין יג"ל משאינו יג"ל].

ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
סלת מנחה תמיד - הרי היא לך כמנחת תמידין,
מה מנחת תמידין ג' לוגים לעשרון,
אף זו ג' לוגים לעשרון.

ר' שמעון אומר:
ריבה כאן שמן,
וריבה במנחת נסכים שמן,
מה להלן ג' לוגים לעשרון,
אף כאן ג' לוגים לעשרון.

או כלך לדרך זו:
ריבה כאן שמן,
וריבה במנחות פרים ואילים שמן,
מה להלן ב' לוג לעשרון,
אף כאן ב' לוג לעשרון.
נראה למי דומה?
דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה [בעשרון, ואין דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה] ב' וג' עשרונין (כ' ברמז שפ"ח).

תנו רבנן:
כהן [גדול] שמת ולא מנו אחר תחתיו, מנין שתהא מנחתו קרבה משל יורשין?
תלמוד לומר: והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה.
יכול יקריבנה חצאין?
תלמוד לומר: אותה - כולה ולא חציה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:
חק עולם -
משל ציבור תהא.

כליל תקטר -
שתהא כולה בהקטרה.
והאי הכהן המשיח להכי הוא דאתא, האי מיבעיא ליה לכדתניא: זה קרבן אהרן ובניו.
יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד וכו'.
אם כן ליכתוב רחמנא הכהן המשיח תחתיו בניו, מאי מבניו?
שמע מינה תרתי.

ורבי שמעון,
האי אותה מאי עביד ליה?
מבעיא ליה לכ"ג שמת ומינו אחר תחתיו, שלא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון. ותיפוק ליה מומחציתה וי"ו לא דריש.

ורבי יהודה,
האי חוק עולם מאי דריש ביה?
חוקה לעולם תהא.

כליל תקטר -
למה לי?
מיבעי ליה לכדתניא: אין לי אלא עליונה בכליל תקטר ותחתונה בלא תאכל.
מנין ליתן את האמור של זה בזה?
תלמוד לומר: כליל כליל לגזרה שוה:
שנאמר כאן כליל,
ונאמר להלן כליל
מה להלן בכליל תקטר,
אף כאן בכליל תקטר,
ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתה
אף להלן ליתן לא תעשה על אכילתה.

האומר הרי עלי במחבת - לא יביא במרחשת, במרחשת לא יביא במחבת.
מה בין מחבת למרחשת?
מרחשת יש לה כסוי מחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:
מרחשת - עמוקה ומעשיה רכין.
מחבת - צפה ומעשיה קשין.

מרחשת - עמוקה דכתיב: וכל נעשה במרחשת.
מחבת - (עבה) [צפה] דכתיב: ועל מחבת.

תנו רבנן:
בית שמאי אומרים:
האומר הרי עלי מרחשת - יהא מונח עד שיבא אליהו. מספקא להו אי על כליו נקראו או על שם מעשיהן נקראו.

ובית הלל אומרים:
כלי היה בבית המקדש ומרחשת שמו, ודומה כמין כלבוס עמוק וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי כרתים וכמין בַּלִּיטֵי יְוָנִים.
ואומר: וכל נעשה במרחשת ועל מחבת - אלמא על שם כליו נקראו, ולא על שם מעשיהן.

סימן תפח

תעשה מורבכת -
מלמד שנעשה ברותחין כל צרכה, אין לך רבוכה בתורה אלא זו, ורבוכה שבתורה שבמלואים כבר עברה.

תביאנה -
לפני הנסכים, וכשהוא אומר: תקריב - אפילו לאחר הנסכים.

תופני -
תופי נא.

רבי אומר:
תאפינה רכה.

רבי יוסי אומר:
תופינא נוי.

מנחת פתים -
מלמד שכופל א' לשנים ושנים לארבע ומבדיל.

תקריב ריח ניחוח לה' -
יכול מה אהרן מביא בכל יום אף בניו מביאין בכל יום?
תלמוד לומר: זה.
יכול מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה אף בניו יהיו מביאין ודוחין את השבת ואת הטומאה?
תלמוד לומר: זה.
יכול מה אהרן מביא לחצאין אף בניו יהיו מביאין לחצאין?
תלמוד לומר: זה.
יכול מה אהרן מביא שלושה לוגין לעשרון אף בניו יהיו מביאין שלושה לוגין לעשרון?
תלמוד לומר: זה.
[יכול] מה אהרן מביא רבוכה אף בניו מביאין רבוכה?
תלמוד לומר: זה.

משיח -
אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין?
תלמוד לומר: והכהן.
יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה?
תלמוד לומר: מתחתיו מבניו - את שבנו עומד תחתיו, מביא עשירית האיפה, יצא משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו.
ומנין שאין בנו עומד תחתיו?
תלמוד לומר: שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש, את שבא אל אהל מועד לשרת בקודש בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקודש.

מבניו יעלה אותה -
מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם.
יכול אף על פי שאין ממלא מקום אביו?
תלמוד לומר: ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו - בזמן שימלא את מקומו של אביו והוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקום אביו יבא ואחר וישמש תחתיו.

חוק עולם לה' כליל תקטר -
(כתוב ברמז תרנ"ז):

וכל מנחת כוהן כליל תהיה לא תאכל -
[אין לי אלא מנחת חובתו], מנחת נדבתו מנין?
תלמוד לומר: וכל מנחת כהן.
אין לי אלא כולה, מקצתה מנין?
תלמוד לומר: תהיה - ואפילו כל שהוא.
העיד בן בוכרי כל כוהן ששוקל וכו' (כתוב ברמז תע"ח ובפרשת כי תשא).

זאת תורת החטאת -
זאת אינה נוהגת בבמה.
תורת החטאת - תורה אחת לכל חטאות, שיהא דמם טעון כִּבּוּס, וכי מאין יצאת?
מכלל שנאמר: הכהן המחטא אותה יאכלנה, ואשר יזה מדמה תכבס.
יכול אין לי אלא חטאות החיצונות, שיהא דמם טעון כבוס, חטאות הפנימיות מנין?

ודין הוא: ומה אם קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצונות למריקה ולשטיפה לא שוו להם לכבוס, חטאות הפנימיות שלא שוו להם למריקה ולשטיפה אינו דין שלא ישוו להם לכבוס?! תלמוד לומר: תורת החטאת - תורה אחת לכל חטאות שיהא דמם טעון כבוס.
יכול אף חטאת העוף יהא טעון כבוס?
תלמוד לומר: זאת.

במקום אשר תשחט העולה תשחט (את) החטאת -
זה שאמרנו לרבות כל חטאות, שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.

רבי אליעזר אומר:
מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.

קדש קדשים -
לרבות שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון,

קדש קדשים -
לרבות שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.

היא -
פרט לתודה ואיל נזיר.
אשכחן שחיטה למצוה, קבלה למצוה, שחיטה וקבלה לעכב מנלן?
אמר קרא: עולה - העולה במקומה תהא.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
מפני מה תקנו תפילה בלחש?
שלא לבייש עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה, שנאמר: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. והאיכא דם חטאת (למעלה) [למטה] ודם עולה (למטה) [ולמעלה]?
התם כוהן הוא דידע. [והאיכא] חטאת נקבה ועולה זכר?
התם מכסיא באליה. תינח כבשה, שעירה מאי איכא למימר?
איהו הוא דמכסיף נפשיה, דאי בעי מייתי כשבה וקא מייתי שעירה, חטאת דעבודה זרה דלא סגי אלא שעירה מאי איכא למימר?
התם ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר ליה.

א"ר אליעזר בר חביבא:
פעם אחת לששים שנה או לשבעים שנה, מביא הקב"ה דבר גדול בעולם ומכלה את הממזרים, ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החוטאים.

ואתיא כדאמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש:
במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת - שלא לפרסם החוטאים.
וגם הוא חכם ויבא רע - לא מסתברא אלא ויבא טוב, אלא שאפילו רעה שהקב"ה מביא לעולם בהסכמה הוא מביאה.
ואת דבריו לא הסיר - כל כך למה?
וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און.

רב הונא אמר:
אין ממזר חי יותר משלשים יום. אימתי?
בזמן שאינו מפורסם.

רבי יוסי בשם ר' יוחנן:
אף (כאן) [לעתיד לבוא] אין הקב"ה נזקק אלא לשבטו של לוי. מה טעם?
וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לי וגו' כזהב וככסף.

א"ר זעירא:
כאדם שהוא שותה בכוס נקי.

אמר רבי הושעיא:
בגין דאנן לוים נפסיד?!

אמר ר' חנינא בריה דרבי אבהו:
אף לעתיד לבא הקב"ה עושה עמהן צדקה. מה טעם?
והיו לה' מגישי מנחה בצדקה.

הכהן המחטא אותה יאכלנה -
פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

אותה -
כשרה ולא פסולה.
אותה - שמתן דמה למעלה ולא שמתן דמה למטה.
אמרת: וכי מאי באתה?
מכלל שנאמר: ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוהיך והבשר תאכל, שומע אני חטאת שנתן דמה למטה כשרה, הא מה אני מקיים על קרנות המזבח - למצוה.
יכול כשם שטעון ד' מתנות ואם נתן מתנה אחת כפר, כך תהא טעונה דמה למעלה ואם נתן למטה כשרה.
והלא דין הוא: דמים שנתנין למטה ודמים נתנין למעלה, מה הנתנין למטה אם נתנן למעלה לא הורצו אף הנתנין למעלה אם נתנן למטה לא הורצו.
מה לתחתונים אם נתנן למעלה לא הורצו שאין מהן קרב למעלה, תאמר בעליונים שמהן קרב למטה הורצו.
הפנימים יוכיחו, שאין מהן קרב לחוץ ואם נתנן בחוץ לא הורצו.
מה לפנימים אם נתנן בחוץ לא הורצו שאין מזבח הפנימי ממרקן, תאמר בעליונים שהרי (קרבנות) [קרנות] ממרקות אותם, והואיל (וקרבנות) [והקרנות] ממרקות אותם אם נתנן למטה כשרה.
תלמוד לומר: אותה - שנתן דמה למעלה, ולא שנתן דמה למטה.

לשנא אחרינא: מה לנתנין למטה שאין סופן למעלה, תאמר בנתנין למעלה שסופן למטה. דמים הפנימיים יוכיחו, שסופן בחוץ עשאן בתחלה בחוץ לא כפר.
מה לדמים הפנימים שאין מזבח הפנימי ממרקן, תאמר בחטאות החיצונות שקרנות ממרקן.

אמר רבא:
מאי אין מזבח הפנימי ממרקן?
אין מזבח הפנימי בלבד ממרקן אלא הפרוכת.

טבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול לערב.

מנא הני מילי?

אמר ריש לקיש:
דאמר קרא: הכהן המחטא אותה יאכלנה - מאי יאכלנה?
יחלקנה. כוהן המחטא - חולק, ושאינו מחטא - אינו חולק.
וכללא הוא, והרי משמרה כולה דאין מחטאין וחולקין?
ראוי לחטוי קאמרינן.
וקטן דאינו ראוי לחטוי אינו חולק, הרי בעל מום דאינו ראוי לחטוי וחולק?
בעל מום רחמנא רבייה.

כל זכר -
לרבות בעל מום.
ואימא כל זכר - לרבות טבול יום?
מסתברא בעל מום הווה ליה לרבויי, שכן אוכל. אדרבה טבול יום הוי ליה לרבויי, דלאורתא מיהא חזי?
השתא מיהא הא לא חזי.

רב יוסף אמר:
מכדי מאי יאכלנה?
יחלקנה, לכיתוב רחמנא יחלקנה מאי יאכלנה?
שמע מינה: ראוי לאכילה - חולק ושאינו ראוי לאכילה - אינו חולק.
ובעל מום והוא טמא, וטמא בקרבנות צבור - אינו חולק.
דתנן: כוהן גדול מקריב אונן, ואינו אוכל, ואינו חולק לאכול לערב, דראוי לאכילה בעינן.

אמר רבא: דאי דינא מרבי אלעזר בר ר' שמעון:
גמירנא ליה דאמר בבית הכסא:
דנתה (בא) בא טבול יום ואמר: תן לי ממנחת ישראל ואוכל.
אמר ליה: ומה במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך במנחתך אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל?!
ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחי כך יפה כחך, תדחני ממנחת ישראל שכשם שהורע כחי כך הורע כחך.
הרי הוא אומר: הכהן מקריב אותה לו תהיה בוא הקרב ואכול.
תן לי מחטאת ישראל ואוכל.
א"ל: ומה אם במקום שהורע כחי במנחתי דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כחי בחטאתי אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?!
מה אם דחיתני ממנחת ישראל שכשם שהורע כחך כך הורע כחי, תדחני מחטאת ישראל שכשם יפה כחך כך יפה כחי.
הרי הוא אומר: הכהן המחטא אותה יאכלנה, בוא וחטא ואכול.
תן לי מחזה ושוק ואוכל.
א"ל: ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך בשלמים שאין לך בהן אלא חזה ושוק, אינו דין שאדיחך מהן?!
מה אם דחיתני מחטאת שכן הורע כחי אצל נשי ועבדי, תדחני מחזה ושוק שכן יפה כחי אצל נשי ועבדי.
הרי הוא אומר: לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, בוא וזרוק ואכול.
יצא טבול יום קוליו וחומריו על ראשו, אונן מימינו, מחוסר כפורים משמאלו.

פריך רב אחאי:
לימא ליה תן לי מבכור ואוכל, משום דאמר לה טהור.
ומה במקום שהורע כחי וחטאת אצל נשי ועבדי דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שיפה כחי בבכור דכוליה דיד הוא אינו דין שאדיחך ממנו?!
מה אם דחיתני מחטאת שכשם שהורע כחך כך הורע כחי, תדחני מבכור שכשם שיפה כחך כך יפה כחי.
הרי הוא אומר: את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך, בוא וזרוק ואכול.

ואידך פריך: מי כתיב: ובשרם לכהן הזורק ובשרם יהיה לך כתיב - אפילו לכהן אחר.
והיכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, לאונסו שאני.

במקום קדוש תאכל -
יכול במחנה לוויה?
תלמוד לומר: בחצר אהל מועד.
אין אלי אלא חצר אהל מועד, מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש?
תלמוד לומר: במקום קדוש תאכל.
דם חטאת שנתז על הבגד הרי זה טעון כיבוס, ואף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, שנאמר: במקום קדוש תאכל, לאחד הנאכלות ואחד הפנימיות טעונות כבוס, שנאמר: תורת החטאת - תורה אחת לכל החטאות.
אי תורה אחת לכל החטאות, אפילו חטאת העוף נמי, אלמה תניא: יכול תהא דם חטאת [העוף] טעון כבוס?
תלמוד לומר: זאת,

אמר ר' שמעון בן לקיש משום בר קפרא:
אמר קרא: תשחט - בנשחטות הכתוב מדבר.
ואימא בנאכלות הכתוב מדבר, כדכתיב: במקום קדוש תאכל אבל פנימיות לא?
רַבֵּי רחמנא תורה.
אי הכי חטאת העוף נמי?
מיעט רחמנא זאת, ומה ראית?
מסתברא חטאת בהמה הוה ליה לרבויי, שכן בהמה שחיטת צפון וקבלת כלי וקרן אצבע וחודה ואישים. אדרבא חטאת העוף הוה ליה לרבויי, שכן חוץ כמותה אכילה כמותה?
הנך נפישן.

רב יוסף אמר:
יאכלנה - לזה ולא לאחרת, בנאכלת מיעט הכתוב.
אלא זאת למה לי?
אי לאו זאת, הוה אמינא האי יאכלנה אורחיה דקרא הוא, קא משמע לן.

כל אשר יגע -
יכול אף על פי שלא בלע?
תלמוד לומר: בבשרה - עד שיבלע בבשרה.
יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולה פסולה?
תלמוד לומר: יגע - הנוגע פסול, הא כיצד?
חותך את מקום שבלע.

בבשרה -
ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים.

יקדש -
להיות כמוה, הא כיצד?
אם פסולה היא – תפסל, ואם כשרה היא - תאכל כחומר שבה.
אמאי, וניתי עשה ונדחי לא תעשה?

אמר רבא:
אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.
דתניא: ועצם לא תשברו בו.

ר' שמעון בן מנסיא אומר:
אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח.
אמאי, וניתי עשה ונדחי לא תעשה?
אלא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.

רב אשי אמר:
יקדש - עשה הוא, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.
ואשכחן חטאת דמקדשת בבלוע, שאר קדשים מנלן?

אמר שמואל משום רבי אלעזר:
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' -
מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל הקדשים מקדשים בבלוע.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
מדרבנן נשמע לר' עקיבא לא אמרי רבנן מִשְׁרַת - נותן טעם כעיקר.

מכאן אתה דן לכל התורה כולה:
לר' עקיבא נמי משרת - להיתר מצטרף לאיסור, מכאן אתה דן לכל התורה כולה.
אמר ליה: משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
נזיר - הא דאמרן,
חטאת – דתניא: כל אשר יגע בבשרה יקדש וכו'.

ורבנן,
נמי ניהוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין?
מצרך צריכי.
ור' עקיבא למאי צריכא?
בשלמא כתב רחמנא בחטאת, דלא גמר נזיר מניה דחולין מקדשים לא גמרינן. אלא לכתוב רחמנא בנזיר, ותיתי חטאת ותגמר מניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמיר מנזיר.

ורבנן א"ל:
מצרך צריכי, חטאת - היתר מצטרף לאיסור, וחולין מקדשים לא גמרינן.
ומשרת - ליתן טעם כעיקר, מכאן אתה דן לכל התורה כולה.

ורבי עקיבא, תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור, והוי להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס, בין שהיה לה שעת הכושר, בין שלא היה לה שעת הכושר.
ואיזו היא שהיה לה שעת הכושר?
שֶׁלָּנָה, ושנטמאת, ושיצאת.
ואיזו היא שלא היה לה שעת הכושר?
שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה.

תנו רבנן:
מדמה - מדם כשרה ולא מדם פסולה.

ר' עקיבא אומר:
הייתה לה שעת הכושר ונפסלה - דמה טעון כבוס, לא היה לה שעת הכושר ונפסלה - אין דמה טעון כבוס.

ר' שמעון אומר:
אחד זה ואחד זה אין דמן טעין כבוס.
מאי טעמא דר' שמעון?
כתב: אותה וכתב: מדמה, חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר, וחד להיכא דלא הייתה לה שעת הכושר.

ור' עקיבא -
אותה - פרט לתרומה.

ור' שמעון לטעמיה דאמר:
קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה וכל שכן תרומה.
מדמה - ולא מדם קדשי קדשים.

והלא דין הוא: ומה אם חטאות הפנימיות שלא שוו לחטאות החיצונות למריקה ושטיפה שוו להם לכבוס, קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצונות למריקה ולשטיפה אינו דין שישוה להם לכבוס?!
תלמוד לומר: מדמה - ולא מדם קדשי קדשים.

מדמה - ולא מרוטבה.
והלא דין הוא: ומה אם הדם שאין טעון מריקה ושטיפה טעון כבוס, הרוטב שטעון מריקה ושטיפה אינו דין שיטעון כבוס?!
תלמוד לומר: מדמה - ולא מרוטבה.

על הבגד -
יכול ניתז על מקצת בבגד יהא כל הבגד טעון כבוס?
תלמוד לומר: אשר יזה - לא אמר לך אלא מקום הדם בלבד.
ניתז מן הצואר על הבגד יכול יטעון כבוס?
תלמוד לומר: אשר יזה עליה (מדמה) תכבס - מקום שכשר להזות עליו - טעון כבוס, ושאין כשר להזות עליו - אין טעון כבוס.
ניתז מידו של מזה עד שלא הזה - טעון כבוס, משהזה - אין טעון כבוס.
ניתז מן הצואר על הבגד - אינו טעון כבוס, מן הקרן ומן היסוד - אינו טעון כבוס.
נשפך על הרצפה ואספו - אינו טעון כבוס [ואין טעון כבוס] אלא מן הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה.

תנו רבנן:
נתז מן הצואר על הבגד, יכול תהא טעון כבוס?
תלמוד לומר: אשר יזה - לא אמרתי אלא בראוי להזאה.
תניא אידך: יכול נתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כבוס?
תלמוד לומר: אשר יזה - פרט לזה שכבר הוזה.
נשפך על הרצפה ואספו וכו' הא תו למה לי?
מה טעם קאמר, מה טעם נשפך על הרצפה אין טעון כבוס?
לפי שאין טעון כבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי?
למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה.

בגד -
אין לי אלא בגד, מנין לרבות עור משהופשט?
תלמוד לומר: אשר יזה עליה תכבס.
יכול שאני מרבה עור עד שלא הופשט?
תלמוד לומר: בגד - מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל דבר הראוי לקבל טומאה, דברי רבי יהודה.

ר' אלעזר אומר:
בגד - אין לי אלא בגד, מנין לרבות שק וכל מיני בגדים?
תלמוד לומר: אשר יזה עליה תכבס.
יכול שאני מרבה עור משהופשט וכו'. מאי בינייהו?

אמר אביי:
מטלית פחותה משלש איכא בינייהו.
מאן דאמר ראוי - הא נמי ראויה, דאי בעי מחשב עלה.
מאן דאמר דבר המקבל טומאה - הא מיהא לאו בר קבולי טומאה הוא.

רבא אמר:
בגד שחישב עליה לצורה איכא בינייהו.
מאן דאמר ראוי - הא נמי ראוי, דאי בעי מבטל ליה למחשבתיה.
ומאן דאמר דבר המקבל טומאה - השתא מיהא לאו בר קבולי טומאה הוא.

רבא אמר:
עוצבא דחשיב עלה לקצעא איכא בינייהו.
מאן דאמר ראוי - הא נמי ראויה.
מאן דאמר דבר המקבל טומאה - הא לא מקבלה טומאה עד דמקצע לה.

והתניא: ר' שמעון בן מנסיא אומר:
עוצבא דמחשב עלה לקצעה טהורה עד שיקצענה.
בגד - אחד הבגד ואחד השק ואחד העוֹר - טעון כבוס.
למימרא דעור בר כבוס הוא, ורמינהו:
הייתה על הבגד לִשְׁלֶשֶׁת - מקנחו בסמרטוט.
הייתה של עור - נותן עליה מים עד שיכלה.

אמר אביי:
לא קשיא, הא רבנן הא אחרים.
דתניא: הבגד והשק - מכבסו הכלי והעור - מגררו.

אחרים אומרים:
הבגד והשק והעור – מכבסו, והכלי - מגררו.

כמאן אזלא הא דאמר רבי חייא בר אשי:
זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאניה במיא, כמאן?
כרבנן.

אמר רבא:
ומי איכא למאן דאמר: עור לאו בר כבוס הוא, והכתיב: והבגד או (השק או העור) [השתי או הערב או כל כלי העור] אשר תכבס.

אלא אמר רבא:
צרעת דמגופיה קא פרחא מחלחלא ליה ומשויא ליה רך, ומתנין ברכין, וכי פליגי בקשין, והא דאמר רב חייא בקשין וכרבנן.
(אלא) אמר רבא: אי קשיא לי הא קשיא לי.
הרי כרים וכסתות דרכין נינהו, ותנן: הייתה על של עור נותן עליה מים עד שתכלה.

אלא אמר רבא:
כל כבוס דלית ליה כסכוס לא שמיה כבוס.

והא דמאר רב חייא:
שכשוך אין אבל כבוס לא, אי ברכין ודברי הכל, אי בקשין – וכאחרים.
אי הכי בגד נמי?
בגד שרייתו זו היא כבוסו.

תכבס במקום קדוש -
מלמד, שהכבוס במקום קדוש.
אין לי אלא כבוס במקום קדוש, מנין אף שבירת כלי חרס במקום קדוש?
תלמוד לומר: תכבס במקום קדוש וכלי חרס ישבר.
[מריקה ושטיפה בכלי נחושת מנין?
תלמוד לומר: ואם בכלי נחושת בשלוה ומרק ושטף במים].

מכאן אמרו:
בגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש.
נטמא חוץ לקלעים - קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש.
כלי חרש שיצא חוץ לקלעים - נכנס ושוברו במקום קדוש.
נטמא חוץ לקלעים נכנס - ומורקו ושוטפו במקום קדוש.

וכלי חרש -
אין לי אלא כלי חרס, מנין לרבות כלי נתר?
תלמוד לומר: וכלי חרש אשר תבושל.
אין לי אלא שבושל בו, עירה לתוכו רותח מנין?
תלמוד לומר: אשר תבושל בו ישבר.
קדרות במקדש אמאי אמר רחמנא ישברו, נהדרינהו לכבשונות.

א"ר זירא:
לפי שאין עושין כבשונות בירושלים.

אמר ליה אביי:
וכי עושין אשפתות בעזרה?
אישתמיטתיה הא דתני רב שמעיה בקלנבו:
שברי כלי חרס נבלעין במקומן.
חומר במריקה ושטיפה שנוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים, בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, מה שאין כן הזאה. וטעמא מאי?
אמר קרא: ואם בכלי נחושת בשלה - ואפילו במקצת כלי.

ואם בכלי נחושת -
אין לי אלא כלי נחושת, מנין לרבות שאר מתכות?
תלמוד לומר: ואם בכלי נחשת.

בשלה -
מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו.
ואין לי אלא כלי נחושת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו, מנין לכלי חרס שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברו?
תלמוד לומר: ישבר ואם בכלי נחשת.

רבי טרפון אומר:
בשל בו תחלת הרגל מבשל בו כל הרגל.

וחכמים אומרים:
עד זמן אכילה.
מאי טעמא דר' טרפון?

אמר רבה בר אבוה:
כל יום ויום נעשה געול לחברו.

וחכמים אומרים:
ממתין להו עד זמן אכילה והדר עבד ליה מריקה ושטיפה, דכתיב: ומורק ושוטף.
וכתיב: כל זכר בכהנים, הא כיצד?
ממתין להו עד זמן אכילה והדר עביד להי מריקה ושטיפה.

[תנו רבנן:
מריקה ושטיפה] בצונן, דברי רבי.

וחכמים אומרים:
מריקה בחמין ושטיפה בצונן.
מאי טעמא דרבנן?
מידי דהוה אגיעולי עכו"ם.

ורבי אמר לך:
הגעלה לא קאמינא, כי קאמינא מריקה ושטיפה דבתר הגעלה.

ורבנן,
א"כ נכתוב קרא: או מורק או שוטף?
מדכתיב: ומורק ושוטף - לומר לך: מריקה בחמין ושטיפה בצונן.

ורבי אמר לך:
מריקה - כמריקת הכוס.
שטיפה - כשטיפת הכוס.
השפוד והאסכלה מגעילין בחמין.

ומורק ושוטף -
יכול מהשטיפה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה?
תלמוד לומר: במים - כל שהן.
במים - ולא ביין.
במים - ולא במזג.
במים - להכשיר את כל המים, קל וחומר למימי הכיור.
יכול אף הפסולה תהא טעונה מריקה ושטיפה?
תלמוד לומר: ומורק ושוטף במים.

כל זכר בכהנים יאכל אותה -
הכשרה טעונה מריקה ושטיפה, ואין הפסולה טעונה מריקה ושטיפה.

ר' יעקב אומר:
הייתה לה שעת הכושר ונפסלה - טעונה מריקה ושטיפה, [ושלא הייתה לה שעת הכושר ונפסלה - אינה טעונה מריקה ושטיפה].

ר' שמעון אומר:
אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה - אינה טעונה מריקה ושטיפה.
בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים [וקדשים קלים], אם יש בהן בנותן טעם הרי אלו נאכלין כחמורין וטעונין מריקה ושטיפה ופסולה במגע.

כל זכר -
לרבות כל בעלי מומין.
לְמָה, אם לאכילה כבר אמור וכו'. יאכל אותה - כשרה ולא פסולה:

קדש קדשים -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי שטעון מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד.
מנין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: קדש קדשים.
יכול שאני מרבה את התרומה?
תלמוד לומר: אותה - פרט לתרומה, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר:
קדשי קדשים - טעונין מריקה ושטיפה.
קדשים קלים - אין טעונין מריקה ושטיפה.
מאי טעמא דר' יהודה?
מדאצטריך אותה למעוטי תרומה מכלל דקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה.

ור' שמעון אמר לך:
אותה כדאמרין.
ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה, והתניא: קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנותן טעם,

אמר אביי:
לא צריכא לדאמר מר:
במים - ולא ביין, במים - ולא במזוג, קאמינא אפילו ביין אפילו במזוג.

רבא אמר:
לא צריכא לדאמר מר:
בשל במקצת כלי - טעון מריקה ושטיפה, כל הכלי, תרומה הא לא צריך.

רבה בר עולא אמר רב:
לא צריכא לשטיפה יתירתא דלא צריך.

(ר' שמעון אומר:
אין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה).
אוציא את אלו, ולא אוציא את תודה ואיל נזיר שנאכלין ליום אחד בקדשי קדשים?
תלמוד לומר: הוא.
בשל בו קדשים וחולין, וקדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן בנותן טעם - הרי הקלים נאכלין כחמורים, ואין טעונים מריקה ושטיפה, ופסלין במגע.

חטאת -
אין לי אלא חטאת, מנין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: וכל חטאת, דברי ר' עקיבא.

א"ל רבי יוסי הגלילי:
עקיבא, אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת.
אם כן למה נאמר: וכל?
שיכול אין לי אלא חטאת יחיד, חטאת צבור מנין?
תלמוד לומר: וכל.
אין לי אלא חטאת זכר, חטאת נקבה מנין?
תלמוד לומר: וכל חטאת.

רבי אליעזר אומר:
אף האשם, שנאמר: כחטאת כאשם.
אין לי אלא חטאת זכר וכו' כלפי לַיָּא?
אלא אין לי אלא חטאת נקבה, חטאת זכר מנין?
תלמוד לומר: וכל חטאת.

וסבר רבי יוסי הגלילי:
האי קרא להכי הוא דאתא, והתניא: רבי יוסי הגלילי אומר:
לפי שמצינו שכל הענין אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים השרפין לשרוף פסולן אבית הבירה ולעמדו בלא תעשה על אכילתן, חטאת שנכנס דמן לפנים מנין?
אמר לו: הן לא הובא את דמה, לדברי רבי עקיבא קאמר.

אשר יובא מדמה -
אפילו מקצת דמה.

מכאן אמרו:
חטאת שקבל דמה בשתי כוסות יצא אחד מהן לחוץ - הפנימי כשר.
נכנס אחד מהן לפנים - רבי יוסי הגלילי - מכשיר בחיצון.
וחכמים - פוסלין.

א"ר יוסי הגלילי:
ומה במקום שמחשבה פוסלת בחוץ לא פסל דם שבחוץ את הדם שבפנים, מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים אינודין שלא יפסול דם שבפנים את שבחוץ?!
אמר ליה: מדמה - ואפילו מקצת דמה.
אמר לו: קל וחומר ליוצא מעתה:
ומה במקום שאין המחשבה פוסלת בפנים פוסל דם שבפנים את שבחוץ, מקום שמחשבה פוסלת בחוץ אינו דין שיפסול דם שבחוץ את שבפנים?!
א"ל: הרי הוא אומר: אשר יובא - הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל.
ותהא מחשבה פוסלת בפנים מקל וחומר:
ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים מחשבה פוסלת בחוץ, מקום שפסל דם שבפנים את דם שבחוץ אינו דין שתהא מחשבה פוסלת בפנים?!
הרי הוא אומר: ביום השלישי - מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאמורים. ולא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מקל וחומר:
ומה במקום שפסלה דם שבפנים את דם שבחוץ אין המחשבה פוסלת בפנים, מקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים אינו דין שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ?!
תלמוד לומר: שלישי.
חוץ לזמנו - פגול.
חוץ למקומו - בשר שנכנס לפנים - כשר.
שהיה בדין לפסול: ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים בשר היוצא לחוץ פסול, מקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס לפנים אינו דין שיהא פסול?!
הרי הוא אומר: מדמה - דמה ולא בשרה. קל וחומר ליוצא מעתה:
ומה במקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס לפנים כשר, מקום שלא פסל דם (שבפנים) [שבחוץ] את (שבפנים) בשר היוצא לחוץ אינו דין שיהא כשר?!
הרי הוא אומר: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו - כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.

אל אהל מועד -
אין לי אלא אהל מועד, שילה ובית עולמים מנין?
תלמוד לומר: לכפר בקדש, הנכנס לכפר אף על פי שלא כפר – פסול, דברי רבי אליעזר.
א"ר אליעזר:
נאמר כאן: לכפר,
ונאמר להלן לכפר,
מה לכפר האמור להלן שלא כפר,
אף לכפר האמור כאן בשלא כפר.

רבי שמעון אומר:
נאמר כאן: לכפר בקדש,
ונאמר להלן: לכפר בקדש,
מה לכפר בקדש האמור להלן שכבר כפר
אף לכפר בקדש האמור כאן שכבר כפר.

ר' יהודה אומר:
אם הכניס שוגג כפר.

בקדש באש ישרף -
מלמד ששרפתה בקדש.
אין לי אלא זו בלבד, מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים?
תלמוד לומר: כל בקדש באש תשרף.

מכאן אמרו:
בשר קדשי קדשים שנטמא בין באב הטומאה בין בולד בטומאה בין בפנים בין בחוץ -
בית שמאי אומרים:
הכל ישרף בפנים.

ובית הלל אומרים:
הכל ישרף בחוץ, חוץ משנטמא (באב הטומאה) בולד הטומאה בפנים דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:
בית שמאי אומרים:
הכל ישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ וכו'.
[נולדה טומאה בפנים] ר' אליעזר אומר:
את שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ - ישרף בחוץ.
את שנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים - ישרף בפנים.

[ר' עקיבא אומר:
נטמא בחוץ בין בולד הטומאה בין באב הטומאה - ישרף בחוץ.
נטמא בפנים בין באב הטומאה בין בולד הטומאה - ישרף בפנים].

רבי אליעזר אומר:
לא תאכל באש תשרף -
כל שטעון שרפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

ר' יוסי הגלילי אומר:
אין כל הענין הזה מדבר אלא בפרים הנשרפין ליתן לא תעשה על אכילתו, ללמד שפסוליהן נשרפין לפני הבירה.
א"ל: מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא (תהיה) פסולה?
א"ל: הן לא הובא את דמה.

תניא: הדם והשומן המנחות והנסכים שנטמאו, עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, משום שנאמר: בקדש באש תשרף.

א"ל שמואל לרב חנא בגדתאה:
פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך באפייהו: נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן.